מעורבבת

[הדסה ש]

אאוץ’

היטבת להגדיר את הקונפליקט והקריעה.

לא יכולה שלא לרחם עליה, על הסטטוס שבו היא נמצאת.

[שושי ו.]

מצטרפת,

משפטים מדויקים

כל מילה – אומרת המון

[י. דוד]

וואו

\כתיבה נקיה ויפה!!!

[שני מילר]

שמחה שאהבתן, תודה על כל פירגון 🙂

[י. דוד]

רגע—

יש המשך???

אני מחכה!

[שני מילר]

עליתי לאוטובוס. מירי ושרה מהכיתה שלי ישבו בו, צחקו. מירי ראתה אותי, לחשה משהו לשרה. הצטמקתי. נהייתי נושא לשיחה, דמות להתלחש אודותיה. הוצאתי את המראה הסגולה שהזמנתי לי בטמו. נערתי את הגומיה הצבעונית שלי לצדדים, שלא תהיה הדוקה מדי. ישרתי את הסריג הכתום. זהו, אני בסדר. תמיד רציתי להיות בסדר.

“אני כבר בגבעת שמואל” עדכנתי את רינת, “מה הלאה?” רעש עמום מילא את הקו. התלחשויות שלא הצלחתי להבין. “אז אלי יוצא אליך” היא צעקה, “רק פליז, תגידי איפה את בדיוק.”

הלב שלי עצר, פעימה תלויה באוויר, רוטטת. “איפה את?” הפלאפון צעק לי באוזניים, נפל, התפרק. המשכתי לשבת בכיסא, מאובנת. בידיים ריקות.

“צריכה עזרה?” אישה נמוכה ומעט מלאה התכופפה, הגישה לי את הפלאפון. בחנה אותי. לקחתי אותו, בוערת. רינת אמרה אתמול שזה רק בנות! כעסתי עליה. כעסתי עליהם. על עצמי. הפלאפון שהספקתי לחבר השמיע את קולו, רטט. שוב רינת.

לא התאפקתי. “למה לא אמרת לי?” לחשתי לה, מדמיינת את מירי ושרה מאחורי, דרוכות. “מה לא אמרתי?” רינת צעקה, “נס שאת עונה! 5 דקות שהקו שלך מנותק, כבר חשבתי שנחטפת!” גל של צחוק עלה מהפלאפון, שוטף אותי בעצב. “אמרת רק בנות” בלעתי דמעות, תקווה שלא ישמעו. “מה אמרתי? שתקו, אני לא שומעת!” רינת פקדה עליהם, נהנתה מעצמה, “בסוף יצא ככה, תבואי, תראי איזה צחוקים הולך, ירדת כבר?” “אני יורדת” עניתי, בלי חמדה. “אנחנו באים, כולה 8 דקות נסיעה, ביי” ניתקה.

ירדתי מהאוטובוס. ביקשתי סליחה. אתה יודע שאין לי עוד חברות, אין לי ברירה.

[אביטל בראל]

וואוו. ווואוו.

אהבתי את הכתיבה שלך!

אני מרגישה ממש צביטה בשבילה. ובשביל הרבה נערות טובות – כמוה.

מחכה להמשך!!