כתיבה ספרותית
כל מה (ומי) שכותב וקורא. קהילה מפרגנת ואוהדת, שנהנית לקרוא ולהגיב לקטעים כתובים, ולדון בנושאים הקשורים לתחום הספרות.
מובילה:
- Organized by
-
-
לאמיצות בלבד / סיפור קצר מאד / תהילה ב
-
לאמיצות בלבד / סיפור קצר מאד / תהילה ב
למה לאמיצות? מי שלא – עדיף שתעצרי בשורה 4-5. מי שכן – הרבה הנאה! (עלולים לסבול מגרדת ברמות משתנות, מזהירה מראש!)
נ.ב: המסר הוא לא להוציא את הבעל מהכולל!!! זה נטו בשביל הדרמה. והעניבה – פשלה שלי, אולי אתקן בעתיד…
*
עשרה חודשים הם די והותר זמן בשביל לקלוט את הלך רוחה של בת זוגתך, מעלותיה וחסרונותיה. עשרה חודשים הם גם מספיק זמן בשביל לאפשר לה לשבור אי אלו השגות שאספת עליה במסתרים, לנפץ מוסכמות ולהעלות מולך את פחד חייך – חום, קטן, קוצני, והכי גרוע – חי.
“יש K300 בארון שירות, במטבח מתחת לכיור החלבי, ובמקלחת”, אני די גאה בעצמי על מוכנותי לקיץ שזה עתה החל. בטוח שהיא תוכל לו, למקק המהלך בנינוחות במרחבי היחידה הקטנה שלנו.
“אין מצב”, היא מדגישה כל הגה. “אני לא הורגת מקקים!”
גם אני לי, אני רוצה לומר, במקום זאת מעביר את הפלאפון לאוזן השנייה, משחרר מעט את העניבה ומסמן באיגוד קצות האצבעות לחברותא שלי שתכף-תכף אני חוזר. קם ויוצא אל המטבחון.
“אני בכולל”, אני מבהיר לה את מה שהיא יודעת. “תתגברי על זה”.
“אין מצב”, היא מתחילה להתנשף. “אני לא מסוגלת!”.
גם אני לא, כמובן.
“זה ממש שטויות”, אני מצליח להוציא מגרוני את המילים. “קחי K300 ותרססי לכל עבר”.
“נחום”, אם היא אומרת את השם שלי – זה רע. רע מאוד. “אתה יודע שמוקדם לי ללדת עכשיו, נכון?”.
“אל תגזימי”, אני משחרר עוד את העניבה. “סך הכול מקק!”
“זו בדיוק הבעיה”, היא מסכמת את מחשבות שנינו, גם בלי לדעת.
“אני בכולל”, אני חוזר לתירוץ הטוב ביותר שיש לי, יודע עד כמה חשוב לה שאשב ואלמד.
“אני יודעת”, היא מחזירה. “אבל מדובר פה בפיקוח נפש”.
היא צודקת. פיקוח נפש שלי.
“אני אזמין מדביר”, בטח אמצא אחד. שולם-דוד מכיר את כל בעלי המקצוע הקיימים בארץ, קל.
“מה מדביר?”, היא מזדעקת. “הוא יבוא רק עוד שעה! אשתך מתחילה לפרפר פה!”
“אל תגזימי”, מסכנה, רחמיי עליה. “או שאת מעדיפה שאזמין הצלה וזהו? הם יגיעו יותר מהר…”.
שתיקה עונה לי. אני מתלבט אם כדאי לי לבצע את ההצעה האחרונה, בדחיפות.
“תבוא הרגע”, היא משמיעה קול לוחשני בפקודה. זה חדש. “אחרת תצטרך להזמין תור לרבנות”.
טוב, שלום בית מעל הכול. פיקוח הנפש שלי ייאלץ לחכות.
“אני מגיע”, אני אומר באבירות, אוסף אוויר עמוק אל ריאותיי ומסיים את השיחה בשלום נחמד.
אני מת. מת. מת. לא ייאמן מה אישה צעירה אחת יכולה לעשות לגבר צעיר אחד, שבקושי התחיל את החיים וכנראה יסיים אותם היום. פשוט מת.
החיים עוברים מול עיניי כשאני משחיל את הפלאפון לכיס, חוזר אל החברותא, מדווח על שינוי בתוכניות, אוסף את הכובע והמגבעת וחומק אל היציאה.
“מזל טוב!”, שולם-דוד מצליח לצרוח אל אוזני כשאני חולף לידו.
מזל רע! אני כמעט צועק בחזרה. ממלמל “חס ושולם-דוד” וממשיך בריצה מבוהלת.
יתרון אחד יש למוות, אני מצליח לסכם לעצמי כשרגליי חולפות על פני קומות הבנין שלנו, אחריו כבר לא מפחדים ממקקים. נגמר.
המדרגות אוזלות ודלת היחידה מתגשמת מול עיניי, מסתירה מאחוריה זוועות עולם, סיוטי אימה ומוות קר, סופי.
המקק בחדר שינה, כך רעייתי אמרה. היחידה אמנם לא גדולה, אבל הוא לא יצליח לתפוס בי, לא כל כך מהר.
אני פותח את הדלת, מביט ימין ושמאל. מזהה את שולמית על אחד מכיסאות שולחן האוכל, עומדת. היא מסמנת לי לעבר חדר השינה.
לא כל כך מהר, גברת.
אני שוב מגניב מבטים לצדדים, חוצה במהירות אך בשקט מופתי את שבע הבלטות עד למטבח, שולף K300, מוודא שהוא טעון ומשליך מעליי את החליפה והמגבעת לכיוון השולחן, משחרר גם את העניבה החונקת לדרכה.
אני מוכן, טכנית. נפשית? ממש לא. הנשמה שלי מקרקשת בקרבי כמו אגורה בודדת בקופת צדקה מתכתית, אולי מתרגשת מהרגע הגדול שתכף יבוא עליה, יאיר עליה באור גדול וחם. לא של קיץ, איתו הרי באים המקקים.
לאט אני פוסע במסדרון הצר, בוחן את הבלטות הישנות, “מברך” את יוצריה בכול המילים הקיימות בלקסיקון המצומצם שלי. עובר את המקלחת, נעצר מול חדר השינה, מגניב ראש פנימה, הk300 לפניי, מרסס את האיזור בכמויות טרם אאפשר לשאר גופי להיכנס החדרה.
רגע עובר, שניים, ושום נקודה על הבלטות לא מחליטה לצאת במחול. אני בולע רוק, נושם אוויר מחניק אך מאפשר חיים ופוסע אל תוך החדר. עובר על מצעי המיטה, מברך את רעייתי על אהבתה את הסולידיות הפשוטה שבצבע הקרם הבהיר שמוענק להם. עובר על שאר החפצים המעטים – ארון, שידה, מנורת לילה.
“אין מקק!” אני קורא באושר. “בטח הבין שאני בא והסתלק לו!”
“בטוח?” הקול שלה רחוק שנות אור.
“בטוח, בטוח”, ממש לא. אבל את זה אני לא יכול להגיד לה.
“אבל ראיתי”, אני שומע אותה מגששת איך לרדת מהכסא אליו טיפסה, מצליחה וממשיכה עד אלי בריצה. “אני ראיתי אותו”, פניה תרות אחרי פחד חיי. “לא דמיינתי!”
“לא אמרתי שדמיינת”, שלום הבית שלי חשוב לי. “רק שהוא כנראה ברח, אולי דרך החלון”, הסגור. אבל למי אכפת. העיקר שיש לי תירוץ לחזור לכולל. עכשיו.
“החלון סגור”, היא לא טיפשה, את זה אני כבר יודע. “ונדמה לי שהוא יצא מהארון, אולי הוא חזר לשם?”
“ואולי לא?”, איפה העניבה שלי? אני חייב לשחרר אותה!
“נראה שכן”, שולמית שמה סוף ללבטים. שלה.
ארון. מקק. לא מקום מוצלח בשבילי. איך אני אמור למצוא אותו עכשיו?!
“בסדר”, אני לוחש, לחישות אחרונות. ניגש אל הארון, דורך שוב את אקדח הריסוס שלי, מורה לה להתרחק שלא תיפגע, מכוון אל המקק יותר מהריסוס שתכף יבוא. גולל מעט את דלת ההזזה ומרסס כמות משמעותית. שולמית תעבוד קשה לכבס את הבגדים, אבל זה בטח ייקח לה פחות זמן מחודש אבלות, לא?
שום דבר לא קורה. אני לא יודע אם זה טוב או רע. חושק שפתיים ומאפשר לתכולת הארון להתגלות מול עיניי.
נעליים בתחתית, מעל מדף מצעים, מדף בגדים שלה, מדף בגדים שלי, עוד כמה שמעטאס ונדוניות במדפים אליהם היא לא מצליחה להגיע. וכלום. מהזווית שלי.
“הנה הוא!”, שולמית צורחת, טפיפות רגליה נשמעות עד שהיא מגיעה למטבח, חוזרת אל הכיסא.
הנה המוות, אני מרסס בעוצמה הגבוהה ביותר שאני יכול, שומע פססססט חרישי שמרגע לרגע הופך להיות חרישי יותר, עד שמפסיק.
נגמרו לי הקליעים. אני מת.
או שהמקק הספיק לבצע את זה לפניי.
אני הולך מעט אחורה, תופס מרחק ומנסה להבין היכן שולמית הבחינה בו.
מוצא. לא אחד, לא שניים, שלושה!!
הם רוקדים, בדיוק כמו שדמיינתי קודם את נקודות הבלטות. ריקוד מעוות, מחליא ומסכן חיים בצפייה.
אבל אני לא יכול להתיק מבט. כי כמו שאני קולט אותם, אני גם קולט את החור שממנו הם יצאו. ואז רואה עוד אחד, ועוד אחד, ועוד אחד.
זה לא נגמר. נחיל צרעות היוצאות מקן במטרה להרביץ מוסר את ההוא שחשב להפילו – קטן מולם. הם יוצאים בעשרותיהם, מאותיהם, רבבותיהם. ומטרת כולם הנה אחת – להרוג אותי.
ואני, מסתבר, לא רוצה למות. גם אם מיתה אומרת שלא אצטרך להתמודד איתם יותר.
אני בועט ומכה, מצליח להוריד מעליי את החגורה ולצלוף בה לכל כיוון אפשרי ושלא. ערימות צפרדעי מצריים זה ממש כלום מול מה שאני יוצר.
אבל הם לא טיפשים, המקקים. שלא כמו כלבים – הם לא מסתערים על החגורה שלי וגם לא מסתפקים בנגיסת נעליי, וכשהגוף שלי מתחיל לגרד, אני חושב ברצינות על מילות הווידוי ועל משמעותן, הפשוטה והעמוקה.
“תקראי לו יהודה”, אני צורח. לפחות שיהיה לי חלק קטן בברית. “או יהודית”, אי אפשר לדעת. הרופאים הם לא אלוקים.
היא לא עונה, אולי באמצע קריאת תהילים. או שאלו דווקא המקקים המסוכנים שהחליטו לכסות לי גם את האוזניים, כמו את כל הגוף.
אני ממשיך לבעוט, מנסה לגשש את הדרך עד למקלחת, מותיר אחריי שובל גופות מזוהות חלקית. מקווה ששולמית הספיקה לברוח מהיחידה. אין טעם שנמות שנינו.
דלת המקלחת היא הדלת הבאה במסדרון, כך שלא קשה לנחש שהגעתי אליה. אני תופס בk300 שנמצא על הניאגרה ומרסס את עצמי, בורח מחוץ למקלחת כדי לכוון בהידור ‘תמות נפשי עם פלישתים’.
הריח מחניק, ריאותיי מתחילות לשרוף ופי פולט הברות מאולצות וחנוקות במיוחד, מנסה לשווא לגמוע אוויר בריא ומחייה.
הבלטות יוצאות סביבי בריקוד, המקקים גדלים וקטנים מולי, משתבללים בצורות חסרות כל קשר למציאות ואור גדול מתחיל להקרין עליי, חם ואהוב.
אני ממצמץ מול הפלורוסנט, מיוזע, מברך את החשיכה שהסתלקה עם המקקים. הללו התאחדו עם נקודות הבלטות במותם, הפסיקו לרקד בטירוף.
נשיפה ארוכה, מצמוץ חוזר ובסחרור קל מוצאות רגליי דרך אל מחוץ ליחידה.
“הצלחת?”, אז היא הספיקה לברוח. נחמד לה.
“הצלחתי”, אני מאשר. חושב על זה שיכולים להיות עוד כמה נושאי מוות בחור שבארון.
“יופי, ברוך השם”, שולמית נאנחת בהקלה, קורסת על המדרגה.
“כן, ברוך השם”, אני מהנהן. ומתלבט. “את תוכלי לנקות אהמממ את כל הגופות שם?”, זהו. השאלה נשאלה.
“גופות?”, היא נשארת עם פה פתוח וסנטר שמוט. עוד חדש.
“הרגתי את המקקים”, אני מזכיר. “אז כן, יש גופות”.
“אין מצב”, היא חוזרת להתנשף. “אני לא אוספת גופות!”
אני בולע רוק. חבל ששולם-דוד לא פה, הוא בטח מכיר איזה מנקה גופות מקצועי.
“בסדר”, אני משפיל כתפיים. הולך לחרף את נפשי למען שלום הבית שלי. שוב.
מטאטא וכף אשפה, בעל ידית! נמצאים במטבח, אני נושא אותם איתי, מלטף את הרצפה עם המטאטא, גורף את כל הבית, גם חבילת טישו שהתפרקה לחלקים במאבק ההירואי עם המקקים, ייזכרו לדיראון עולם.
הרצפה מתנקה אט אט, באותו קצב בו מתמלאת כף האשפה הגדולה שלנו. והנה אני כבר בחדר השינה, מרפרף על הגופות הרבות, אוסף גם אותן. מקק אחד קם לתחייה ומכוון אלי את קוציו.
אני מעניק לו חבטה מהירה, תוך צרחת ‘כן יאבדו כל אויביך השם’ מרשימה. מגחך אל מול הגופה שהוא הפך להיות.
“טיפש”, אני סונט באחד נוסף שמציץ אלי מהחור תוך ריקודים רבי רושם, מכה בו עם מקל המטאטא, מרביץ לשניים נוספים שבאו לנקום את מותו.
“תיכנעו”, אני זועק לכיוון החור. “אחרת אני מזמין מדביר”.
הם לא נכנעים. חבל, מדביר בטח ייקח מאה-מאתיים שקל. לא צחוק.
אולי אעשה השלמת הכנסה בערבים? דווקא התמודדתי איתם יפה, לא?
נאאאא, נשאיר את זה למדביר. לא סומכים על ניסים.
-
22 תגובות
-
חשבתי שאני אמיצה 😐
-
התנצלותי הכנה 😖
-
-
😂😂😂….
תהילה, מה עבר עליך?????
מה מבא בנ”א שפוי לכתוב כזה סיפור😆???-
האמת שזה נכתב לצורך אתגר כתיבה.
ו… מבוסס על סיפור אמיתי 😶
-
ואגב, הבנאדם שזה קרה לו – מאז כבר לא מפחד מג’וקים, גדולים וקטנים.
(לא, תודה. אני מוותרת על התענוג המפוקפק שיהפוך אותי לקצת אמיצה יותר…)
-
-
-
חמוד😂
-
הזכיר לי שחברה שלי הגיעה לכיתה כמה שבועות אחרי החתונה והודיעה בדרמטיות “עד שהתחתנתי -בעלי מפחד ממקקים”😆 אולי זה אותו סיפור………
-
זה משהו שצריך לברר לפני 🤭
-
-
וואי אהבתי ממש! כתוב טוב, הזכיר נשכחות (ננעלת בחדר ערב שלם עד סיום הכולל ערב 😆 )
חסרה לי פסקה שחסומה בנטפרי (לא שהיה חסר, רק לוודא שלא הפסדתי חלק משמעותי מהמתח😉)
“לא אמרתי שדמיינת”, שלום הבית שלי חשוב לי. “רק שהוא כנראה ברח, אולי דרך החלון”, הסגור. אבל למי אכפת. העיקר שיש לי תירוץ לחזור לכולל. עכשיו.
<x>xxxxxxxxxxxx xxxxxxxxxxxx xxx xx xxxxxx xx xx xxx xxx xxxxx xxxxxxxxxxxx xx xxxx xxx xxxxxxx xxxx xxx xxx xxxxxxxxxxx</x>
“ואולי לא?”, איפה העניבה שלי? אני חייב לשחרר אותה!
-
“החלון סגור”, היא לא טיפשה, את זה אני כבר יודע. “ונדמה לי שהוא יצא מה-ארון, אולי הוא חזר לשם?”
-
-
למה זה נחסם?? מה הסיפור?
-
נטפרי חוסם כל מיני צירופים…
-
🙄
-
-
-
תהילה.
אין מילים. חשבתי שאני אמיצה. חשבתי…
הקטע אמנותי ממש! פחדתי, התרגשתי בשבילם כשהצליח, איזו מסירות נפש… התמוגגתי כשיצאו הנחילים והתפעלתי מעוצמת הגבורה בה התמודד איתם. את מעולה בתיאורים 🙂
תיארת את זה כמו מאבק הרופא במחלה. זה טוב כל כך! תני לי לנחש שיצאת בין הרמות הגבוהות ביותר. איך אפשר שלא להזדהות? אלא אם כן מתעלפים לפני שמגיעים לסוף, וזה מאד מובן. :0
אהבתי את התחמושת. אשמח לדיוק באיזו תחמושת עדיף להתחמש שלא תבוא עלינו הצרה הזו חלילה. נשמע שהתחמושת מצילה חים…
פעם כתבתי שיר בנושא הזה. אשתדל בלי נדר בקרוב להעלות, בתקווה שאצליח. עם האיטיות של הגורמים כלל לא בטוח.
-
תודה 🙂
לא הבנתי את כוונתך בזה: תני לי לנחש שיצאת בין הרמות הגבוהות ביותר.
התחמושת אצלי היא לברוח. ולטפס על כיסא אם צריך. אה – וכמובן להזעיק מישהו שיעשה את המלאכה במקומי.
אצלי הדמיון רק רץ (מניחה שאת רואה), השאר… הרבה פחות.
-
רגע, רגע. התמוגגת כשיצאו הנחילים??!!!?!?!!?!
-
כתבת “האמת שזה נכתב לצורך אתגר כתיבה.”
התכוונתי שודאי יצא לך לקבל את אחד המקומות הראשונים באתגר 🙂
אהמ אהמ, כן כלומר לא, תני לי להסביר רגע – התמוגגתי גם לשון של הנאה וגם של פחד וחשש (ואם אפשר להוסיף גם גועל וחרדה לאותו מגוג, מה טוב) “נמוגו כל יושבי כנען” כביטוי לפחד שמילא את ליבם.
אני לא מזדהה עם יושבי כנען הרשעים אלא רק יושבת במקומם בארצי המתוקה, אבל ארץ ישראל כידוע נקנית ביסורים. מקווה שהמקקים שרובנו נפגשנו בהם בנוסף לשאר הצרות שעברנו כאן, הם היסורים היחידים שהינו צריכים לעבור והם כבר מאחורינו, עמ”י לא צריכים עוד יסורים 🙂
-
-
-
חחח…
לאיזו פשלה עם העניבה התכוונת?-
מישהי גילתה את אוזניי שלא לובשים עניבה ביום חול. (בעלי לא לובש, אבל חשבתי שזה סתם קטע שלו…)
-
-
כן, בהחלט לא לובשים עניבה ביום חול
רק החשובים, למשל מי שהוא מגיד שיעור פעם בשבוע בסדר שלישי, או יותר 😉
וכן בעלי מתנדב לפנות את הגופות,
אבל רק אחרי שהרגתי אותם 🤣
אבל אז גם לי כבר לא אכפת לפנות אותם…
-
חחח חמוד
כתיבה ממש יפה!
-
ולי הסיפור הזה ממש קרה (כלומר, לבעלי).
אמנם לא במקקים אלא בלטאות והגיבור הזה נלחם בחירוף נפש למחוץ את הלטאה, (ברר…)
למרות שהיתה לו טראומה אמיתית ממפגש עם לטאות דווקא, שאר בעלי החיים זה בסדר😉
וכן, יש בעלים שלמרות שהם רועדים, עדיין הם חושבים על נשותיהם ולא נותנים להן טראומה חדשה…
תכל’ס – לאחר כיבוש המשימה בעלי היה מבסוט מאוד שהוא הצליח להתגבר.
לא אומרת שהוא עכשו רץ להרוג לטאות, אבל זה כבר לא טראומטי בשבילו.
Log in to reply.
