סיפורי האישי/ שיתוף –

[רחלי ש]

קראתי בנשימה עצורה

ואז עליתי לכותרת לבדוק אם כתבת פרק א' המשך יבוא או משהו …

יש המשך ?!

[א ברזל]

תודה על התגובה רחלי,

כן בעז"ה המשך יבוא

[א ברזל]

בית מלון

לאמא היה קשה מאד עם הבשורה,

היא פרקה את ליבה לדודה שרה בטלפון,

ובכתה לה בכאב רב את תחושותיה ,

היא אמרה שהיא מפחדת שהיא הולכת להיות אלמנה,

אי אי אי רבות מחשבות…

כנראה הרופאים אמרו לה דברים שאנחנו לא ידענו עליהם..

ההורים שלי ניסו לשמור על זה בשקט ככל האפשר שלא לעורר גלים, זה גם היה אפשרי יחסית היות וכלפי חוץ לא ראו משהו מיוחד.

לאמא היה יותר קשה עם ההסתרות, היא טיפוס מוחצן שאוהב לשתף ולדבר, אבל היא כיבדה את רצונו של אבא והשתדלה פחות לדבר.

במהלך החורף אבא עבר טיפולים, היו גם כמה אישפוזים,ואבא היה חזק, או יותר נכון נראה כזה,

הוא לא הרשה בשום אופן לדבר על בית חולים, זה היה ביקורים במלון

וגם אף אחד לא חולה, הוא רק מתארח שם, במלון.

האמת שבהתחלה אחרי הניתוח היה לי קשה לבוא לבקר את אבא בבית חולים,

בכלל להיכנס לבית חולים זה לא דבר שעושה טוב יותר מדי.

הודו להשם – בסוף החורף הסתיימה סידרת הטיפולים ואבא שלנו בריא!!

עכשיו רק ביקורות פעם בשנה ושלום שלום.

המשך יבוא בעז"ה

[רחל אמסלם]

את כותבת בצורה מאוד מעניינת !

מאוד מסקרן מה היה בהמשך!

[א ברזל]

סימני שאלה

שוב הגיעו החגים, משום מה אמא היתה מאד חלשה והרגישה מאד לא טוב,

זה היה נראה מוזר וקצת חריג ,

זה לא התאים לה בכלל, היא תמיד היתה פעילה ומלאת מרץ,

אני סה"כ הייתי מאד צעירה , זוצית שלומדת את החיים,

זוצית זה היה רק הגדרה טכנית כי התחתנתי לא מזמן, בעצם לא היה בכלל מקום ופנאי להיות בזוציות הזו,

יום אחד התקשרתי לאמא לשאול איך מכינים עוף,

היא ענתה לי בכזה חוסר ענין וחשק ולא הבנתי מה קורה לה,

איפה את אמא שאני מכירה?? למה אני לא שומעת את החיוך שלך בקול כשאני מתקשרת?? את כל כך דואגת לי תמיד?? את לא רוצה שיצא לי עוף טעים כמו שאת מכינה?? את לא מתרגשת שהילדה שלך גדלה וכבר מכינה לבד עוף?? ולמה את כל כך עצובה ומכונסת??

באזור כסלו הרגשנו משהו לא לא.. לא,

לא ידענו להגדיר מה,

אבא ואמא נראים מתוחים , אמא מרגישה כל כך נורא,

בטח הם מסתירים משהו , אולי חלילה הבדיקות של אבא לא טובות??

ובטח אבא רוצה להסתיר, ולאמא זה קשה, תראו איך היא נראית מכל כך הרבה להחזיק.. מסכנה..

ואבא ואמא נסעו לחופש, אמא אמרה שזה בשביל אבא

ואבא אמר שזה בשביל אמא..

הם בעצמם לא ידעו כמה זה נכון..

ובחנוכה הם החליטו שכבר אי אפשר להסתיר,

אז הם חשפו את הבשורה..

אבא ערך בדיקות "שגרתיות" והגידול שלו חזר, בגדול..

תיכננו לו טיפולים מאסיביים, שכל אחד באישפוז של 3 ימים, הטיפול הראשון היה לפני שבועיים, בלי שאף אחד מאיתנו ידע…רק אמא,

זה עלול להביא תופעות לוואי קשות, וכבר לא יוכלו להסתיר את המצב…

אחכ יצטרכו ניתוח מסובך…

דייי , אבא הולך לשנות צורה?? להראות כמו… הפרסומות של ההתרמות??זה נורא…

ומה יהיה עם אבא? הוא יחיה???

אבל זה לא יכול להיות…

תמיד אבא היה חזק כזה, חסין..

עכשיו הבנו למה אמא ככה נראית…

בטח קשה לה הבשורה…

חשבנו שהבנו.

[אסתר פת]

וואי, מחכה מאד להמשך

כזה אמיתי מהחיים…לצערי מזדהה מניסיון אישי

[אסתר פת]

באמת סיפור אישי שלך? או סתם כתיבה בסגנון?

[א ברזל]

תודה על התגובה.. וההזדהות..

כן, באמת אישי..

[א ברזל]

אני עוד לא יודעת לביים עד כדי:)

[מירי כ.]

איזה סיפור…

כואב כל כך שזה אמיתי.

מרגישים שאת כותבת בדם ליבך…

הכתיבה זורמת,

מרגישה את העומק ואת הכאב…

מירי

[ה. י.]

לא מסוגלת להחמיא על הכתיבה.

תגלי לנו בבקשה את הסוף…

[א ברזל]

מילוי מקום זמני

אמא מתקשרת אלי בחנוכה, היא מבקשת ממני , שאין לי עבודה כרגע, אם אוכל להחליף אותה בגן לכמה ימים אחרי חנוכה,

היא אמרה – תבואי יום יומיים שלוש …

היא כבר תקופה ארוכה מאד לא מרגישה טוב ומשהו לא מריח לה, לי, לכולם.

היא מתכוונת ללכת לרופא ולא לצאת ממנו עד שהוא נותן לה דיאגנוזה, בחלומות השחורים היא לא חלמה איך מהר זה יתגלגל…

האמת שלא רציתי, ממש ממש לא רציתי,

אני?? אהיה גננת?? מאיזה כיוון?? לא לכבוד שלי, לא לעצבים שלי, ובכלל אני מתכנתת.. ומחפשת עבודה בתחום..

תמיד הבטחתי לעצמיי שגננת אני לא אהיה… (במחילה מהגננות, הייתי קטנה, היום אני רואה את זה אחרת לגמרי, ולפעמים מקנאה בגננות, באמת)

מה , היא לא יכולה למצוא משלימה שתעשה את זה בשמחה?? קצת יותר ממני??

אבל כיבוד הורים , נו מה היא כבר מבקשת – יום יומיים שלוש..

אולי אעשה את זה ויהיה לי לזכות למצוא את העבודה שחלמתי עליה??

ביום אחרי חנוכה, אני עולה לאוטובוס לכיוון הגן של אמא,

אני רואה שאני קצת מאחרת ולא אצליח לפתוח בשמונה

צילצלתי לאימא אם תוכל רק לרדת לפתוח כי אני מאחרת בעשר דקות,

הגעתי לגן, אמא חלושה יושבת על הכיסא, מחזיקה ביד לבן שפרידי החמודה רוצה לשתות,

זה רגע שחקוק לי חזק , מעולם לא חשבתי שלנער לבן זה פעולה שדורשת מאמץ,

היא ניערה את הלבן בכבדות נוראית, כל ניעור לקח ממנה כל כך הרבה כח…

היא בקושי רב הזיזה אותו קדימה ואחורה ושוב קדימה ושוב אחורה. זה היה נראה כמו הסרטה שמישהו האט את הקצב למינימום.

האמת, נבהלתי.

[מירי כ.]

הסיפור (המציאות)

מחמיר מרגע לרגע…

רק שאני לא צודקת, וגם היא, חלילה…

מה יהיה?!

מחכה להמשך בהקדם!!!

מירי

[רחלי ש]

את כותבת מדהים

ואת כותבת מפחיד

ואנחנו במתח!!!

[א ברזל]

ברוכה הבאה למועדון

כן,

ניחשתם נכון,

הרופא שלח את אמא למיון להמשך בדיקות,

במיון אשפזו אותה מיד

אני לא רוצה להגיד מה יש לה, זה מפחיד אותי,

וגם בכלל עוד לא יודעים בדיוק איפה ומה הסדר גודל..

היא חברה למחלקה של אבא,

לא ברור מה מצבה

ואין לי אוויר.

זה היה בבוקר, השארתי את את הסייעת בגן ועליתי הביתה,

האחים ואחיות הגיעו כולם גם הם

והיה שקט.

שקט של הלם

שקט של חוסר אונים

שקט מפחיד,

לא ידענו מה לומר,

מה לחשוב,

מה לעשות.

בסה"כ הם צעירים ההורים ,

ויש עוד בחורות בבית

ומה הולך להיות פה??

ומה המצב של אמא ומה של אבא? וכמה סיכוי יש לאבא? וכמה לאמא? ומי יותר חמור?

זה היה הרגשות מוזרות כאלה

מעורבבות.

הרגשתי שאני חייבת לברוח מהרגשות והמחשבות

והתחלתי לנקות את החנוכיה שעוד עמדה על החלון,

החמיאו לי שאני פועלת לענין, וענינית ומעשית

אבל האמת שאני פשוט בורחת , מחפשת להעביר נושא.

בצהריים נסענו לבקר את אמא,

היא דוקא היתה רגועה ושידרה אופטימיות,

היא אמרה – אין שמחה כהתרת הספקות – עכשיו כשמכירים בבעיה – אפשר לטפל בעז"ה.

[Sara Amor]

😢

שיהיה רפואה שלמה ובקרוב ממש

[רחלי ש]

הכתיבה המושלמת שלך ,התוכן הבלתי אפשרי . לקרוא בנשימה עצורה …

[בתיה כהן]

וואו! זה הזוי!

מחכה נורא להמשך

ואת מדהימה בכתיבה שלך!

[אסתר פת]

אוי, איזה עצוב. אני עברתי את זה עם הורה אחד, ואני לאאאאא יכולה לתאר לעצמי מה זה לעבור את זה עם שני ההורים! זה ערעור של כל היציבות, של כל החיים

שולחת לך חיבוק!

[א ברזל]

ניתוח חרום

אבא עובר טיפול פעם בשבועיים

אישפוז של שלוש ימים

ותופעות לואי קשות,

הולכים לפתוח לו "פורט" כדי שיוכלו לקצר את זמן האישפוז של כל טיפול ליום אישפוז אחד,

אמא מאושפזת בתת תזונה, בתקופה האחרונה לא הצליחה לעכל שום דבר והגיעה לחולשה נוראה

וגם יש לה כאבים חזקים מאד שלא תואמים את הממצאים.

עברו שבועיים מהאבחנה, בהם אמא מאושפזת ,

יום שישי , החום של אמא עולה,

מתפתח דיון – מי יהיה עם אמא בשבת,

אבא – חולה עם מערכת חיסונית חלשה – לא כדאי לו,

מפה לשם –

ציפי אחותי ה"גדולה"- בת העשרים ושמונה תהיה איתה .

ליל שבת ,

הרופאים נכנסים לחדר בפנים חמורות סבר

ומושיטים להם דפים לחתימה –

ניתוח!!

עכשיו!

לאמא יש זיהום

והוא מסכן חיים,

חייבים לנתח ואין זמן להתמהמה.

אמא וציפי חסרות אונים,

איפה אבא? צריך פה גב חזק שלו!

שיתיעץ עם עסקנים

שיבקש ברכה מהרב

שיברר על רופא פרטי

שיקח פיקוד, שירגיע,

שיבוא לנהל את הארוע!!

רבונו של עולם,

אתה נתת לנו את השבת וציוית את פיקודיך,

תראה לנו שאתה לקחת פיקוד

תן לנו להרגיש בידיך הטובות והרחומות,

שלח מלאכיך הטובים ,

אין לנו על מי להישען

אתה הגב ואתה המשענת,

רחם והושיעה נא.

אמא נכנסת לניתוח חרום,

אחרי זמן מעט

הרופא יוצא

עם פנים נפולות , קודרות,

מרים ידיים בסימן – אין מה לעשות,

פתחתי – ראיתי שהכל מלא וסבוך.. אין לי הרבה מה לעשות..

ניסיתי "לכבות" מה שיכלתי, אבל זה עניין של זמן..

אמא מובלת לטיפול נמרץ "להתאוששות"

ציפי לבדה מאחורי החדר מתמודדת עם המצב שעות ארוכות עד מוצאי שבת.

3 כוכבים,

ברוך המבדיל,

ציפי נותנת עידכון מצב , קוראים לנו לבי"ח להיפרד,

טראומה! מה עכשיו?? רק לפני שבועיים בכלל היא קיבלה אבחנה, זה לא יכול להיות!

לקחנו מונית,

יצאנו לדרך,

הנסיעה היתה מפותלת,

הסתובבנו בפיתולי כביש נס הרים

והראש שלי מסתובב, מסתובב,

כמו בתוך מערבולת גדולה ועירפול חושים.

לא מצליחה לחשוב או להרגיש

הלב שלי דופק מהר,

נו, אני רוצה כבר להגיע

לראות את אמא בעיניים,

זה אמיתי?? אולי סתם חלום רע??

הגענו לפתח מחלקת טיפול נמרץ

אבא מתוח וטרוד,

הוא לא מרוצה בכלל מהפוזה

מי קרא לכם בכלל? למה באתם?? לכו הביתה כולם!

הוא לא אמר את זה, אבל יכלנו להרגיש עליו..

אבא הוא טיפוס מנהל באופי,

הוא חייב שהעניינים יהיו בשליטה

הוא לא מסוגל להכיל את זה שהוא לא היה כאן בשבת,

לא ראה את הרופא המנתח

לא דיבר עם אף אחד ברור,

בכלל הוא מצידו רצה להיות עם אמא בשבת,

לא יודע מה קורה, קרה, עשו עם אישתו,

ומה הקשר עכשיו שכל הילדים הגיעו?? מי קרא לכם בכלל??

הכניסו אותנו למחלקה – הנה אמא כאן –

היא קצת דיברה, מלמלה כמה מילים, כבר לא זוכרת מה,

הכניסו אותנו לחדר אחד כולם,

אמרתי שאני לא מרגישה טוב,

מרגישה שהולכת להתעלף, מסוחררת, בדקו לי לחץ דם, לא יודעת מה יצא..

הגיעה עובדת סוציאלית לדבר איתנו(הסבירו שהקפיצו אותה במיוחד בשבילנו, באמת תודה עו"סית, אדיב מצידך..)

לא יודעת מה היא קישקשה שם.

טוב, אין לנו עוד מה לעשות פה בטיפול נמרץ,

נוסעים לכותל.

[מיכל פוקס (דיכובסקי)]

א. ברזל יקירה.

סיפור קשה מנשוא. כמה צער, כאב ודאגה

אני לא נושמת מזה. שד' ישמח אתכם!

חייבת הבהרה – זה סיפור בזמן אמת/סיפור על העבר?

[א ברזל]

תודה מיכל על ההשתתפות וההכלה!!

זה לא בזמן אמת, זה מלפני כמה שנים.

ותודה לכל מי שהגיבה , זה מחמם את הלב!

בכלל הכתיבה משחררת מועקה גדולה – ותודה לכל מי שמוכנה להיות הקהל לפורקן:)

אגב אשמח להערות גם על הכתיבה ולא רק על התוכן.

[רחלי ש]

מתענגת להיות קהל לכתיבה המצוינת שלך

למרות הסיפור המזעזע

[א ברזל]

מאובנת

מוצאי שבת של חורף, רוח קרירה של כותל,

אנשים באים והולכים,

אני עומדת ברחבה

קפואה כמו קרח,

בוהה בקיר באפטיות.

איפה הדמעות הרותחות?? הבכי?? הזעקה מעומק הלב

לאבא שהוא כל יכול..

נו , תתפללי משהו , זה מקום קדוש, תגידי, תבקשי, תתחנני,

תגידי שאת רוצה אבא ואמא בריאים,

תקרעי שערי שמים,

תגידי תהילים,

תקבלי קבלות טובות ,

נו משהו…

אפס!!

אני מאובנת!

מסתכלת כה וכה,

נו מתי כבר נלך מפה?

מי מסתכל עלי?

אני לא מצליחה בכלל להתפלל.

אוו הנה המורה אהרונסון, היא כבר יודעת מה קרה לנו?

אולי נגיד לה? אולי יהיה לה מילים טובות ? אולי יהיה לה מילים שנותנות כח?

לא , לא היה לה משהו מענין לעזור.. חבל..

חוזרים הביתה.

[רחלי ש]

💔❤

[שיינא]

את מרטיטה.
אמאלה.
כמה זמן עבר מאז?

[שולמית אורלנציק]

איזה סיפור!

והכתיבה ממש זורמת בצורה מיוחדת!

אי אפשר להפסיק!

קשה לי לחשוב על הסוף….

שמחה לקחת חלק מהקושי בעצם הקריאה.

[א ברזל]

אני גננת כבר שבועיים,

זהו, מבחינתי – אין גן יותר, אמרנו יום יומיים שלוש.. והם נגמרו ,

טלפון מהיר לממלאת מקום – היא מוכנה לקחת את הגן באופן קבוע,

יופי, ברוך שפטרנו..

בינתיים ב"ה יש ניסים!

אמא מתעוררת ומתחילה להתאושש!!

כל כולה תקווה,יש לה רצון חזק, היא כל כך רוצה להחלים, ולהמשיך לחיות!!

ויש גם מילים מעודדת,

נראה שהיא עברה את הגל..

אמרתי לאמא שמצאתי בינתיים ממלאת מקום – עד שהיא תחזור..

אמא לא מרוצה, היא רוצה שהגן ישאר אצלנו במשפחה, והיא גם לא מבינה – מה אכפת לך??

במילא אין לך עבודה.. זה גם יעזור לך (בטח.. , אוףף, את לא מבינה שזה לא בשבילי?? אני רוצה עבודה שווה.. אבל אמא לא מבינה, היא תמיד אומרת – אם אין מה שרוצים רוצים מה שיש.)

טוב, אז אני כן ימשיך בגן…

בבוקר אני עולה על האוטובוס לכוון הגן

ומנצלת את הזמן לתפילת שחרית

אני אוחזת ב"אשרי" והדעות חונקות אותי, אני מתפרצת בבכי,

על היום ואתמול ומחר ,

בוכה ובוכה, מתייפחת,

לא נעים , אני באוטובוס, בטח חושבים שאני מאד מאד צדיקה, ומתפללת כל כך בכוונה

זה ממש דרגה לבכות בתפילה..

הדמעות זולגות על הסידור, מטשטשות לי את הראיה,

גם אתמול זה קרה,

תליתי כביסה ודמעתי, וגם אז הדמעות טישטשו לי את הראיה, הרגשתי שאני תולה כביסה בעיניים עצומות,

אפשר לקרוא לזה – לא רואה בעיניים..

אני בסערת רגשות,

מתקרבת לגן ומתחילות להתבשל לי כל מיני מחשבות והגיגים על המצב

ויש לי רעיון!

אני הולכת לכתוב משהו פיקנטי, מתחיל לזרום לי מרץ ופרץ של רעיונות

הגעתי לגן והתחלתי להוריד על הכתב לתאר את הסופ"ש שעבר עלינו:

[שושי קליין]

אי אפשר להשאיר אותנו ככה ):

זה נוגע חזק ועמוק מאד

[מירי כ.]

הקטע האחרון מעודד ממש!

יש ניסים!!!

והרעיון של מזג האוויר-

אהבתי!

את מקורית…

מרגישה את הלב שלך,

הפועם, מפרפר, חושש, מתייסר…

דואג, מקווה, מתגלגל…

גם אני הייתי אי שם…

והכתיבה אכן מרפאה כל כך.

אמנם גם לא מעט מזעזעת, מטלטלת,

כואבת ומייסרת.

אך כך הם שלבי הריפוי שלנו…

אני חושבת שאין דרך טובה אחרת…

המון כוחות בדרך…🌹

מירי

[שולמית אורלנציק]

איזה כושר הבעה!

ומצב הרוח? את מבריקה ברמה גבוהה!

[בתיה כהן]

יש המשך?

[טובי ק.]

מחכה להמשך….