כתיבה ספרותית
כל מה (ומי) שכותב וקורא. קהילה מפרגנת ואוהדת, שנהנית לקרוא ולהגיב לקטעים כתובים, ולדון בנושאים הקשורים לתחום הספרות.
מובילות:
- Organized by
-
-
מאליביה – קטעון לביקורת
-
מאליביה – קטעון לביקורת
אשמח לביקורת לא תלוית רקע (קטע שלדעתי לא מצריך רקע). תודה!
*
ההוראות היו מפורטות והתוכנית לא חַסְרָה פרט, אך איש לא ידע לשער כי גבולות אליסיר יחסמו מעט לאחר העברתם, ושהמבריח, בתגובה, ידרוש ממנו את שארית כספו כמו את חפצי הערך שהצליחו הוא ואחיו להסתיר תחת בגדיהם.
החפצים לא היו רבים, וערכם היה רגשי בלבד, אבל אם עליהם הצטערו במיוחד כשהפנה להם המבריח גב והותיר אותם להתבוסס בשלג תחתית ההרים, הבהירו להם הימים כי דווקא הכסף היה המצרך החשוב מכול.
בכסף אפשר לקנות לחם, טרי ומפצפץ. בכסף אפשר להחליף לבגדים תואמי סביבה – חמימים ומקובלים. בכסף אפשר לשלוח איגרת אל הקהילה ולבקש סיוע. בכסף אפשר לנפנף ברמה עד שיאות מישהו לשמוע למעט שבפיו ולתרגם אותו לשפה המקומית.
אבל המבריח לא הותיר להם דבר פרט לבגדיהם ולמפה מקומטת. עליה שרטטה אצבעו המגוידת, המלוכלכת בפחם, מסלול עד שורהאם הבירה.
המסלול, כמו ההוראות, היה ברור. אך הוא לא פתח להם דלתות, לא העניק להם אוכל, מים וכסות ולא טרח להסביר להם את שפתם המהירה של יושבי המקום.
דרטאנית, מסתבר, אינה שפה נשלטת בחלקו זה של העולם וכשהיא נהגית בפיו של נער שחום עור, לבוש חלוק ומכוסה טורבן – איש אינו מתאמץ כדי לנסות ולהבינה.
אולי חושבים אותם לנוכרים. אולי המלחמה שבפתח הפכה את האנשים לחשדנים. אולי מראם המרופט והעלוב הוא שגורם להם להירתע.
אולי. אבל כל עוד אין לו היכולת לשנות את אחת מהאפשרויות הנראות לעין – המצב יישאר בדיוק כך.
את פאותיהם קיצצו טרם צאתם לדרך, מחשש שייתפסו בדרכים, וניסיונו האחד והיחיד לעקוב עם שחר אחר אליסרי מזדמן עד לבית הכנסת – גרר בעקבותיו לא רק פרץ מילים כעוסות, אלא חבטות אלימות שהותירו על צלעותיו כאב המתעורר עם כל נשימה.
לא היה טעם לנסות שוב, אחיו קטנים מכדי שיעז להסתכן בחמתם של תימהוניים. וכך, כשהחשש מדגדג באצבעותיו, הצליח לשים ידו על שק בלוי ששכב באחת מחצרות הבתים, מילא אותו בלחמים מן השוק, צירף גם מעט ירקות וכשהוא מבטיח לעצמו כי ישיב את כל שגזל – העמיס על כתפו השנייה את אוֹלְדָה והכריז כי יוצאים לדרך. אל שורהאם.
לשורהאם הגיעו בדרך לא דרך. ניסים ליוו אותם, גלויים ונסתרים. הנס האחרון שחתם את השרשרת היה העובדה כי השמירה בשערים התרופפה ואף חייל לא הרים גבה למראה ראשם הגלוי והטורבן שנכרך תחת שרוול זרועם.
אבל הניסים, כמו ניסים, אינם מגיעים על פי הזמנה. הלחם, כמו לחם, לא שומר על טריותו לאורך זמן. וילדים, כמו ילדים, אינם מבינים כי אין בידיו יכולת להושיע אותם ברצונו בלבד.
ולגנוב הוא לא רוצה. לא שוב.
“אוכל”, לוחשת אולדה, רק בת ארבע. עיניה, גדולות ורעבות, נתפסות על אצבעותיו, מתאכזבות לגלות שגם הפעם לא הביא עמו דבר.
“מים”, מצטנף לצידה שוּל בן השבע, קולו צרוד וידו מגששת באוויר, פורשת אצבעות.
אוכל ומים, זה כל שמבקשים אחיו. אנחה נפלטת מפיו ועיניו נעות אל אֶלְטַר שחובק את השניים, לוחש על אוזנם מילים רכות, מבטיחות נחמה.
בן אחד עשר הילד, לא יותר. וגם הוא, כמוהו, מבין שמצבם ביש.
לא ביש ממש. את הבקתה הדלה מצא אתמול, איתר גם קרש עבה שצמצם את הפרצה בכותל הצפוני. אחר כך העלה מציאות מן השוק הקרוב, מעט ירקות שכמעט ונדרסו ברגלי ההולכים ושבים.
גם היום ביקר שם, צפה כיצד הוא מתרוקן מאדם עוד בטרם התייצבה השמש באמצע הרקיע. ואף אחד – אף אחד! – לא חשב להותיר אחריו שאריות אוכל, כאלה מהן יוכל ליטול מבלי לעבור על דִיבְּרָה שמינית.
קרני השמש עוד מציצות כשהוא מסדר את הקרש במקומו, נאנח שוב ופוסע ארבע פסיעות עד הכותל הדרומי. מתיישב צמוד לאולדה ומניח כפו על טורבן מהוה, מדיף ניחוח חמוץ.
“כלום?” עולה קולו של אלטר משמאל. וכמבין, הוא ממשיך, נרעד: “מה נעשה?”
“איני יודע”, פושק גַרְטוּן כפיים. “באמת שאיני יודע”.
אלטר שותק, גם שול, אולדה פוצחת בבכי ושבת מסמנת על בואה הקרב באותות אדמדמים על פני הכתלים.
גרטון עוקב אחר רסיסי אבק עליזים שמרקדים בקרן אור מסתננת, שם מבטו על בתי העיר ומבחין בנצנוצי זהב ממרחק.
“קומו!”, הוא מצווה, מושך את עצמו באגרופים לעמידה. “הולכים”.
“הולכים?” שואל אלטר, עיניו מחפשות את התקווה המתעוררת בחום עיניו של אחיו.
“שבת תיכנס תכף”, גרטון מבליט סנטר. ידו מושטת לשול, מעמידה אותו על רגליו. “ואנחנו לא מכניסים אותה פה. לא כך”.
אולדה מורמת אל כתפיו, רזונה בולט עם משקלה הקל ושול אוחז בידו של אלטר. אחותו מייבבת והשניים שותקים, כמוהו, פוסעים את הדרך עד לארמון הראשון הנקרה בדרכם.
החיילים, שומרי השערים, שגון הטורקיז שבמדיהם מעמיק עם דקות השקיעה, אינם מואילים לשתף פעולה עם תוכניתו המתרקמת באילו הרגעים, גורמים לו להושיב את אולדה אל הקרקע, להנחות את אחיו להתיישב בצמוד לה ולרדת גם הוא לגפף עפר.
דקות רבות חולפות. דקה אחר דקה אחר דקה. קרני אור אחרונות נבלעות באופק, לא מצליחות לסלק את הבערה הפושה בלחייו עם קריאות הזעם של החיילים וחרבותיהם המתנופפות באיום.
החיילים לא נואשים, לא מהר כפי שציפה. אבל הם אינם נוקטים באלימות, לא כל עוד אחותו, ילדה רכה וקרועת מבט, מייללת בכל עוז פיה.
לא נעים, אך טובתה דורשת זאת. וכששול, בעידודו הסמוי, פוצח גם בזמר משלו, הופך המאורע החריג למהומה.
סתם אנשים מתקבצים מאחוריהם, מרעימים בגיחוכים. חיילים סוגרים עליהם מקדימה, זועפים ונרגנים. החשיכה מטילה עליהם צללי וקור ערב, מוסיפה לבכיות אחיו גם חיבוקי רעד.
לא נעים, אך הנה תוכניתו מגיעה אל סופה בדמותו של בחור נמוך קומה ועטוי מחלצות משי שחודר את חצי מעגל החיילים כשסקרנות תהומית מבצבצת מעיניו.
פיו של הבחור מפיק מילים אליסריות שמבטאן מלא שאלה וגרטון מניד ראש ומשיב בשפתו שלו: “איני מבין, אדוני”.
האדון ממצמץ לרגע, מסובב בעיניו את בני המשפחה ומעלה על פניו חיוך. “גם אני”, הוא ממתיק באיטיות. “התואיל להסביר?”
עוד ארוכה הדרך לשלווה. תלאות רבות חוו הוא ואחיו, ואיש לא הבטיח לו כי טוב צופנות כוונותיו של רם המעלה המביט בו בעניין, מחכה לאמרי פיו.
אבל הוא היחיד שמחכה, ומכיוון שכך אין לגרטון סיבה שלא לענות לשאלה. ועל אף שהוא צריך להגות את התשובה שוב, לאט ובמתינות, ניכר לו היטב כי באמתחתו של האדון הצעיר קיימת כל הסבלנות שבעולם.
-
12 תגובות
-
8
12
0
סטטוס תעסוקתי:
חברה חדשה
כתיבה יפה וזורמת ממש נהניתי לקרוא. לגבי ביקורת השם אלטר מקורו האידיש (זקן) ולא משתלב בכלל ברקע ובין שער השמות של הדמויות.
-
1637
1604
0
פעילה בקהילה
תודה!
האמת שככה –
אולדה – אודליה
שול – שאול
גרטון – גרשון
אלטר – אלעזר, ולא רציתי לתת אלזר. אבל אם את אומרת אידיש (שבכלל לא קיימת בעולם הזה, והאמת שלא מכירה) – אז נמצא תחליף 🙂
-
-
178
466
0
פעילה בקהילה
מעניין, אני קראתי ‘אֶלְטָר’.
את יכולה להדגיש את זה, אולי ככה: אלטאר.
-
1637
1604
0
פעילה בקהילה
כי ניקדתי…
לא נורא, שם זה בקטנה (בערך)
-
-
68
26
0
פעילה בקהילה
וואו, תהילה
ממש התגעגענו
איזו כתיבה יפה, מכניסה רקע ואוירה-
1637
1604
0
פעילה בקהילה
תודה 🙂
-
-
465
564
0
פעילה בקהילה
מיוחד!!
מכניס לאווירה קסומה
ומסקרן מאוד….
לי הפריע – ״דיברה שמינית״. אני חושבת שהנכון הוא ״דיבר שמיני״…
-
798
1336
0
פעילה בקהילה
צודקת.
לכן אומרים “עשרת הדברות”, ולא “עשר הדברות”.
-
1637
1604
0
פעילה בקהילה
חידשת לי. מתקנת, תודה!
-
-
798
1336
0
פעילה בקהילה
יפהפה! וכמו שאמרו לפניי, מסקרן מאוד.
בקטע עם האוכל הרגשתי שליבי יוצא אליהם.
לא קראתי את אליסיר, יש לי פוביית-סיפורים-בהמשכים (חפשו את זה ב-DSM הבא).
עכשיו אני קצת מתחרטת…
-
280
102
0
פעילה בקהילה
גם אני עוד לא קראתי את אליסיר…
בע”ה בקרוב 🙂
תהילה ממש יפה, אוהבת את הכתיבה שלך.
-
1637
1604
0
פעילה בקהילה
תודה!
עוד קטעון (שאותי שעשע מאד, אם מתעלמים מכל מיני אחרים…)
בהנאה 🙂
לפעמים, חושבת יעל, היכנשהו, איפושהו, חייב לעבור קו גבול. ולפעמים – אם מחשבותיה החליטו לחרוג הלאה ולהתפרע ללא רסן – מישהו צריך להציב אותו, לשרטט אותו באופן ברור, לדפוק על השולחן ולהצהיר שחרגו ממנו. מזמן.
דן אוהב לארח אנשים, מכל צבעי הקשת. והיא בהחלט מוכנה לבלוע את מוכי המזל, הצרעת והשחין שמתארחים על שולחנם בפתע פתאום, כמו נחתו מראשו של הצריח הגבוה שבארמונם היישר אל הכיסאות המרופדים קטיפה.
כל עוד הם רחוקים ממנה.
כן, בדיוק. שיושיב בעלה סביבו את מי שיחפוץ. היא – לא מסוגלת. לא מסוגלת לראות באופן בו משרבבת הילדה את לשונה מעלה למראה המנות המונחות על השולחן. לא מסוגלת לראות כיצד חופרות אצבעותיה במנת בשר צלוי, תולשות ודוחסות לפיה. לא מסוגלת לשמוע את רעש לעיסותיה. לא מסוגלת לאכול כאשר ריח חמצמץ אופף את החדר כולו, גובר על ריח המאכלים.
לא מסוגלת. והקבס שמדגדג את גרונה אומר את שלו, מרפה את אחיזתה בכלי האכילה וגורם לה לנעוץ עיניים קשות בבעלה, הנדיב וטוב הלב מעבר לכל קו גבול אפשרי.
דן לא מבחין במבטיה. ראשו פונה אל הגדול במשפחת הטורבנים החמוצה, מהנהן למילים הפוגעות באוזניו ומשמיע את שיש בפיו. צלחתו מלאה וכלי אכילתו נחים במקומם הראשון, לא נעו מאז הונחו על השולחן.
אצבעותיה מתאגרפות, מקמטות מפית בד לבנה בשמאלה וחונקות כף זהב בימינה. היא לא מפונקת. לא. אבל האם לא יכול היה דן לוודא כי הארבעה ייגשו אל שולחן השבת אחר הכנה מתאימה?!
הילדה שלצידה, קטנה ושחורת פנים, וודאי לא ראתה מי מרחץ חודש תמים. צבע פניה, מן הסתם, אינו טבעי, אלא אוסף מחריד של אבק דרכים, דמעות, עשן מדורה ובוץ שלוליות.
ועם כל ההיגיון שבחלק שולחנן הריק, תבחר הילדה לשבת דווקא בצמוד לה – תופס בה הגועל ומורט אותה לפיסות עצבניות.
לו הייתה זו ילדתה – הייתה סוחבת אותה משיערה אל בית המרחץ. לו הייתה זו ילדתה – הייתה עוקרת תחתיה את כיסאה עד שתלמד לשבת כאחת מהוגנת, ולא על ברכיה. לו הייתה זו ילדתה – הייתה מלמדת אותה פרק או שניים בהלכות דרך ארץ, ואז, רק אז, מניחה לה לאכול כאוות נפשה.
אבל זו לא ילדתה. ילדתה האחת והיחידה נמה כעת במיטתה, שבעה, מלובשת, ורחוצה היטב.
ואם זו כן הייתה ילדתה?!
עיניה מתלכסנות אל הילדה, מבחינות ברוטב המכסה את שפתותיה וסנטרה. נעות מטה אל חלוקה הדהוי, המכוסה גם הוא כתמים.
אגרופיה דוחפים את כיסאה אחורה, משמיעים חריקה צורמנית. “בואי!” היא משתדלת להיות רכה. קולה בכל זאת צורם.
הילדה מסובבת לה פנים תמהות. פיה פעור קמעה, חושף בתוכו נגיעות מטוב השולחן כולו.
“בואי, ילדונת”, היא מפשילה מעל קולה סממנים חיצוניים מהגועל שאוחז בה. מושיטה יד, אצבעותיה רועדות מעט.
הילדה פוערת את עיניה עוד, מחזירה ראש אל צלחתה ושוב אליה. מלקקת שפם אדמומי ומקפצת מכיסאה כשרגש לא ברור מכסה על פניה.
“לאן?” דן מבחין סוף סוף, קולו עוצר את השתיים על סיפו של אולם הסעודה.
“לבית המרחץ”, משיבה יעל. נושמת עמוק.
“הו!”, תופח דן על מצחו. “מה בדיוק חשבתי לעצמי?!” הוא מצחקק ומוסיף מילים תמוהות הממוענות לחמצמצים שסביבו.
היא לא תשאל מה נאמר שם. לא ולא. אבל החלטתה נעדרת כל בסיס כאשר קם הקטן שבטורבנים, אץ עד אליה, תוחב את כפו בידה של אחותו ונושא אליה פנים שחורות משחור. חפצות גם הן ברחצה.
Log in to reply.
