לפעמים חלומות מתגשמים/ אתגר כתיבה 6

[תהילה ב]

מאוחר. אני ממצמצת אל מול השעון, מחזירה את הראש אל ערימת הכלים שלא חושבת להתנקות מאליה, מפשילה שרוולים ומטפלת בהם בזריזות הגבוהה ביותר שמצליחות ידיי לספק. מריצה בראשי את שאר המשימות שעליי לעשות בטרם אוכל לקפוץ למקלחת זריזה, חלוק בית וישר אחר כך למיטה.

הבית שקט. לפחות זה. ממרחק נשמע צלצול הפלאפון שלי. מוזר, מי כבר יכול להתקשר בשעה כזו?! עוד מעט שתים עשרה, הגזימו אנשים…

אני זונחת את הכלים, פונה אל הסלון, מקווה שהשיחה תהיה קצרה, אפילו שתהיה פרסומות, העיקר שלא תאלץ אותי לשהות בסלון. במטבח אין קליטה.

שיחה לא מזוהה. “כן?”, אני עונה, דוחפת את הפלאפון בין כתף לאוזן ומושכת את סל הכביסה עד לספה.

“שלום, תהילה?”, קול פעמונים, ערני להפליא, נשמע מהצד השני.

אז לא פרסומות. חבל. אולי התרמות. למה בשעה כזו?

“נעים מאד, מדברת אריאלה”.

“נעים גם לי”, בכלל לא. מי זאת אריאלה? אף פעם לא שמעתי פתיח כזה להתרמות.

“אריאלה”, היא חוזרת בקול דבש, מלא ביטחון. “ממפעל הפייס”.

“אה”, אני רק אומרת. החולצה שמונחת על ברכיי גולשת לרצפה.

“ברכותיי. זכיתם בהגרלת הדאבל לוטו, מדובר בסכום של שלושים ושתיים מיליון”.

שלושים ושתיים מיליון.

אני מתכופפת אל הרצפה, מרימה את החולצה, ממששת את הבד. התחושה אמיתית מדי מכדי להיות חלום.

“את איתי?”, אריאלה מגששת. אולי חושבת שהתעלפתי לה.

“זו – זו מתיחה?”, אני מיישרת גב. “דוֹד, תפסיק עם זה כבר. מספיק עשית לי בושות פעם אחת עם – לא משנה”. זה שחשבתי שמזכירת ראש הממשלה זה הדוד השטותניק שלי, זו לא אשמתו, אולי רק בעקיפין.

“זו אריאלה מהפייס”, ממשיכה ההיא, הקול שלה לא משתנה.

אני נושפת. אין מצב שאני מגחיכה את עצמי שוב מול אישיות לכאורה חשובה. הספיק לי פעם אחת.

“אני לא זוכרת שמילאתי”, אני ממלמלת. מילאתי רק פעם אחת בחיים שלי. אולי פעמיים. האחרונה הייתה לפחות לפני שש שנים.

“אצלי רשום שכן”, היא בטח מחייכת שם, צוחקת על בעלת המליונים החדשה. “אתם מוזמנים לבוא לאסוף את הזכייה”, היא מתחילה לתת לי פרטי כתובת, תאריך ושעה.

אני קמה מהספה, רצה אל המטבח, שולפת פתק ממו שתלוי על המקרר ועט מגנטי צמוד.

“תוכלי לחזור?”, אני מתנשפת לפלאפון שעדין לחוץ בין אוזן לכתף.

אין מענה. כי אין קליטה.

אני מחלצת את הפלאפון ממקומו, בוהה במסך הקטן.

חלמתי?! יכול להיות?

אני מחזירה את הפלאפון לסלון. חוזרת אל המטבח, אל הכלים. נטועה מולם בקיפאון.

בעצם, למה אני צריכה לשטוף כלים אם אוטוטו יוצף לי חשבון הבנק בשלושים ושתיים מיליון? אפשר לזרוק אותם לפח וחסל. מחר נקנה חדשים. או מדיח, גם אופציה.

בחיוך אני חוזרת אל הסלון, מתבוננת בסל הכביסה המלא, מחזירה אליו את החולצה ששוב מצאה עצמה על הרצפה.

מחר גם תהיה עוזרת. כמה כיף!

הולכת לחדר השינה, נדחקת בין הארון ללול, שולפת בגדים למקלחת.

מחר אולי גם נעבור דירה, תעלה השכירות כמה שתעלה. אני רוצה מספיק חדרים בשביל לארח את כל המשפחה, משני הצדדים ביחד.

בעצם, אין צורך בשכירות. אני יכולה בכיף לקנות ווילה תלת מפלסית בשכונה בני ברקית שקטה ורוגעת, שבה שום שכן לא צועק לי באמצע הלילה להשתיק את הילד שבוכה. כאילו הוא בובה ששכחתי להוציא ממנה את הבטריות.

ועוד יישאר לי שני שליש, ראיתי על הלוח בגינת לווין משהו מתאים.

הפלאפון מצלצל. אני מזנקת. בצד השני בעלי.

“התקשרו אליך מהפייס?!”, הקול שלו נלהב ומתנשף גם יחד. הוא כנראה כבר בדרך חזור מבית הכנסת. “את באמת מילאת? בלי לעדכן אותי?”.

“לא מילאתי”, אני מקמטת מצח. “אסור למלא”, אני נזכרת, מתבלבלת.

“אז אולי זה אבא שלי”, הוא מחייך, אני יודעת לפי טון הקול שלו. “מתאים לו”.

“אולי”, אני מחייכת גם, שומעת אותו כבר מסובב מפתח במנעול. פעולה שתהפוך להיות רק של שבת.

בבית החדש שלנו יהיה קודן. או שיש משהו משוכלל יותר?

לא יודעת. נחיה ונראה.

*

טוב, אז החלום שלי לא לזכות בפייס (אני לא ממלאה), אבל כן אשמח לדירה משלי, מניחה שכולם רוצים בזה… חלום רחוק, אבל לאבא שלי זו לא בעיה…

חשבתי לרגע לכתוב על גאולה, אבל בגלל שמקווים שכל יום היא תבוא – אז כנראה שלא נכון לטעון שזה חלום רחוק. מי יודע – אולי היום, עוד דקה – שתיים, ישמע קול שופר גדול?

כמה נ.ב:

1. הדוד השתוטניק קיים. ובהחלט היו לי פאדיחות מול מזכירת ראש הממשלה. תהיו רגועות, השיחה לא הייתה עבורי, אני לא כזו אח”מית (או אחמש”ית? אני אפילו לא יודעת איך כותבים את זה 🤭), אלא עבור אבא שלי. היה מצחיק להבין שבעצם הטרחתי את ראש הממשלה לחכות כי חשבתי שהמזכירה שלו היא בעצם הדוד הנ”ל.

2. השכן שצעק לי לכבות את הילד – אמיתי לגמרי. (לא לכבות. אבל לשמוע צרחה של: “עוד פעם הבכיות של התינוק בלילה?!”, בשלוש לפנות בוקר כשאני כבר מנסה להרגיע שעתיים – לא נעים).

3. מצטערת על זה שמרגיש לי מוגזם שמתקשרים סמוך לשתים עשרה. אני לא רגילה. מבחינתי אחרי תשע, גג עשר – הפלאפון שלי הלך לישון (חבל שלא איתי).

4. לא בוצע תחקיר על מפעל הפייס. אינלי מושג אם אריאלה באמת מתקשרת או שזו סתם בדיחה.

[ה ה]

הקטע טוב,

אבל הכי טוב זה הערות בסוף… 😂

[ש ו]

יאו, זה טוב!

אל תשכחי לתת לי מעשר…😉

[מיכל דהרי]

וואו! תהילה!

אהבתי ממש ממש❤

אני בדר”כ לא מתחילה לקרוא טקסטים ארוכים
אבל משהו כאן קרץ לי ומסתבר שלא לשווא:)

הכתיבה שלך זורמת ומחייכת!

אני רוצה לקרוא ממך עוד…

[מרים סולובייציק]

החלום שהתגשם לי:

חלמתי לכתוב ספר, כל החיים חלמתי, אפילו אולי מאז שהייתי בגן חובה. הייתי כותבת לעצמי כל הזמן, וגם לכיתה ולעיתונים של הסמינר.

החלום שעל כריכת ספר יתנוסס שמי, היה ממשי ומוחשי, עד כדי כך היה ברור לי שזה יקרה, השאלה מתי ואיך.

כתבתי ספר עם בת דודה של בעלי שהיתה לי כמו אחות, הספר ההוא יצר בינינו קודים למשל, כשהייתי יולדת היא שלחה לי פרחים אבל לא רצתה שחמותי וגיסתי ידעו מזה, אז היא חתמה את הברכה בשם “מייקל בן טבאי” הדמות הראשית בספר שלנו. הספר ההוא נגנז כי היה בוסרי מדי, היו בו המון בעיות, שהיה כבר עדיף לכתוב משהו אחר.

כתבתי גם קטעים על כל מיני ילדים וילדות עם כל מיני התמודדויות שונות והמשותף שבין כולם היה התפילה בכותל, יכול להיות שבסוף אעשה עם זה משהו, אחשוב על זה.

הספר הבא יצא לאור! והוא הגשים לי את החלום להיות סופרת, כתבתי שם המון דברים מעניינים ושאפשר ללמוד מהם ולקבל השראה איך להתמודד עם ניסיונות, על פי הדוגמה האישית שלי. ניסיונות – מלשון נס, כמו בשיר הבא (אותו כתבתי מתוך שינה, ואם לא הייתי קמה בבוקר ורואה דף מקומט על הכרית שלי, שכתוב בו השיר בכתב ידי, לא הייתי מאמינה שאני כתבתי אותו).

נס

נתת ליראיך להתנוסס

בעזרתך הקושי יתמוסס

באופק תתחיל לבצבץ

ישועתם ככוכבים תנצנץ

אז החלום שלי ב”ה התגשם, ובעזהי”ת אני כותבת עוד ספר מסגנון אחר לגמרי, ואני שמחה ומתרגשת שאני כותבת עוד פעם. והפעם במסגרת הקורס כתיבה יוצרת של דבורי רנד האלופה.

[מרים סולובייציק]

הרגש שעלה בי בעקבות התגשמות החלום שלי הוא רגש של שמחה, סיפוק והקלה. הקלה על רגשות קשים שחוויתי, הרגשת קרבת אלוקים שנתן לי את מתנת הכתיבה פעם פחדתי לחלום על זה אפילו, לרגעים, והיו רגעים שהיה ברור לי שהחלום הולך להתגשם. לאחר שהחלום התגשם הרגשתי שמחה גדולה, ואמנם הספר שלי כתוב בשמות בדויים, כולל שמי על הכריכה, היה לי קצת קשה לזרום עם השקר הזה, ככה הרגשתי שזה שקר, אבל לא היתה לי ברירה אלא להשאיר הכל בשמות בדויים. הפעם בספר הבא שלי, שכבר מתחיל לקרום עור וגידים, השמות בספר בדויים כי כל הספר מבוסס על דברים שקרו, אבל הוא בדיוני, כי את הדמויות וחלק גדול מההתרחשויות המצאתי בעצמי, אז אני מרגישה שאני יכולה להרשות לעצמי לרשום את שמי המלא על הספר (או לפחות האות הראשונה של השם, ושם המשפחה המלא).

[ש ו]

ואו מרים, מזדהה איתך עם החלום ועם השמחה בהתגשמותו…

[mallky millim]

אמרו לי הרבה פעמים שזה יבוא.

לא שהשאירו תאריך,

רק מילאו לי שטר, רווי הבטחות.

שטר מבטיח, נטול חתימה.

****************

שש שנים שאני מחכה.

יום יום, בשדה צרוב שמש, בלילות סחופי רוחות.

נסיונות עקרים, השתדלויות רוויות בתקווה….

אני מלכי, בת 26.

בת טובה, ככה אומרים עליי.

מבית טוב- את זה אני אומרת.

בית עם אבא צדיק, שמגניב פתקים של הערכה אחרי פגישה לא מוצלחת, בית עם אמא, שמשקה את המסע שלי בפרקי תהילים גדושים באהבה.

אחים נשואים, שרחוקים אולי מן העין. אבל במעשיהם ותקוותם יש לב. והרבה.

ואני.

עובדת את ד’, עובדת על עצמי.

אהה, כן, ועובדת 9 שעות ביום, בבית ספר בעיר.

והשנים, באדישות מה, חולפות.

שש שנים שזרעתי מעשים קטנים, שדישנתי בתפילות, והשקיתי בדמעות.

שנים שצמחו בהם אינסוף אכזבות, וקוצים שאילצו אותי לצמוח, להבשיל.

רציתי, כל כך רציתי!
לא היתה חלקה שהזנחתי. לא היתה אופציה שדילגתי.

והיום, הגיעה זמנה של שמיטה.

בראש השנה של תשפ”ה, ד’ כתב לי פתקא של אושר, ובהמון אהבה, חתם לי ישועה.

שש שנים של תפילות, וחתן אחד, צדיק ומיוחד, שחתם אותן.

ד’ ראה, והקשיב.

והצמיח לי גאולה.

[ש ו]

צמררת מלכי!

איזה יפה! כתיבה אומנותית ונוגעת!

[mallky millim]

לא יודעת איך אתן עם רווקות, עם המתנה.

אצלי כרגע זה החלק אולי הכי משמעותי…..

ויש לי עוד חלומות, ואלי בס”ד אעלה חלום נוסף, שמדגדג לי בין האצבעות

אבל רציתי לתת מקום גם לחלק הזה

שאולי ביום יום העמוס לא מקבל אצלי בטוי,

אבל הוא בסופו של ראוי לזה…..

מחכה לביקורת!

[תמי אפשטיין]

מרגשת!!

ניסיון קשה, ומשפחה תומכת זו הצלה.

בע”ה תבשרי לנו בקרוב, בקלות ובמהירות. (כן, זה יכול לקרות…) עד אז – הרבה כח

[נועה שחר]

“אני מאמין …” נועה ש.

עמוד השחר הפציע כמו בכל יום רגיל, אך הפעם חשתי תחושה שונה לחלוטין, תחושת התרוממות רוח שאפפה אותי מכל כיוון. הבחנתי שגם אבא ואמא מתנהגים בשמחה יוצאת דופן, כאילו משהו גדול עומד להתרחש. זה הרגיש כמו חשמל סטטי שמתפשט באוויר, מעין מגפה חיובית שמדביקה את כולם באושר.

בשבועות האחרונים העולם כולו סער ורעש. בכל פינה שמעו על חדשות משונות ועל מהומות בלתי מוסברות, על אירועים שלמעלה מהטבע. ניסים גלויים נראו מכל עבר, ומולם התרחשו תהפוכות משטריות וסיפורי אימה מחרידים. אבא ואמא קראו לזה “חבלי משיח” והסבירו לי שזה דומה לכאבים לפני הלידה – כאבים חזקים, אך כשתינוק נולד, האושר שמציף את ההורים אינו ניתן לתיאור, והוא מתגמד לעומת התחושה הנשגבת שמגיעה אחר כך.

מנחם, אחי הגדול שלומד בישיבה סופר ענקיסטית, סיפר לי שמלאן צדיקים נסתרים מתחילים להתגלות. בעקבות כך, מאות אלפי אנשים מתקרבים ליהדות, ובתי המדרש מלאים עד אפס מקום. עיניי התכולות התמלאו בדמעות קטנות שנצצו בברק מסנוור, הרגשתי תחושת רוגע ואושר אמיתית.

הוא סיפר לי גם על הקונפליקט הגדול: מצד אחד, יש מלחמות מסוכנות ועוני רב, ומצד שני, מרגישים את ידו המכוונת של הקב”ה בכל רגע נתון . לכן, למרות הפחד שממלא את האוויר, אין לנו סיבה לפחד. כל שעלינו לעשות הוא להישען על אבינו שבשמיים. הקשבתי לדבריו החכמים בשקיקה בכל פעם שאני שומעת על מלחמות שפורצות או על תופעות טבע מוזרות, אני מרימה את עיניי אל הכוכבים הקטנטנים שבשמיים ולוחשת להם שאין מה לדאוג, כי ה’ שומר עלינו ואוהב אותנו הכי בעולמים.

ואז, פתאום זה קרה. שמעתי זעקות שמחה מהרחוב, מלוות בקולות שופר עוצמתיים. אבל הקולות האלו היו שונים – הם היו מיוחדים, אפילו יותר מצלילי השופר של ראש השנה. הצליל היה מלטף, מלא אהבה, כאילו הוא נועד במיוחד בשבילי, יותר מחיבוקו של הדובון הוורוד והענק שלי.

רגע לפני שיצאנו, אמא הצטיידה במהירות עם ספר תהילים ישן ובלוי. תוך כדי התארגנות מהירה, היא הסבירה לי שזהו הספר של סבתא רבתא, זו ששרדה את השואה ותמיד חלמה לחזות בביאת המשיח, אך לצערנו, לא זכתה לכך. אבא חייך אליי, ודמעותיו נצצו בעיניו, כאילו לא רצה להסתירן. הוא לחש לי בשקט שהוא בטוח שהמשיח ישמח לראות את השמלה החגיגית שלבשתי. הנהנתי בראשי לאות הסכמה, ולבי פעם בהתרגשות שלא הכרתי.

לבסוף יצאנו מהבית בחופזה. רצתי לצד אבא ואמא במהירות, כמו כולם – כל אחד רצה להיות קרוב ככל האפשר למשיח. הרחובות היו גדושים באנשים מאושרים, והאווירה הייתה מחשמלת. החולים נרפאו בן רגע, ואפילו הגיעו שמועות על תחיית המתים שהחלה. השמחה נראתה מכל כיוון, גלויה ולבבית.

כשהבטתי אל האופק, ראיתי אור זוהר ונוצץ. עיניי התחברו עם האור הזה, אך במקום להסתנוור, הן החלו לזלוג ולברוק מעוצמת הטוב שהקיף אותי מכל עבר. ופתאום, מתוך האופק, הגיעה דמות אלוקית. עיניה היו טהורות ורכות, וגופה הקרין אור שמימי שמילא את ליבי הקטן ואת ליבם של כל האנשים הגדולים שסביבי. כולם השתתקו ודמעו מהתרגשות, כאילו העולם עצר מלכת.

נשמתי עמוק והרגשתי שמשהו אדיר קורה, משהו שמעולם לא חוויתי קודם לכן. אחרי דבריו השמימיים של המשיח, הסתובבתי אל אמא ולחשתי באוזנה: “יש חלומות שמתגשמים.

[נועה שחר]

מי לא חולם על ביאת המשיח, ועל התחושה האלוקית שתתלווה לכך וכן על האושר שאין מילים לתארו, זהו חלומו של כול יהודי באשר הוא גם אם כלפי חוץ זה לא נראה כך אך בתוך תוכו נשמתו כמהה ליום הזה שבעזרת ה יבוא במהרה בימנו! ברצוני להבהיר מספר דברים: ראשית, הקטע נכתב לא על פי מקורות, אלא מתוך ידע כללי וניסיון להעביר את התחושות והרגשות. שנית, אני מקווה שלא טעיתי או שלא הבהרתי את דבריי כראוי. האתגר היה מדהים, תודה רבה!

[ש ו]

ואו! מרגש מאד! כתוב מהמם!

הלואי!

[נועה שחר]

אמן!!! תודה 💗

[אתי אדלר]

החלום שלי: לבושה בחלוק נעים ומטפחת מחמיאה, מוציאה שניצלים טריים ורותחים מהשמן המבעבע, נותנת ערבוב קל למרק שממש ממש מוכן. השעה אחת ושלושים והבית מתמלא קולות צהלה.

ואני? יש לי את כל הפניות בעולם להגיש את האוכל הביתי והטעים, לשמוע, לנחם ולשמוח לחיות את שעבר על בני משפחתי הבוקר. לספר להם על סדר חדש בארון או על מוצרים חדשים שקניתי, על הרצאה ששמעתי וכל זה אחרי מנוחת הבוקר נחתי עם התינוק התורן בן השנתיים. אחרי הארוחה אני עוברת לסייע בשיעורי הבית משחקת עם הקטנים על הרצפה. בין לבין ממשיכה בקיומו החשוב של הבית: קיפול כביסה והפעלתה של מכונה נוספת. מוזיקה נעימה נשמעת ברחבי הבית והאוירה רגועה ונעימה.

יש מספיק זמן, כח וכסף להכל.

זכינו ואבא חוזר לקראת ערב מתלמודו לארוחת ערב משותפת של כולם

ואני אישה כשרה ונינוחה מגישה ומחיכת משכיבה ומספרת…

קמתי,

עצובה שזה החלום הכי רחוק שלי….

ושמחה לזכות לשרת בבית המקדש הפרטי שלי לי רצונו של ה’.

כי במציאות הכל נראה כ”כ אחרת:

אני קמה בבוקר ומתזזת מילד לילדה, אורזת, מסרקת, נועלת, שולחת, מפעילה מכונה ובורחת.

שעת החזרה שלי וילדי מאוחרת וכולנו כבר מותשים. ריח אוכל ביתי לא נדרש כמעט כשכולם בצהרונים.

ואני בנתיים רק שורדת ונרדמת עם הילדים.

ומתפללת לשרוד גם את המחר…

זה לא קטע שכתוב במילים ומשחקי לשון, זה קטע שנכתב בדם ובתפילה.

רצונינו לעשות רצונך ולבטל רצוננו מפני רצונך.

וכך רצית בנו נשים עיפות שמשתדלות למענך ולמען הילדים.

עשה למען תינוקות של בית רבן אם לא למענינו.

[שרה]

נוגע עמוק —

כתבת את כולנו

הפער הזה בין המצוי לרצוי

והגדרת את זה בסוף כל כך מדויק. אין לנו אלא לבטל רצוננו מפני רצונו,

ולדעת שככה הוא רוצה אותנו, נשים של דור אחרון

מי שיש לה אפשרות אחרת – כמובן אשריה

אבל מי שהקב”ה הציב אותה במשבצת הזו, פשוט להכניס לראש ולתודעה שהקב”ה הניח אותנו במקום הזה

וכך הוא רוצה אותנו…

[ש ו]

אז @mallkymillim – את הזוכה!!!

הקטע שכתבת באמת יפיפה ונוגע!!!

מוזמנת להציע את האתגר הבא…