כתיבה ספרותית
כל מה (ומי) שכותב וקורא. קהילה מפרגנת ואוהדת, שנהנית לקרוא ולהגיב לקטעים כתובים, ולדון בנושאים הקשורים לתחום הספרות.
מובילה:
- Organized by
-
-
“לא ישוו בה”.//הערות
-
“לא ישוו בה”.//הערות
אני נכנסת הביתה, לא לפני שלקחתי נשימה ארוכה.
אמא.
“מיכל? איך היה?” העיניים שלה התחננו עלי בהלם קול שאגיד שהיה טוב, אבל לא. מה אני העשה.
“בסדר”.
“ואיך הבחור?”
“בסדר”. ואל תשאלי עוד כי התשובה לא תשתנה.
כנראה שאמא יודעת לקרוא מחשבות, היא עזבה אותי לנפשי וחזרה למטבח בגב שפוף.
רעה! צעקתי על עצמי, רעה! רעה! רעה! תני קצת יחס, מה יקרה לך?! כלום!
מכירה את זה שיש לך שתי קולות בלב והם נלחמים אחד נגד השני? יופי. זה בדיוק היה המקרה ואני פשוט עמדתי בצד והקשבתי להם, הם מעניינים, אז למה לא?
נכון. ענה הקול השני, כלום. וזה בדיוק הבעיה.
נכנסתי אל חצי החדרון שלי, אני לא טיפוס של מרחבים, וגם הייתי זה לא היה משנה, המצב הכלכלי בבית לא מאפשר לנו יותר מדי, שיפוצים? אפילו לא עולה על הדעת.
נתתי לעקבים השחורות לבצע צניחה חופשי וצנחתי גם אני על המיטה.
-טררר-
באיטיות מוגזמת שלחתי יד לתיק העור החום ושליתי את הטלפון, לא יודעת מה חשבתי כשעניתי בלי לבדוק קודם מזה, אבל זה מה שקרה.
“מיכל מה קורה?”
למה? למה עניתי? למה?!
“בסדר…איך את שירה?” האמת שהשאלה הזאת מיותרת, אני כבר יודעת מה היא תגיד…תספר שקשה לה, שהילד לא נרדם, שהילדה לא מקשיבה ושהכולל החדש לא קיבל את בעלה.
היא לא מבינה שאני במקום שונה? היא לא מבינה שקשה לי לשמוע את זה?! שזה פוצע אותי, מפזר מלח על יבלות שלא הגלידו?
והדרשה מתחילה—
“האמת שהגננת של רבקה אמרה לי… ואז אמרתי לה…ובעלי אמר שעדיף…וזה קשה לי מ—“
“שירה”, שמתי יד על פי כלוחשת סוד, “אני חייבת לסגור. אמא שלי צריכה אותי”. ועוד לפני שהספיקה שירה לפתוח את פיה ניתקתי במהירות, לוחשת ביי אומלל כדי לצנן את הכעס שיבוא אחר כך.
התיישבתי על המיטה, משפשפת עייני,
“מיכל?”
“כן אמא, את יכולה להיכנס”.
אמא ואבא נכנסו אל החדרון שלי בפרצופים רציניים,
“מה יש? אמר לא?”
“עוד לפני שהגיע הביתה”.
“הכל בסדר, אני גם לא חשבתי שיש מה להמשיך”. אבל כשזה בא ממנו פתאום אני רוצה. ומאד.
“הציעו לנו מישהו, אבל זה אומר להתפשר”.
להתפשר? במה יש עוד להתפרש ולא התפשרתי?! נמוך, ישיבה לו חזקה, בלי חן, עני. מה עוד??
אמא הטילה פצצה אטומית על החדר הקטן שזעזעה את קירות ליבי.
“הוא…עובד”.
“לא, לא לא לא! אמא, דבר אחד בקשתי, אחד! התפשרתי על הכל! פה זה הקו האדום”.
אני כועסת, על אבא, על אמא, על מי שהציע את השידוך הזה ובעצם, על כולם.
“אבל מיכל”, אבא הביט הישר לתוך עייני, “המצב הכלכלי שלנו לא טוב. הוא עובד, יהיה לכם מאיפה לחיות! וגם…את לא צעירה אחרי הכל, כמות ההצעות יורדת מרגע לרגע!”
“לא. אני מאמינה בקדוש ברוך הוא שדאג לי למשפחה, לבריאות, להצלחה. שימשיך לדאוג לי גם הלאה. לחתן…” פה הקול שלי רעד, ממש, כמו עונית עץ בסופת טורנדו, “…וגם לפרנסה. אני סומכת עליו”.
“אז לא?”
“לא”.
+++
“שמעון?”
השעה שלוש בלילה ואני מגלה את בעלי מתלבש, אם לא הייתי מכירה אותו הייתי חושבת שהוא ‘חולה ירח’ אבל אני מכירה אותו, וזו בדיוק הסיבה שאני בוהה בעיניים מכווצות, הוא מסתובב עלי, מופתע.
“מיכל? סליחה, הערתי אותך?”
“לא”. או שכן, זה לא ממש משנה עכשיו. “למה אתה ער? ועוד לבוש?”
“לא נרדמתי”. הוא מגלגל את הציצית שול סביב אצבעו, אני כבר מתחילה לחשוד בשלומה.
“נו ו…? בגלל זה אתה לבוש? סגולה חדשה לשינה שעוד לא יצא לי להכיר?”
“לא…” הוא צוחק, מובך. “חשבתי, אם אני כבר לא נרדם, חבל על הזמן הזה. אני אקפוץ לבית מדרש מולנו ללמוד קצת”.
דמעות סמאו את עייני, אולי אני רגשנית מדי? אולי. ואולי כן.
אבל זה לא אכפת לי,
“וְכָל חֲפָצֶיךָ לֹא יִשְׁווּ בָהּ”.
-
7 תגובות
-
חסר לי הסוויטש הזה בין היותה של מיכל מעוכבת שידוך, וההצעה על בחור עובד, לבין כך שבעלה קם בלילה והולך לבית כנסת ללמוד. אני חושבת שצריך לפרט קצת איך זה היה.
-
אני צריכה ממש לכתוב על זה או שמספיק שאני מזכירה במשפט אחד סוג,
-נכון, היה עברה תקופה ארוכה עד שהגיע הרגע, והרבה הצעות טובות שירדו מהפק רק בגלל היותן עובדים. אבל הכל היה אפילו רק בשביל האחד הזה-
?
-
-
חסר לי התהליך. וגם על מה היא התפשרה בסוף.
-
נכון, אי אפשר לכתוב על כל ההצעות שהיא קיבלה במשך השנים, אבל לתת דוגמא אחת לפחות – או כמה דוגמאות נגיד 2-3 כדי לגשר בין הסצנה הראשונה לסצנה השניה, זה חשוב כדי להבין גם שאין הוקוס פוקוס.
גם מה שאת יודעת שהיו הרבה הצעות של בחורים עובדים, את זה את יודעת, אבל אם את לא כותבת על זה אז חסר לכל הקוראות קטע חשוב בהבנה של הסיפור.
-
הבנתי…תודה רבה!!! אני אתקן את זה.
-
-
תודה ובהצלחה
-
תודה לך❤
Log in to reply.
