נופש שכזה – סיפור קצר בשני חלקים / מרים ג
-
נופש שכזה – סיפור קצר בשני חלקים / מרים ג
היינו זוג מהניילונים.
ממש. טרי טרי. עוד בשלב שלוקחים לשבת את הקופסא של הכובע והתיק של הפאה, מעמיסים מזוודה ענקית- כזו שתופסת כחמישית מיחידת הדיור שלנו, ובכל זאת שוכחים את הטלית בבית.
פחות מחודש חלף משבת השבע ברכות שלנו עצמנו, כשנחתה עלינו הצעה מפתיעה: שבת בצפת!
יחד עם משפחת בעלי, אך בדירה נפרדת.
אז פרטיות- יש, אוכל- על חמותי, קבלת שבת- על באי בית הכנסת נוסח קרליבך, ונוף- הקב”ה הכין לנו כבר בששת ימי בראשית.
מה יכול להיות יותר מושלם מזה?
מסתבר שיכול…
נתחיל מהנסיעה, אם אפשר לקרוא כך לדרך החתחתים שעברנו.
עד היום תמהני איך זה שרק שלש דקות אחרי שעזב האוטובוס המזדקן את תחנת המוצא, נפל לי האסימון שבעצם אנחנו צריכים לברר היכן התחנה, ומסתבר שהיא לא בהלו תימן- מרחק שתי דקות וחצי מביתינו הקט.
אז לא. אנחנו לא צריכים לברר. מה פתאום, לדובי ברור שהתחנה אי שם ברחוב חזון איש. שם האוטובוס לצפת, ולמה בכלל חשבתי שהוא בגהה?
פערתי זוג עינים מבוהלות, וצ’יק צק ריצ’רצנו את המזוודה, נעלנו את הדלת מאחורנו ואצנו רצנו לכיוון התחנה.
בעצם דובי רץ, ואני נשרכתי אחריו עם הפאה והעקבים במן קרטוע שמנסה להיות דומה לריצה.
כשהגענו, הספקנו לראות את זנב האוטובוס נוטש את התחנה ואותנו, ולשמוע את נחרת הצחוק של האגזוז שלו, למול ההפסד העלוב שלנו בתחרות.
אוטובוס עירוני פער את דלתותיו בדיוק למול הבולדוזר שסחבנו איתנו, ובשפתיים ממלמלות תפילה, ניסינו להדחק לתוכו ובכך נפתח פרק ב’ של המרדף.
אין תענוג גדול כמו לעמוד בקדמת האוטובוס שלא ממש עוזר לך, לראות במרחק חצי מטר ממך את האוטובוס שכן ממש יעזור לך להגיע ליעד, שניכם עומדים ללא נוע ברחוב בני ברקי פקוק לעייפה, אך אין לך שום דרך לצלוח את מחצית המטר אל קופסת הסרדינים המיוחלת, כל עוד ספרותיה רק מנצנצות מולך ברשעות, והנהג מסרב לפתוח דלתות בעקשות מהולה באדישות.
ככל שהיינו קרובים לקופסת הפח המיוחלת, כך היינו רחוקים ממנה. פעם אחר פעם, שעטנו שלושתנו: דבי, אנכי והמזוודה, וחזרנו אבלים וחפויי ראש לנקודת המוצא, במרדף לתחנה הבאה אולי שם נספיק.
זה היה כל כך אבסורדי, שלא ידענו אם לבכות או לצחוק, אז בחרנו להתפלל.
יותר מכל הריצות, הועילה כמובן התפילה, ובסוף ניצחנו. איפשהו ברבי עקיבא קרה הנס, ועקפנו אותו!
פשוט ירדנו וחיכינו לו בתחנה כמו מלכים. מלכים הרי תמיד מחכים בתחנה, ולא צריכים לרדוף אחרי קוביות מתכת רוטנות על גלגלים חורקים לא?
ברוך השם, המלך הצליח לאפסן את המטען שעמנו בתא המטען.
המלך והמלכה יכלו לשבת יחד הודות לנדיבות ליבן של שתי נערות שהסכימו לשבת יחד ובלבד שנוכל לבלות את השעות הבאות בצוותא.
וכן, הספקנו גם להרגע מההתנשפויות, לטלפן להורים הדואגים לדווח על ההצלחה המסחררת, ואפילו לשתות מעט מים שזכרתי לקחת איתנו לנסיעה הארוכה.
הספקנו הרבה, טרם קלטנו שבעצם לקח לנו עוד שלושת רבעי שעה תמימה להגיע לגהה-זבוטינסקי, מה שהביא אותנו לתובנה המדהימה, שיתכן שצעדה מתונה ונינוחה, כן, עם עקבים ועם מזוודה, הייתה מובילה אותנו לתחנה המדוברת הרבה לפני שהאוטובוס היה מגיע אליה.
טוב. אנחנו מובלים, לא מובילים.
עוד התובנה מתרקמת בינינו, וקו 891 נוסף, חדיש בהרבה, ועמוס- פחות, חולף על פנינו בקריצת עידוד…
על מאורעות השבת עצמה, בחלק הבא אי”ה.
אשמח לביקורת באופן כללי. וכן:
א. האם זה מפריע הערבוב של לשון עבר והווה או שזה זורם עם הקריאה? בעלות המקצוע, האם זה תקין?
כן השתדלתי להצמד ללשון עבר, אבל בסוף הקטע זה לא הסתדר לי, ואולי גם באמצע השתחל לי פה ושם.
ב. מה הכללים כדי שסיפור קצר יקרא סיפור? זה אולי בסיסי אבל אני לא זוכרת משיעורי ספרות. מישהי אמרה לי שצריך להיות קונפליקט והתרת הקונפליקט. ומה עושים אם פשוט כותבים מאורע שקרה באמת ונראה לי שאם כתוב בצורה מענינת יכול להיות מענין? האם חייב להיות קונפליקט, התרתו, התחלה, אמצע, טוויסט, שיא, סוף ומסר, או שזה יותר גמיש?
ואולי פשוט צריך לתת לזה כותרת אחרת- טור, הגיגים, מעשייה, או פשוט קטע? אשמח להחכים.
Log in to reply.