סיפורי האישי/ שיתוף –

[רחלי ש]

קראתי בנשימה עצורה

ואז עליתי לכותרת לבדוק אם כתבת פרק א' המשך יבוא או משהו …

יש המשך ?!

[א ברזל]

תודה על התגובה רחלי,

כן בעז"ה המשך יבוא

[א ברזל]

בית מלון

לאמא היה קשה מאד עם הבשורה,

היא פרקה את ליבה לדודה שרה בטלפון,

ובכתה לה בכאב רב את תחושותיה ,

היא אמרה שהיא מפחדת שהיא הולכת להיות אלמנה,

אי אי אי רבות מחשבות…

כנראה הרופאים אמרו לה דברים שאנחנו לא ידענו עליהם..

ההורים שלי ניסו לשמור על זה בשקט ככל האפשר שלא לעורר גלים, זה גם היה אפשרי יחסית היות וכלפי חוץ לא ראו משהו מיוחד.

לאמא היה יותר קשה עם ההסתרות, היא טיפוס מוחצן שאוהב לשתף ולדבר, אבל היא כיבדה את רצונו של אבא והשתדלה פחות לדבר.

במהלך החורף אבא עבר טיפולים, היו גם כמה אישפוזים,ואבא היה חזק, או יותר נכון נראה כזה,

הוא לא הרשה בשום אופן לדבר על בית חולים, זה היה ביקורים במלון

וגם אף אחד לא חולה, הוא רק מתארח שם, במלון.

האמת שבהתחלה אחרי הניתוח היה לי קשה לבוא לבקר את אבא בבית חולים,

בכלל להיכנס לבית חולים זה לא דבר שעושה טוב יותר מדי.

הודו להשם – בסוף החורף הסתיימה סידרת הטיפולים ואבא שלנו בריא!!

עכשיו רק ביקורות פעם בשנה ושלום שלום.

המשך יבוא בעז"ה

[רחל אמסלם]

את כותבת בצורה מאוד מעניינת !

מאוד מסקרן מה היה בהמשך!

[א ברזל]

סימני שאלה

שוב הגיעו החגים, משום מה אמא היתה מאד חלשה והרגישה מאד לא טוב,

זה היה נראה מוזר וקצת חריג ,

זה לא התאים לה בכלל, היא תמיד היתה פעילה ומלאת מרץ,

אני סה"כ הייתי מאד צעירה , זוצית שלומדת את החיים,

זוצית זה היה רק הגדרה טכנית כי התחתנתי לא מזמן, בעצם לא היה בכלל מקום ופנאי להיות בזוציות הזו,

יום אחד התקשרתי לאמא לשאול איך מכינים עוף,

היא ענתה לי בכזה חוסר ענין וחשק ולא הבנתי מה קורה לה,

איפה את אמא שאני מכירה?? למה אני לא שומעת את החיוך שלך בקול כשאני מתקשרת?? את כל כך דואגת לי תמיד?? את לא רוצה שיצא לי עוף טעים כמו שאת מכינה?? את לא מתרגשת שהילדה שלך גדלה וכבר מכינה לבד עוף?? ולמה את כל כך עצובה ומכונסת??

באזור כסלו הרגשנו משהו לא לא.. לא,

לא ידענו להגדיר מה,

אבא ואמא נראים מתוחים , אמא מרגישה כל כך נורא,

בטח הם מסתירים משהו , אולי חלילה הבדיקות של אבא לא טובות??

ובטח אבא רוצה להסתיר, ולאמא זה קשה, תראו איך היא נראית מכל כך הרבה להחזיק.. מסכנה..

ואבא ואמא נסעו לחופש, אמא אמרה שזה בשביל אבא

ואבא אמר שזה בשביל אמא..

הם בעצמם לא ידעו כמה זה נכון..

ובחנוכה הם החליטו שכבר אי אפשר להסתיר,

אז הם חשפו את הבשורה..

אבא ערך בדיקות "שגרתיות" והגידול שלו חזר, בגדול..

תיכננו לו טיפולים מאסיביים, שכל אחד באישפוז של 3 ימים, הטיפול הראשון היה לפני שבועיים, בלי שאף אחד מאיתנו ידע…רק אמא,

זה עלול להביא תופעות לוואי קשות, וכבר לא יוכלו להסתיר את המצב…

אחכ יצטרכו ניתוח מסובך…

דייי , אבא הולך לשנות צורה?? להראות כמו… הפרסומות של ההתרמות??זה נורא…

ומה יהיה עם אבא? הוא יחיה???

אבל זה לא יכול להיות…

תמיד אבא היה חזק כזה, חסין..

עכשיו הבנו למה אמא ככה נראית…

בטח קשה לה הבשורה…

חשבנו שהבנו.

[אסתר פת]

וואי, מחכה מאד להמשך

כזה אמיתי מהחיים…לצערי מזדהה מניסיון אישי

[אסתר פת]

באמת סיפור אישי שלך? או סתם כתיבה בסגנון?

[א ברזל]

תודה על התגובה.. וההזדהות..

כן, באמת אישי..

[א ברזל]

אני עוד לא יודעת לביים עד כדי:)

[מירי כ.]

איזה סיפור…

כואב כל כך שזה אמיתי.

מרגישים שאת כותבת בדם ליבך…

הכתיבה זורמת,

מרגישה את העומק ואת הכאב…

מירי

[ה. י.]

לא מסוגלת להחמיא על הכתיבה.

תגלי לנו בבקשה את הסוף…

[א ברזל]

מילוי מקום זמני

אמא מתקשרת אלי בחנוכה, היא מבקשת ממני , שאין לי עבודה כרגע, אם אוכל להחליף אותה בגן לכמה ימים אחרי חנוכה,

היא אמרה – תבואי יום יומיים שלוש …

היא כבר תקופה ארוכה מאד לא מרגישה טוב ומשהו לא מריח לה, לי, לכולם.

היא מתכוונת ללכת לרופא ולא לצאת ממנו עד שהוא נותן לה דיאגנוזה, בחלומות השחורים היא לא חלמה איך מהר זה יתגלגל…

האמת שלא רציתי, ממש ממש לא רציתי,

אני?? אהיה גננת?? מאיזה כיוון?? לא לכבוד שלי, לא לעצבים שלי, ובכלל אני מתכנתת.. ומחפשת עבודה בתחום..

תמיד הבטחתי לעצמיי שגננת אני לא אהיה… (במחילה מהגננות, הייתי קטנה, היום אני רואה את זה אחרת לגמרי, ולפעמים מקנאה בגננות, באמת)

מה , היא לא יכולה למצוא משלימה שתעשה את זה בשמחה?? קצת יותר ממני??

אבל כיבוד הורים , נו מה היא כבר מבקשת – יום יומיים שלוש..

אולי אעשה את זה ויהיה לי לזכות למצוא את העבודה שחלמתי עליה??

ביום אחרי חנוכה, אני עולה לאוטובוס לכיוון הגן של אמא,

אני רואה שאני קצת מאחרת ולא אצליח לפתוח בשמונה

צילצלתי לאימא אם תוכל רק לרדת לפתוח כי אני מאחרת בעשר דקות,

הגעתי לגן, אמא חלושה יושבת על הכיסא, מחזיקה ביד לבן שפרידי החמודה רוצה לשתות,

זה רגע שחקוק לי חזק , מעולם לא חשבתי שלנער לבן זה פעולה שדורשת מאמץ,

היא ניערה את הלבן בכבדות נוראית, כל ניעור לקח ממנה כל כך הרבה כח…

היא בקושי רב הזיזה אותו קדימה ואחורה ושוב קדימה ושוב אחורה. זה היה נראה כמו הסרטה שמישהו האט את הקצב למינימום.

האמת, נבהלתי.

[מירי כ.]

הסיפור (המציאות)

מחמיר מרגע לרגע…

רק שאני לא צודקת, וגם היא, חלילה…

מה יהיה?!

מחכה להמשך בהקדם!!!

מירי

[רחלי ש]

את כותבת מדהים

ואת כותבת מפחיד

ואנחנו במתח!!!