מעורבבת

[הדסה ש]

אאוץ'

היטבת להגדיר את הקונפליקט והקריעה.

לא יכולה שלא לרחם עליה, על הסטטוס שבו היא נמצאת.

[שושי ו.]

מצטרפת,

משפטים מדויקים

כל מילה – אומרת המון

[י. דוד]

וואו

\כתיבה נקיה ויפה!!!

[שני מילר]

שמחה שאהבתן, תודה על כל פירגון 🙂

[י. דוד]

רגע—

יש המשך???

אני מחכה!

[שני מילר]

עליתי לאוטובוס. מירי ושרה מהכיתה שלי ישבו בו, צחקו. מירי ראתה אותי, לחשה משהו לשרה. הצטמקתי. נהייתי נושא לשיחה, דמות להתלחש אודותיה. הוצאתי את המראה הסגולה שהזמנתי לי בטמו. נערתי את הגומיה הצבעונית שלי לצדדים, שלא תהיה הדוקה מדי. ישרתי את הסריג הכתום. זהו, אני בסדר. תמיד רציתי להיות בסדר.

"אני כבר בגבעת שמואל" עדכנתי את רינת, "מה הלאה?" רעש עמום מילא את הקו. התלחשויות שלא הצלחתי להבין. "אז אלי יוצא אליך" היא צעקה, "רק פליז, תגידי איפה את בדיוק."

הלב שלי עצר, פעימה תלויה באוויר, רוטטת. "איפה את?" הפלאפון צעק לי באוזניים, נפל, התפרק. המשכתי לשבת בכיסא, מאובנת. בידיים ריקות.

"צריכה עזרה?" אישה נמוכה ומעט מלאה התכופפה, הגישה לי את הפלאפון. בחנה אותי. לקחתי אותו, בוערת. רינת אמרה אתמול שזה רק בנות! כעסתי עליה. כעסתי עליהם. על עצמי. הפלאפון שהספקתי לחבר השמיע את קולו, רטט. שוב רינת.

לא התאפקתי. "למה לא אמרת לי?" לחשתי לה, מדמיינת את מירי ושרה מאחורי, דרוכות. "מה לא אמרתי?" רינת צעקה, "נס שאת עונה! 5 דקות שהקו שלך מנותק, כבר חשבתי שנחטפת!" גל של צחוק עלה מהפלאפון, שוטף אותי בעצב. "אמרת רק בנות" בלעתי דמעות, תקווה שלא ישמעו. "מה אמרתי? שתקו, אני לא שומעת!" רינת פקדה עליהם, נהנתה מעצמה, "בסוף יצא ככה, תבואי, תראי איזה צחוקים הולך, ירדת כבר?" "אני יורדת" עניתי, בלי חמדה. "אנחנו באים, כולה 8 דקות נסיעה, ביי" ניתקה.

ירדתי מהאוטובוס. ביקשתי סליחה. אתה יודע שאין לי עוד חברות, אין לי ברירה.

[אביטל בראל]

וואוו. ווואוו.

אהבתי את הכתיבה שלך!

אני מרגישה ממש צביטה בשבילה. ובשביל הרבה נערות טובות – כמוה.

מחכה להמשך!!

[שושי ו.]

מאלף ברמות!

[שני מילר]

המשך. הייתי חייבת…

"אמרו לך פעם שאת יודעת להקשיב?" לחשתי בסוף לרינת. "אמרו…" היא בהתה בהודעה שקפצה.

"מעצבן הפלאפון שלך!" הייתי גלויה. ידעתי שהיא תזרום איתי. " לפעמים את נורא אוהבת אותו" היא החזירה לי. צחקנו.

"את יודעת," היא שמה אותו בכיס, הסתכלה לי בעיניים. "כל הסיפור עם ההורים שלך אחרי הפארק מזכיר לי את מה

שהיה עם אח שלי, ינון" היא נעצרה, חיפשה מילים. "הוא לא רצה ללכת לצבא. אבא שלי לא עמד בזה, מבטיחה לך."

שתקתי, חיכיתי שתמשיך. לא הבנתי עדיין. "ינון לא רצה, אמר שכל החיים משתנים מזה" היא ניסתה להסביר,

"נגיד יש כאלה שחוטפים סיוטים, לתמיד. אבל בסוף אבא שלי השלים עם העניין, הבין שזה החיים של ינון."

הסטתי מבט. שלא תעז, תשווה. "גם ההורים שלך יבינו בסוף," היא המשיכה, הכאיבה לי. "הם יקלטו שהשתנית."

"די!" קטעתי אותה, אטמתי אוזניים. הלב שלי השתולל, מחה. "תפסיקי לדבר עליהם ככה!" התרוממתי מהספסל.

"למה את צועקת עלי?" רינת נעמדה מולי, רשפה עיניים. "עשיתי לך משהו רע?"

שתקתי. לא היו לי מילים.

"כשתירגעי, תתקשרי אלי. את יודעת את המספר" קולה היה שקט, לועג. היא הלכה, הותירה אותי.

בכיתי, ידעתי שיש מי ששומע.

[מרים רובין]

דייייי

משוגעת!

מה זה הסיפור המעורבב הזה…….

הוא מידי…… מידי

ואת כותבת מידי אמיתי….

[ש פ]

תמשיכיייי

פליז

זה עצוב נורא

אמיתי נורא

הצילו

ה' תגאל אותנו כבר!

[אביטל ירום]

ואווו אני קוראת בשקיקה.

תמשיכי פליזזזזזז

[שני מילר]

-המשך-

הלילה העמיק. קולות צחקוקים נשמעו מהפארק, נביחות. היה לי קר. לא היו לי עוד דמעות. הרגשתי שלא אכפת לי מכלום. הסמינר, ההורים, רינת. אף אחד לא רוצה לדעת מה באמת עובר עלי. ידעתי שאני צריכה לעזוב את הספסל הצדדי, את הפארק הערני וללכת הביתה. לישון.

דווקא בגלל שאף אחד לא יבקש לדעת.

פתחתי את הדלת חרישית, חמקתי למיטה. לא רוצה לראות אף אחד. מבט מהיר בשעון העלה בי חיוך מריר, שלוש לפנות בוקר.

הבוקר הגיח, חם ויבש. הברשתי ביד את השערות, אספתי לקוקו. לבשתי סריג דק על חולצת התלבושת, החלקתי על קפלי החצאית. בשתי דקות הייתי מוכנה. נזכרתי מה היה רק לפני שנה, כשהייתי בט'. השכמתי כל בוקר, חצי שעה לקח לי להתארגן. לסרק את השיער. לגהץ את הבגדים שוב, אולי הספיקו להתקמט בלילה. הייתי תמימה, חשבתי שאם יהיה לי יותר סטייל אז… "חני!" אמא צצה לידי, "תראי מה השעה!" "אני יוצאת" טרקתי את הדלת, מנסה להמשיך את חוט המחשבה. אז כן, היום אני יודעת שלא יעזור כלום. למדתי בדרך הקשה.

באמצע השיעור השני זה קרה. הדלת נפתחה, מישהי הגישה למורה פתק קטן. צהוב. בהיתי בה, משועממת, מנסה לנחש מאיזו כיתה היא. עיניה של המורה נחו עלי, מסמנות לי לגשת אליה. קמתי, ידעתי שיום אחד הרגע הזה יבוא. התכוננתי אליו. בכל פעם שישבתי עם רינת בפארק, צפיתי במסך שלה.

כנראה רק חשבתי שהתכוננתי. כי ברגע הזה, שיחלק לי את החיים לשתיים, לא ידעתי מה להתפלל.

המורה אמרה לי לגשת למרכזת. פסעתי במסדרון, נפרדת מהקירות, מההווי, מהאוויר. דלת החדר היתה פתוחה. הרכזת והסגנית ישבו שם, סימנו לי להיכנס. להתיישב. התיישבתי על הכיסא, כתר בלי ידיות. החזקתי את ידי אחת בשניה, הן היו רטובות. כמו הלב שלי.

[אביטל ירום]

די, די, אני בוכה 😭

זה נוגע ללב, וכתוב בצורה כל כך חיה!!

אני קוראת קטע וחייבת את ההמשך!!!!

אם תוכלי להעלות אני אשמח

ואווו זה פשוט מרתקקקקק

[שפרה]

וואו!!!!!!!

[שושי ו.]

מתי יהיה המשך???

[שני מילר]

אני מקווה להעלות המשך עד יום חמישי.

[טליה בן שושן]

וואי

אני קוראת ברצף מההתחלה

וזה עושה לי דמעות!!

יש לך כתיבה ישירה.

מרגישים את הבלבול שהיא נמצאת בו.

ממש נוגע ללב.

אמיתי ועצוב.

[ריאלית בצניחה]

תודה שהקפצת את זה שושי.
רק עכשיו נתקלת בזה. קוראת את זה ועצובה. עצובה עצובה עצובה.
הוספתי למועדפים.
קראתי רצוף, בנשימה עצורה, מה זה כל הבלבול הזה שהיא עוברת? כאב לב.
תעלי עוד פרק.. ועוד…

[ברכי]

כל כך מיוחד! כל כך נוגע! כל כך עצוב!!!

כל כך קורה…

צריכים להתפלל, הם צריכים רפואת הנפש – רפואת הנשמה ליתר דיוק…

[שני מילר]

המשך 🙂

הייתי מאחורי השער, משאירה מאחוריי הכל. כיתה, ספרים, סוודר שאיבדתי. רצונות עמומים שליוו אותי מהפעם הראשונה שהייתי כאן, התאיידו בתקופה האחרונה.

התחלתי ללכת, זקופה. מי שיראה אותי ברחוב יחשוב שהשתחררתי לרופא שיניים.

בפועל היתה זו אמא שקיבלה את השיחה מהסגנית. שמעה שאני צריכה לחזור. אמרה: "אני מבינה".

לא הבינה שום דבר.

המכתב אצלי בתיק, תוכנו מהדהד באוזני מהרגע שיצאתי מהחדר.

"לא נוכל להחזיק אצלינו בת שנחשפת למכשירים כאלו" הסגנית פתחה, נחרצת. ממשילה משלים, מפרטת דוגמאות לנזקים. הרכזת ניסתה לרמוז שיש מוצא, יחד נסלול דרך. הסגנית צמצמה עיניים, הביטה בי בריכוז, בחנה כל תנועה. הייתי תמרור, ישבתי דום. אולי זה יגרום לה להסיט מבט.

נשכתי שפתיים. כמעט שנתיים אני בסמינר. מי התעניין בי? רק כשמצאתי את רינת נזכרתם. וגם היא עכשיו רבה איתי. נוזל מלוח שרט לי את הגרון.

הרכזת דיברה על הצפי: שיחה עם ההורים, ניתוק קשרים, תהליך טיפולי. מילים יפות, מי שישמע.

תליתי בה עיניים תמות, כאילו. היא סיימה להתוות דרך. חיכתה לתגובה: התנצלות, חרטה ויציאה אל היעד. עשיתי רברס. הנעתי את ראשי מצד לצד, שתקתי: לא.

כשאבוא הביתה הסיפור רק יתחיל. לא תהיה לי האופציה לבהות, לדמיין את עצמי, נוסעת עם רינת לפארק. עובדת איתה בקיוסק כמו בכל חמישי. נוסעת איתה לים. אני אצטרך להסביר הכל. ואחר כך לתקן את הפנצ'ר, לפייס אותה.

ולמרות הכל חייכתי לעצמי. שיעור נהיגה מהרכזת זה לא הקלאסיקה בסמינר.

[מרים רובין]

דיי
נווווו

מעצבנת!!
תמשיכי ותגמרי

זה לא יפה ככה למתוח אותנו……

[שושי ו.]

לא אהבתי את התגובה

יש דרכים איך להחמיא

[רינת ש.]

זה רק מראה כמה היא אהבה והתחברה…

מאמינה שהכותבת כן אהבה את התגובה

[שני מילר]

המשך.

הבית היה ריק. מין שקט מוזר שגרם לי לחשוש. לחפש את הפלאפון, לחייג. איפה אמא? "חני?" היא ענתה לי. "את בבית?" היא נשמעה לחוצה. " אני אדבר איתך עוד מעט" ניתקה. אני לא מעניינת אותה. זה היה מעליב, למרות שאני מעדיפה שכולם יהיו עסוקים עכשיו. נשענתי על הספה, פתחתי ריקליינר, דחפתי לצד את העיתון. חיפשתי כמה דקות של שקט, באוזניים ובעיקר בלב. ישבתי כך, לא יודעת כמה זמן. מנותקת. הפלאפון צלצל. מה אכפת לי, מי כבר יכול לחפש אותי. אולי רינת? לא. אין מצב. אני מכירה אותה. היא לא תתקשר אלי לפני שאתנצל. המשכתי לשכב שוקעת בערפול אפרפר. הפלאפון צלצל מבעד לעננים. העולם באמת לא מצליח להסתדר בלעדי? קמתי. הצצתי. אמא.

"אמא?" חזרתי אליה מיד. "מזל טוב, חניל'ה!" קולה היה נרגש, "לרינה נולדה בת!" כל האושר התנקז למשפט אחד. קצר. לרינה נולדה בת. "וואו, אמא מזל טוב! איך רינה?" לא הצלחתי לנשום. נפעמת מהמחשבה על אחיינית. שלי! "ב"ה, טוב חני אני חייבת לסגור. לחזור לרינה. נדבר" אמא הזדרזה וניתקה.

ישבתי על הספה מדמיינת את כל הבגדים שאקנה לנסיכה… מעניין איך יקראו לה. לכמה רגעים העולם נצבע בוורוד בייבי. המשכתי לשבת על הספה, נהיה לי משעמם. החלטתי ללכת לרינת.

דפקתי בדלת. היא פתחה, צמצמה עיניים. ביררה: "מה את רוצה?" הסיטה מבט. "רינת…" הדמעות חנקו אותי, חיפשו בית. היא לא הגיבה.

"אני מצטערת, מבקשת סליחה" לחשתי. היא הנידה את ראשה מצד לצד, החליקה בידה על השער הארוך. פלטה: "לא יכולה ככה" נעצה מבט במרצפות. שתקתי, חיכיתי שתסביר. "הסערות שלך פוגעות בי", היא הטיחה בי את המילים, גושי שלג. הרכנתי ראש, נמסה למים. חיטטתי בתיק, הוצאתי טישו. מחיתי. היא היתה זקופה. קפואה.

"מה את רוצה? שאבטיח לך שאף פעם לא נריב?" הצמחתי קוץ, היא נדקרה. תלתה בי עיניים פגועות. נשענה על הדלת. לחשה: "לא הבנת אותי בכלל, חנהלה". הטעימה את המילה האחרונה, שם שהמציאה לי פעם. התקרבתי אליה, חיבקתי. אמרתי: "אני מבטיחה".

[שושי ו.]

בפרק הזה אהבתי את רינת

[שני מילר]

למה?

מה אהבת בה?

[sary]

יש המשך?