לפעמים חלומות מתגשמים/ אתגר כתיבה 6

[תהילה ב]

מאוחר. אני ממצמצת אל מול השעון, מחזירה את הראש אל ערימת הכלים שלא חושבת להתנקות מאליה, מפשילה שרוולים ומטפלת בהם בזריזות הגבוהה ביותר שמצליחות ידיי לספק. מריצה בראשי את שאר המשימות שעליי לעשות בטרם אוכל לקפוץ למקלחת זריזה, חלוק בית וישר אחר כך למיטה.

הבית שקט. לפחות זה. ממרחק נשמע צלצול הפלאפון שלי. מוזר, מי כבר יכול להתקשר בשעה כזו?! עוד מעט שתים עשרה, הגזימו אנשים…

אני זונחת את הכלים, פונה אל הסלון, מקווה שהשיחה תהיה קצרה, אפילו שתהיה פרסומות, העיקר שלא תאלץ אותי לשהות בסלון. במטבח אין קליטה.

שיחה לא מזוהה. “כן?”, אני עונה, דוחפת את הפלאפון בין כתף לאוזן ומושכת את סל הכביסה עד לספה.

“שלום, תהילה?”, קול פעמונים, ערני להפליא, נשמע מהצד השני.

אז לא פרסומות. חבל. אולי התרמות. למה בשעה כזו?

“נעים מאד, מדברת אריאלה”.

“נעים גם לי”, בכלל לא. מי זאת אריאלה? אף פעם לא שמעתי פתיח כזה להתרמות.

“אריאלה”, היא חוזרת בקול דבש, מלא ביטחון. “ממפעל הפייס”.

“אה”, אני רק אומרת. החולצה שמונחת על ברכיי גולשת לרצפה.

“ברכותיי. זכיתם בהגרלת הדאבל לוטו, מדובר בסכום של שלושים ושתיים מיליון”.

שלושים ושתיים מיליון.

אני מתכופפת אל הרצפה, מרימה את החולצה, ממששת את הבד. התחושה אמיתית מדי מכדי להיות חלום.

“את איתי?”, אריאלה מגששת. אולי חושבת שהתעלפתי לה.

“זו – זו מתיחה?”, אני מיישרת גב. “דוֹד, תפסיק עם זה כבר. מספיק עשית לי בושות פעם אחת עם – לא משנה”. זה שחשבתי שמזכירת ראש הממשלה זה הדוד השטותניק שלי, זו לא אשמתו, אולי רק בעקיפין.

“זו אריאלה מהפייס”, ממשיכה ההיא, הקול שלה לא משתנה.

אני נושפת. אין מצב שאני מגחיכה את עצמי שוב מול אישיות לכאורה חשובה. הספיק לי פעם אחת.

“אני לא זוכרת שמילאתי”, אני ממלמלת. מילאתי רק פעם אחת בחיים שלי. אולי פעמיים. האחרונה הייתה לפחות לפני שש שנים.

“אצלי רשום שכן”, היא בטח מחייכת שם, צוחקת על בעלת המליונים החדשה. “אתם מוזמנים לבוא לאסוף את הזכייה”, היא מתחילה לתת לי פרטי כתובת, תאריך ושעה.

אני קמה מהספה, רצה אל המטבח, שולפת פתק ממו שתלוי על המקרר ועט מגנטי צמוד.

“תוכלי לחזור?”, אני מתנשפת לפלאפון שעדין לחוץ בין אוזן לכתף.

אין מענה. כי אין קליטה.

אני מחלצת את הפלאפון ממקומו, בוהה במסך הקטן.

חלמתי?! יכול להיות?

אני מחזירה את הפלאפון לסלון. חוזרת אל המטבח, אל הכלים. נטועה מולם בקיפאון.

בעצם, למה אני צריכה לשטוף כלים אם אוטוטו יוצף לי חשבון הבנק בשלושים ושתיים מיליון? אפשר לזרוק אותם לפח וחסל. מחר נקנה חדשים. או מדיח, גם אופציה.

בחיוך אני חוזרת אל הסלון, מתבוננת בסל הכביסה המלא, מחזירה אליו את החולצה ששוב מצאה עצמה על הרצפה.

מחר גם תהיה עוזרת. כמה כיף!

הולכת לחדר השינה, נדחקת בין הארון ללול, שולפת בגדים למקלחת.

מחר אולי גם נעבור דירה, תעלה השכירות כמה שתעלה. אני רוצה מספיק חדרים בשביל לארח את כל המשפחה, משני הצדדים ביחד.

בעצם, אין צורך בשכירות. אני יכולה בכיף לקנות ווילה תלת מפלסית בשכונה בני ברקית שקטה ורוגעת, שבה שום שכן לא צועק לי באמצע הלילה להשתיק את הילד שבוכה. כאילו הוא בובה ששכחתי להוציא ממנה את הבטריות.

ועוד יישאר לי שני שליש, ראיתי על הלוח בגינת לווין משהו מתאים.

הפלאפון מצלצל. אני מזנקת. בצד השני בעלי.

“התקשרו אליך מהפייס?!”, הקול שלו נלהב ומתנשף גם יחד. הוא כנראה כבר בדרך חזור מבית הכנסת. “את באמת מילאת? בלי לעדכן אותי?”.

“לא מילאתי”, אני מקמטת מצח. “אסור למלא”, אני נזכרת, מתבלבלת.

“אז אולי זה אבא שלי”, הוא מחייך, אני יודעת לפי טון הקול שלו. “מתאים לו”.

“אולי”, אני מחייכת גם, שומעת אותו כבר מסובב מפתח במנעול. פעולה שתהפוך להיות רק של שבת.

בבית החדש שלנו יהיה קודן. או שיש משהו משוכלל יותר?

לא יודעת. נחיה ונראה.

*

טוב, אז החלום שלי לא לזכות בפייס (אני לא ממלאה), אבל כן אשמח לדירה משלי, מניחה שכולם רוצים בזה… חלום רחוק, אבל לאבא שלי זו לא בעיה…

חשבתי לרגע לכתוב על גאולה, אבל בגלל שמקווים שכל יום היא תבוא – אז כנראה שלא נכון לטעון שזה חלום רחוק. מי יודע – אולי היום, עוד דקה – שתיים, ישמע קול שופר גדול?

כמה נ.ב:

1. הדוד השתוטניק קיים. ובהחלט היו לי פאדיחות מול מזכירת ראש הממשלה. תהיו רגועות, השיחה לא הייתה עבורי, אני לא כזו אח”מית (או אחמש”ית? אני אפילו לא יודעת איך כותבים את זה 🤭), אלא עבור אבא שלי. היה מצחיק להבין שבעצם הטרחתי את ראש הממשלה לחכות כי חשבתי שהמזכירה שלו היא בעצם הדוד הנ”ל.

2. השכן שצעק לי לכבות את הילד – אמיתי לגמרי. (לא לכבות. אבל לשמוע צרחה של: “עוד פעם הבכיות של התינוק בלילה?!”, בשלוש לפנות בוקר כשאני כבר מנסה להרגיע שעתיים – לא נעים).

3. מצטערת על זה שמרגיש לי מוגזם שמתקשרים סמוך לשתים עשרה. אני לא רגילה. מבחינתי אחרי תשע, גג עשר – הפלאפון שלי הלך לישון (חבל שלא איתי).

4. לא בוצע תחקיר על מפעל הפייס. אינלי מושג אם אריאלה באמת מתקשרת או שזו סתם בדיחה.