נופש שכזה – סיפור קצר בשני חלקים / מרים ג

קדם Forums כתיבה ספרותית נופש שכזה – סיפור קצר בשני חלקים / מרים ג

  • נופש שכזה – סיפור קצר בשני חלקים / מרים ג

    פורסם ע"י מרים ג  הייטק on 12/07/2024 ב2:32 am

    היינו זוג מהניילונים.

    ממש. טרי טרי. עוד בשלב שלוקחים לשבת את הקופסא של הכובע והתיק של הפאה, מעמיסים מזוודה ענקית- כזו שתופסת כחמישית מיחידת הדיור שלנו, ובכל זאת שוכחים את הטלית בבית.

    פחות מחודש חלף משבת השבע ברכות שלנו עצמנו, כשנחתה עלינו הצעה מפתיעה: שבת בצפת!

    יחד עם משפחת בעלי, אך בדירה נפרדת.

    אז פרטיות- יש, אוכל- על חמותי, קבלת שבת- על באי בית הכנסת נוסח קרליבך, ונוף- הקב”ה הכין לנו כבר בששת ימי בראשית.

    מה יכול להיות יותר מושלם מזה?

    מסתבר שיכול…

    נתחיל מהנסיעה, אם אפשר לקרוא כך לדרך החתחתים שעברנו.

    עד היום תמהני איך זה שרק שלש דקות אחרי שעזב האוטובוס המזדקן את תחנת המוצא, נפל לי האסימון שבעצם אנחנו צריכים לברר היכן התחנה, ומסתבר שהיא לא בהלו תימן- מרחק שתי דקות וחצי מביתינו הקט.

    אז לא. אנחנו לא צריכים לברר. מה פתאום, לדובי ברור שהתחנה אי שם ברחוב חזון איש. שם האוטובוס לצפת, ולמה בכלל חשבתי שהוא בגהה?

    פערתי זוג עינים מבוהלות, וצ’יק צק ריצ’רצנו את המזוודה, נעלנו את הדלת מאחורנו ואצנו רצנו לכיוון התחנה.

    בעצם דובי רץ, ואני נשרכתי אחריו עם הפאה והעקבים במן קרטוע שמנסה להיות דומה לריצה.

    כשהגענו, הספקנו לראות את זנב האוטובוס נוטש את התחנה ואותנו, ולשמוע את נחרת הצחוק של האגזוז שלו, למול ההפסד העלוב שלנו בתחרות.

    אוטובוס עירוני פער את דלתותיו בדיוק למול הבולדוזר שסחבנו איתנו, ובשפתיים ממלמלות תפילה, ניסינו להדחק לתוכו ובכך נפתח פרק ב’ של המרדף.

    אין תענוג גדול כמו לעמוד בקדמת האוטובוס שלא ממש עוזר לך, לראות במרחק חצי מטר ממך את האוטובוס שכן ממש יעזור לך להגיע ליעד, שניכם עומדים ללא נוע ברחוב בני ברקי פקוק לעייפה, אך אין לך שום דרך לצלוח את מחצית המטר אל קופסת הסרדינים המיוחלת, כל עוד ספרותיה רק מנצנצות מולך ברשעות, והנהג מסרב לפתוח דלתות בעקשות מהולה באדישות.

    ככל שהיינו קרובים לקופסת הפח המיוחלת, כך היינו רחוקים ממנה. פעם אחר פעם, שעטנו שלושתנו: דבי, אנכי והמזוודה, וחזרנו אבלים וחפויי ראש לנקודת המוצא, במרדף לתחנה הבאה אולי שם נספיק.

    זה היה כל כך אבסורדי, שלא ידענו אם לבכות או לצחוק, אז בחרנו להתפלל.

    יותר מכל הריצות, הועילה כמובן התפילה, ובסוף ניצחנו. איפשהו ברבי עקיבא קרה הנס, ועקפנו אותו!

    פשוט ירדנו וחיכינו לו בתחנה כמו מלכים. מלכים הרי תמיד מחכים בתחנה, ולא צריכים לרדוף אחרי קוביות מתכת רוטנות על גלגלים חורקים לא?

    ברוך השם, המלך הצליח לאפסן את המטען שעמנו בתא המטען.

    המלך והמלכה יכלו לשבת יחד הודות לנדיבות ליבן של שתי נערות שהסכימו לשבת יחד ובלבד שנוכל לבלות את השעות הבאות בצוותא.

    וכן, הספקנו גם להרגע מההתנשפויות, לטלפן להורים הדואגים לדווח על ההצלחה המסחררת, ואפילו לשתות מעט מים שזכרתי לקחת איתנו לנסיעה הארוכה.

    הספקנו הרבה, טרם קלטנו שבעצם לקח לנו עוד שלושת רבעי שעה תמימה להגיע לגהה-זבוטינסקי, מה שהביא אותנו לתובנה המדהימה, שיתכן שצעדה מתונה ונינוחה, כן, עם עקבים ועם מזוודה, הייתה מובילה אותנו לתחנה המדוברת הרבה לפני שהאוטובוס היה מגיע אליה.

    טוב. אנחנו מובלים, לא מובילים.

    עוד התובנה מתרקמת בינינו, וקו 891 נוסף, חדיש בהרבה, ועמוס- פחות, חולף על פנינו בקריצת עידוד…

    על מאורעות השבת עצמה, בחלק הבא אי”ה.

    אשמח לביקורת באופן כללי. וכן:

    א. האם זה מפריע הערבוב של לשון עבר והווה או שזה זורם עם הקריאה? בעלות המקצוע, האם זה תקין?

    כן השתדלתי להצמד ללשון עבר, אבל בסוף הקטע זה לא הסתדר לי, ואולי גם באמצע השתחל לי פה ושם.

    ב. מה הכללים כדי שסיפור קצר יקרא סיפור? זה אולי בסיסי אבל אני לא זוכרת משיעורי ספרות. מישהי אמרה לי שצריך להיות קונפליקט והתרת הקונפליקט. ומה עושים אם פשוט כותבים מאורע שקרה באמת ונראה לי שאם כתוב בצורה מענינת יכול להיות מענין? האם חייב להיות קונפליקט, התרתו, התחלה, אמצע, טוויסט, שיא, סוף ומסר, או שזה יותר גמיש?

    ואולי פשוט צריך לתת לזה כותרת אחרת- טור, הגיגים, מעשייה, או פשוט קטע? אשמח להחכים.

    מרים ג הגיבה לפני 4 חודשים 7 חברות · 8 תגובות
  • 8 תגובות
  • מרים ר

    אדריכלות ועיצוב פנים
    חברה
    12/07/2024 ב9:22 am

    לא מבינה מקצועית…..

    אבל זה כתוב ממש מרתק!!

    נהנתי לקרוא כל מילה!!

    הזדהתי:)

  • רעות סימינובסקי

    חשבונאות ויעוץ מס
    חברה
    12/07/2024 ב12:27 pm

    כתוב מרתק וזורם!

    אהבתי את התיאורים והחיוך

    לגבי הערבוב של הזמנים- היה נשמע תקין (לא יודעת מבחינה דקדוקית) המשפט האחרון אולי כן היה צריך להיות בלשון עבר.

  • שרה לרנר

    הוראה רכזות וחינוך
    חברה
    12/07/2024 ב12:53 pm

    יואו, מותק של כתיבה!

    איך הזדהיתי עם התיאורים של הזו”צ… מדוייק! (לפני כמה שנים, לא ממש רחוק. היום אנחנו לא לוקחים קופסאות לפאות וכאלה, וכן לוקחים טלית, וגם את השמיכה של המתוקי…)

    לא יודעת מה הכללים, אבל עזבי, תמשיכי לכתוב. אחר כך כבר תחליטי איזה ז’אנר כתבת…

  • מרים סולובייציק

    יעוץ אימון והנחיה
    חברה
    12/07/2024 ב12:55 pm

    העורכת שלי של הספר “בין הניתוקים” שינתה לי את כל הזמנים, היו משפטים בהווה היו בעתיד והיו בעבר,

    העורכת לפי שיקול דעת מקצועי איחדה את כל הזמנים לפי העניין לכל קטע בפני עצמו.

    אם מדובר גם בזמן הווה וגם בזמן עבר, זה משנה אם הסיפור מתרחש כרגע או שהוא היה כבר ועבר.

    (מבחינה ספרותית ומבחינת הסיפור המציאותי).

    חוץ מההערה הזאת, יצרת מתח בסוף לדעת מה היה ההמשך, כתיבה יפה וקולחת, בגובה העיניים.

    מקסים ממש. מחכה כבר לדעת מה קרה איתם בסוף.

  • ה ה

    חשבונאות ויעוץ מס
    חברה
    14/07/2024 ב9:54 am

    וואו איזה תיאורים אוטנטיים,

    מעלה חיוך על השפתיים,

    כיף להזכר איך זה להיות זו”צ מרחף בעננים…

  • רות רוט

    הוראה רכזות וחינוך
    חברה
    22/07/2024 ב6:15 pm

    מרים, הסיפור מרתק! נהניתי מאוד לקרוא! כתוב בצורה שנונה, זורמת, ניסוחים
    מגוונים ולא קלישאתיים, על אף הקלישאתיות בחלק מהאמירות (לדוגמא, האפיון של
    הזוג הצעיר…)
    לשאלותייך: א. זה תקין לחלוטין כל עוד זה זורם עם הקריאה. וזה זורם. לולא היית
    אומרת, לא הייתי שמה לב.
    ב. סיפור חייב שיהיה לו התחלה, אמצע וסוף, כשהאמצע מוביל אותנו מההתחלה לסוף.
    ליתר דיוק, לא האמצע מוביל – אלא הסופרת. ולכן היא חייבת לתכנן את מה שיוביל,
    ולא לתת לעניינים “לזרום”.
    ככלל, דברים שקרו באמת – והם מעניינים – הם בדרך כלל סיפוריים, או בכל אופן
    כאלה שאפשר לכתוב אותם כך. למעשה, כל אנקדוטה יכולה להפוך למיני-סיפור. בואי
    תראי מה היה במקרה שלכם:
    התחלה: שאננות של בני זוג מלכותיים, שהובילה להפסד האוטובוס.
    אמצע/מאורע מכונן/טוויסט: המרדף אחר האוטובוס בתוך רחובות בני ברק.
    שיא: העליה לאוטובוס לצפת.
    סוף: ישיבה נינוחה תוך כדי הבנה עד כמה כל המאורע היה מיותר לחלוטין ויכל
    להיחסך עם קצת תכנון…
    מה המסר? לכל סיפור יש מסר, אחרת לא היינו מספרים אותו. אבל מסר לא חייב להיות
    רוחני. המסר הוא “האמירה” של הסיפור, ובמקרה הזה – “תראו מה קורה לזוג צעיר”.
    זה הרי מקרה סטנדרטי לחלוטין, כל זו”צית לשעבר יכולה לספר על מקרים כאלה
    ואחרים שקרו.
    למעשה, ברור שהאמירה האמיתית היא שהכל משמים, אבל היא כבר אמורה להיות חבויה,
    והיא גם לא חייבת להיות רשמית מבחינת הכותבת. כאשר הכותבת מלאת תוכן רוחני
    בעצמה, כל אמירה שלה – גם גשמית וסתמית לחלוטין – תוביל בסופו של דבר ליעד טוב
    יותר מבחינת תובנות רוחניות.

    • מרים ג

      הייטק
      חברה
      22/07/2024 ב10:00 pm

      תודה רות!
      תגובה מושקעת, מפורטת, מנומקת ומקצועית כמובן, שמלמדת אותי המון.
      עושה לי חשק כבר למתוח קוים לסיפור הבא שיש לי בראש ואני מתכננת לכתוב (גם כן מאורע שארע. נשגב מבינתי איך ממציאים סיפורים).

  • מרים ג

    הייטק
    חברה
    23/07/2024 ב11:05 am

    חלק ב’:

    לצפת הגענו חמושים בספרינג אגס-סברס-תפוח, בקורטוב מצב רוח, ובתקווה להמשך שלו יותר.

    על הספרינג הוזלנו בתחנת הרענון אחד עשר שקלים חדשים, מתוך מתנות החתונה שקיבלנו.

    מצב הרוח והתקווה, היו בחינם, אם כי לא פחות קשים להשגה.

    העיר קיבלה את פנינו בחמימות יחסית, בעליות מלחיצות, ובשמות רחובות משונים להפליא.

    את הדירה – מרחק עשרים דקות הליכה ללא עקבים מהעיר העתיקה, סקרנו בביקורתיות כיאה לזוג שטרם זכה לנדב את דירתו לשבת.

    האמת היא שהביקורתיות הייתה מיותרת, בעלי הבית זכו לחבוק תינוק באותו שבוע, והמעון שהשאירו תאם להפליא את הנתונים.

    כמובן שלא היו לנו טענות. “מקסימום נדרוש את הכסף חזרה” צחקקנו.

    באנו כדי להנות, ובעליזות תמימה למדי נפננו לארגן את המיטות. הופס. מה נפרוס על המיטות, אם המצעים נותרו מיותמים בבית?! בעצם לא מיותמים, יחד עם הטלית. אוף.

    אוף אוף ואוף.

    שכחנית. בלגניסטית. לוזרית. שלומיאלית. שלימזלית. לא זוכרת אלו עוד קומפלימנטים חלקתי לעצמי, מתעלמת לחלוטין מהחלחלה שאחזה בדובי והתעצמה עם כל הברקה נוספת בה בחרתי לכנות את אשתו.

    דובי מיד הציע שנבקש מחמותי. רעיון גרוע לטעמי, אך פחות נורא מהאלטרנטיבות. כלימה ותקווה שטפו אותי בעירבוביה עת חייג לאמו ומשאלתו בפיו.

    אך לא. חמותי המאורגנת והמאובזרת, תכונה שכבר הספקתי להכיר, איכזבה הפעם, ולא התכוננה לתרחיש המופרך, בו כלתה תשכח להצטייד במצעים.

    מדהים. כעת התגלה קלוני בפני חמותי, ונותרנו ללא פתרון. גם קיבלנו את המלקות וגם גורשנו מהעיר, זו הייתה תחושתי.

    נפנינו לקבל את השבת, דוחקים הצידה את הענינים הבלתי פתורים.

    קבלת השבת דווקא לא אכזבה. אם אשים בצד את העובדה שלא עלה על דעתי להצטייד בנעליים אפשריות יותר. (אפילו שחיה בקרוקסים של בעלי הייתה יכולה להיות הגיונית יותר מאשר להתקע בחריצים בין מרצפות העיר העתיקה).

    אין לזלזל. האויר והאווירה, השירה, הצבעוניות, הססגוניות, העתיקות והיהדות שזעקו מכל פינה בהחלט היו שווים את המסע. נהניתי. חוויתי. נשמתי כל פיסה בעונג, ובלעתי את המראות הקסומים בסקרנות.

    גם הסעודה עברה בנעימים, והנה הגיעה העת לחזור לסוויטה המפוארת, לפגוש את המציאות חסרת המצעים והחן עין בעין, ולחיות איתה בשלום לפחות עד שיאיר השחר.

    שיאיר השחר. פתאום זו הייתה המשאלה העיקרית, כשדרכו רגלינו על מפתן הדירה החשוכה. עלטה סמיכה שררה בה, מציתה בנו את ההבנה שיש הפסקת חשמל.

    יש טענה כזו שצרות באות בצרורות. אף פעם לא התחברתי אליה. תמיד ידעתי שמצווה גוררת מצווה, ועבירה גוררת עבירה. אבל צרה?

    מתחברת או לא. מאמינה או לא. מה זה משנה, ומה בדיוק הייתי צריכה לחשוב לעצמי, כשנגשתי לברז לשטוף את פני הדומעות, ו-

    נאדה.

    אין מים.

    אין מים?!

    יש. קצת. טיפין טיפין, טפטפו הטיפות מן הברז, בערך בקצב בו עזבו הדמעות את ארובות עיני.

    נופש. נופש בצפת. בלי מצעים, בלי חשמל, וכעת גם בלי מים.

    אלו היו הצרות שלי. לדובי, נוסף על כל אלו הייתה גם אישה בוכה. נכון שגם לפי המדריכים המחמירים ביותר, עדיין לא עברתי את מכסת הבכיות האידיאלית בחודש, אך הבכי בעיצומה של השבת הקדושה, הדמעות שבאו לבקר בשיאו של נופש אגדי, שותפי למסע לא יכל להם ותר במצוקה אחר פתרון עד שהודיע שהולך לבקש מצעים מהשכנים.

    הוא הלך, ואני המתנתי. השעון הזדחל באטיות מסקרנת. דקות ארוכות ישבתי בחשיכה, מנסה לחשב אצל כמה אצילי נפש הספיק לבקר, אלו תגובות ספג, ומה למען השם לוקח כל כך הרבה זמן?

    לאחר כרבע שעה של תהיה הולכת ומתעצמת, חזר צוחק צחוק גדול.

    מתברר שדפיקותיו הנמרצות הובילו לבסוף לפתיחת אחת הדלתות על ידי – סינים!

    לא אחד ולא שניים. חמולה גדולה וחייכנית למדי של מלוכסני עיניים מהמזרח הרחוק עמדה בפתח הדלת, וניסתה להבין את האנגלית השגורה על פיו. כנראה שהבודדים מתוכם שהיו בבית הספר, בילו בשיעורי אנגלית בהקבצה הנמוכה ביותר. אין דרך אחרת להסביר את חוסר התועלת שהביאה לנו השפה הבינלאומית ופותרת הבעיות.

    לאחר התגייסות משותפת של כל בני החבורה, בנסיון לפענח את תנועות ידיו הנמרצות יחד עם המילים שאולי אי מי מהם בכל זאת מכיר, ניצוץ הבנה הבליח בעיניו של החייכן מכולם, הוא הלך לרגע לחדר, וחזר עטור הבעת נצחון עם… מזרן.

    שורה תחתונה, האנושיות נצחה. עוד מספר דקות של שפת הלב, שפת הידים, וקורטוב של רצון טוב, הניבו שמיכת פוך חדשה באריזה, ועוד אי אלו חלקי בדים שליקוטם יחד יכול איכשהו להתכנס תחת ההגדרה “מצעים” .

    חלקיקים של צחוק ניקדו לנו את החשיכה. השארנו ספל תחת הברז המטפטף, מניחים שיתמלא את הבוקר וישמש לנו לנטילת ידיים, ופנינו לפרוס את ה”סדינים” מעל הכריות, מפאת המחסור בציפיות, מלאי ציפיה מתוקה לבוקר שבתי מואר ורענן.

    ברוך השם, פרטיות יש, אוכל – גם, קבלת שבת הייתה נפלאה, והנוף – עוצר נשימה.

    אבל בנופש הבא אנחנו רוצים גם מים, חשמל, ומצעים כמובן.

Log in to reply.

מעוניינת בפרסום

חשוב: לא כל פרסום מאושר, נא לפרט בדיוק במה מדובר

ניתן לפנות גם במייל ל: [email protected]

מה את מחפשת?

מילות מפתח פופולריות לפי תחומים

ניתן לחפש גם מילות מפתח , תפקידים וכישרון מיוחד שאינם מופיעים ברשימות - "נהגת", "ציור בחול" וכדומה.

דילוג לתוכן