מי ישים לב?

[רחלי ש]

אפשר לדייק נקודה אחת

לפעמים המורים באמת לא הצליחו, ההורים גם. הם היו טרודים מידי מסיבות אמיתיות

ואז תבוא הפסיכולוגית ותאשים..

איפה המקום של אלוקים פה בתמונה? שכחו אותו ?!

אם מישהי היא סנדויץ אמיתי כי מעליה יש אח אוטיסט ומתחתיה ילד עם בעיות שמיעה

טוב היתי קיצונית.. אבל בשביל הדוגמא.

לבוא לחטט להגיד- בגלל ההורים לא קיבלת מספיק יחס ויצאו לך חסכים ונדפקו לך החיים.

נו באמת…

זה גם לשכוח את אלוקים ששלח את הבנאדם בדיוק למקום הזה

להפוך אותו לקרבן של הנסיבות במקום לבעל תפקיד בנסיבות

וגם כפירה בבחירה החופשית. אנשים עברו שואה ובנו את עצמם היו בשבי ויצאו מאמינים-

כולנו רואים את זה עכשיו בעינים שלנו.

האדם הוא יצור בחירי.

המסר הנכון הוא מסר אמוני :להבין שההורים לא יכלו גם אם לא הבנו בדיוק למה

וזה בדיוק לאן שאלוקים שלח אותי . לא מאשים מבין שההורים לא יכלו. ורק שואל את עצמי פנימה-

איך אני מתקדם מפה בכל זאת.

[תמר דקל]

וזה אגב תפקיד הפסיכולוגיה,

להכיר בחסך, בצורך שלא מולא, ללמוד איך למלא אותו ולהשלים איתו ואותו וככה להתנקות מהאשמה על ההורים

וללמוד לקבל את המציאות כפי שהיא היתה ולעשות איתה את המירב והמיטב

[רחלי ש]

כשאתן מציגות את זה ככה זה נשמע יפה וענוג

במציאות המון פעמים אנשים יושבים אצל מטפל

והמטפל מאשים את ההורים באופן ישיר שהם לא היו בסדר ושככה לא יעשה וכולי ושבגלל זה נדפקו לך החיים

איני זוכרת מי בקדם כתבה על זה ממש בשבוע /שבועים האחרונים

ונתקלתי בזה גם בחיים.

וזה שונה מאוד מאיך שאתן מציגות את זה כעת

עוד לפני טיפול – התפיסה היום שרווחה להאשים את ההורים בכל דבר במקום להבין שאלוקים שלח אותנו הנה

זה רווח כלכך. עוד לפני החדר טיפולים. -והתקרבנות לא מביאה לשום מקום טוב.

[הדסה ש]

רחלי, כדאי לראות גם את הצד השני

צריך להבין שאנחנו מבוססים על חוויות ילדות, אלו החוויות הראשוניות שלנו וחוויות הילדות כרוכות בהורים, איך שלא יהיה. אז ההורים מעורבים במשקעי ילדות בדרך כלל ככל וישנם כאלו.

ולכן הגם שאני אמא ששמה הרבה משקל ותשומת לב לצרכים הרגשיים של הילדים שלי אני בהחלט לוקחת בחשבון שאולי יום אחד אחד הילדים שלי ילך לטיפול ויצופו לו משקעי עבר שקשורים אלי :(, אלו החיים.

מסכימה איתך שבחלק מהתגובות יש נימה שיפוטית, ביקורתית יתר על המידה והענין הזה לא נכון בשומקום, בשומצב.

[אלישבע חמד • סטודיו פנטזיה]

אני מסכימה עם מה שאמרת

ברור שזה לא פוטר אותנו, כהורים ומורים, מאחריות

אבל ברור ששום ילד לא יכול להתנער מאחריות ולומר: בגלל ההורים שלי אני ככה, בגלל שהייתי סנדביץ', בגלל שלא שמו לב אלי, בגלל המורה בסמינר…

אדוני, יש לך בחירה חופשית, כן, גם במצב הזה, וגם עם הילדות הקשה שעברת.

אנחנו כל היום עסוקים בלהאשים את הסביבה שלנו, הלו, במקום לקחת אחריות על החיים שלנו.

[רחל פישביין]

בלי לחלוק על החשיבות של תשומת לב של מורים לכולם:

רוב האנשים בעולם מסתובבים בתחושה שלא רואים אותם, גם כאלו שקיבלו תשומת לב והרבה.

(אלו שריחמו עליהם: "התייחסו אלי בגלל הקושי שלי ולא בגלל מי שאני", המוכשרות: "התייחסו אלי בגלל הכשרון שלי ולא בגלל מי שאני" וכו')

התחושה הזאת נובעת מבפנים, והרבה פעמים לא משקפת את המציאות.

אלו שהגיעו למצבים קשים, לא בטוח שמנה נוספת של תשומת לב היתה פותרת את הבעיה, למרות שבעיניים שלנו ככה נראה. זה כנראה משהו שורשי שמצריך טיפול יסודי יותר.

[גילי. מ.]

אני קוראת את הדיון כאן המון ומתלבטת אם להגיב,

כתבתי משהו ובחרתי לא להעלות אותו – מעלה לכן חלקים שאולי יעזרו לאי מי….

נקודה ראשונה: לגבי הגודל של הכיתות והסמינרים – מבהירה נקודה…

התיכון שלמדתי בו – הוא התיכון מהגדולים בארץ – ואני יכולה להגיד לכן שזה ממש לא מדויק!!, היה לנו שנים שהיינו כמה מאות בנות במחזור – ורוב הבנות ממש קיבלו יחס אישי – המרכזת ידע את השמות של כולן – אחזה את כולן וכו' והיה שנתונים שהמרכזת הייתה מורת "עונשים" בלבד… אני חושבת בכללי לגבי המוסדות הגדולים – שזה לא תלוי בגודל יכול להיות כיתה של 12 בנות וכל אחת תרגיש שהמורה לא מספיק נותנת לה יחס, ויכולה להיות מרכזת של 450 בנות – שיודע שמות של כולם, שזמינה, שרוצה לשמוע וכו'- וכל אחת תרגשי שהיא בת יחידה!!

מה שאני מנסה להעביר במלל המקוטע הנ"ל, זה מול כל הבנות הטובות, שלא מקבלות מספיק יחס, ומול כל הנושרות שמקבלות המון (ולפעמים מרגישות שלא קיבלו כלל).- אף אחת ממנו לא מלאך וגם אני כמורה לא יודעת מה עובר על התלמידות שלי- אבל אני חושבת שהידיעה של התלמידה שהיא תמיד מעניינית את המורה, שהמורה מאמינה בה, שהמורה אוהבת אותה באמת – זה דבר ענק!! שלא צריך בשבילו כ"כ הרבה זמן. זה מספיק בחיוך, בקשר עין, במשפט של: "בנות, לכל דבר אני כאן, מחכה, רוצה לשמוע…", שוב כל אוכלוסייה לפי מה שמתאים.

אבל שכל תלמידה תדע – שיש מבוגר אחד לפחות להישען עליו, מורות לפעמים -(ואני מכלילה גם את עצמי בעבר ובהווה), לא יכולות לדעת מה עובר על בנות – גם אלה הצנועות או מהמשפחות הכי טובות – וכן גם אלה שהאימא מטפלת \ יועצת וכו'…, מורות אף פעם לא יכולות לדעת מה עבר על התלמידה שלה רגע לפני שהיא הגיעה לכיתה….,

המקום שלנו בהוראה\ וכן גם קצת בהורות (בנוסף לחינוך וכו'- ולגבי הורות אני באופן אישי לא אוהבת להיכנס לנושא הזה יחד..) – זה לתת לב, מקום , להכיל – לאהוב – ושידעו את זה…, ואני חושבת לעניות דעתי שאפשר גם בב"ב שמורה תגיד לתלמידה שאני אוהבת אותך, בדור של האימהות שלנו התאים הדיסטנס ממורה עד כדי כך, היום אנחנו בדור אחר- והיום צורה ההוראה וההורות חייב להיות – פתרון למה שמציע החוץ – חום, קרבה, עניין, שיתוף, מקום והכלה…

—, אני כותבת את הנ"ל מתוך סיפור ארוך ורב שלבים שהיה לי לאורך שנות הלימודים , אם מעברים חדים על כל הקו, מהילדה הכי טובה ועד…, ואני חווה את זה במוחש- מורה יכולה להציל חיים, מורה יכולה להחריב…!!!!!!!!!!!!!!!!, אני מסתכלת על עצמי אחורה וזה מפחיד, אני מורה – רק בשביל לתקן את מה שאני עברתי…, אני לא מאשימה, ואני סולחת לכל איש צוות שהיה מעורב בסיפורים בעבר, אבל – כן זה בדמי – מורה עוסקת בנפשות!!, וכמו שאמרו לנו: חינוך הוא כמו אחיזה בציפור- אם יאחזו אותה חלש מידי יא תעוף ואם חזק מידי היא תיחנק…, יש לנו שליחות קודש!!!, אני מתעסקות אם דבר ענק ומפחיד – שימי לב לנשמה!!!!!!!!, תני לה את צרכיה, וד' יעזור ולא תצא תקלה.

מתנצלת על התגובה הארוכה…

[נועה כהנא]

שימו לב שגם כשמציינים כל מיני דברים שליליים של חוסר יחס, או שימת לב וכו
יש כאלו כשמציינים זאת בתור האשמה ויש כאלו שמבינים עד כאב את שני הצדדים.
אני לא מחבבת את כל המשפטים האלו על פסיכולוגים והאשמות לא מוצדקות של הורים.
סתם לתשומת ליבכן זה יכול להזיק המשפטים האלו וכשהם מחלחלים הם יכולים למנוע מבני אדם לעסוק בתיקון וריפוי.
יכול להיות שלפעמים זה נכון, והרבה פעמים גם לא. פסיכולוגים ברובם הם אנשים מודעים לאנושות, שיכולים ללמד גם את מטופליהם שמציאות שלילית מסוימת לא בהכרח גוררת האשמה.
אבל המציאות נשארת בעינה. אם ילד לא קיבל תשומת לב וטיפול בסיסי בעקבות דיכאון חמור של אימו, יהיה צד להאשים את האמא? ואם זה בגלל שהיא פשוט לא מודעת לצרכים ואין לה את הכלים והיכולות לתת אותם, זה יהיה האשמה?
נכון שלא? ונכון שזה שאנחנו מאד מבינים הורים, מורים וכל מיני בני אדם שלא היה לאל ידם להושיע לא סותר את זה שהיתה פה מציאות קשה?
יותר מזה, גם אם מישהו באמת יכול היה לעשות משהו והוא מעל בתפקידו, אין זה מתפקידנו להאשים אותו. לא ענין שלנו.
ושוב כל זה לא סותר הבעת רגשות שליליים למציאות מסוימת. אלוקים שם אותנו בעולם חסר כל כך על מנת שנעשה כל מה שאנחנו יכולים בכלים שעומדים לרשותינו בשביל להביא אותו לשלימות ותיקון, ואם בן אדם מביע התנגדות למציאות חסרה כלשהי זה לא בהכרח מראה על האשמה אלא בעיקר על נטיות בריאות מאד שבורא עולם טבע בנו.
אין ענין להשתקע ברע, כן להכיר בו להעלות אותו למודעות ולנסות לתת לו תגובת נגד.

[גילי. מ.]

נועה – תודה על הדיוק!

למול כל מה שאנחנו מביטות על המורות \ הצוות \ ההורים שלנו בהיסטוריה ולעיתים מעירות עליהם הערות…, זה שאלה שאני שואלת את עצמי ואתן יכולות לשאול את עצמכן.

"את לא עושה טעיות? את לא מתייחסת רק לחלק? קמה בלי מצב רוח ולעיתים עושה ח"ו שמות בדרך??",

כל עוד אף אחת מאתנו לא נקייה בעניין – אנחנו לא יכולות לשפוט.

אנחנו יכולות ללמוד!!, מטעיות עבר שלנו או של הסובבים ולעורר נקודות למחשבה, אבל בלי לשפוט.

ואגב שפיטה…, דיברו על זה כבר כאן…, החזו"א כותב שאדם שיש לו אמונה לא כועס על אף אחד, לא מאשים אף אחד – הכל מכוון לנו מלמעלה, ויש שליחים, ואנחנו צריכות להיזהר להיות שליחות לדבר טוב אבל לדעת שבסופו של דבר וגם בתחילתו – הכל מכוון מלמעלה – ואין טעות ואין מקרה ואין: "הופס, פדיחה התפספסו ברדאר…"…

[מרים סולובייציק]

יש ביטוי באידיש שאומר:

אז א קינד איז שטיל, לאז אים צורוה שזה אומר בעברית – אם הילד בשקט תנו לו להישאר בשקט וברוגע, (אל תעוררו דובים מרבצם.) זה ביטוי שאני ממש לא מסכימה איתו, הוא מעודד ילדים לעשות פרובוקציות רק כדי שיתנו להם יחס.

[גילי. מ.]

עפ"י, שבוודאי שיש ילדים שבבסיס טבעם גם פחות אוהבים את מרכז העניינים ומעדיפים את השקט וכו' וממילא גם תשומת הלב שהם ירצו תהיה פחות, זה לא מחייב לתת לילד כמויות של צומי בהתאם לשאר כי האנשים הם לא מוצרים ובובות שהצרכים שלהם זהים, ולנסות להתאים כל הזמן זה טעות גדולה בפני עצמה….

[אלישבע חמד • סטודיו פנטזיה]

צודקת לגמרי,

רק שמרוב דיבורים על זה, הרגיש לי ככה

[רחלי ש]

דברתי על המקום של הנוער – המאשים המתריס החסכים וכו. זה לא מביא לשום דבר טוב

[מירי סול]

אני לא רואה את הכאב של הנוער ככלל,

ואת הניסיון של יחידים בתוך הכלל הזה להגיע לריפוי-

כהאשמה או התרסה.

ואם מישהו היה שקוף או סנדביץ' מכל הסיבות הטובות והנכונות-

זה עדיין לא מקטין את הכאב. לא דורש פחות ריפוי.

יש משהו בלשים את האצבע על מה שכואב-

"לא ראו אותי. לא שמו לב שאני מתמודד. לא זיהו את הקריאה שלי לעזרה"

שיכול להיות הפתח לרפא את הכאב הזה.

אם לא מבינים מה כואב- במקרה הטוב, או שמתכחשים לקיומו של הכאב בכלל- במקרה הפחות טוב-

הכאב לא יעלם.

הוא רק ינהל אותנו מבפנים,

ויגדל דור של הורים/מחנכים שעושים טעויות כי הם לא מודעים לכאב שמנהל אותם.

שלא פנויים לחנך מתוך ראיה של מי שמולם, אלא פועלים מתוך הילד הקטן והכאוב שבתוכם.

להגיד: "אני מרגישה שלא ראו אותי" בעיני זה מה שמאפשר לעשות תהליך של צמיחה מהמקום הזה-

להבין שרצו את הכי טוב בשבילי, ואם לא הצליחו- זה כי ככה הקב"ה החליט, וזה מה שהכי טוב לי.

להכיר את המקום החסר הזה בתוכי, וללמוד למלא אותו לעצמי כאדם בוגר.

כל זה לא קשור לאשמה כלפי אף אחד. זו בסך הכל ידיעת המחלה שהיא חצי תרופה.

זה בעיני.