להשיב את המלך \ אשמח לביקורת
-
להשיב את המלך \ אשמח לביקורת
צרחה חדה נשמעה לפתע, קוטעת את המולת השוק הרגילה. “הברונזהסטאר!!!!!!!” די היה במילה זו בכדי לרוקן את השוק הארוך של טרייט-לנד. די היה בשמיעת השם של מפלצות אכזריות אלו, בכדי להעביר רעד מוחשי בכל הגוף. טונקס-טרייט נסתה למצוא את ידו של אביה בתוך סערת האנשים שנפוצו לכל עבר. “אבאאא! איפה אתה??? אבאאא!!” בתוך המהומה שמעה טונקס-טרייט את ליאון-טרייט, בן השכנים, צועק על ברווז שככל הנראה לא הבין את המצב המסוכן בו הוא נמצא, והעדיף להישאר בשוק המוצל.
טונקס-טרייט טיפסה על כס- קבוק שהיה על ידה ואימצה את עיניה. כל מה שהצליחה לראות היה אנשים, חיות, ילדים, וברווזים. הרבה ברווזים. “איפה אבא? למה רק אותו אני לא רואה?” טונקס-טרייט הכירה את הנוהל הקבוע בעת פשיטת ברונזהסטאר על הפלך, אך היא איננה נתקלה בכל ששת שנותיה במצב בו הפשיטה נערכת כאשר היא לא מוגנת כלל, ונמצאת מחוץ לפלך המזרחי המוכר.
אבא נעתר לבקשתה לבוא איתו לשוק הססגוני של טרייט-לנד, “בתנאי” כך אמר לה “שידייך לא ימושו מידיי”. האב היטיב להכיר את ביתו חסרת המזל, זו שכולם טוענים כי היא אינה ביתו של ביל-טרייט המוכשר. אין קשר ממשי בין היעילות המדהימה בה עובד ביל-טרייט, החכמה, הכריזמה והכשרונות בהם ניחן, לבין האיטיות, הטיפשות וחוסר הקסם שאפיינו את טונקס-טרייט ביתו. “אבא?” טונקס-טרייט קראה לאביה עוד מספר פעמים, אך בשל הצעקות מסביבה, איש לא שמע את קריאותיה. ‘הברונזהסטאר עלולים להיכנס לשוק בכל רגע’, עברה במוחה מחשבה מהירה, אך היא התעלמה. מוחה האיטי לא הצליח לקשר בין הסיפורים על הברונזהסטאר המסופרים לרוב- לבין תפקידה כעת, כשהסכנה קרבה.
תוך דקות אחדות התרוקן השוק לחלוטין והשאיר אותה עם דוכנים הפוכים, ברווזים משוטטים לשמחתם הרבה, ופירות מעוכים על רצפת השוק האפורה. “טוב אז… נתחיל ללכת, נכון?” בראותה כי אף אחד לא מתכוון לענות לשאלתה, גרפה לידיה טונקס-טרייט כמה תפוחים שניצלו מן המהומה ולקיק מסוכר אחד, אותו היא מקבלת באירועים מיוחדים מאד- כמו חג הלקיקים המסוכרים. טונקס-טרייט החלה לפסוע לכיוון המשוער שאביה לוקח אותה כשהם חוזרים מן השוק, תוך שהיא מלקקת בהנאה את הלקיק המסוכר.
“טונקס!!!!!” “הנה היא, פה!!” קריאה נרגשת קטעה את מחשבותיה של טונקס-טרייט “היא פה!!!!!!! ביל!! היא שלמה, בריאה, נראית בסדר”. שלושה גברים רכובים על איילים צעקו בהתרגשות. טונקס-טרייט עמדה נבוכה קמעא, בידיה תפוחים מן השוק ולקיק אכול למחצה, והביטה בסובבים אותה במבט לא מבין. אביה ירד מן האייל הלבן עליו רכב, ניגש אל טונקס-טרייט חיוור כסיד, ולחש לה: “הכל בסדר אתך? הם פגעו בך, יקירה?” טונקס-טרייט נענעה ראשה לשלילה, וחייכה בהתנצלות לאביה. ביל-טרייט נישק אותה ברכות, והרים אותה בקלות אל האייל שלו. “טים-טרייט, ביו-טרייט, גולום-טרייט” ביל-טרייט קרא לגברים בכינוי הכבוד הרשמי של טרייט-לנד. “תודה לכם. נקווה כי יקרב היום בו ישוב מלכינו לארץ הזו, וכך לא נדע עוד סבל ומחסור”. שלושת הגברים הצדיעו לשלום, טיפסו על אייליהם במהירות, ותוך דקות ספורות נעלמו מן האופק.
ביל-טרייט צפה בהם. דומע על סבל העם הזה. נזכר בימים הטובים, בהם מלך טרייט-לנד שלט בעוז, ללא ספקות. הימים בהם הברונזהסטאר היו לא יותר מאגדת ילדים… הזיכרון אינו חד כשהיה. אכן, השמשות מתחלפות, הירח נעלם וחוזר, הזמן עושה את שלו. ביל-טרייט ליטף את האייל היפהפה, מאיץ בו למהר לשוב לפלך, לראות את נזקי הפשיטה האחרונה. לעזור לנפגעים, לפנות גופות, לנחם אמהות שכולות וילדים בוכיים. להבטיח להם כי ימים יפים יותר עתידים להגיע. ימים בהם תזרח השמש, שמים יתבהרו, ומלך טרייט-לנד ישוב לכס- הקבוק המלכותי…
******
טונקס-טרייט נאנחה בקולניות. “אבל מדוע דווקא אני?” זיק של כעס ניצת בעיניה החומות. “מדוע אני??” מורת הסייף הטובה ביותר בפלך המזרחי הסירה את כובע הפלדה, ושטפה את פניה במים מן האגן הרחב. “אל לך לחוש רגשות כעס, טונקס. הרי יודעת את כי מלכינו שבוי במרתפי מלך הברונזהסטאר. רק כאשר תבואי את, ותשמידי את היצור הנורא באמצעות חרבך העתיקה- ייפלו החומות, מלכינו יוכל להשתחרר מכבלי השבי, ואורו יוקד לנצח. אם אינך רוצה להפסיד בקרב הזה- עלייך לעשות ככל אשר ביכולתך בכדי ללמוד את אמנות הסייף.” אריה-טרייט חבשה את כובע הפלדה שנית. “אינך מתאמצת מספיק!” היא הגישה לה שני חרבות. “איזו מהן קלה יותר?” טונקס-טרייט נאנחה שוב. “שתיהן כבדות. מעיקות.” ייאוש החל להישמע בקולה.
אריה-טרייט תקפה לפתע, להט חרבה נוצץ בשמש הצהריים. טונקס-טרייט הרימה בתנועה גמלונית מעט את חרב הברזל האדומה, וניסתה להדוף את המהלומה. אריה-טרייט הניפה שוב את החרב, מהירה כאיילה, וסובבה את הניצב במבט נחוש. טונקס-טרייט נופפה בחרב האודם, הסתובבה אל גבה של אריה-טרייט, והתכוננה להנחית את מכת הניצחון. אריה-טרייט התכופפה ברגע המכריע, זינקה על טונקס-טרייט בחרב זקורה, והנחיתה אותה על שריון הכסף שלה. טונקס-טרייט שכבה על האדמה, מובסת. “זהו זה. אין לי מה לחפש כאן יותר. אני חסרת כל תקווה. תלו את מבטחיכם בנערות מוצלחות יותר.” טונקס-טרייט ניסתה להניע את הלהב שלא איפשר לה לקום, אך אריה-טרייט הידקה את אחיזתה.
“טונקס-טרייט!!! הבן שלי. הבן שלי!!!!!! הברונזהסטאר רצחו אותו. את ליאון-טרייט!!!!!! נמשים צוחקים. חיוך פז. אותו הם רצחו!!!!!!!! את הבן שלי!!!! לא תעשי הכל למען כל הנרצחים??? למען ליאון בני??? למען הארץ הזו? למען המלך????” איזכור המלך גרם לטונקס-טרייט להשפיל עיניים.
מה תאמר כאשר יבוא זמנה לעמוד מולו ולתת את הדין? שלא היה בכוחה להתאמץ די? שבכל אשר פנתה- ראתה רק חוסר מזל? שהמחשבה על כניסה לאיי הברונזהסטאר גורמת למעיה להתהפך? שככלות הכל- נערה צעירה היא, כבת ארבע- עשרה בלבד? מה תאמר? הרי הגורל בחר בה להיות השליחה. רק בת בכורה לאב יליד טרייט-לנד ולאם ילידת ברונזהסטאר, יכולה להביס את מלך הברונזהסטאר לתמיד. רק נערה שכזו, ואין בנמצא מלבדה – תוכל לעשות זאת. טונקס-טרייט, תקוות העם כולו- מזה ארבע עשרה שנה מכינה את עצמה ליום בו תכרית את הברונזהסטאר מן העולם. אך התקדמותה איטית מדיי. היא לא ניחנה בכשרונות יוצאי דופן או במעלות מיוחדות, וקשה עליה עבודת החיים הזו למען מלך טרייט-לנד.
בעודה מחשבת להתייאש- חשה לפתע תשוקה וכיסופים לאור העצום הזוהר מעל כס- הקבוק המלכותי כאשר המלך יושב עליו. זכרונות עמומים של שמחה פשוטה וצחוק ברחובות עלו לפתע בתודעתה. זכרונות מעלי אבק, של שפע אוכל, חגים, ואושר עמוק ופנימי שהיה פעם. היא רוצה להשיב את המלך. משתוקקת לכך. אחיזתה של אריה-טרייט רפתה בחרב, וטונקס-טרייט ניצלה את הרגע הזה בכדי להתרומם ולאבק את בגדי הלחימה. טונקס-טרייט התקרבה למורתה השכולה. הרימה את עיניה ופגשה בעיניה הדומעות של אריה-טרייט. “כשהיינו אני וליאון-טרייט בני שש שנים”, לחשה לה, “היתה הפשיטה ההיא. הייתי בשוק. שמעתי אותו משדל את הברווזים לנוס בכדי שלא יפגעו. שמעתי אותו…”
טונקס-טרייט נגבה דמעה סוררת. “ואני לא אתן שישמעו עוד צעקות בטרייט-לנד!!!!!!!! לא אתן עוד לילדים קטנים לחוש על בשרם אימת מוות מהי!!!!!!! אעשה ככל אשר יצווה עליי!!!!!! אכנס למלתעות האימה, אחצה ערים ויבשות!!!!!” הנחישות כבשה כל תו בעיניה, “למען טרייט-לנד!!!! למען המ-ל-ך!!!!!!!!”
Log in to reply.