למה אין ספרים בסגנון שונה………?

[בתיה קאהן]

אני חושבת שספר קריאה פונה קודם כל לקהל הרחב,

לכל הנשים, בין המתמודדות ובין אלו שלא (מתמודדות בהתמודדות אחרת).

סופרת לא יכולה להפוך את ספר הקריאה שלה לספר מקצועי.

וכן, זה לא אומר שהיא לא יכולה לכתוב על התמודדויות.

נכון שא"א להקצין ולשנות מציאות אבל בהחלט (לדעתי) מותר לכתוב בצורה יותר קלילה עם הפי אנד וסיום טוב.

כי בסוף אנחנו רוצות להנות מקריאה של ספר, לא להיעצב ולהיחשף לקושי ולהתמודדויות שא"א להכיל (ומי שצריכה להיחשף אליהם, תקרא ספרים מקצועים בתחום).

וכל אחת פה שמתמודדת עם משהו, רוצה שיבינו אותה, אבל האם היא רוצה לשלם את המחיר שכל ספר קריאה אחר שהיא תקרא בשביל להשתחרר ולהנות יהיה כואב ויחשוף אותה בצורה הכי קשה ומטלטלת לעוד התמודדויות שב"ה היא לא מתמודדת בהם?

האם מישהי חושבת שהיא תהנה ללכת לסרטים שיתארו נסיונות קשים ומרים בכאב רב ובצער, עם סיום קשה או ללא כל סיום?

אני ח"ו לא מורידה מהצער של נשים שחוות התמודדות קשה והספרים לא מתארים אותה, או מורידים ממנה.

אני פשוט לא חושבת שזה המקום לחפש את ההבנה וההכרה בקושי.

[ה]

ספר שמעוות את המציאות, עושה הרגשה של ספר לא אמין,

יש מינימום שחייו להיות בספר כדי שיהיה לו רמה.

למשל קראתי פעם ספר שסיפר על גאולה על אישה שהלכה ברחוב מלכי ישראל, פנתה לבר אילן ומשם לשטראוס – הסופרת עשתה צחוק מעצמה – מינימום לפני שכותבים ספר זה לבדוק את השטח, או אם תכתוב שבערב חג כ"כ נח לטייל בגאולה הרחובות שקטים ונקיים…

כך גם כשכותבים על תופעה רפואית או נפשית או כל דבר אחר, זה צריך להתאים למציאות, מכל הבחינות

ונראה לי שזה בעיקר מה שמתסכל שכותבים ספר עם צנזורה – התמונה שמצטיירת פשוט לא אמינה.

תקחי אפילו נושא של לידה, יתארו שם אישה שעסוקה בטיפול של התינוק נון סטופ, אבל יתעלמו מהחולשה הגדולה ומהרגישות במצב הרוח, זה מתאר יותר אישה שמאמצת תינוק…

[בתיה קאהן]

בוודאי, צודקת!

אסור לשנות מציאות, אבל לא צריך לכתוב אותה בצורה הכי קשה שלה.

אם להמשיך עם הדוגמא שלך, אז כן, הסופרת צריכה להתייחס לחולשה של אישה אחרי לידה… במציאות אשה יכולה להיות עייפה מאוד מטיפול של יום שלם בילדים ואז יגיע הלילה והתינוק יבכה משיניים והיא תקום לעוד בוקר חלשה וגמורה וחוזר חלילה… אבל האם זה מה שאת רוצה לקרוא? שכל דפי הספר יתארו את זה?

וזה דוגמא שהיא לא הכי מאפיינת כי ילדים זה שמחה! וכמה שיתארו את הקושי בגידול לא יהיה אפשר להתעלם מהאושר והנחת שהם מביאים לנו…

אבל בהתמודדויות אמיתיות של החיים לפעמים אין חלקים טובים ואין סיום שמח, הקושי פה בשביל להשאר כל החיים והתמודדות היא קשה מאוד. ולקרוא ספר כזה זה מטלטל וקשה ולא יכול להקרא ספר קריאה.

[ה]

אוקי,

אז באמת לא מתאים לכתוב על זה ספר קריאה.

[תמי אפשטיין]

כרגע לא מתוארת כאן עלילה, אלא סצנה.

מה שכתבת כאן הוא לא סיפור, אלא תיאור מצב. הוא יהפוך לסיפור כשיקרה פה שינוי, תפנית, התרחשות, הפתעה.

התפקיד של הסופרת הוא למצא את כל זה במסגרת המציאות. לא לסלף נתונים, אלא לרתום אותם לתועלת הסיפור.

באופן כללי, ככל שהגיבור מאותגר ומתמודד יותר – יש סיכוי לעלילה להתקדם ולסחוף יותר.

בדוגמא שהבאת: האמא נגררת אחרי החיים. היא פסיבית. לא קורה פה שום דבר. ברגע שהיא תתפוס את עצמה ותתחיל להתמודד עם האתגרים, להיענות להם – יתחיל הסיפור.

וכן, נשים רוצות לקרא על נשים נוספות שמתמודדות כמוהן. אבל לשמוע שהן צמחו מזה, לא נשארו עם המטפחת ההפוכה והחלוק המקומט.

מצד שני, אם תתארי את האשה הזו, העייפה מהחיים, שבחיים לא מתפרצת על ילדיה והחיוך שלה לעולם לא מתנדנד. שהיא סבלנית אש לבעלה, ומנטרלת אותו מכל עשיה. אה, וגם מנהלת משרד ומצליחה בכל החזיתות – כנראה שלא תרוויחי כלום, חוץ מלתסכל נשים שיסגרו את הספר בעצבים

[ה]

השאלה אם האתגרים מוצגים נכון,

כי אם יתיחסו רק לטרחה בטיפול בתינוק – אז שינוי זה שכשהיא מרדימה אותו סוף סוף – היא מתקתקת את הבית כל הלילה, דבר שלא יכול להיות במציאות (ואם זה קורה אז יום למחרת היא אמורה לשכב במיטה עם חום גבוה בקריסה)

אבל אם מתארים נכון את הסיטואציה – אז השינוי לדעתי זה לדעת לקבל עזרה / לוותר ולעגל פינות וכו..

[בתיה קאהן]

אז א"א לכתוב ספר קריאה כמעט בכל הנושאים.

אם תעברי פה על התגובות תמצאי עשרות דוגמאות להתמודדויות שנשים העלו, הן כתבו שהספרים עושים עוול וזה מתואר בצורה לא משקפת.

קחי אפילו דוגמא רווחת בספרים שכותבים על נכויות והרבה ספרים מסיימים בזה שלמרות הנכות הצליחו להתחתן להקים משפחה למופת והחיים טובים ושמחים. ויותר מזה, בד"כ הסופרת תפנק את המתמודד בתנאי חיים אחרים טובים, יש לו כסף ומשפחה טובה ותומכת.
ויקראו נשים שמתמודדות עם נכויות קשות, וכן, אין להן כסף או שהמשפחה שלהן לא הכי יכולה לעזור, והשידוך…
והן לא ימצאו את עצמן, ויהיה להן קשה מאוד! לקרוא את הספר…

אז לא יכתבו על נכויות?

[ה]

אפשר לכתוב על נכויות אבל לא נכון לפנק את המתמודד יותר ממה שמצוי במציאות.

אם המטרה היא לעשות הרגשה לקורא, אז לא – שלא יכתבו על נכויות

ואם המטרה היא לתאר את ההתמודדות של הנכה – אז אין טעם לספר שיש לו בית מאובזר מא' עד ת' כולל רובוט אישי ורכב צמוד עם נהג אישי….

[בתיה קאהן]

בא נפריד,

כסף ומשפחה תומכת יכול להיות במציאות, רובוט ובית חכם פחות… (כמובן קיים בעולם אבל לא בעולם שהספרים שלנו מתארים).
ועדיין, לא לכל מתמודד יש כסף ומשפחה טובה (אלו סתם דוגמאות…) והוא יכול להתמודד גם עם הקושי שלו וגם עם המחסור בתנאים האלו, ואז הוא יבוא ויגיד, זה לא מתאר את התמודדות שלי. כי אנשים ברחוב אומרים לי, נכון, קראנו על הקושי שלך אבל בסדר החיים בגדול יפים ויש גם דברים טובים וכו' ואצלו זה לא קיים! הוא ירגיש שעשו לו עוול!

ואת חושבת שזה עוול?

[תמי אפשטיין]

ממש לא, בתיה.

יש הרבה (מאד) נכויות. מה שצריך זה להצמד לאחת מהן – ולחקור אותה היטב, כדי שתוכל להתאים למציאות ולסיפור.

בסיפור שלי (רעשי רקע) מתוארת התמודדות של אברך שסובל מתסמונת טוראט. ביררתי לפני כן את הרמות והתסמינים של התסמונת. שוחחתי ארוכות עם עו"סית במרפאת טוראט, יחד גיבשנו את רמת הלקות של הגיבור שלי ולאורך הדרך וידאתי שאני כותבת מדויק.

אז נכון שלגיבור שלי היו אמצעים כלכליים שאין להרבה, ואין מה להחריג את הטוראטים בזה. אבל זה הסיפור שלי, וזכותי לייצר לו מציאות חיים נוחה כלכלית. אסור לי לעשות לו הנחה בהתמודדות על הלקות. אלו שתי רשויות שונות. באחת מותר לי לעשות מה שמתחשק לי, ובשניה אסור לי לגעת.

הבנת?

אז מי שסובל מתסמונת טוראט לא יתכבר ליכולת הכלכלית, והוא גם לא צריך. אבל הוא יתחבר להתמודדות עם התסמונת, שמדויקת לרמת הלקות (גם אם הוא ברמה גבוהה יותר/ פחות – הוא יודע שזה קיים ויתחבר מהמקום הזה)

[בתיה קאהן]

אני לא קראתי את הספר שלך ומעניין אותי לקרוא, נשמע מסקרן….

את צודקת! לגמרי!

אבל את בעצמך כותבת, הלכתי וביררתי על התסמונת וגיבשתי עם העוס"ית את רמת ההתמודדות של גיבור הסיפור ונצמדתי לעובדות.

וזה כל הסיפור. כי את יכולה לבחור בספר רמה של התמודדות. את בחרת שהוא יוכל להיות נשוי ואברך ויש לו ילדים וגם יכולת כלכלית, אבל יש בעולם (לא דווקא ספציפית בדוגמא של תסמונת טורט) אנשים שמתמודדים עם אותו קושי ולא יכולים להתחתן וכו' והספר שלך לא מתאר אותם.

וזה מה שאני אומרת, הספרים שלנו לא יכולים לתאר את ההתמודדות ברמה הכי קשה שלה, באופן שא"א להכיל ולשמוע.

[תמי אפשטיין]

נכון, כי אנשים עם תסמונת טוראט ברמה שכתבתי עליה אכן יכולים להנשא (מכירה אישית שניים כאלו, גבר ואשה. לא זוג, כמובן). אבל אם הייתי כותבת על לקות שאינה מאפשרת נישואין ומספרת שהגיבור נישא – זה היה לא אמין ומתסכל.

זה בדיוק נושא הדיון – ההיצמדות לעובדות הבלתי משתנות. המסביב – זה בדיוק התפקיד של הסופרת ודמיונה.

לצורך העניין: אם אין אפשרות למטופל להכנס לחדר התרופות של בית החולים, ואין אפשרות (ראית פעם את הפיקוח? אפילו אחות לא יכולה להכנס ללא אישור) – מה ההיתכנות שחולה תצליח לחדור?

ואם היא מצליחה – על הסופרת לבנות מהלך מאד מאד אמין. אחרת היא נלעגת

[ה]

דווקא הכרתי סיפור אמיתי של מישהי שנכנסה לחדר תרופות, זה נגמר במעצר…

[תמי אפשטיין]

אוקיי, אבל לא עם תרופה

[ה]

עם התרופה.

אבל זה לא דבר סטנדרטי – זה כמו לכתוב שלא היה כסף אז פרצו לבנק

[בתיה קאהן]

אני לא מתעכבת על איזה נכות את כותבת ומה ההשלכות שלה,

אלא על רמת הנכות!

בכל התמודדות שהיא, ספרי הקריאה לא אמורים לתאר את הרמה הכי קשה, הכי כואבת, של ההתמודדות, בשביל לא להמעיט בערכה.

אם תבחרי לכתוב על התמודדות שלא מאפשרת נישואין אני מאמינה שתחפשי מה כן אפשרי ועושה טוב והגיוני לכתוב עליו במסגרת ההתמודדות הזו, אולי עבודה טובה, יכולת כלכלית וכו' אבל את לא תחפשי את הדוגמאות לאנשים שלא יכולים כלום ואין להם תנאים אחרים.

[תמי אפשטיין]

תלוי מה מטרת הספר והעלילה.

בכל מקרה, יהיה מה שלא יהיה – להציג מציאות מעוותת זו לא אופציה, בעיניי

[בתיה קאהן]

ספרי קריאה כמובן.

חד משמעית.

[‫איידי וייס‬‎]

תמי, תודה שכתבת את הסיפור שלך, ותודה שהעלית את המודעות.

יש לי קרוב משפחה, גם מאובחן בטוראט. אבל המצב שלו הרבה יותר מורכב ומסובך. ואני לא מפרטת יותר.

סותר את הסיפור של תמי? לחלוטין לא. עדיין, מעבר להתמודדות עם התסמינים – יש התמודדות רגשית לא פשוטה של איך אנשים אחרים רואים אותי, אני אני חושב שהם רואים אותי, איך אני חושב שהם יגיבו לי, מה אגיב לתגובות שלהם. חלק לא קטן מזה הם סוג של דמיון שנבנה על גבי דמיון על גבי דמיון בבסיס השערות, ולמרות שהן מבוססות – הן עשויות להיות קשות יותר או קלות יותר במציאות. וחלק מהן – דברים שאנשים כבר יודעים מנסיון אישי מר וקשה.

בספר מדהים שקראתי על מחלה כרונית קשה מאד, היה כתוב בצורה מאד מאד ברורה, ואני כמובן לא מצטטת ישירות אלא מציינת את הרעיון: "למחלה הזאת יש אינסוף מופעים. מה שרואים אצל מישהו אחד – לא מחייב שיהיה אצל מישהו אחר. גם לתסמינים יש דרגות חומרה שונות, וגם להתקדמות של המחלה יש כמה אפיונים."

מה שקרה, זה שלאחר שקראתי את הספר – הכרתי מישהי שחולה בדיוק באותה מחלה. והיא 'הכירה' לי מישהי נוספת (הכרתי אותה מלפני, אבל לא ידעתי שהן סובלות מאותה מחלה בדיוק, ידעתי שהיא חולה ולא ידעתי פרטים.) – ושתיהן כל כך שונות באופי המחלה! זה פגע בהן כל כך אחרת!

מה באתי לומר:

כשכותבים על תחום מסויים – אמורים מצד אחד להקיף אותו – אבל מצד שני גם לתת את הדעת על זה שבסופו של דבר – אולי הכותרת זהה אבל ההתמודדות היא אינדוידואלית מאד, התנאים הסביבתיים שונים מאד אצל כל מתמודד, וגם אם לשרה מהספר היה כוח להתמודד – לא בטוח שלרבקה מהמציאות יש אותו כוח.

[אלישבע חמד • סטודיו פנטזיה]

מסכימה איתך שהפרטים צריכים להיות מדויקים ואמינים, ללא עיוות של המציאות.

עם זאת, אני גם מבינה שסופרת לא יכולה ליגוע בכל הרבדים והעומקים של התמודדות, מכל מיני בחינות.

אני למשל מתמודדת עם ילד מיוחד (בין היתר:) וכל סיפור בתחום מעניין ומחזק אותי, לא מאוד משנה לי המכלול.

[תמי אפשטיין]

אלישבע, אם בסיפור יתואר על ילד שסובל מההתמודדות של בנך, כשמצמידים לו יכולות לא הגיוניות (לדוגמא, אם הוא משותק ברגליו ויתארו שהוא רוקד בשמחת תורה עם בני גילו) – איך תרגישי? תתחזקי מזה?

[אלישבע חמד • סטודיו פנטזיה]

ממש לא. לכן כתבתי שהסיפור צריך להיות מדויק ואמין, ללא עיוות של המציאות.

אבל אם לא יהיה מתואר בסיפור את כל ההתמודדות, לכל עומקיה ופרטיה, זה לא יפריע לי

למשל אם יהיה מסופר שם על ילד בכסא גלגלים, ויתואר הקושי וכו', אבל לא יתואר המצב שאין אפשרות לעלות לאוטובוס בינעירוני (מה שנכון), או קושי להגיע לשבת לסבא וסבתא, כי הבית שלהם לא מונגש, או כל התמודדות אחרת, זה עדיין יהיה סיפור אמין וטוב מבחינתי. כי אי איפשר להקיף הכל, ותמיד יהיה מישהו שירגיש שעדיין לא דיברו על זה… (כדי להקיף התמודדות של מישהו צריך ספריה לדעתי, לא ספר)

אוקי? החסרת פרטים-כן, עיוות של המציאות-לא

[חנה קמינצקי]

וסתם שאלה שמטרידה אותי בעקבות דברייך אלישבע
בדוגמא שהבאת על ילד חנ"מ היא הגיונית – אפשר לכתוב סיפור אמין גם בלי לכתוב את כל הפרטים
אבל סיפור שירצה להביא לפרונט אתגר פוריות לדוגמא
האתגר האמיתי היחיד שאולי אפשר לכתוב אמין זה את הקושי שלשכנים יש ילדים ולמתמודד אין.
רוב ההתמודדויות האמיתיות, הרגשיות והטכניות לא תוכלנה כמעט להיכנס לספר.
יש אפשרות לכתוב על התמודדות כזו בצורה אמינה אם כך?

[תמי אפשטיין]

השאלה מה המטרה בסיפור?

בוודאי שיש אפשרויות נוספות. כמו רופא שטוען שלא יהיו להם ילדים, שמחת תורה,סוגיה בגמרה שנוגעת בחיוב האב לבנו ולא חסר מה עוד

[‫איידי וייס‬‎]

אתגרי פוריות הם נושא רגיש מדי, מנסיון אישי שלי.

אני חושבת שכתיבה על נושא כזה זה ממש בבחינת "של נעליך".

נשים שמתמודדות עם קשיי פריון – מתמודדות בינן לבין עצמן, בחיי הזוגיות, בתמרון בין האתגר לבין גידול הילדים – במידה שיש (וזה קיים בהחלט), בתגובות הסביבה, צריכות לשאת את ההתמודדות הרפואית במידה שההתמודדות שייכת אליהן – או לתמוך בבעל במידה שהוא המתמודד הבלעדי, לא מספיק? כל התמודדות כזאת היא כר נרחב לפיתוח. ועדיין, זה נושא רגיש ברמה קיצונית.

אם את לא מהתחום – עדיף לך למשוך ידיים ולא לנסות להתיימר להכנס ולהבין את זה, כי יש דברים שאי אפשר להבין עד שלא נמצאים שם.

ואני מקווה שאת מבינה מה שאני מנסה להעביר לך.

[הדסה ש]

מעניין, היה סיפור במרווה לצמא שכתבה מ. אופק לא זוכרת איך קראו לו, במרכז הסיפור היתה אישה בהמתנה לילדים (ללא ילדים כלל) נשים התחברו ברמות ובאמת אחר כך כתבה שהיא מתמודדת עם הנסיון הזה, כנראה זה מה שחבר כל כך.

[תמי אפשטיין]

בעידן בו ספרי הפנטזיה חוגגים, אפשר בהחלט לייצר מחלה ולרפא אותה. בדרך אין בעיה לשתות עלילות וכל מה שצריך.

אבל כל עוד הספר לא הוגדר כפנטזיה – הוא חייב להצמגד למציאות

[ת. עקבי]

וגם בפנטזיה, נצמדים לחוקים שלה.

הייתי חייבת 🙂

[תמי אפשטיין]

אכן, אבל את יכולה לייצר את החוקים

וגם את המחלות ודרכי ההירפאות מהן

[רחלי ש]

אחרי שאני עוקבת על השרשור הזה מלא זמן והוא באמת מרתק..

אתן מדברות פה מנקודת המבט של המתמודדים שהיא אמנם חשובה מאוד

אבל מותר להתחצף ולהגיד שזה לא המטרה של כמעט שום ספר ?!

רב הקוראים לא מתמודדים עם הבעיה הזו.

המטרה של לכתוב על התמודדות היא –

לעלות למודעות נושאים חשובים , להכיר סימני אזהרה והבנה כלשהי על הנושא המדובר

וכן לאפשר הזדהות והרגשה של חיבור לגבי התמודדיות שפעם אנשים קיבלו בגינן יחס מזלזל מאוד

פוגע , או סתם אנשים ברחו כי לא ידעו איך להמודד עם זה.

כיום אנשים לא נבהלים. לא מתרחקים. גם אם הם לא מבינים- והם עדיין לא. אבל לפחות אין ריחוק רגשי

זה חשוב . אל תזלזלו בזה.

[ה]

השאלה אם זה משיג את המטרה,

או שהספר מתאר בצורה מעוותת את ההתמודדות

ואז עוד יותר לא מבינים את המתמודד

[תמי אפשטיין]

את רק מחזקת את החשיבות לדיוק.

לא להקטין התמודדות, וגם לא להעצים אותה. לדייק אותה. שאנשים יקבלו קצת מושגים

[רחלי ש]

מה זה לא להקטין ולא להעצים הרי בין המתמודדים עצמם לכל אחד רמת עצימות שלו

[תמי אפשטיין]

אכן, אבל כשסופרת בוחרת רמת עצימות מסוימת – להיות מדויקת לה.

או לפחות לדייק את האפיון שהתגובות יתאימו לאופי+ רמת העצימות של ההתמודדות.

ויש גם דברים אוניברסליים.

אם נלך על הכיוון שנתת, מאותגרת פוריות – להציג אותה כאשה שטובלת בכספים (כי הרי אין לה משפחה לגדל), שהבית תמיד מסודר ומבריק (כי אין מי שיהפוך, כי משעמם לה בחיים ותמיד יש לה כח. והיא גם חייבת להיות, ענראה, טיפוס שוחר סדר), שהיא זמינה לכל אירוע וצורך (כי אין לה תינוק שעלול לפתח חום, ואף אחד לא העיר אותה בלילה)

זה חוטא לדיוק, ולא משנה באיזו רמה ההתמודדות.

מסכימה איתי? ההתמודדות היא לא רק כשהיא רואה ילדים ברחוב, לשם המשל.

[ה]

אני חושבת שיש כאן נקודה רגישה שלא שמו עליה דגש,

כאב ודם של מישהו אחר זה לא מקום לרקוד עליו

אז גם אם כותבים ספר ל"תועלת" הציבור, לחוויה, להעשרה – זה לא הוגן ולא אנושי לעשות את זה על חשבון המתמודדים

אם מטרת הספר היא להקל על המתמודדים, להביא להכרה בקושי שלהם – אז הספר צריך להיות כתוב בצורה כזו שבאמת תשרת את המטרה.

[יהודית רוזמן]

את צודקת, אבל לא יודעת אם הגיוני בכלל לכתוב ספרים כך

כי אם נגיד סופרת כותבת על מתמודדת פוריות שיש לה הורים שמשלמים את כל ההוצאות

ואז קוראת את זה משהי שבקושי סוגרת את החודש וחושבת לעצמה בכאב למה הסופרת מציירת את זה?

היא בכלל יודעת כמה כספים זה?

וזה יהיה בכל התמודדות אחרת כי לכל אחד יש בהתמודדות שלו תנאים אחרים לגמרי למרות שנושא הקושי זהה.

[ה]

אני חושבת שאם מטרת כתיבת הספר היא באמת לעלות למודעות,

אז הכותבת לא תכתוב שיש להורים מלא כסף, כי ההתמודדות אצל הרבה מהזוגות זה גם ההוצאות המטורפות,

היא יכולה להביא כמה מקרים במקביל שבאחד מהם ההורים תומכים ואז זה יציג תמונה אמינה של הנקודה הקשה לעומת ההקלה כשיש כסף…

אבל כשסופרת כותבת רק בשביל החויה – אז באמת היא תיקח נתונים סביבתיים מקלים ותקטין את הקושי (שבכל אופן מצוי אצל הרבה מאוד)

[יהודית רוזמן]

אז חוזרים לדיון אם מטרת הסופרות זה להעלות למודעות נושאים או כדי ליצור חוויות קריאה אמינה לקורא

ספר כזה לא ישקף את הרוב המצוי אבל עדיין יהיה אמין ולא משהו מדומיין ומפונטז

[ה]

לא זה הנקודה שכתבתי,

אמרתי שאם המטרה היא ליצור חוויות לקורא – אז זה ממש לא ראוי בעיני.

כי קושי וצער של אחרים לא אמור לשמש לנו לחוויה והעשרה…

ולכן יש בזה בהחלט טעם לפגם.

ואם המטרה היא לעלות למודעות – אז צריך לתת תמונה מצויה ולא מקרה רחוק של אחת ל..

[יהודית רוזמן]

@tammyepshtein

למה זה חוטא לאמת? זה לא מצב הזוי, זה יכול להיות הגיוני מאוד

מניסיון אישי (לשעבר ב"ה) יכול ממש להיות מצב כזה

והכסף הוא לא כי לא היו ילדים, אלא כי יש עבודה טובה ולמרות ההוצאות שיש עדיין נשאר כסף

והבית מסודר כי יש אופי מסודר מאוד

וכן בהחלט יש זמן למרות שעובדת משרה מלאה, הפוריות מעסיקה המון גם את הראש וגם את הזמן אך עדיין נשאר זמן פנוי ושמחתי בזמן הזה לעזור לאחיות שלי עם הילדים וכו'

אם סופרת הייתה מוציאה על זה ספר הייתי מזדהה

כמובן רק אם היית מפרטת גם את הקשיים עם הסביבה וגם את האכזבות כל פעם מחדש…

נראה לי כל אחת מדברת פה מתוך המשקפיים שלה וממקרים שהיא מכירה 😀

[תמי אפשטיין]

לא אמרתי שזה לא אפשרי. אבל לומר שתמיד, כולל תמיד היית זמינה? ואת אוהבת סדר, אבל לא כולן חייבות לאהוב סדר, ואז הבית שלהן לא ממש יהיה מסודר.

התכוונתי לומר שזה חייב להיות אמין בהתאם לנתונים האבסולוטיים והאפיון המדויק של הדמות

[ת. עקבי]

יש פה גם כמו ש @ה ציינה את עניין הפגיעה.

חושבת שזה ממש לתקוע אצבע בעין אם מציגים זוג מאותגר בפוריות כזוג שתמיד מסודר, שיש לו כל הזמן שבעולם למשפחה ולסביבה והוא תמיד היה ויישאר אופטימי.

אם האפיון של הדמות הוא אופטימי ללא גבולות, מסודר עד כלות ואכפתי ברמות – אז יש לנו בעיה בסיפור. כי הוא מציג בעיה בכסות מאד מאד מחויכת שפוגענית כלפי מי שחווה את המאורעות.

יש זמנים של שבירה, שבהם המאותגר (כל מאותגר שהוא) לא מתמקד במה שיש לו, אלא במה שאין. וחובה להציג אותם, אחרת אנחנו לא חוטאים רק לקוראים, אלא גם לדמויות. אלו שחיות ביננו, מאותגרות, מתאמצות להתגבר על האתגר ולא תמיד צולחות אותו בחיוך ובראש מורם.

[רחלי ש]

מי שסיפר את זה לא סיפר עלי 🙂

[שיינא]

באופן כללי,
יש סופרת מסוימת שכל גיבורי הסיפור שלה חווים התמודדויות קשוחות בטירוף – אבל כווולם מסודרים כלכלית פלוס פלוס.
המון פעמים זה עשה לי צביטה בלב.
ואם אני עברתי סיפור דומה בלי אפשרות לקנות ארוחות שלמות במסעדות כדי להקל? או לנסוע לנופשים? או וכו'…..
זה קטע ממש בולט אצלה. כולם עשירים.

וכשדיברתי על זה עם קולגות – הגענו למסקנה שלכל סופר יש את החולשות שלו.
את הנקודות שהוא לא יכול בשום אופן שיחסרו לגיבורים שלו…
כמו למשל מיה קינן – לא תמצאו אצלה גיבור טיפש אברררר.
כולם גאונים. מוכשרים בכל מצב וסיטואציה.

בקיצור – אנחנו כותבים את עצמינו, או את מה שאנחנו חולמים להיות.

[דגש חזק אסתר מגנוז ניקוד ועריכת לשון]

ודווקא זה מה שאני מאד אוהבת אצל מיה קינן
גם אני מחכימה המון מהגיבורים שלה.
ובאופן כללי מטרתו של ספר הוא לשדר מסר (איזה? הסופרת תחליט)
זה יכול להיות כל דבר!
לעורר מחשבה להבין התמודדות לחנך את העולם😉 [בא הנראה אותה מצליחה…]
אנחנו לומדים הרבה מספרים ומושפעים מאד מהספורים שאנחנו קוראים.
אם נקרא שוב ושוב שכל פעם שהייתה התמודדות הזוג ישבו במסעדה כדי להשתחרר…
זה מה שנרצה לעשות גם אנחנו…
אם נקרא שוב ושוב שאמא עם ילדים שבעלה יושב ולומד לא מסתדרת בכלל…
זה יגרום לנו ריאקציה נוראית.
[הדוגמאות אמיתיות]
חשוב לחדד מטרה לפני שכותבים את הסיפור. ולפי המטרה התפניות בעלילה יתהוו.
מקוה שהובנתי.
לגבי התמודדויות מכל סוג שהוא
חשוב לבטא את הכח הפנימי שגרם למתמודד ל'קום מעפר' ולהיות מענטש!
אם נציין כל הזמן דברים חיצוניים כמו בעל תומך הורים תומכים פיננסית סביבה
מכילה ואוהבת…
חטאנו לאמת. אם כי לא כל אחד חייב לסבול מהכל.
ועדיין יש מתמודדים שהקב"ה בחר להם נסיון אחד ובתחומים האחרים הם מסודרים יותר
מכולם…
וזה חלק בלתי נפרד מקיומו של העולם.

__________________________
בברכה
אסתר מגנוז