• כתיבה ספרותית

  מה דעתכן, סיפור של- מילה שם

  פורסם ע"י yechidatama  אומנות הבמה והפקות תוכן on 21/05/2025 ב2:39 pm

  אז מה אם מכונת הכביסה השתבשה? בגלל זה צריך
  להלחץ? לא. הכל בסדר. היא מאמינה בלב שלם שהכל הכל בסדר. משתדלת לשנן. בקול. מהיר.
  חזק.

  שלוימי רחלי ודסי יחזרו עוד מעט. והם יהיו רעבים.

  היא כבר מתוכננת ללו”ז. לא. זו לא היא. זה השעון שנלווה אליה. מצפצף מנגינת רגע מוכרת כבר יותר מדי בתוך המח. או מחוצה לו.

  עדיף מחוצה לו.

  אי אפשר ככה.

  שפרה זורקת את הכבסים שחשבה לכבס לפני 8 דקות, עד שגילתה שאין לה מכונה. זורקת על הרצפה. מותירה חולצה אחת צהובה ביד. הם נוחתים בשקט. על ערימת כבסים מתגבהת. ותיקה יותר. נקיה פחות….

  “אי אפשר ככה” היא אומרת בקול כמעט רגיל. קצת יותר מוזר אולי. גם איטי מעט יותר. רק מעט. ככה זה כשאת מדברת לעצמך. היא מנחמת את האישה שמדברת לעצמה. לעצמה? ממתי היא מדברת לעצמה? משהו קורה לך שפרה? לא. מה פתאום. היא לא נבהלת. לא צריך להבהל.

  “הכל בסדר.” הערימה המלוכלכת מצפה בשתיקה להמשך המונולוג. והיא תמשיך. זוקפת סנטר, תולה במערבולת הצבעונית מבט יציב. וממשיכה. ממשיכה. ממשיכה. ” אי אפשר ככה. לחיות עם מחשבות שהופכות את החיים לבלתי אפשריים. כן. הבנתי כבר. עוד פעם לחשוב- למה אין לי עבודה. איך זה שאין לי עבודה. אני שלומיאלית שאין לי עבודה. דיייי” הטון שלה עולה. היא לא חשה. איבדה את התחושה מזמן. לא תמיד אפשר להתפנק על לחוש. לא תמיד אפשר לשאת את התחושה. היא לא מכירה את עצמה, ומישהי אחרת פתאום מדברת בבית שלה.” אי אפשר לחיות עם סטופר על הידיים. ובמח. ועל הלב. סטופר מזמזם. מצפצף. מרגגגגיזזז.” היא זורקת את החולצה האחרונה אל עבר הערימה, בחבטה שכן משמיעה הפעם צליל התנגשות. היא יוצאת מחדר הכביסה, עבור באמבטיה, עבור בדילוג משתרך בהול הקטן, בין החדרים ההפוכים, וכל חללי הבית זוכים לשמוע אותה. אישה חדשה, לא מוכרת. כמתבגרת בגילאי העשרות.

  ” לדאוג לארוחה מבושלת. בזמן. ושהשניצלים יהיו בדיוק בגוון ששלוימי אוהב. ומרק שרחלי מסכימה לטעום. ואם אפשר עדיף כל יום בשרי. וכמובן שהבית יהיה מאורגן. עם כביסה נקיה על החבל. ומקופלת יפה בארון. וכל יום כל יום ככככל יום לכבס שוב. ולרוץ אחרי הצלליות שמרוחות על הרצפה בכל מרחבי הבית. ואחרי כל זה, לדעת, שאני- לא- עובדת. שלומיאלית. שלא מצליחה למצוא עבודה!!!” והבית שלה, לא, לא מצדיק את המצב.

  ההול נגמר מזמן אבל רק עכשיו היא נעמדת במרכז המטבח.

  “וזה המצב בסוף” הסירים המלוכלכים מקבלים על עצמם הפעם את תפקיד קהל היעד שלה. ” גם כביסות אין. וגם ארוחת צהרים אין. והבית נשאר בדיוק כמו שהיה… לא. לא בדיוק כמו שהיה. גרוע בהשוואה לאתמול.

  אוווף”.

  הכסא משמיע חריקה גונחת. יופי. גם המשקל שלה חורג מהכללים. אוף. שפרה בוהה בעולם הגדוש שסביבה. בוהה בעצמה. מציירת מעגלים על פינה קטנה ריקה בשלחן. מי. היה. מאמין. שהיא, שפרה זלצמן! תגיע. לכזה. מצבבב.

  “די! חוץ מזה שזה לא נכון וגם לא בריא, זה גם לא יעיל”.

  הופ! מופתעת מתובנת המטפלת הרגשית שלא הכירה בה, היא מרימה שתי עיניים אל השולחן. העיתון שפרוס מולה, מוכתם בשוקו ובחמאת בוטנים, מזמין אותה להתפרס עליו.

  “אולי כדאי שאני אפרסם מודעה שוברת שגרה- נוסח הצפות התודעה היום” היא מחייכת מכריזה בפאתוס “שינוי תודעתי לכלל נשות ישראל”. שפרה מתנערת. לוקחת מהר לורד ארטליין וכותבת בחוזקה מעל פרסומת בהירה, מהר, לפני שתברח לה ההשראה: “הפוך מכל מה שראית עד היום. את חייבת את השינוי הזה בשבילך. ובשביל…” בשביל מי עוד? היא נתקעת, מקשקשת ומדלגת הלאה : “שפרה זלצמן הולכת לקחת אותך למסע מרתק, ובעיקר מהפכני! השחרור מכבלי הדעות הרווחות היום בשווקי הנפש. די לבלבול. מי לא רוצה להינצל ממלתעות השקר שפלשו אל דורנו בעת האחרונה?” שפרה צוחקת בדיוק כשהלורד מתחיל לגמגם. ועמוד הפרסומת כבר מקושקש מדי. אין מקום. היא קמה, מחטטת חפוזות במגירה, ושולפת בסוף לורד אחד ישן אחר. כמעט גמור גם הוא. אבל כותב. היא הופכת לפרסומת אחרת, כהה קצת יותר, מזמינה פחות, אבל הפעם היא ממשיכה ברצינות, עטה על הנייר, מונעת בדחף שליחות קודש: “מהקורס הזה תצאי חדשה. בסופו תגלי שאת חיה חיים הפוכים בדיוק ממה שחתרת אליהם עד היום. ותגלי שאת אוהבת. מאמינה? כן! יש לי סוד בשבילך: לא חייבים להמשיך באוטוסטרדה של כולם. תלמדי לזרוק משפטים חותרי מטרה כמו- אני שואפת ל.. וצריך להיות כך… בואי יחד, ונעשה מהפך. נלמד לחיות בלי לחץ ויעדים כלל! ” עוצרת מהרהרת ומוסיפה: ” זה נשמע לך רחוק מכל מה שלמדת עד היום? פנטסטי מדי? לא מציאותי? יתכן. אבל עם קצת אומץ, זה אפשרי! נבעט בהרגלים ישנים. נפסיק לשאוף גבוה! ולעמוד בדרישות מקובלות! פשוט נסכים לחיות! ותמיד- נאמין בלב שלם, כי בכל מצב- הכל הכל בסדר גמור!!” שפרה מסיימת לכתוב, וחיוך גדול ממלא את פניה.

  כן? קול ישן מוכר מעקצץ ודופק לה על האף, את בטוחה שהכל הכל בסדר? “כן! כן! כן!” שפרה מזמזמת , בועטת במחשבות ישנות, וקמה בעליצות. מתחילה להזיז חפצים מהשולחן. דוחפת ושרה. מזיזה ומזמזמת. הכל הכל בסדר. הכל כולל הכל!

  אחרי רבע שעה שהיא לא רואה בכלל שעון, היא מגלה אותו עומד תלוי בקיר של מטבח מאורגן ברובו, ריק יחסית, ומשרה אוירה טובה.

  היא מקפלת את העיתון בדיוק כשהילדים נכנסים. לא הספיקה להכין להם אוכל.

  אז מה?

  הכל בסדר!

  והיא סידרה! היא סידרה את מטבח! באמת… שפרה!! שוב הקול הישן, גוער מתקיף, מכווץ- ממתי את שמחה בקצת סדר??

  מהיום! היא עונה לו, בועטת במחשבות מרגיזות. ומקבלת את רחלי ושלוימי בחיוך גדול. מוציאה את דסי מהעגלה שרחלי סוחבת כל יום בחזור, ומושיבה אותה בכיסא אוכל. רחלי ושלוימי עטים אל השלחן כמו בתזמון ידוע, מקיפים אותו ונצמדים מולה. ” מה הכנת היום, אמא?” נשאלת השאלה, שמול הסירים הריקים, יכלה להישמע מציקה וחונקת.

  ” הכנתי לכם הפתעה!” היא אומרת פתאום. אישה חדשה ולא מוכרת.

  “באמת?” רחלי בעננים. שלוימי , בסקרנות, מכווץ מצח וגבה.

  “באמת באמת!” היא עולזת בדרמטיות. מניחה שתי כפות ידיים על מתניים, בהבעה של סוד. ” היום- אתם- מכינים- ביחד עם אמא- את האוכל הכי טעים בעולם! רוצים?”

  “בטח!” רחלי בהתלהבות עצומה. שלוימי מהרהר, ואז מוסיף בקול חשוב מאד של בחור בן 6 :”יופי. אז נכין את הדברים הכי משובחים שיש בעולם. ואני אבחר לך את המתכון, בסדר, אמא?”

  שפרה צוחקת. לא צריכה מתכונים. יש דברים שלא צריך בשבילם שום מתכון. כמו הדבר היפה הזה שקרה לה היום.

  כשנחום מגיע באחת וחצי, הארוחה כמעט מוכנה. אבל יש ריח מעולה שמתפשט במטבח.

  ולמרות שהוא רעב בהחלט, ולמרות שהתבשיל עדיין לא כשיר למאכל עבורו, יש אמא אחת, שמחה במטבח. שצוחקת עם שתי ילדים. וזה נעים לו יותר מהכל. עד כדי כך, שהוא משחרר מחמאות על דברים, שבעבר לא חלמה שתזכה לקבל עליהם קרדיט בשום מצב שבעולם.

  וכשהם לועסים בתאבון, אחרי עשר דקות, את המנות שלהם, עם הירקות המאודים, שהיא טבלה, בתפוחי האדמה שקילפה רחלי וששלוימי תיבל בדיוק כמו שהוא אוהב, לוקחת האישה השמחה את העיתון, פותחת בהחבא, ומשנה קצת את נוסח המודעה.

  עזר לך? 👍

  yechidatama  הגיבה לפני 6 שעות, 46 דקות 1 חברה · 0 תגובות
• 0 תגובות

התחברי כדי להגיב