למישהו אכפת ממך ילד….איזה סוג כתיבה זה נקרא? סיפורת?
-
למישהו אכפת ממך ילד….איזה סוג כתיבה זה נקרא? סיפורת?
כשנכנסת לבית,
גבר גבוה וחסון,
חילוני לגמרי.
מפוחד מהשחורים שהיו פה.
שמתי לב בעיקר לעצב.
לריחוק במבט שלך.
ראיתי את העיניים הכבויות שלך,
אמרת שלום בנימוס,
ואפילו הצעת עזרה.
אבל היית עצוב כזה.
משהו לא ברור היה באישונים שלך.
חושך כזה.
אינסופי.
ואז ישבנו ודיברנו,
היית אפילו קצת חייכן.
אבל עדיין הרגשתי עליך כאב גדול.
ואז זה הגיע.
סיפרת שאתה חייל קרבי בעזה.
והבנתי.
ורק כדי לא להתעלם שאלתי קצר:
‘איך?’
פחדתי לשמוע .
אתה ענית כמו הגבר שהיית צריך לשחק
למעני.
‘קשוח’
וזה הספיק.
זה הספיק בשביל לשכוח את זה שסירבת
לכבד.
שלא רצית לשים כיפה כשביקשו.
זה הספיק בשביל להבין את המבט הלאה
הזה בעיניים.
זה הספיק בשביל לכאוב איתך.
כאב יוצר חיבור.
זו כבר לא קלישאה.
וכבר לא אכפת לי אם תכבד או לא.
כבר לא אכפת לי איך אתה מוגדר.
לא אכפת לי שאתה חושב שאבא שלי שחור.
פרזיט משתמט.
ואני דוסית מצומצמת.
לא היה אכפת לי כלום.
אתה אח כאוב שלי.
ובתור אחות,
כל כך אכפת לי.
כל כך רציתי לנחם אותך.
רציתי לתת לך את אלוקים.
כדמות אוהבת.
שיחבק אותך.
ולא ידעתי מה אתה מרגיש כלפיו עכשיו.
לא ידעתי אם הכאב מאפשר לך לנשום אותו.
להאמין שהוא טוב אפילו ולמרות.
רק רציתי שלא תהיה פגוע כל כך.
כאוב כל כך.
רק רציתי לשמר לך את האמון בעולם הזה.
במי שברא אותו כזה.
רווי כאב וניסיונות.
מלחמות ודמעות.
חברים שלך בטח נפלו בקרבות.
איך מנחמים ילד על חבר קרוב שהלך לו?
איך מרגיעים את הפחד של אמא שלך?
אז שאלתי מה השם שלך לתפילה.
ואמא שלך התרגשה ואמרה שתשמח.
אני מתפללת עליך.
לא רק שלא יכאב לך מידי.
ושה’ ישמור אותך שם.
בגוף ובנפש.
מתפללת עליך גם-
שתזהה אותו.
את מקום האהוב בלב שלך.
את האמון המרגיע הזה.
שמישהו פה מנהל.
והוא טוב.
אינסוף.
רק שאתה קטן.
ולא מבין.
והוא גדול.
ומבין הכל.
מתפללת שתרגיש שלא סובלים בעולם סתם.
שיש מטרה.
יש תכלית.
שתבין שמישהו למעלה אוהב אותך.
אהבה אבסולוטית.
ואכפת לו ממך.
ממה שעובר עליך.
ועל כל השאר.
הוא לא זנח את הילדים שלו.
אכפת לו.
באמת.
אכפת לו מאד.
מאד.
Log in to reply.