למה את צריכה ללמוד תסריטאות: פרולוג 2 – תיקון

[אפרת ת]

בס״ד

אז ככה,

שאלנו – מה בין חלקה של תסריטאית לחלקה של מפיקה בסרט?

שאלת הרשות היתה – למה תפקידה פחות נחשב?

נהנתי לקרא את התשובות

בפרט שהן נכתבו באוירה מפרגנת לשני הצדדים!

אני רוצה להתייחס בתחילה דווקא להגדרה ״סטיגמה״.

האמת, יש בה משהו, רק שזה לא מספיק מעמיק.

תשאלי את עצמך – למה נותנים את הסטיגמה? ודאי יש לכך בסיס!

כמו שלא ידביקו סטיגמה של עצלנית לילדה שקטה שתולה עיניים במורה ומכינה שיעורי בית

אלא לילדה טמפרמנטית ושכחנית שצריכה דרכי למידה אחרות כדי לקלוט חומר…

בקיצור – יש סיבות למה אנשים מגבשים דעה על משהו מסויים

והן נעוצות במאפיינים הבסיסיים של אותו משהו (רק כנראה מוגזמים או מעוותים)

תמר, תמי ותהילה התייחסתן יפה לכמה ממאפייני המקצוע!

התשובות בעזרת דימויים מוכיחות על פוטנציאל לחשיבה תסריטאית

תמר, אהבתי את ההגדרה – פחות נחשב – פחות חושבים עליו

ונכון. התסריטאי הוא האדריכל, היצרן, ונמצא מאחורי הקלעים ולכן פחות ״נחשב״

אבל בואו ניתן לזה עוד ממד עומק!

אגב, תמי, עם המילה ״חוטים״ ממש נגעת בהגדרה שלי, אבל כמעט… 🙂

ובואו נעמיק

בעיני – מפיקה נמשלת לטכנאי

והתסריטאית – לחשמלאי (או להנדסאי חשמל)

(סליחה על הדוגמאות הגבריות, אבל אלה הכי המחישו לי…)

ואסביר

את, כעקרת בית, זקוקה לחפצים שישרתו אותך ואת צרכי המגורים שלך ויאפשרו לך לחיות בטוב

(נמשל: את, כצופה, מגיעה לסרט שאמור לענות על הציפיות המודעות והתת מודעות שלך, כמו

שיבואר בהמשך בעז״ה)

לצורך כך, מבחינת האיבזור, את צריכה מקרר, מזגן, תנור, גז, מכונת כביסה – מכשירים חשמליים

(נמשל: הצופה זקוק לסיפור, דמויות, לוקיישנים, תלבושות, תאורה ועוד)

לפיכך את מזמינה… טכנאי! ומשלמת לו היטב היטב…

הוא מביא את המקרר, מזגן, תנור וכל מה שאת צריכה ומניח אותם במקום שלהם בבית.

(צריכות נמשל? הוא דואג שיהיה סיפור, גם אם לא משנה לו איזה, דואג לשחקניות, לתלבושות,

תפאורה, תאורה, ימי צילום, סאונד……… ומניח אותם ״במקומם״)

כעת מול עינייך בית שאמור ״לעבוד״.

אבל הוא לא. או שהוא מקרטע.

אז את מזמינה… חשמלאי!

חשמלאי הוא מומחה לזרימת החשמל בחוטים שבתוך הקירות –

הוא מעביר את האנרגיה מתחנת הכוח אל השקע דרך חוטי החשמל

עליו לדאוג שיהיה חיבור חזק לתחנת הכוח

שהחוטים הנכונים יהיו מחוברים זה לזה

וחוטים אחרים שדווקא לא יהיו מחוברים

כדי שלא יהיה קצר או פיצוץ חלילה

שכמות האנרגיה תתאים למכשירים ולא תסכן את הדיירים

שהמערכת תגיע לכל מקום בבית ותתגלה בנקודות מסויימות

בקיצור – מדובר בעבודה מסועפת, מורכבת ורגישה

להזרים אנרגיה ממקור האנרגיה (הלב של האנושות)

אל השקע (אל המילים)

דרך מערכת חשמלית מועדת לפיצוצים

כדי שמכשירי החשמל שהתקין הטכנאי יוכלו לעבוד!!

וכל מה שאת רואה כלפי חוץ – זה שקע……..

(כלומר, דפי התסריט שמוגשים למפיקה מהווים רק 5% מעבודתה של תסריטאית!

כל השאר נמצא במערכת המסועפת שבתוך ה״קירות״ – עליה נרחיב בהמשך)

ככה שלמען האמת – חשמל ללא מכונה – קיים,

זורם, אבל לא בא לידי ביטוי.

מכונה ללא חשמל – פשוט לא עובדת!

לא משרתת אותך באופן שהיא אמורה לשרת…

(הבמאי, אגב, הוא מפעיל מערכת החשמל בתוך המכונה וגם הוא קריטי!)

ומשום כך –

כאשר הסרט לא ״עובד״, לא מעניק את החויה הנדרשת או לא אמין וכו׳ (נסביר את זה בהמשך)

לרוב הבעיה היא של התסריטאי, לא של המפיק.

כי סרט בנוי טוב (בכוונה לא כתבתי ״כתוב״)

אמור לעבוד גם אם הצילום לא איכותי,

התלבושות פשוטות והלוקיישנים שגרתיים

(כמו שלא משנה רמת המקרר, הוא יעבוד כאשר יש לו חשמל)

כמובן שככל שיש שיתוף פעולה בין כלל הגורמים העוצמה יותר חזקה,

אבל עצם הסרט קיים כאשר תסריט הוא טוב (ושוב – גם הבימוי!).

עולם הפוך, אה?

מאמינה שאחרי המסע שנעבור יחד,

נבין יותר את המשמעות של המילים ״סרט שעובד״

וגם של תפקידו של תסריטאי

האמת, יש עוד סיבה שעבודת התסריטאי אינה ניכרת

והיא פשוטה – סרט אינו מורכב ממילים!!!

וכאן קצת גלשתי לאחת התשובות לשאלה הבאה

מה ההבדל בין ספר לסרט?

סליחה על האריכות

מוזמנות לשאול ולענות!

[תהילה ב]

כיף לקרוא. תודה על מאמץ ההנגשה, לא ברור מאליו…

לדעתי ההבדל בין ספר לסרט הוא לא רק בתוצאה הסופית – הויזואלית, אלא גם באופן בניית הסצנה.

נניח ויש לי סצנה עם דמות מתוסכלת.

בספר – אני אפילו לא צריכה להציג את מה שגרם לה לתסכול (כמובן שרצוי…) אני פשוט מפרטת את המחשבות/ תחושות/רגשות שלה, איך היא מתנדנדת ביניהם וכיצד היא חושבת לפעול.

בסרט – אני צריכה להציג את הדילמה על ידי המקרים שגרמו לה לתסכול, בלייב ממש, היא לא יכולה רק לחשוב על זה. להראות לצופים שהיא נושכת שפתיים, נעה ממקום למקום, התנועות שלה עצבניות, כלומר לשדר לצופה את מה שהדמות חשה במעשים.

כנ”ל עצב.

בספר אני יכולה פשוט לכתוב: X עצוב (ולהרחיב באמצעות אפשרויות הסרט). בסרט – הדמות אמורה לשמוט כתפיים, למשוך אף, אולי גם לדמוע…

[תמי אפשטיין]

פוסט משובח. בהיר.

ספר זה קריאה, עירוב חוש בודד (ראיה- קריאה), סרט – חוויה חושית.

ספר – לתאר את. סרט – לראות את

יש עוד כמה הבדלים

[שרה לרנר]

נראה לי שהושמטה כאן דמות חשובה מאוד – הבימאית.

יש סיבה לכך?

[אפרת ת]

יש איזכור בסוגריים

פשוט לא שאלתי עליה, אז גם לא ממש התייחסתי

אבל גם היא אחד מהתפקידים הקריטיים (בערך בדרגת התסריטאי, קצת יותר, כי היא המקשרת)

אפשר לדמות אותה לזו שמחברת את המכונה לחשמל וכן אחראית על מערכות החשמל שבתוך המכונה

התפקיד שלה לקרא ולהבין את המערכת החשמלית שבתוך הקירות ולהעביר למכשירים

[תמר זיו]

אפרת, את כותבת היטב וניכר שאת מתוך התחום. אוהבת את הפוסטים ומחכה לפוסטים
הבאים. מצטרפת למחמאות של האחרות.
הדימוי לחשמלאי / טכנאי ממש חזק ומבהיר היטב את הענין.
מלבד כל ההבדלים בין ספר לסרט, שכבר עלו פה (ואלה שלא),
אחד ההבדלים המשמעותיים בין השניים הוא המקום של המילים.
ספר – עיקרו מילים. הסופרת היא העיקר (וכמובן זו שהופכת את המילים הבעייתיות
לראויות להדפסה = עורכת ומגיהה).
סרט – עיקרו מאורעות. השחקן (וכמובן גם הבמאי שאימן אותו) הוא העיקר.
וודאי, שמלבד העיקריים יש המון דברים קריטיים לחלוטין, אבל אני מתכוונת מבחינת
העובדה שהספר שייך לסופר, והסרט (או הדרמה) – לשחקן. כי מדובר כאן במשחק, ולא
בספר.
מרגישה שלא הצלחתי להסביר את עצמי היטב, מקווה שבכל אופן הבנתן…

[לגעת במילים]

בספר המילים מביעות את הסיטואציה, את הרגשות והמשבות. חלק גדול מהדיבור הוא עקיף ומתואר על יד הסופרת.

בסרט אין מילים חיצוניות. אין קריינות. הסיטואציה מתבטאת על ידי מה שרואים (מקום, מדינה, מזג אוויר, אווירה) ומה שאומרים השחקנים. הרגשות על ידי מימיקת הפנים והאינטונציה והמחשבות די כמוסות. בסרט צריך הרבה יותר לפענח מאשר בספר.

[גלי יצחקוב יצחקוב]

גם בכתיבת סיפורת יש את הכלל ‘הראה אל תספר’. לא כדאי לכתוב ‘היא עצובה’. וגם
לא תמלול ארוך של רגשות עצב או מחשבות. ספר, למרות שכולו מילים, חייב להצטייר
אצל הקוראים כ’סרט’ בתוך הראש. והסרט תמיד בתזוזה, תמיד יש פעולות. גם תוך כדי
חשיבה מהורהרת או מבע נוגה. בסיפור צריך להיות המון פעולות, עלילה חייבת לנוע
קדימה. מותר שיהיו פה ושם תחנות עצירה, אבל הן צריכות להיות קצרות וממוקדות,
אחרת הקורא יפהק ויעבור לעמוד הבא. בסרט תמיד קורה משהו, וזו נקודה שכדאי
לכותבות סיפורת לאמץ. כמובן במינון הנכון.

[תמי אפשטיין]

נכון, וזה אחד מהכלים הראשוניים שאני מלמדת ומדגימה בשיעורים שלי.

ועדיין, גם כשאת מראה את – זה עדיין במגבלות הכתיבה, לא במחוזות החזותיים.

[גלי יצחקוב יצחקוב]

לפעמים אפשר לתאר במילים כך שהקורא ירגיש שהוא צופה.
זה דורש המון מצד הכותבת. ואולי אני כותבת את זה כאות מחאה על הסרטים שגונבים
קצת את הבמה הספרותית באפקטים החזותיים שלהם, ובשימוש בערוץ השמיעתי. שומעים
כל נקישת כפית על צלחת וכל פסיעה ברחוב… וזה עוד לפני שנדבר על הפסקול
המוסיקלי שמכניסים בהתאם לסיטואציה ובקלות מכניס אותך לחוויה. מה שבכתיבה דורש
מהסופרת הרבה יותר.
ועדיין, בעיני אין סרט שישווה לספר. מושקע ככל שיהיה. אבל זו דעתי האישית
כמובן 🙂

[תמר זיו]

גלי, אני מרגישה שאנחנו מחטיאות את מטרת הדיון: לדבר על תסריטאות כענף בפני
עצמו.
נכון שזה נכנס תחת הכותרת “כתיבה”, אבל כמו שלא נשווה כתיבת ספר לכתיבה
שיווקית, ולא נגיד שהכתבות השיווקיות אינן יכולות להשתוות לספר טוב – ככה לא
נגיד את זה על סרט.
סרט הוא ז’אנר מסוים, עם מטרה מסויימת – ועם חוקים משלו. עם יתרונות וחסרונות
משלו.
ספר – הוא משהו אחר.
אני לא חושבת שהסרטים גונבים את הבמה הספרותית, כי הם לא ספרות. הם אומנות
חזותית, וזה משהו אחר לגמרי.
נכון שיש חלק מסוים בסרטים שזה כתיבה = התסריט, אבל הוא באמת משהו קטן מתוך
הסרט.
בקיצור, מי שמנסה להשוות את הספר לסרט, מכל בחינה שהיא, פשוט מפספסת את הענין.
ספר הוא ספר, סרט הוא סרט. וההשוואה היחידה היא שבשניהם צריך מישהי שבונה
עלילה וכותבת. בערך זהו…
לא?

[חיה]

זה לא נכון שתסריט הוא חלק קטן בסרט.

בתור מישהי שנמצאת גם בתחום של משחק (ולמדה) המורה שלי בשנה הראשונה אמרה לנו שחמישים אחוז (אאל”ט) מהרמה של הסרט זה התסריט!

אם התסריט טוב יש פוטנציאל לסרט טוב. ברור שגם השחקניות צריכות לבצע את זה כמו שצריך וזה מה שיקבע מה הקהל יראה בעיניו אבל הבסיס הוא התסריט- העלילה!

לא יודעת מה איתך אבל כשאני יוצאת מסרט טוב אני אומרת שנהניתי מהמשחק/העלילה בעיקר (או שניהם).

בכלל כתיבה ותחום המשחק משיקים כך שאני נהנית לעסוק בשניהם כל הקטע של עלילה ודמויות בא מזוויות אחרות ככה שבשבילי לפחות זה כמעט תחום אחד ומאוד מרתק!

[פצצת אנרגיות (כבי)]

ספר – הסופר צריך לתאר כל דבר איך הוא נראה כדי להפוך אותו למובן בעיני הקורא

כי זה שהסופר רואה דירה לא אומר שאני יראה גם דירה אז כמה שיפשיט את זה יותר יהיה ספר יותר משובח

סרט- סרט לעומת זאת לא צריכה לתאר את כל ההבעות פנים ואיך נראה המקום כי זה יציגו השחקניות והלוקיישן

אבל את כן צריכה להפוך את זה לדו שיח ברמה ולכתוב את זה בצורה שיכולה לבוא לידי ביטוי במשחק

[תמי אפשטיין]

אם הסופר כותב שהוא רואה דירה – אז אין ויכוח

[פצצת אנרגיות (כבי)]

לא רק את זה הוא צריך להפשיט

למשל שאמא במטבח שוטפת כלים כמה שיתאר יותר על המים ועל הכלים ועל תנועות הידיים של האמא

אז הספר יהיה יותר משובח ומהנה לקריאה כי נכנסים לזה…

[תמי אפשטיין]

זה יפה לקישוט. זה לא נצרך להבנת הטקסט.

לצורך העניין: אם רואים מרחוק משהו מטושטש – בסרט לא נדע בוודאות שזה בית. אם הסופר מספר לנו שזה בית, אין שאלה

[פצצת אנרגיות (כבי)]

צודקת ביי

אין לי כוח להתווכח

וגם בכללי אני לא טובה בלקרא ספרים…

[שירה]

חושבת שהכוונה זה למשל שיכולים בסרט להכנס לבית מאוד מטופח ויפה – מספיק לראות שניה את הבית ואולי עוד מבט משתומם של השחקנית שמביע התפעלות.

בספר להכניס לאווירה לפעמים עולה בהרבה מילים של תיאורי סביבה.

אבל באמת אני מעדיפה ספרים שלא מכבירים בתיאורים האלה, לפעמים זה כבר מוציא את הטעם מהקריאה ומשעמם..

למשל, אם לא דחוף לאותה סצנה בספר שיש אגרטל עם פרחים אדומים על השולחן, והמפה בסגנון כפרי משובץ, לא צריך לכתוב את זה… זה לא מעניין.

[תמר זיו]

חיה, אני מסכימה איתך שהתסריט ובניית העלילה הם חלק משמעותי בהחלט ומשפיעים על
הרמה,
אני באתי לומר משהו אחר: השוואה של הז’אנר “סרט” למושג “כתיבה” – הוא שגוי.
כללי כתיבת ספר שונים לחלוטין מכללי כתיבת תסריט, ובאופן אישי – מלבד שבשניהם
יש עלילה ודמויות שמניעות אותה וכל מרכיבי העלילה, אין ביניהם דומה.
מי שתלמד לכתוב דיאלוגים מוצלחים בספר, לא יכולה לומר שהיא יודעת לכתוב תסריט,
ולהיפך – מי שכותבת דיאלוגים מושלמים בשביל התסריט, עשויה להיות סופרת בינונית
ומטה בסיפורת.
אלה פשוט שני ז’אנרים שונים! וסרט הוא לא “כתיבה”, כמו שהוא לא “משחק”. הוא
פשוט – סרט. עם כל מה שזה כולל.

[שרי שבדרון]

תודה אפרת! התוכן ממש מעניין ומחדש 🙂

אני רוצה להוסיף על מה שכבר כתבו פה – לגבי ההבדלים בין ספר לסרט:

בספר יש לנו ערוץ אחד. אנחנו קוראים. יש איש אחד (ברוב המקרים) שכתב את המילים ובנה את העלילה בצורה שהוא חשב שהכי מתאימה. נכון שהרבה אנשים עובדים על ספר, כמו ההגהה והעימוד, אבל כולם משרתים משהו אחד ואדם אחד – את הטקסט והסופר.

כשמדברים על סרטים, הכול הופך להיות יותר מורכב. ישב תסריטאי ובנה את העלילה וכתב את התסריט, ועכשיו שום דבר לא ממש בשליטה שלו. הבמאי קורא את התסריט ומפרש אותו. המפיק מבין אותו גם בדרכו. סרט מורכב מכל כך הרבה דברים, שהתסריט – שהוא הבסיס להכול – יכול להפוך להיות משהו אחר ממה שחשב התסריטאי, לטוב ולמוטב.

ואגב – אני לא ממש מסכימה עם הדעה הרווחת פה, שתסריט טוב יוצר סרט טוב. יכול להיות תסריט מעולה ובמאי מעולה, ועדיין הסרט יכול ליפול בגלל דברים שנראים קטנים – לוקיישנים לא מקוריים, תלבושות לא אמינות, צילום מזוויות שגרתיות – כל הדברים האלו יכולים להרוס סרט טוב.

לדוגמא, (לא מציינת את שמו של הסרט) סרט שברור מהתסריט והעלילה שהדמות הראשית בו אמורה להיות פגיעה, רכה ועדינה. הבמאית מעולה, המפיקה מעולה, אבל המלהקת ליהקה לתפקיד הראשי שחקנית שתווי הפנים שלה הם קשוחים. השחקנית הבינה את הדמות (כנראה שלא עד הסוף, מצטערת) אבל היא תמיד נראית צינית וחזקה מדי. ככה בורג קטנצ’יק (מה זה מלהקת, נו באמת) יכול להשפיע על הכול.

[אפרת ת]

ערב שבת שלום!

התאפקתי כל השבוע לא להגיב לכן…

וזה היה קשה!!!

ראשית כל, תודה על המשוב!

גם אני מחכה לכתוב לכן ולקרא אתכן

(זה מחדד לי את התובנות שלי בעצמי)

החלטתי שאת התגובה שלי לדיון אכתוב בסוף כל דיון

כדי לא להאריך את הדיון הבא…

אני רוצה להגיב קודם כל לתחושה קטנה שהזדחלה לי כשקראתי תגובה מסויימת,

שהבהירה לי שלא הסברתי את עצמי מספיק ברור…

ההקבלה לחשמלאי ולטכנאי באה לבטא את המשמעות של כל אחד מהם לסרט

אין פה עניין של חלק גדול – חלק קטן – אלא מידת המשמעות.

מי שהבינה ממני שתסריט זה חלק פחות משמעותי בסרט (חלק ״קטן״) – בבקשה שתקרא שוב את הפוסט.

ותחשוב מה זה חשמל בשביל הבית שלה. מרשה לי לנתק?

חלילה, לא אקח את המקרר או התנור, רק אנתק את החשמל….

אפשר לדמות את זה גם למערכת הנשימה בגוף האדם.

כל המערכות עובדות כאשר יש רוח – נשימה.

אפשר לומר שזה חלק פחות משמעותי מאברי הגוף???

אני לא רוצה להציע לכן כנ״ל…

התסריט הוא היסוד של הסרט. שום דבר לא יעבוד בלעדיו.

לא הלוקיישנים המטריפים ואפילו לא הבעת הפנים של השחקנית המהוללה.

הוא המוליך של כל הרגשות, הסערות, המידע, המסר והאיזון שבסרט.

סרט שמזיז את הלב, מסעיר את הרגש ומעביר את הצופה תהליך מושלם מבוסס על תסריט טוב.

ועל בימוי טוב (שעומד על ניתוח מעמיק של התסריט והעברת המשמעויות לשחקנים).

אולי היה קצת מוקדם לדבר על זה, היות ועוד לא נכנסנו לעומק הדברים…

שרי, ציינת נקודה חשובה. תסריט עובר הרבה גלגולים עד שהופך לסרט.

ולא תמיד יש קשר בין המצולמים לכתבה.

אבל! תסריטאי טוב יודע ״להכריח״ את הבמאי לעשות כרצונו… (איך? לומדים את זה)

ובבקשה, אל תסתכלו על סרטים מוכרים כמודל…

כשאני רואה אותם, אני יודעת איפה התסריטאי נפל.

והוא נופל הרבה. לא הבמאי ולא המפיק.

לגבי מה שאמרת – שיש עוד מרכיבים בסרט שמשפיעים על איכותו

ברור. כל החלקים מקיימים שיתוף פעולה מלא עד לכדי יצירה מושלמת

אבל אני רוצה לציין שני דברים:

א. תסריאי לא אחראי רק על התסריט היבש.

בהיותו היוצר, עליו להביא למפיק עוד נתונים שעליהם התבסס כשבנה.

אם עלה פה הנושא של ליהוק, תסריטאי אמור להגיש למפיק דף דמות על כל שחקן משמעותי

(שזה תקציר של 6-60 דפי דמות שכתב לעצמו בשלב בניית העלילה על אותה דמות) ולפי זה אמורים ללהק.

אם בסרט מופיעה דמות שאינה מעובדת – אני מקשרת את הכישלון הזה לבמאי (או לתסריטאי שלא הביא דף דמות מדוייק). הבמאי אמור לדרוש החלפה של השחקן או להוציא מהדמות המלוהקת את התכונות שהוא רוצה (הרי יש בכולנו הכל, רק צריך לעבוד יותר קשה בחלקים שאינם דומיננטיים אצלנו…).

ב. שאר המרכיבים בסרט משפיעים על איכותו ועל עוצמתו של הסרט,

אבל לא על עצם העניין – אם הוא יעבוד או לא.

כמו שמותג המקרר ואופן החלוקה הפנימי שלו

משפיע על רמת החוויה שלך ממנו,

אבל הוא יעשה את תפקידו מצויין גם אם המותג פשוט.

גם אני ראיתית מחזה שאחת השחקניות שם לא לוהקה נכון (רכה במקום קשוחה)

והסצנה נפלה, לא המחזה.

אם סרט נפל זה לא בגלל הלוקיישן (גם אם הוא היה לא מקורי)

ולא על הצילום (גם אם הוא לא היה איכותי והזויות לא נכונות) הוא נפל בגלל תסריט.

אם היה תסריט טוב ובימוי נכון, לא היית אמורה לשים לב לזויות, לתלבושות ולמקוריות.

כי גם אם קורת דרמה טובה מתחת לבית שלך היא אמורה להסעיר אותך

באותה מידה שהיא קורת על פסגת האוורסט.

אם שמת לב לדברים נוספים – לא היה חיבור לדרמה שעובר הגיבור = תסריט לא נכון או בימוי לקוי.

יואו יואו. אני רואה שהארכתי ממש.

אז לכי להכין לך כוס קפה, אני עושה עכשיו הפסקה

ואפתח תגובה נוספת שתתייחס לשאר התגובות בעז״ה

[תמי אפשטיין]

הקפה כבר התקרר

[אפרת ת]

אויש.

לא טעים.

קודם כל נקודה קטנה שפיקששתי קודם –

כתבתי שאני רואה נפילות של התסריטאי ולא של המפיק

לא בגלל שהמפיק לא משמעותי, אלא שבד״כ הוא עושה עבודתו נהדר

ורמת ההפקה בציבור החרדי עולה משנה לשנה ומעונה לעונה

לעומת זאת, רמת הבנייה והכתיבה יורדת…

כי לא משקיעים על תסריטאי טוב…

וזה קריטי…

עכשיו לתשובותיכן –

ממש ממש נהנתי מתשומת הלב לפרטים והניתוח של הסיבות שלהם!

תהילה, תמי, תמר, לגעת במילים הדגשתן מהמם את הערוץ הויזואלי עליו נשען הסרט והוא זה שיוצר את החוויה.

תמי נגעת במשאלה הכמוסה של כל צופה: ״מעניין אותי לראות x״ (ולא לדעת, לשמוע…)

תהילה ולגעת במילים שללתן את שאר הערוצים וזה נפלא! אין מחשבות בסרט, אין רגשות, אין דיבור עקיף על שום דבר. הכל צריכים לראות כדי לדעת (גלי את צודקת, ואתייחס להערתך בפרק 1 בעז״ה)

תמר, צודקת מאוד מאוד עם ההדגשה – תסריט לא נכנס לקטגוריה ״כתיבה״ כי הוא לא.

(אך קצת נראה לי שלא הבהרת את עצמך ברור) בסופו של יום רואים מילים, אבל מאחוריהן קיימת עבודה שהיא בכלל לא מילים. כך, למרות שהוא מגיש חומר כתוב, רוב עבודתו של תסריטאי היא בכלל לא כתיבה. אלא בנייה. יצירה. בריאה…

מקווה ששמתי לב והבנתי אתכן כראוי

נפלאות!!

בואו נעשה לזה סדר בפרק 1

(מקווה להעלות במוצש בעז״ה)

בינתיים מקווה ששתיתן את הקפה

ויש לכן מרץ לעבוד לשבת בשמחה!

שבת שלום!