כתיבה ספרותית
כל מה (ומי) שכותב וקורא. קהילה מפרגנת ואוהדת, שנהנית לקרוא ולהגיב לקטעים כתובים, ולדון בנושאים הקשורים לתחום הספרות.
מובילה:
- Organized by
-
-
סיפור בהמשכים || דבי קפלן
-
סיפור בהמשכים || דבי קפלן
שלום לכולן,
לקח קצת זמן, אבל הפעם יש סיפור אחר, לדעתי מרתק בהחלט.
אך היות ואני לא מקצוענית בתחום הכתיבה ממש, אשמח מאד לקבל ביקורת ותגובות.
הסיפור כרגע לא כתוב במלואו, רק יש לו את הרקע שלו בדמיון,
בקיצור – בהנאה לכן, ומחכה לשמוע מכן כמובן 🙂
-
2 תגובות
-
פרק 1:
במבה גדולה באמצע, יוני מצד ימין ודביר משמאל, בקבוק קולה ממול על הרצפה מזיע כמו שצריך.
“אתה יודע” דביר לקח במבה מהשקית, מביט על קצה נעליו “לפעמים אני תוהה לעצמי, בשביל מה כל זה” סובב ראשו לימין, מביט על יוני העמוק במכשיר שבידו.
“בשביל מה כל מה?” הביט עליו יוני, לוקח כמה במבות ביד, מקפיץ אחת אחרי השניה לפניו.
“לא יודע” הסיט דביר את מבטו מיוני “בשביל מה כל העבודה שאנחנו עובדים בה, כאילו, מרגיש לי שאנחנו עובדים כל היום בכיבוי שריפות” לקח דביר עוד במבה מביט על יוני “לא חושב ככה?”
“למה כיבוי שריפות?” יוני באמת לא מבין “מה קשור כיבוי שריפות לעבודה בשב”כ?” העמיד יוני את השאלה ברורה.
“יוני, מה אנחנו עושים כל היום?” רכן דביר לעבר יוני, מזיז את שקית הבמבה האהובה עליו לרצפה, שתשב ליד הקולה.
“מה זאת אומרת?” יוני לא מבין, או שלא רוצה להבין.
“תגיד, תפרט, יש לך שכל” דפק דביר קלות על פדחתו של יוני.
“מה קרה דביר צדוק? מה מפריע לך בעבודה שלך?” הסתובב אליו יוני, מה קרה לחבר נפשו?
“לא יודע, אני סתם חושב” הוריד דביר את מבטו “וחשבתי שבתור חבר קרוב שלי, אתה תצטרף למסע המחשבות הזה אצלי, שמסתובב לי בראש כבר הרבה זמן” דביר התרומם מהספה, צועד לכיוון החדר.
“דביר, מה הסיפור? בא שב ונדבר!” צעק אחריו יוני, מביט על דביר שהסתובב באחת עם חיוך ניצחון על פניו “אני רואה שלפעמים אין לי ברירה אלא לאיים” גיחך, וחזר לספה.
“אתה יודע שאני לא אוהב לדבר על הדברים האלו, דביר” יוני מביט עליו, חצי מתחנן.
“יוני!” דביר הביט עמוק לתוך עיניו “המציאות לא משתנה בגלל מה שעברת בחיים, בגלל שאתה מנסה לברוח ממקומות שאולי היו נכונים לך, אני לא מנסה לדון אותך, בכלל לא, שלא תבין אותי לא נכון! אבל אתה חייב להבין שיש עולמות שאנחנו לא מבינים, כי למה, למען ה’? נעבוד כל היום בסיכול פיגועים, ובלאסוף מידע, כשהכדור מגיע אלינו כל פעם מכיוון אחר, אותה גברת בשינוי אדרת” השאלה צעקה מכל תו בפניו של דביר, שוחר צדק שכמוהו.
“אז לך לאיזה סמינר של חוזרים בתשובה, יתנו לך שם הרבה מידע, ואז גם תהפוך לנו לשחור” חייך יוני בציניות, מחזיר מבט לדביר.
“אני לא מפחד מהצבע השחור, חשוב לי יותר התשובה לשאלה והבנה של הדברים מתחת לפני השטח של מה שאנחנו רואים” התרומם דביר, הפעם באמת.
“מחר אני יעלה את הדיון הזה עם המחומש, בא נראה מה יגידו, ועכשיו אני באמת הולך לישון, אין לי כח לפיהוקים שתוקפים אותי באמצע היום”.
דביר התרחק לחדרו, ויוני המשיך לשוטט בטלפון שלו, מנסה למחוק כל מילה ממה ששמע עכשיו, לא לעורר מצפונים כבויים.
*
גברת שולמן סגרה את הדלת, אנחה נפלטה מפיה.
עוד יום של עבודה בלתי פוסקת סביב השעון, העבודה בסמינר בבוקר, ואחרי כן בצהרים, הבישולים, ועכשיו בערב, לראות שכולם מסודרים והכל מתקתק כמו שצריך.
מזמן כבר אמר לה מנחם שתקח עוזרת לשעות של אחר הצהרים, מישהי שתעזור לה בעיקר בבישולים, וקצת בלארגן ולנקות את הדירה ליד, היא לא תמיד מתפנה לזה, והמקום נראה בהתאם.
השעה כבר כמעט חצות, היא גמרה את הפרק הקבוע שלה ב”חובת הלבבות”, התהילים של היום כבר הספיקה להגיד ממש אחרי מנחה, ועכשיו היא רק סוגרת עניינים אחרונים לפני שתכנס לחדרה לשנת לילה, מנחם צריך עוד מעט לחזור מסדר הלימוד שלו, והיא תחכה לו לבנתיים על הספה, נותנת לעצמה כבר דקות של שקט.
אבל כנראה שהמציאות לא אוהבת את המנוחה הזו, שכן רשרושים מבעד לדלת נשמעים לפתע, ואיתם דפיקות מהססות.
“רק רגע” אומרת שרה לדלת וקמה מהספה בכבדות מה.
היא מסיטה את הבריח, פותחת עם המפתח, בפתח עומד מולה נער, פניו כבושות בקרקע, חולצתו נראית לא מכובסת בכלל, נוגדות לחלוטין את הנעלי ספורט הטובות לרגליו.
“שלום וברכה, מה שמך?” מתעניינת שרה.
“אמממ, למה זה משנה?” מרים אליה הנער מבט מבולבל.
“כי כאן כל אחד אומר מה שמו, גיל, ולמה הוא הגיע ורק ככה אפשר להיכנס, אתה בטח מבין שיש גם ילדים שהם לא ברשות עצמם, וזה יכול להוות בעיה משפטית חמורה” הביטה עליו שרה והוסיפה “וחוץ מאיתנו אף אחד לא אמור לדעת, כל עוד אתה מעל גיל שמונה עשרה” אמרה שוב מביטה על מבטו שמושפל שוב לרצפה.
“טוב, זה רק בשבילך הרבנית, נכון? אמרו לי שאפשר לסמוך” את חצי המשפט אמר חצי לעצמו.
“כן בטח, ואפשר בהחלט לסמוך” פנתה שרה לעבר הספריה, מביאה איתה את המחברת האישית שלה, פותחת בעמודה המלא האחרון מעבירה עוד דף, דף נקי וחלק שיתמלא כעת.
“אני רושמת” החזיקה את העט ופנתה אליו “איך קוראים לך נערי?”.
“אני אהרון דבורין, בן תשע עשרה” מבטו שוב ברצפה.
“מצוין, יש לך תעודת זהות? אתה בודאי מבין את העניין” כל פעם מחדש לא נעים לה לבקש, אבל מנחם אמר לה שזה חייב להיות עקרוני, כי אחרת…
“כן” הושיט ידיו לכיסים מנסה לשלוף משם, מוציא, ארנק עור מפוצץ, במה? מצית, שתי סיגריות מעוכות ותעודת זהות.
“הנה” הושיט את ידו, מחזיר את שאר החפצים למקומם בכיס.
שרה לקחה את התעודת זהות, מביטה בתמונה הנשקפת משם, וכל פעם מחדש ליבה נצבט, לראות את השחור לבן, בחיוך תמים ומתוק מחייך אליה מהכרטיס, ולנסות להשוות לדמות שעומדת מולה, עם חולצת טריקו לא מכובסת ובלורית עם ג’ל על הראש.
“כן, אממ.. לא ממש דומה” נבוך אהרון שמולה.
“זה בסדר, זה בדיוק המקום הנכון” חייכה לעברו שרה, כותבת כמה פרטים מתעודת הזהות למחברת שלה, סוגרת אותה בתפיחה “טוב, יש מזרונים מחוץ לדירה, אני יבוא לפתוח לך, כרגע תישן בסלון, במידה ואתה נשאר כאן, נסדר לך מיטה באחד החדרים, בסדר?” פנתה לראות את המבט של אהרון שמולה.
“טוב, אממ… אני נראה לי ילך כבר מחר, פשוט רק היום הסתבכתי ואין לי בדיוק איפה ל…” שרה קטעה אותה “זה בסדר, אני לא שואלת שאלות” חייכה לעברו והתקדמה לעבר הדירה לידה, נקשה שלוש נקישות על הדלת, הקישה את הקוד, ופתחה לרווחה.
הסלון היה יחסית ריק, בחור אחד נראה חולף מכיוון המטבח לאחד החדרים, נעצר לפתע, רואה שמישהו נכנס.
“שלום הרבנית, זה אחד חדש כאן?” פנה לעומד מאחוריה.
“כן פיינשטיין, תראה לו איפה המקלחת, מטבח, יש שם עוד אוכל, נכון?” נכנסה שרה למטבח סוקרת אותו במבט מהיר, על הכיריים היא רואה את הסיר שהכניסה כאן בצהרים, שתי תבניות על השיש, יש שם עוד כמה מנות.
“אפשר לחמם את האוכל במקרוגל” ציינה שרה, רואה שכבר פיינשטיין עורך סיור קטן לדייר החדש.
“להתראות” פסעה לכיוון היציאה מהדירה.
“תודה הרבנית” עמד מאחוריה אהרון, נבוך לגמרי, הדלת נסגרה.
*
היום היה מתיש מתמיד.
ישיבת הצוות היתה מרוחה ממש, והיא היתה צריכה להיות כל הזמן בפוקוס, מה קורה והאם עכשיו הגיעה תורה לספר מה עשתה אתמול והיום, אז היא פשוט המתינה, מנסה להישאר בפוקוס, ובסוף בכלל שכחו ממנה, התעכבו על נושא אחר, ובגלל שהגיעה שעת ארוחת הצהרים של כל חברי הצוות, אז עומר אמר “טוב חברים, אני חושב שדברנו מספיק להיום” וככה הישיבה נגמרה.
והיא גמורה!
העבודה של היום דורשת מאד! וזה שאין הרבה משרות בהישג יד ומרחק, הרבה מחברותיה וגם היא בתוכן, נאלצות לנסוע את המרחקים האלו כל יום, הלוך חזור, פרט אולי ליום אחד מהבית.
וחברותיה הנשואות טרויות וותיקות, לא ממש מבינות כנראה, על מה התלונה שלה בתור רווקה, לעצמה.
אפילו פעם אמרה לה מישהי, כשהן נפגשו באיזה מסיבה לחברה-כלה שלהן “וואו, כשאת רווקה את יכולה לעשות מה שבאלך, לא מחשבנת שעות וכזה, אז לך זה לא משנה לעבוד רחוק” חתמה את המשפט שהיה רווי בהרבה חכמה ורגש, לא מבינה בכלל דבר או שניים בענייני רווקות והמתנה.
היא כבר מחלה לה בליבה, אבל עדיין, היא יודעת טוב מאד מה חושבות כולן, והיא מצידה, רוצה להיות כל כך בצד העסוק הזה, והעמוס הזה, הלוואי!
הנסיעה עברה לה בדימדומים, האוטובוס נסע לאיטו, עייף ומזיע ממזג האוויר השורר בחוץ, והיא בתוכו.
אולי באמת היא תנסה להצטרף לאיזה הסעה מאורגנת או טרמפ לבית, הנסיעות האלו מעייפות אותה לחלוטין!
לתגובות / הערות והארות כאן
-
פרק 2:
החמישה ישבו סביב השולחן, מחכים לראש שלהם לתחילת הדיון, הוא תמיד מאחר כמו שהם יודעים, וזה היה עיתוי טוב לדביר לעלות את הנקודה שבוערת לו כל כך.
“תגידו חברים, אתם לא מרגישים שלפעמים אתם מכבים שריפות כל היום, זאת אומרת, מה העניין שאנחנו כל היום מנסים לסכל פיגועים, לגלות תשתיות טרור, לתפוס מבוקשים, אם זה מה שאנחנו עושים כל היום והמצב לא משתנה לטובה?” דביר עמד, ידיו על השולחן, חייב תשובה!
“מה קרה דביר? לשם מה רצית לבוא לעבודה פה? לכל עבודה יש מטרה וזה המטרה כאן, לא מצליח להבין את השאלה האמת” הביט עליו אור במבט תמה לרגע וחזר לשוטט במכשיר שבידו.
“בכל מקרה, אני רוצה לדעת מה המטרה הזו פה” הביט דביר על כולם, מחפש במבטו פרטנר לשאלה ולחיפוש התשובה יחד.
“יש דברים שאנחנו לא יודעים” הביט אליו אריק, מחייך חיוך מסתורי, אחריו הרימו עוד כמה מבטים מהשולחן מביטים עליו גם הם.
“יש לי שאלה, ואם יש למישהו תשובה אני אשמח” החזיר דביר לעבר כולם מבט מלא משמעות, אין עניין לחשוף קלפים סתם, זה השיעור הראשון שהם למדו פה.
“דביר, די עם השאלות האלו, אתה עובד בעבודה שעוד הרבה היו רוצים להיות בה, מקבל משכורת שמספיקה לכמה כמוך בשפע, והכל טוב, מה אתה מחפש בעיות? רוצה שיסגרו את השב”כ?” יוני הביט עליו מקצה השולחן, תוך שהוא סוקר את כל החבר’ה שסביבו.
“כפיר אמר שהוא יתעכב עוד חצי שעה, חושב שיש לנו זמן בשבילו” אור מעדכן, מביט על כולם “אני יוצא למטבח, מישהו רוצה טרמפ” חייך לחבורה והתרומם מכיסאו, מותח את שריריו.
“אני בא, יש מקום?” קפץ יוני מצחקק.
“שב מאחורה” סימן אור באצבעו, יוני עומד לידו “עוד מישהו?” שאלו שניהם את החבורה “דביר, בא תירגע עם כוס קפה” סימן יוני לדביר להתקרב, השניים מחכים.
דביר הגיע, אולי כוס קפה טובה תעשה לו את העבודה, הוא חייב תשובות.
*
יעל נכנסת למשרד, מחתימה כרטיס וצועדת לכיוון החדר שלה.
הכל שקט בשעות המוקדמות האלו של הבוקר, אף אחד כמעט לא נמצא, היא מדליקה את האור בחדר, ויוצאת למטבח להכין לעצמה קפה של בוקר.
“בוקר טוב יעל” רענן עומד שם, כוס קפה בידו.
“בוקר טוב” ממלמלת יעל, צועדת לכיוון בר המים.
“וואו, יפה שאת ככה מקדימה!” אמר רענן נשען על השיש.
יעל נגשת למקרר מוציאה את החלב הכשר, צועדת לבר המים, לוקחת משם כוס נייר נקיה, שמה כפית אחת של קפה, שתי כפיות סוכר, ומחכה שהמים ירתחו.
“צריך להמציא איזה בר מים שהמים תמיד רתוחים שם, אה? מעצבן לחכות ככה על הבוקר” רענן עדיין שם, נשען על השיש, מדבר.
היא מתחילה להרגיש לא נעים, אבל בסך הכל, הוא בנאדם בסדר גמור, לא בעייתי או משהו, והוא ככה נחמד עם כולם, ואין שום עניין שהוא תהיה הסנובית היחידה, נכון?
“נכון” אמרה יעל מחכה עדיין, לא נעים לעמוד עם הגב לעומד מולך שעוד מדבר, ויעל מסתובבת אליו.
“הו, עכשיו רואים כמה שאת עייפה” צחק רענן לוגם מהכוס של עצמו.
יעל הורידה מבטה לקצה נעליה, לא נעים לה המעמד הזה, אבל מה היא אמורה לעשות? היא כאן חדשה סך הכל בקושי חודש, ורוצה שיהיה עליה רושם טוב, אז היא באמת משתדלת כמה שיותר להיות טובה, נחמדה, כמו שמצפים ממנה.
“לא ממש” חייכה יעל “תודה”. ניסתה לחתום את השיחה.
העומד מולה לא ניחן בכושר הבחנה מדוייק, או שניסה פשוט להיות כזה “זה בסדר, מי לא עייף בעבודה זאת?” עדיין נשאר רענן שעון על גבי השיש.
המים הודיעו בצליל קצר שהם כבר מבעבעים ומוכנים למזיגה, ויעל הסתובבה, מוזגת לעצמה כחצי כוס מים, מוסיפה חלב והחלה צועדת, ביד אחת כוס קפה וביד השניה החלב, לכיוון המקרר.
רענן התרומם גם הוא מהשיש, וצעד לכיוון המקרר פותח אותו “לא תצליחי גם ככה לפתוח לבד”.
יעל נבוכה עוד יותר, מכניסה את בקבוק החלב למקרר מלמלת “תודה” ויוצאת מהמטבח.
רענן אחריה, פונה לכיוון שמאל, למסדרון שמוביל לחדרו, והיא לימין, לחדרה.
*
בוקר.
אור שמש שותף את כל המרחב, בסלון בעיקר, המזרן, הרצפה, וריח הנקיון באויר, גרמו לאהרון לקפוץ לרגע ולהיזכר בקורות אותו אתמול.
יעקב פיינשטיין היה ממש חביב, הראה לה איפה כל דבר, ולא חפר לו בכלל, הוא ראה שיש עוד כמה בחורים בחדרים אחרים, חלקם היו ישנים במיטות, חלקם התארגנו לשנת הלילה.
יעקב בכלל בלי ששאל אותו, חימם לו מנה גדושה במיקרוגל, וממש דרש ממנו לאכול, אמר שככה המנהג כאן, אוכלים, מתקלחים והולכים לישון.
וזה מה שהוא עשה, אכל, התקלח, ונכנס למזרן בסלון שיעקב לבנתיים ארגן אותו קצת עם מצעים, כרית ושמיכה.
וברגע שהוא נכנס למזרן והתכסה בשמיכה, הוא הגיע מהר מאד לעולמות מתוקים של שינה, שוכח מה קורה.
ועכשיו בוקר, והוא נזכר בהכל.
הוא קם מהמזרן, מתקדם לכיוון הדלת, שם הוא רואה לראשונה דף גדול ומסודר, ומה שנראה כמו תורנויות של נקיון, קניות, סדר עד לפרטים הקטנים.
“אז אתה הולך להישאר כאן?” קול לא מוכר מאחוריו, אהרון הסתובב.
“אה?” שמואל סוקר אותו במבטו מכף רגל ועד ראש “אתה נראה צריך מכונת כביסה או משהו, לא?” הוא מביט שוב לתוך עיניו.
“תודה, אני, אממ, אני כנראה הולך” לא ברור לו מה זה המקום הזה פה.
“לאן תלך?” שאל זה מאחורי שמואל, קושר את נעליו, מתרומם, מותח קצת את אבריו, ומזדרז למטבח, מכין לעצמו קפה חזק.
“אני יחפש לאן כבר” מה הסיפור של כל החבר’ה כאן?
“מה יש לך לחפש בחוץ? זאת אומרת, למה הגעת לכאן אתמול בלילה? יש לך לאן לחזור בכלל?” שאל אותו בכנות זה מאחורי שמואל, כבר חזר עם כוס הקפה החזק שהפיץ ריחות לכל עבר.
“צא עם הכוס קפה שלך למרפסת, יש לנו מפיצי ריח טובים יותר” צעק שמואל אחרי אלי שיצא למרפסת הפתוחה.
אהרון עמד נבוך, חוזר חזרה למזרן שלו, מקפל את השמיכה, מניח את הכרית עליה, ואת המזרן מניח נשען על הקיר.
“למה באת לפה בכלל?” הגיע אליו שמואל, מבטו באמת כנה, הוא נראה מזדרז ליציאה, רק אולי לא רוצה לפספס את הבחור שמולו.
“מישהו אמר לי שכאן אפשר למצוא מקום לישון, למה אתה פה בכלל?” החזיר לו אהרון בהתרסה.
“אין לי בעיה לפרט לך למה אני כאן, אבל אם באת לכאן, ולא היה לך מקום לישון בלילה, למה שבלילה הבא יהיה לך איפה לישון אם לא במקום שמצאת עכשיו?” החזיר לו שמואל מבט מלא משמעות, כיתף את תיק הגב שלו ויצא מהדירה.
אלי חזר מהמרפסת, מקמט את כוס הקרטון שלו, משליח לפח במטבח ונכנס לחדרו.
רובי עוד שוכב במיטה, עמוק בתוך השמיכה “רובי, אתה יודע שזה לא מה שעושים פה, תמצא לך מה לעשות, רק לא לעשות את מה שאתה עושה עכשיו” אלי חיפש את הטלפון שלו, הוציא מהשקע, הכניס לכיס, המחשב נייד גם הוא מחליק לתיק, המטען מתחת למיטה של רובי “אולי תקום כבר?” אלי מתכופף מתחת למיטה, מוציא משם את המטען ועוד כמה טישוים יד שניה ואבק “ותנקה גם את החדר היום” הוסיף אלי הערה נוספת לפני שיצא מהחדר, בדרך ללימודים שלו.
אהרון עוד עמד שם, לא יודע איפה לשים את עצמו.
“מה אתה עומד כאן? אם אתה נשאר, אתה צריך לדבר עם הרב או הרבנית” הביט עליו אלי בעיניים גדולות ויצא מהדירה.
עכשיו יש יותר שקט, והוא לא יודע מה הוא עושה עם עצמו, אולי יש עוד כמה בחורים בחדרים, כמו רובי שהוא שמע את אלי מדבר איתו וההוא לא הגיב בחזרה.
הוא צריך לחשוב באמת עם עצמו מה הוא עושה הלאה, וכדאי כמה שיותר מהר.
אהרון יצא מהדירה, שולח מבט אחרון לאחוריו, השמיכה והכרית מסודרים יפה על הספה בצד, המזרן גם הוא לא ממש מפריע למעבר, סגר את הדלת, והחל פוסע לאן שיוליכוהו רגליו.
אשמח כמובן לקבל תגובות, הערות והארות כאן
Log in to reply.
