כתיבה ספרותית
כל מה (ומי) שכותב וקורא. קהילה מפרגנת ואוהדת, שנהנית לקרוא ולהגיב לקטעים כתובים, ולדון בנושאים הקשורים לתחום הספרות.
מובילות:
- Organized by
-
-
מעשה באישה ובחורה..
-
מעשה באישה ובחורה..
שלום לכולם!
פעם ראשונה שאני מעלה קטע שכתבתי, למי שיש סבלנות לקרוא – אני אשמח לפידבקים:)
אחרי שכתבתי את הקטע הראשון הרגשתי שהגיבורה לא ‘ניחנה’ במידות שהייתי רוצה שיהיו לה, ולכן כתבתי את הקטע השני – אותה סיטואציה, אותה גיבורה בגרסה המשופרת..
האוטובוס הגיע. צפוף, עמוס ואיך לא – מקרטע. נראה כאילו כל העיר עליו וקשה לו עם זה. חני נאנחת בקול. שקט כמובן. “חמודה’לה”, פונה אליה אישה בחיוך רחב. רחב מידי לטעמה, “תתקפי לי מותק!” חני לוקחת ממנה את הרב קו, מפלסת דרך למכשיר. צפצוף. מסך אדום. “אין לך כסף” חני מחזירה את הרב קו לאישה החייכנית, ששפתיה מתעקלות בתמיהה. “איך אין כסף? אההה אני יודעת” הקול שלה חזק. עבה. העיניים שלה ממוקדות בחני שמורידה ראש, מסתכלת לצדדים. “שמעון. שיהיה בריא. כמה פעמים אמרתי לו, מה אני מבקשת ממנו? שיטעין, רק שיטעין!” היא עוצרת. העיניים בכל זאת נפגשות. “אין דבר. תעבירי לי את הרב קו שלך בשבילי, אני אחזיר לך” חני בולעת רוק. מביכה אותה הסיטואציה. הילדות תוקעות בהן מבטים מעוניינים. היא בטוחה. משהו מעקצץ לה. אולי זו הדרישה שנחמד יותר אם היא הייתה בקשה. “יש לי חופשי. אני יכולה לתקף רק פעם אחת”. האצבעות שלה לוחצות, מצלצלות. את האנחה שמשמיעה האישה היא שומעת כשהיא כבר מחוץ לאוטובוס.
חני מסתכלת בשעון שוב. הזמן עובר מהר, המחוג האדום של הדקות הספיק להקיף כמעט את כל שעון הגומי של האדידס שלה. טוב שיש לה שעון יפה וטוב עוד יותר שהוא חדש. אחרת, לא היה לה סבלנות להסתכל עליו כל כך הרבה פעמים. אבל שעון חדש ואפילו יפה כמו שלה לא גורם לאיחור להיות חינני יותר. ואיחור ביום של הוראה לפי דברי המדפ”ית לפחות, הוא זלזול. כמה ימים לומדים הוראה? יום אחד, ואם גם בו אתן תאחרנה.. חיוך קטן מותח את שפתיה, כשהיא נזכרת ביום הראשון שנכנסה אליהם המדפית, איך לפי כל ההקדמות כולן היו בטוחות שהיא קשוחה נורא נוראות. אבל על האיחורים, היא עד היום מקפידה. האוטובוס מגיע. עמוס, מפוצץ, דחוס, וגם מקרטע, כי איך אפשר בלי זה.. חני עולה, מעיפה מבט קצר אבל ארוך מספיק כדי לראות שכולם נמצאים על האוטובוס הזה. ממש כולם. לא סתם הוא בקושי זז. “חמודה’לה”, “חמודה’לה”, הפעם מתלווה לקריאה טפיחות קצביות על הכתף. חני מסתובבת. “תקפי לי מותק”! אומרת אישה עם חיוך רחב, שגורם גם לשפתיה של חני להימתח. היא מדלגת על שתי ילקוטים וראש אחד עם פוני בובה. מגיע בקושי למכשיר. צפצוף. מסך אדום. חני מנסה שוב. “אין לך כסף” היא מחזירה לאישה את הרב קו. “אין לי כסף?” חני בטוחה שכל האוטובוס מודע לעובדה המצערת שאין לה כסף. “אההה, אני יודעת. שמעון. שיהיה בריא. כמה פעמים אמרתי לו, תטעין! מה אני מבקשת ממנו”. היא נאנחה. נאנחה גם עם העיניים, שהיו ממוקדות באלו האמפתיות של חני. “יש לי חופשי, אחרת הייתי משלמת עלייך”. האישה מסתכלת עליה. “נשמה טובה. לא נורא, לא נורא, אני כבר יבקש, יש כאן הרבה אנשים טובים!”. חני מהנהנת. האצבעות שלה לוחצות על הפעמון. “שיהיה לך יום טוב, ובהצלחה!” היא מבזיקה עוד חיוך. יורדת.
-
1 תגובה
-
וואו אביטל קטע מהמם פשוט מווווושלם…😊
לא ידעתי שאת יודעת לכתוב כל כך יפה.
סופסוף מגלים כישורים!!
(רק חוצניקית כמוך יכולה לכתוב קטע כזה, ועוד על הוראה בכללללל…. ואיחורים…😉)
מחכה לראות עוד כתיבה שלך…!!!!!!!!!
Log in to reply.
