כתיבה ספרותית
כל מה (ומי) שכותב וקורא. קהילה מפרגנת ואוהדת, שנהנית לקרוא ולהגיב לקטעים כתובים, ולדון בנושאים הקשורים לתחום הספרות.
מובילות:
- Organized by
-
-
סיפור אלולי
-
סיפור אלולי
בהשראת
סליחות
(אצל האשכנזים)
מצ”ב סיפור שכתבתי פעם
אשמח לשמוע האם נהנת מהסיפור בקריאה רציפה
(יודעת שהוא לא מעובד מספיק)“נו, מה היום דניאל?”
הרב’ה נאנח, מה יהיה זה האיחור השלישי השבוע, מצטרף לעוד אחד משבוע שעבר.
“זה לא באשמתי”
“ויש לך פתק?”
“לא” דניאל הוריד את הראש, מה הוא יגיד? שנתי עשה קונצים ולא הסכים להיכנס לגן? הרב’ה לא יאמין לו, הרי זה מה שהוא אמר אתמול.
“דניאל, מתי יצאת היום מהבית?”
“ברבע לשמונה”
“ואתה גר ליד בית הכנסת זיכרון יוסף, נכון?”
“כן”
“נו וכמה זמן לוקח ללכת לחיידר?”
“חמש דקות”
“נווו”
ה’נו’ של הרב’ה מתנגן בצורה שאומרת שהוא יצטרך להביא פתק.
“טוב, כעת לך שב במקומך ואני אחשוב מה לעשות, זה לא יכול להמשך כך”.
דניאל הלך למקומו בזריזות. הוא לא צריך להביא פתק! הרב’ה ויתר לו, אבל הוא חייב למצוא פתרון.
דניאל מתיישב, הסידור על השולחן עדיין סגור. מה יהיה מחר, חושב דניאל, הרב’ה אמר שזה לא יכול להמשיך כך, מה הוא יעשה? הוא ממש לא רוצה להתחיל את השנה ברגל שמאל, מה הרב’ה יחשוב עליו?, הוא כל כך רצה להיות חרוץ, ולפני תחילת השנה הוא סידר אם אמא את כל הספרים והמחברות בתיק של החיידר, הכל היה מאורגן, נקי, חדש. הרב’ה איצקוביץ של שנה שעברה תמיד אמר שילד שרוצה להיות חרוץ חייב להגיע בזמן, אז הוא לא יכול השנה להיות חרוץ?, אי אפשר לדעת מתי נתי יתרגל כבר לגן ויפסיק לבכו–
“דניאל!” אוי, הרב’ה מסמן לו בפנים חמורות לפתוח סידור, יו, יש כבר ילדים שאוחזים בקרישמע. הרב’ה מתקרב אליו.
“דניאל, אני לא מבין” הרב’ה מדבר בלחש כדי לא להפריע לשער הכיתה: “אני לא מבין, אתה גם מאחר, ועוד אחר כך לא מזדרז להתפלל? עכשיו כבר מאוחר להתפלל בכיתה, קח את הכיסא וצא להתפלל בחוץ”.
דניאל מתיישב בחוץ ופותח את הסידור, הוא משתדל למחוק מהמוח את מה שהיה ושיהיה ולהתרכז בתפילה, הוא יכוון חזק שה’ יעזור לו למצוא פתרון, ושהוא כן יוכל להיות חרוץ.
כל השיעורים דניאל תלמיד מצוין, אבל בצהריים כשהוא לוקח את נתי מהגן, הוא נזכר במה שהיה בבוקר, ומנסה לחשוב מה הוא יוכל לעשות כדי לא לאחר שוב, נתי רץ לקראתו מהפתח של הגן, כאילו הוא לא צרח בבוקר בהיסטריה שכל הרחוב שמע.
“דניאל, תראה מה קבלתי, הגננת הביאה לי, עושים בזה טוווווו” נתי מאושר מהקולות הבוקעים מהשופר הצבעוני.
“נתי, איך קוראים לזה?” דניאל מצביע על השופר.
“טוווווווווו” עונה נתי.
“נתי, קורים לזה שו-“
“פר” נתי מריע באושר.
הם מתקדמים לכיוון הבית, ליד בית הכנסת ‘זיכרון יוסף’ יש מודעה גדולה, דניאל קורא בעיון, ממחר יתחילו לומר סליחות, גם במניין של הנץ. וזה אומר שיגמרו פה את התפילה בערך כשהוא הולך לחיידר, אז אולי, אולי הוא יבטיח לנתי שאם הוא לא יעשה לו בעיות הוא יקח אותו לראות איך תוקעים בשופר בבית הכנסת, והוא יוכל אחר כך לספר לגננת שהוא ראה שופר אמיתי. הם יצאו קצת יותר מוקדם וכך הם יספיקו להגיע בזמן ללימודים.
דניאל לא שם לב שהם מגיעים הביתה. נתי רץ באושר להראות לאמא את השופר, דניאל נכנס אחריו למטבח צוחק.
“כל הדרך הוא תקע לי בשופר” הוא מספר לאמא, תוך כדי שנתי מדגים לה מנפלאות השופר שבידו.
דניאל תולה את התיקים במתלה שמאחורי הדלת.
“דניאל, איך נתי היה בבוקר? איחרת לחיידר?”
“אותו סיפור כמו אתמול, צרחות, הוא לא הסכים בשום אופן להיכנס לגן, בסוף הגננת לקחה אותו על הידיים ואמרה לי ללכת, אז הלכתי מהר”.
“ואיחרת?”
“בטח, בדיוק כמו אתמול, בנס הרב’ה לא ביקש שאני אביא פתק”
“ואמרת לרבה שנתי עשה קונצים ושאין מי שיכול להביא אותו חוץ ממך?”
“בערך” דניאל מילא לעצמו כוס מים מהמקרר ושתה בעמידה.
“אבל אמא, יש לי רעיון איך מחר אני לא אאחר. אני אגיד לנתי שאני אקח אותו בבוקר לראות ולשמוע שופר אמיתי, יש במניין נץ של ‘זיכרון יוסף’. בתנאי שהוא יהיה ילד טוב ויכנס לגן יפה. הוא יוכל לספר לגננת שראה שופר אמיתי”.
“יש לך רעיונות מצוינים, רק שאני לא בטוחה שנתי יודע לקיים תנאים, קח את זה בחשבון” אמא הזהירה בחיוך “אני אצייד אותך בכל מקרה בפתק לרבה, ונקווה שנתי יתרגל מהר ויפסיקו האיחורים”.
למחרת קם דניאל מוקדם קצת יותר מתמיד, התארגן בזריזות ונעמד ליד הדלת. גם אמא הפעם הלבישה את נתי במהירות ואם פחות דגדוגים ובעשרים וחמישה לשמונה הם יצאו מהבית.
“נתי, אתה רוצה לראות שופר אמיתי? שעושה טווווו חזק?”
“כן, שופר” נתי שמח.
“בוא נלך לבית הכנסת ונראה שופר, ואחר כך נלך לגן ותספר לגננת שראית שופר והאיש עשה טוווו”
דניאל נכנס עם נתי לחצר בית הכנסת, מעמיד אותו על הגדר הנמוכה ליד החלון, שומר עליו שלא יפול. מצוין, אוחזים עכשיו ב’אין כאלוקינו’ עוד מעט יתקעו, הוא מסמן לנתי להיות בשקט, ומראה לו שכולם מתפללים.
אחרי קדיש, צלולה ואלולית נשמעת לה תקיעה, מפלחת את האויר, מרעידה את הלב, אלול!
לא רואים את השופר, יש שם איש שמסתיר, אבל שומעים, נתי צמוד לחלון, מסתכל. שברים. תרועה. עוד תקיעה. הציבור מתחיל לדוד ה’. דניאל מוריד את נתי מהגדר, נותן לו יד ויוצא מחצר בית הכנסת.
נתי נעצר: “דניאל, שופר” הוא מבקש.
“שמענו שופר, נכון נתי? אתה תספר לגננת?”
“לא שמענו שופר” נתי עושה פרצוף שמתאמץ לחשוב.
“נתי, שמענו. בחלון של בבית הכנסת” דניאל מנסה להתקדם איתו, נתי לא מסכים ומושך את היד.
“לא, זה היה אזעקה, ונתי לא מפחד, אחרי זה השירים היה תקוע בטייפ” נתי מסביר בשפה של ילד בן שנתיים וחצי.
“נתי” דניאל מתוסכל, מושך אותו לכיוון הגן: “זה לא היה אזעקה ולא דיסק תקוע, זה היה השופר כמו שהגננת סיפרה בגן”. נתי נזכר בשופר המובטח ומתחיל לבכות.
“אני רוצה שופר” לאט לאט הטונים עולים והבכי נהפך לצרחות. הם נכנסים בשביל אל הגן. הגננת עומדת בפתח.
“מה זה נתי? אתה בוכה עוד לפני שנכנסת לגן?” ושוב חוזר הסיפור על עצמו, דניאל מנסה לפייס את נתי, לא מבין מה השתבש ברעיון המיוחד שלו. הוא מספר לגננת שהוא הלך עם נתי לשמוע שופר, הגננת מתפעלת ומנסה לדובב את נתי איך היה, אבל נתי רק מתעקש על אזעקה, ולא היה שופר.
בסוף דניאל הצליח להימלט מהגן, אחרי שהגננת הבטיחה שהיא תסתדר וכמעט גרשה אותו משם.
יש לו איחור גדול היום, מה יהיה?
דניאל נכנס בצעדים קטנים לכיתה, הרב’ה רואה אותו וקם ממקומו מסמן לו לחכות בחוץ. אולי הרב’ה רוצה להעניש אותו, אוי וי.
הי, נזכר דניאל היום יש לו פתק ברוך ה’, נס שאמא התעקשה לכתוב לו. הוא מוציא את הפתק מהכיס, מחכה שהרב’ה יצא אליו.
הרב’ה יוצא והוא לא לוקח אותו אל המנהל, הוא מוביל אותו לחדר מלמדים. הרב’ה מסדר להם כיסאות ואז אחרי שהוא רואה את הפתק, הוא מבקש מדניאל לספר לו מה היה היום מאז יצא מהבית.
ודניאל סיפר, סיפר על השופר ובית הכנסת, על הגן והצרחות של נתי, הוא מסיים לגולל את תלאותיו מהבוקר ומשתתק. הרב’ה שותק אף הוא, חושב.
“דניאל” אומר הרב’ה אחרי כמה רגעים של שתיקה: “יש לי שני דברים לומר לך. דבר ראשון אני מתפעל ומתרגש שיש לי בכיתה כזה ילד שרוצה להיות חרוץ ולהגיע בזמן לחיידר והוא גם רוצה לעזור בבוקר ולקחת את האח לגן, והכי, במקום להגיד לאמא שהוא לא יוכל לעזור בבוקר כי הוא מאחר, הוא מחפש רעיונות איך לשכנע את האח לבוא יפה וגם להגיע בזמן. ודבר שני בדיוק כשישבתי בכיתה חיפשתי איזה דוגמא לשיעור בענייני דיומא – על אלול. ואתה עזרת לי מאד” הרב’ה חייך עם מבט צופן סוד.
הרב’ה נכנס לכיתה כי השיעור מתחיל ממש עוד כמה דקות ודניאל נשאר בחוץ להתפלל. אחרי התפילה הוא נכנס לכיתה. הרב’ה היה באמצע לדבר והוא רק סימן לדניאל להתיישב, דניאל מקשיב בריכוז עכשיו אין מה שיפריע לו והוא בעזרת ה’ ממשיך להיות חרוץ והרב’ה לא כועס עליו.
הרב’ה מדבר על ‘היתקע שופר בעיר’, מסביר את ענין תקיעת השופר בחודש אלול, מה אמור השופר לעורר בלב, ואז פתאום, שומע דניאל את הסיפור שלו, שלו ושל נתי, את הסיפור של נתי ששומע שופר וחושב שזה אזעקה, אז זה מה שהרב’ה התכוון, מבין דניאל. דניאל מסתיר את הפה עם היד וצוחק, הרב’ה מספר ומתאר כל כך טוב את מה שהיה בבוקר, זה גם קצת צחוק של הקלה, הוא סיפר והרב’ה הבין והוא ישאר תלמיד חרוץ. הרב’ה אומר שיש אנשים שלפעמים שומעים שופר וחושבים שזה סתם קול והוא לא בא להגיד להם שום דבר.
‘לי לא יהיה קשה לזכור שהשופר בא לעורר אותנו לחזור בתשובה’ חושב דניאל לעצמו ‘מקסימום נתי יזכיר לי’.
—
-
0 תגובות
עוד לא נכתבו תגובות לדיון זה.
Log in to reply.
