מחכה לתגובות….
-
מחכה לתגובות….
פרק ראשון: ההיעלמות.
בד’ תמוז איבדתי את עצמי.
בבוקר עוד ראיתי אותה, התפללנו יחד.
אבל אחרי זה אחיותיי עיצבנו אותי, ופתאום היא נעלמה.
חיפשתי אותה, שלא תחשבו.
אבל לא מצאתי.
ככה זה, קשה לי לחפש דברים לבד.
בדרך כלל היא עוזרת לי, אבל כאמור, היא נעלמה.
וזהו, מאז אני לא עם עצמי.
מדי פעם היא מגיחה, לדוגמא בכנס של תשעת הימים.
נכנסתי לאולם, וראיתי אותה מחכה לי שם בפינה.
היה מאד נחמד לפגוש אותה אחרי שבועיים שלא היינו יחד.
בכינו יחד, התרגשנו, התפללנו על ביאת המשיח.
שמחתי נורא שמצאתי את עצמי.
ידעתי שאם לא הייתי מוצאת ההרצאה לא הייתה מרגשת אותי כל כך.
אבל איכשהו, כנראה שלא שמרתי עליה מספיק חזק, כי בדרך חזור עוד פעם היא נעלמה לי.
למלא זמן.
היה גם את הפעם ההוא, כשנסעתי לכותל.
היא חיכתה לי ליד קיר האבנים העתיק כאילו שאף פעם לא נעלמה.
היה מרומם, נורא.
אבל כשיצאתי מהכותל היה כל כך צפוף, ופתאום לא ראיתי אותה.
ומאז לא פגשתי אותה עוד פעם.
****
פרק שני: הספד.
לפעמים אני מתנהגת אחרת, שונה מתמיד.
ואז אני מרגישה איך שהיא חסרה לי.
כשהיא איתי אני אף פעם לא מתנהגת ככה.
לפעמים אני אפילו לא שמה לב כמה היא חסרה לי,
אבל הסובבים אותי אומרים לי:
את לא עם עצמך.
נכון, הם צודקים, אני לא עם עצמי.
היא נעלמה לי כבר בתחילת החופש.
ומאז אני צריכה להתמודד לבד.
וזה קשה, קשה כל כך.
היא תמיד הייתה הטובה מביננו, שיודעת איך להתנהג ומה לומר.
היא הייתה עוזרת לי להסתדר בחיים.
וגם סתם ככה,
אני נורא מתגעגעת לעצמי.
היא חסרה לי מאד.
לפעמים אני שומעת משפט חזק או וורט מעניין,
ואני רוצה לדון על זה עם עצמי, והיא לא איתי.
לפעמים אני נזכרת איך היא עוזרת לי תמיד להתפלל.
ועכשיו…
בסוף החלטתי להשלים עם המצב.
הייתה פעם עצמי.
הייתה.
איננה.
*****
פרולוג: לו יהי.
ואולי, בד’ אלול.
אני אכנס בהתרגשות מוסתרת לכיתה.
ופתאום אני אראה אותה, את עצמי.
יושבת שלווה על הכיסא שלי.
והיא תסתכל אלי במבט החכם שלה.
ותחייך חיוך כזה, כאילו שהיא אומרת לי:
בואי, מוזמנת לשבת.
ואז היא תצטנף על הכיסא, שיהיה לי מקום.
או שאולי היא תתרחב על כל הכיסא, שיהיה לי נח לשבת עליה.
ואז נתפלל ביחד.
ואני אזכר איזה כיף זה להתפלל עם עצמי.
ואני אבטיח לעצמי שמהיום אני אשמור עליה חזק.
שלא תיעלם לי.
ואז יהיה שיעור ראשון של המחנכת.
התחלה חדשה, אלול, זמן תשובה.
ונתרגש ביחד, אני ועצמי.
וכשייגמר השיעור, אני אקום מהכיסא,
ואני אחפש את עצמי.
ואני לא אמצא אותה.
“אבל איך זה יכול להיות?” אשאל.
” אני מרגישה את עצמי כאן קרוב”.
ואני אחפש אותה.
מתחת לשולחן, ומאחורי הכיסא.
ואני לא אמצא אותה.
ואני אחפש יותר טוב.
ואז…
אני אמצא אותה, את עצמי.
בתוכי.
בתוך עצמי.
Log in to reply.