כתיבה ספרותית
כל מה (ומי) שכותב וקורא. קהילה מפרגנת ואוהדת, שנהנית לקרוא ולהגיב לקטעים כתובים, ולדון בנושאים הקשורים לתחום הספרות.
מובילות:
- Organized by
-
-
סודות מן החדר – פרק מ' – חדש
-
סודות מן החדר – פרק מ' – חדש
בס”ד
משתפת גם כאן לטובת מי שרצתה להגיב ולא יכלה.
פרק מ’ / פחות
ישבתי מול שולחן העץ. הרב ישב מולי, שקט ונינוח.
איבריי וליבי היו כבדים עלי. הרגשתי כמו תלמידה סוררת שהושעתה מהסמינר ליומיים וחזרה רק כדי לעזוב לשבועיים נוספים.
עיניו השקטות של הרב בחנו אותי, ורק מילה אחת צרחה מתוך השתיקה: “למה?”
‘הרי נתנו לך הכל. כל מה שיכולנו לתת’, התפזרו בחדר המילים שלא נאמרו, כיווצו את גופי, מותירות אותי קטנה מול סימן השאלה שלו – מול המציאות הפשוטה שלי: כפוית טובה.
הוא לא כעס, ולא הרים את קולו. רק שאל בקול שליו, מה גרם לי להיכנס לחדר לא שלי, לקחת חפץ שלא נועד בעבורי.
ניסיתי לאסוף את כל האוויר בחדר לריאותיי. לא הצלחתי. צליל חיוור ניתז מגרוני, הסביר שאני קצת מבולבלת. ולא, אין לי תשובות.
“ואיך כל זה קשור לעמנואל קדם?”, הרב לא חשב פעמיים לפני שנקב בצמד המילים שהאיץ את קצב פעימות ליבי.
התמונה שוב צפה מול עיניי: עמנואל קדם. ה’, בבקשה שהוא חי.
“איך את קשורה לאיש הזה?”, הרב חפן את ידיו בזקנו, מבטו בוחן. הרגשתי שהוא יודע את התשובות. מחכה לשמוע אותן ממני.
בתוככי, ידעתי שאין לי מה להפסיד. מוטב שאומר את האמת ולא אבחן את רגליו של השקר.
סיפרתי על בית של גמילות חסדים, על התמונה שמצאתי דווקא שם, בתוך תיק חום דהוי. על המילים שלא מצאתי בי. לא ידעתי איך לחפש.
חיוך דק נמתח על פניו. “אני מבין שדאגת לאיש שראית בתמונה?”, הוא ספק שאל וספק קבע.
השפלתי מבט.
“ומה חשבת שקרה לו?”, הוא ביקש לדעת.
שתקתי שוב. שתיקה כזו שמתחרה באלפי מילים.
“אני קצת מתפלא עלייך, אפרת. את באמת חושבת שמישהו במקום היקר הזה יעשה רע למישהו אחר?”, הוא שאל בקול חצוי, מלא תמיהה.
ופתאום, מול סימן השאלה שהעמיד, הפכה המציאות למגוחכת כל-כך. ואנוכי לטיפשה. טיפשה מדי.
שוב נחתו אישוניי אל הרצפה.
הוא המשיך: “אני חלילה לא רוצה לשפוט, אולי גדלת על ברכיהם של הכאב והתסכול, ומי יודע אם הם אלו שהובילו אותך לחשוב על מציאות של רוע. ולא שאין רוע בעולם. אבל כאן- “, הוא הניף את ידו בביטחון, “אני יכול להבטיח לך שהכל מתנהל בצדק ויושר”.
רק אחרי מילותיו הבנתי, שלא הסקרנות ולא החיפזון הובילו אותי אל אותו החדר. העבר המצולק שלי, העתיד בערפל – הם אלו שהובילו אותי עד לכאן.
“אני מתנצלת”, לחשו שפתיי מבלי לדעת למה.
הרב ישב מולי בשקט מוחלט, מבטו רגוע ושליו, כאילו אמר לי בלי מילים שהכול בסדר, גם אם איני מבינה איך.
אחרי התנצלותי, השיחה הסתיימה ואני יצאתי מהחדר.
צעדיי במסדרון היו איטיים, מלאי מחשבות, מהולים בתחושת הקלה עמומה: אולי טעיתי בדרך, אבל העולם עדיין טוב.
חזרתי אל החדר. המיטה מתחת לחלון המתינה לי, ריקה.
אמילי הסתובבה בחדר במעגלים ודיברה במבטא כבד עם ‘מאמי’, ליבי נשרט שהיא מסרה לאימוש ד”ש מארץ הקודש, ואמרה שהיא מחכה להיפגש בקרוב.
ידעתי שאמא שלי גרה ממש כאן, לא מעבר לים, ועדיין אין תאריך קרוב לפגישה.
ודווקא ברגעים אלו, צלצל גם הטלפון של עמליה. “אבא היקר”, הציג המסך שלה. ושוב ליבי התכווץ.
זכרתי את הרקע שעמליה הגיעה ממנו, את הדרך שבחרה.
עמליה יצאה לדבר עם אביה, אמילי נטשה את החדר אחריה.
נשארתי לבד בחדר. מרגישה איך ליבי מצטמק לממדים של בובת פליימוביל מול מציאות שאין בה אבא-אמא- משפחה.
הגעגוע הציף אותי בגל אחד, גדול. זיכרונות ישנים החזירו אותי לימים קסומים של ילדות צוחקת: ילדה בשמלה קוטפת פרחים בשדה, מביאה אותם לאמא. אמא מחייכת. שולחת נשיקה חמה למצח. לוחשת באוזן הקטנה: ‘את ילדה מקסימה’. הילדה לא יודעת אם היא אוהבת את השמלה שעל גופה. ולמי אכפת מהבוץ בנעליים? מעולם לא חשבה על כל זה. בשביל מה לחשוב? יש שמים בהירים בחוץ, ופרחים שממתינים להיקטף.
ילדה הולכת לקניות עם אבא, צוהלת. אצבעותיה נתפסות בידו. ביחד הם סוחבים את עגלת הקניות. הוא אומר אלו מוצרים לשים, והיא שמה. אין לה שאלות. לא על העבר ולא על ההווה. בשביל מה? הרי יש עגלת קניות שצריך למלא. ובשבילה, אין אושר גדול יותר מזה.
רבע שעה חלפה, והחדר נשאר שקט – היינו רק שלושתנו: אני, הזיכרונות והשקט הצפוף.
ופתאום, בלי להבין מדוע, עלתה בי מחשבה ללכת אל בית ילדותי. להגיע לשם פשוטה, יחפה, כמו שאני. לא להיכנס פנימה – רק להשקיף מהצד, להיזכר.יצאתי מהחדר והמשכתי לעבר התחנה הקרובה, לא לקחתי איתי תיק או מזוודה. צעדיי היו שקטים, כמעט מרחפים מעל הקרקע.
***
עמדתי סמוך לכביש שהשקיף אל המקום שהיה לי פעם בית. הדמויות שגדלתי איתן ניצבו במרפסת, זזות וצוחקות מול עיניי.
אמא הייתה שם, גם אבא. ואיילה… ועוד מישהי בלבוש אחר, שלא הצלחתי לזהות.
זזתי מעט הצידה, מתמקמת בזווית שתשמור עלי בלתי נראית, אך תאפשר לי לראות כל תנועה שלהם.
ליבי קפא כשזיהיתי את הדמות המטושטשת – רחלי.
רחלי ישבה במרפסת, בבגדים שמעולם לא היו מקובלים על התקנון בביתנו וצחקה עם אמא. ככה סתם. אמא ובת.
למה זה מוזר לי כל כך?
המשכתי להביט בהם: משפחה. גם בלעדיי היו משפחה. כאילו אפרת מעולם לא נולדה, לא גדלה שם, ביניהם.
דמעה אחת נמרחה לי על הלחי. ועוד אחת. הם שם ואני כאן. “אבא”, נשאתי מבט מצועף לשמיים. “הכאב הזה גדול עלי”.
פלאש מהעבר היכה בי פתאום. היה זה באחד מימי ילדותי. זוכרת שאמא הסכימה לרחלי לצאת אחר
הצהרים לתמי – חברה שלה – בכדי ללמוד למבחן מסכם. גם אני ביקשתי. רציתי כל כך ללכת למיכל שוהם. היא הייתה
הילדה הכי מקובלת בכיתה, הכי אהובה. כולן הגיעו אליה לבית. גם אני רציתי להיות שם. להרגיש שייכת. אמא לא
הרשתה. ולא עזרו כל ההסברים שהבית שמיכל שוהם גדלה הוא בית פתוח ושאין לי מה לחפש במקום כזה.
זוכרת את עצמי משקיפה בחלון, עוקבת אחר צעדיה של רחלי. איך דמותה התרחקה מול עיניי ופנתה ימינה לכיוון ביתה של תמי. זוכרת את הדמעה שנשרה לי על הלחי. את המסקנה שהדגשתי במרקר זורח באותו היום. אמא הסכימה לרחלי ללכת לחברה. ולי לא. אמא אוהבת אותי פחות.
עמדתי מול משפחה יפה ומלוכדת, וכמה שלמה היא הייתה בלעדיי.
הבטתי שוב ברחלי, לבושה בחצאית ג’ינס ארוכה וחולצה כתומה. ובכל זאת היא ישבה מול אמא, דנה איתה בחופשיות על נושא שלא ידעתי את תוכנו. מים רבים זרמו ביניהם, לא כיבו את האהבה.
ושם, בקרן רחוב צדדית התכווצתי לתוך עצמי. ובדיוק כמו אז, הדגשתי לעצמי במרקר זורח את אותה המסקנה.
וקצת-קצת התביישתי בילדה שלא גדלה מאז, במציאות שלא גדלה איתה: אמא אוהבת אותי פחות.
-
1 תגובה
-
😢
אפשר לשאול איפה שותף קודם?
כתבת גם כאן.
סתם סקרנות…
Log in to reply.
