מעורבבת
-
מעורבבת
“עייפההה” רינת מתחה 2 ידיים ופלטה פיהוק ארוך.
“רוצה?” הושטתי לה מסטיק ורוד ארוך, לעסתי בשקט אחר, כתום.
“את באה מחר?” היא שאלה, מערבבת אותי בלי להתכוון. הנעתי את ראשי לשמאל ואז לימין. זה כאב.
למחרת לא הבנתי את עצמי. שנאתי אותי, הפכפכית. בלילה בוחרת, בבוקר טובעת. התקשרתי לרינת. שפריצים של צחוק שטפו את הפלאפון. גלים של רעש התנקזו אל הים. “חני! למה לא באת? את לא מבינה מה הולך!” רינת צהלה שם בצד השני, עם הודיה ורותי וכולן. ניתקתי את הפלאפון, מנענעת בראשי בחוסר אמון. לא יכול להיות שהן שם ואני פה. אמא נכנסה לסלון. לא הבינה מה קורה לי. לא יכלתי לענות, להגיש כתב אישום על עצמי.
קמתי למטבח, המסתי קפה במים רותחים. שתיתי אותו, מר ושחור. הפלאפון רטט בתוך בכיס. עניתי. “אולי את באה עכשיו?” קולה של רינת נשפך עלי. “קחי אוטובוס לבני ברק, נאסוף אותך משם” הנהנתי בראשי. אני חייבת. “כן, אני באה,” שמעתי את עצמי. בוגדת.
אמרתי לאמא שאני יוצאת, לקחתי את התיק המקושקש שקניתי בשוק. אספתי את השיער לקוקו מרושל. זהו. אמא הביטה בי, דוממת. העדיפה לא לשאול. “להתראות אמא!” סגרתי את הדלת, יוצאת אל החופש. קול עקשן מלמל בתוכי, רצה לחזור הביתה. השתקתי אותו, נודניק.
Log in to reply.