כתיבה ספרותית
כל מה (ומי) שכותב וקורא. קהילה מפרגנת ואוהדת, שנהנית לקרוא ולהגיב לקטעים כתובים, ולדון בנושאים הקשורים לתחום הספרות.
מובילות:
- Organized by
-
-
מתמודדת
-
מתמודדת
קטע שנכתב על נערים מתמודדים:
שבת בלילה. אני יוצאת עם חברה לסיבוב.
היא מדברת איתי על מורה שכעסה, על מבחן שנכשלה, על איזו מסיבה שאני לא בדיוק שמעתי מה.
היא ממשיכה לדבר, ואני מהרהרת בלב.
מפחדת שתראה את הצלקת על הלחי ותשאל מה קרה.
מפחדת שאפגוש אותו, את דניאל.
אני עושה את עצמי שומעת, מהנהנת.ואז היא מבקשת שנרד לרחוב השקט.
אני נחרדת ומגמגמת, יודעת שדניאל נמצא שם.
איכשהו אני משכנעת אותה שחבל שנצטרך לעלות.
היא שואלת אם קרה משהו, אבל אני מעבירה מהר את הנושא ומסבירה לה שלא קרה כלום.
אנחנו ממשיכות, למרות שהיא רצתה לרדת.ופתאום אני שמה לב לשעה.
מסיימת מהר עם החברה ורצה הביתה.
השעה 12:05. אני פותחת את הדלת בשתיקה,
מנסה לא להקיץ איזה דוב ישן. אבל אז, באותו הרגע, אני שומעת את קולו של אבא:
“למה חזרת כל כך מאוחר? כמה פעמים אני אצטרך לומר לך שזה לא מקובל עליי ועל אמא?”
אני רוצה לצעוק לו: “אני לא במקום הזה! מתי תבין?”
אבל הוא בשלו, ממשיך:
“בפעם הבאה אנעל עלייך את הדלת, ואז נראה מתי את חוזרת.”
אני אפילו לא מרימה עיניים.
בורחת לחדר, טורקת את הדלת, רצה לכרית, מחבקת, מתרפקת, מתפרקת.למה? אני צועקת בשקט, מתי הם יבינו מול מה אני מתמודדת?
כמה אני סוערת, נאבדת בתוך העולם המטורף הזה שדורש ממני לגדול.
אני עדיין ילדה קטנה, צריכה חום, אהבה והבנה –
ומקבלת רק מכות במתנה.
ואז, למרות שזו הייתה שבת, בכיתי כל הלילה.בבוקר לא קמתי בזמן.
שוב אבא אמר לי: “לא חבל שככה את מפסידה תפילה בזמן?”
שוב רציתי לצעוק, אבל הלב שלי לא נתן לי, הוא ציווה עליי לשתוק – וסתמתי.
ישבתי בסעודה, בקצה, מבוישת.
אבא שלי דיבר על כך שחברה רעה גוררת את האדם למקומות רעים.
ואמא הסתכלה עליי במבט מאשים.
כולם הבינו שהוא מתכוון אליי.
הוא מנסה לחנך אותי ככה.רציתי לקבור את עצמי במקום, לברוח.
“אני לא במקום הזה! תקבלו אותי איך שאני! תחבקו, תאהבו – זה ייתן לי כוח!”
אבל לא אמרתי כלום.
רק חשבתי, והמשכתי לשתוק.
שמרתי בבטן הכול, למרות שלא יכולתי להכיל את זה.
חיכיתי שהסעודה תסתיים, כדי שאוכל לברוח משם.
אבא שלי המשיך לדבר ולעקוץ, וכבר לא הקשבתי למה שהוא אמר.אחרי שהסתיימה הסעודה, רצתי לחדר, סגרתי את הדלת, נעלתי פעמיים.
הלכתי למיטה, הרמתי את המזרן, הוצאתי את הספר.
ידעתי שאמא לא מסכימה לי לקרוא אותו, ואם אבא ידע שאני קוראת אותו – הוא יזרוק אותו לפח.
ידעתי שאם אני קוראת אותו – אני בורחת מהקושי, מהכאב.
וזה לא היה אכפת לי.
רציתי לשרוף את העולם.
רציתי לברוח מהמציאות.
נמאס לי להיות במלחמות כל הזמן.
לנסות להבין את עצמי, את ההורים שלי, את הסביבה.
להתמודד, להתמודד, להילחם, ליפול ולהמשיך – כאילו לא קרה כלום.
אז פשוט שקעתי בתוכו.כנראה שנרדמתי, כי באיזשהו שלב אחותי הקטנה דפקה חזק על הדלת.
היא צעקה שהיא רוצה את המוצץ שלה ושכבר סעודה שלישית.
קנאתי בה.
גם אני רציתי לצעוק ולדפוק –
שיראו אותי, שישמעו מה אני רוצה וצריכה.
סגרתי את הספר שהיה מושלך על הרצפה.
הרמתי את המזרן והנחתי אותו שם.
הבטחתי לו שאשוב –
כאילו זה מה שמחזיק אותו, כי אותי הוא זה שהחזיק .פתחתי לה את הדלת, והיא נכנסה.
הסתכלתי עליה ורציתי גם להיות קטנה.
ואז היא הסתכלה עליי ושאלה:
“אילה, למה את כל הזמן עצובה?”
הסתכלתי עליה חזק וחייכתי.
לא ידעתי מה לומר לה, אז רק חיבקתי אותה.
היא שאלה: “אילה, את מגיעה לסעודה?”
והעיניים שלה חיכו שאני אגיד כן.
אמרתי לה שלא – וסגרתי את הדלת, נעלתי.לא פתחתי את הספר.
פתחתי את הלב.
ישבתי מכורבלת במיטה, דיברתי עם אלוקים – אבא שלי.
היחיד שיודע מה אני מרגישה.
חיבקתי את עצמי ובכיתי.
רציתי לרדת לדניאל.
לספר לו על השבת, על הכאב.
ידעתי שאם אני יוצאת מהחדר,
אבא שלי יצעק עליי ולא ייתן לי לצאת.
המשכתי לשבת מכורבלת.
צבטתי את עצמי חזק.
כאב לי נורא.
המשכתי לבכות,
עד שאחותי שוב דפקה בדלת ואמרה שעושים הבדלה.
ניגבתי את הדמעות, ויצאתי.
אחותי הקטנה ראתה שבכיתי, היא באה אליי וחיבקה אותי.
היא אמרה: “הגננת שלי אמרה שמי שבוכה – זה סימן שכואב לה. מה כואב לך?”
אמרתי לה: “הלב.”
היא שאלה: “מה, הלב זה שיש לנו בתוך הגוף?”
חייכתי. “את האחות הכי חמודה בעולם,” אמרתי לה.אחרי ההבדלה, אבא נזף בי:
“מחר את הולכת ללימודים. בלי משחקים. אני רוצה לשמוע שאת מתפקדת!”
הורדתי את העיניים ואז אמרתי לו:
“מה אתה מצפה ממני? אתה לא רואה שבכיתי? אתה לא רואה שקשה לי? שאני נשברת?”
הוא המשיך לכעוס: “זה לא צורה ולא דרך! כל אחד עובר קשיים, ואת הולכת איתם לקיצוניות, ואפילו לא מספר מה עובר עלייך!”
התלבטתי אם זו הזדמנות, כי זו הפעם הראשונה שהוא בא לקראתי ורוצה לשמוע.
ואז החלטתי –שאם אני באמת רוצה אותו בצד שלי, אז זה הזמן.
סיפרתי לו:
“אני עוברת תקופה קשה, תבין אותי. אני לא מורדת, אני יודעת מה מקובל עליך ומה לא, אתה אפילו לא שואל אותי מה קרה, אתה אפילו לא יודע שאני לא במקום שאתה חושב.אני נלחמת ונופלת, ואף אחד לא נמצא שם בשביל לעזור לי.
אתה לא רואה את הצלקת על הלחי? את העיניים השבורות שלי?.
אולי תתחיל לקבל אותי?
את הבת שלך, הרעה, המורדת, שאתה לא מסתדר איתה?
ונתחיל, במקום לריב – להיות אחד בשביל השני?”
הוא השפיל את עיניו, לא היה לו מה לומר.
אחרי דקה, שהרגישה כמו נצח –הוא הרים אותן.
ובמקום כעס, היו שם דמעות.הוא פתח את ידיו בהיסוס –
וחיבק. -
2 תגובות
-
האמת, די חלוקה לגבי הקטע. הכתיבה – מצוינת ומבטאת, אבל משהו בתוכן הרגיש לי לא אמין, אולי בגלל שהפתיחה התחילה ב:נערים מתמודדים והציגה מורכבות של דמות אחת, שלא בהכרח מתכתבת עם כל השאר?
חושבת שהיה ניתן לוותר על הפתיח, כמו כן – להסביר יותר מול מה היא מתמודדת, כי לא היה נראה שיש שם משהו מלבד לכמה מחשבות בגנות הסביבה ה”לא מכילה”. לא אומרת אם יש להן מקום או לא, כי גם זה לא ברור לי…
נ.ב: הקטע הזה פורסם פה בעבר? הוא מוכר לי…
-
הקטע ממש יפה, מעביר את הסיטואציה בראש אחר.
Log in to reply.
