סיפור בהמשכים / וירטואז’

[תהילה ב]

פרולוג:

פעם, כשעוד הייתי קטן והגבולות גם הם היו מטושטשים, נורא, היה לי אח. אח גדול, לפחות פי שניים ממני. הוא גם היה חכם, ממש גאון. ככה כולם אמרו. אבל לי זה לא היה אכפת אז. אהבתי אותו, הערצתי אותו, הוא היה בשבילי הכל. אבא ואמא לא אהבו את זה, ואני, אף פעם, לא הבנתי למה.

גם היו לו כל מיני דברים חכמים, כאלו שאבא כינה אותם שטויות ואמא רק נפנפה מולם ביד ועשתה מין פרצוף כזה, מוזר, שהצחיק אותי אבל ממש הרגיז אותו.

אני חושב שזה הדבר היחיד שלא אהבתי בו, איך שהוא מתרגז. והוא היה עושה את זה הרבה. כשזה היה קורה, תמיד ברחתי לחדר וחיכיתי שהוא יפסיק להעיף דברים ולהגיד מילים ממש לא יפות. אחר כך הוא היה נעלם, לפעמים ליום, לפעמים גם לשבוע.

גם את זה אבא ואמא לא אהבו, אבל הוא לא שאל אותם, הוא גם לא סיפר מתי הוא הולך לחזור. פשוט נעלם, וזהו.

כשהוא היה חוזר, אבא ואמא לא אמרו לו כלום. הם גם אמרו לי לא להגיד לו כלום, אז לא אמרתי. רק הסתכלתי בו בעיניים גדולות ועקבתי אחריו מדלת הכניסה עד לדלת החדר שלנו. משם כבר לא יכולתי יותר, כי הוא היה טורק אותה אחריו ולא יוצא עד שאמא היתה מבקשת ממנו שיבוא לאכול.

ומאז הוא היה חוזר להיות האח הטוב שלי. הוא היה מקשיב לכל מה שיש לי לומר, גם כשזה היה משעמם אותו מאד. הוא היה יוצא איתי לטיולים, כאלה שאמא הרשתה. הוא גם היה מספר לי סיפורים מצחיקים, על כל מיני יצורים ועולמות מוזרים, כאלה בהם העצים היו צבעוניים, החיות היו מדברות ואנשים יכלו לעוף.

“לעוף?” שאלתי אותו אז בעיניים נוצצות “ממש כמו ציפורים?”

“כמו ציפורים” הוא הנהן בראשו וצבט את אפי.

“בטוח?” עיקמתי מולו מצח. אני אולי לא חכם כמוהו, אבל גם לא טיפש “אתה בטוח שהם לא עושים את זה עם רחפנים?”

“בטוח, בטוח” הוא שוב הנהן, הפעם יותר חזק “יש להם כנפיים!”.

“כנפיים!” מלמלתי נדהם “אבל – אבל איך?”.

“בדימיון” הוא נקש באצבעו על מצחי “הכל אפשרי”.

“אה” זה אכזב אותי, אולי כי גם אני רציתי כנפיים “אז זה לא שווה”.

“אני -” הוא עצר לרגע והבנתי ששוב הוא מתלבט אם להראות לי משהו שאבא ואמא לא מסכימים “אני יכול להראות לך משהו ממש שווה” הוא לחש בסוף “אבל שום מילה. שומע?”

שמעתי, וודאי ששמעתי. אבל גם רציתי לראות, לא רק לשמוע. “כן, כן” עניתי, נלהב.

נאור התבונן לתוך העיניים שלי, העיניים הירוקות שלו נצצו גם הן. הוא התרומם מן המיטה, צעד על קצות האצבעות עד לדלת החדר שלנו, הסגורה, סובב את המפתח, הלך עד לתיק הגדול שלו, חיטט בו כמה דקות וחזר לשבת לידי כשכפות ידיו צמודות זו לזו, טומנות בתוכן משהו ממש שווה, כנראה.

“נו?” נדנדתי לו “אני כבר רוצה לראות”.

“חכה” הוא צחק “אני בונה פה מתח!”

לא הבנתי מה הוא בונה, אבל כן הייתי מתוח. עיני עקבו אחרי כפות ידיו, הנפתחות לאט לאט, מגלות לי דבר מה פצפון, מתכתי, שיש לו ראש, שתי ידיים, שני רגל-

“זו בובה” אמרתי, מאוכזב.

“לא. מה פתאום” נאור גיחך “זה רובוט”.

“רובוט?!” תמיד דמיינתי את הרובוטים בגודל של בן אדם רגיל, אף פעם לא חשבתי שהם כל כך קטנים.

“כן, רובוט”.

“ט-ו-ב” משכתי את המילים, כמו שנאור לימד אותי לעשות “הוא לא נראה מעניין בכלל”.

“כי הוא מכובה, מצחיק אחד” נאור צחקק, הניח את הרובוט הפצפון על השידה שבין המיטות שלנו, על הרגלים שלו וקרא “תתעורר בַּאדי”.

הרובוט, שבראש שלו היה את כל מה שיש לי בראש, פתח פתאום עיניים זוהרות וגם הקו מעל הסנטר שלו נפתח.

“שלום, נאור” הוא אמר בקול מוזר, קצת כמו הרב’ה שלי, שמעשן הרבה סיגריות.

“מה שלומך, באדי?”

“פ’סדר, ואתה?” באדי השיב.

זה היה קצת מצחיק, כי הוא דיבר בדיוק כמו שנאור דיבר.

“אתה יודע” נאור מרפק אותי וקרץ “עם אִיתַי הכי כיף שבעולם”.

“ואִיתִי!” הרובוט לא אהב שנאור שכח אותו, הפנים שלו ממש הראו את זה.

“נכון” נאור הנהן “עכשיו לך לישון, אני רוצה ללמד את איתי להעיר אותך”.

העיניים של הרובוט מצמצו לרגע ואז האור בהן כבה והן נסגרו לגמרי.

“להעיר אותו?” זה נשמע לי קצת מוזר, אפילו שנאור עשה את זה מקודם “להגיד לו להתעורר?”

“לא. תגיד לו בדיוק ככה: שלום, קוראים לי איתי, אני מאד רוצה לדבר איתך”.

“למה? זה ממש ארוך!” ולא כיף בכלל “אני רוצה כמו שאתה אמרת!”.

“כי את חתימת הקול שלי הוא מכיר ואת שלך לא, אז תצטרך להגיד בדיוק את המילים האלה”.

נאור אמר לי פעם מה זה חתימת קול, אבל זה משהו מסובך, שקשה להסביר “בסדר” אמרתי “מה להגיד?”

נאור אמר איתי מילה במילה את מה שאמר לי קודם ואז הרובוט באמת התעורר, הוא גם דיבר איתי ועשה כל מיני פעלולים מצחיקים שביקשתי ממנו לעשות.

“הוא באמת ממש שווה!” אמרתי בסוף, כשנאור החליט שמספיק ועוד מעט אמא תבוא לקרוא לנו לארוחת ערב.

“נכון” נאור הסכים איתי “ובגלל שאהבת אותו, אז אני אשאיר לך אותו במתנה”

“יש!” כמעט צעקתי מהתלהבות, רק היד של נאור חסמה לי את הפה, הזכירה לי שאמא במטבח, קרובה אלינו.

“אבל תחביא אותו, בסדר? שאף אחד לא ידע”.

“בסדר” הנהנתי שוב ושוב, למרות שלא ידעתי איפה.

נאור חייך, חיוך קצת ממש גדול ומאד מזויף, קם מהמיטה ישר אל התיק שלו וכיתף אותו על הגב.

“אתה הולך?” הוא תמיד נעלם עם התיק הזה, תמיד! לא רציתי שהוא ילך, היה לי כל כך כיף איתו.

“אני צריך ללכת. כן” החיוך שלו נעלם מהפנים שלו. ואחר כך, גם הוא.

אבל הפעם הוא לא חזר, לא אחרי שבוע, גם לא אחרי שבועיים, אפילו לא אחרי שנה. לא ראיתי אותו עוד מאז, גם לא העזתי להדליק עוד את באדי, כי כל פעם שהסתכלתי עליו יצא לי לבכות, והרבה.

אמא גילתה בסוף את באדי, אבל היא לא אמרה כלום, אולי כי זו היתה המזכרת האחרונה מהאח האהוב שלי, היחיד. היא גם לא לקחה לי אותו והוא נשאר מוחבא במגירת הגרביים שלי, מחכה לנאור, שיחזור.

ולא ידעתי אז, לא ידעתי שזו טעות לא להדליק את באדי, כמו שלא ידעתי שאני אהיה בעולם ההוא, המוזר. שאני אראה את העצים הצבעוניים, אשמע את החיות המדברות ואדבר עם האנשים המעופפים. ולא אדע שאני מדמיין, כי זה לא היה אפשרי בכלל. זה היה כל כך מציאותי שכמעט אבדתי בו, באותו עולם.

[תהילה ב]

אשמח לכל תגובה, הארה והערה, פה – סיפור בהמשכים / וירטואז’ / תגובות

[תהילה ב]

פרק 1:

אף פעם לא הבנתי איך יכולים בני אדם להיות שונים כל כך, גם אם הם חולקים שטח אדמה משותף וצפוף עד אימה.

קופסאת סרדינים. זהו בדיוק התיאור המתאים לבני ברק, עם אותו ניחוח ישן שלא השתנה ב30 השנים האחרונות. למרות שהעולם השתנה מאז, מאד. אבל אסור לדבר על זה, אסור לפזול החוצה, אחרת אני אמצא את עצמי שם, בודד ומנוכר. ואני לא יכול לעשות את זה לאבא, בוודאי שלא לאמא.

יש כאלו שכן הצליחו להכניס את העולם החיצוני פנימה, הם בהחלט בודדים, גם מנוכרים במידת מה. אבל הם חיים טוב. הם לא צריכים, למשל, להיתקע בפקקים האינסופיים של העיר ההמונית הזו, במקום זה, הם יכולים לשגר את עצמם מנקודה לנקודה בלחיצת כפתור. לרוב, הם אפילו לא צריכים לצאת מהבית, יותר פשוט לשדר את ההולוגרמות שלהם לכל אירוע מעניין, אפילו לעבודת עסקים, ולחוש את אותן תחושות מדויקות שהיו מרגישים לו היו נוכחים במקום.

מעניין, נכון? גם מאכזב שכל הדברים האלו, המתקדמים והנאורים כל כך, הם מחוץ לתחום, נכון?

אבא לא אוהב את הדעות שלי, אז אני משתדל לא להשמיע אותן… אמא, ובכן, אמא היא סיפור אחר לגמרי. איתה לא מדברים על קדמה, בשום אופן שבעולם.

עשיתי את זה פעם אחת, הבהרתי לה את דעתי לגבי הסירוב המוחלט של המגזר שלנו להשתמש במכוניות מעופפות. זה הרי מיושן יחסית, עברו מאז שנות דור וזה יכל לחסוך כל כך הרבה פקקים!. ואז היא בכתה, פשוט בכתה. ואני הבנתי שהיא חושבת על נאור, שהמשטרה נואשה למצוא אותו, למרות כל האמצעים המשוכללים שלה, שגם משתדרגים כל הזמן. על זה שדווקא הקדמה היא זו שלקחה אותו, העלימה אותו ממנוּ. וכנראה היא לא תחזיר אותו, כי עברו מאז כבר יותר משמונה וחצי שנים.

הוא אמור להיות כבר בן עשרים וארבע, בחור גדול, אחרי שנות הטיפש עשרה הלא מבורכות בכלל, מניסיון. הוא היה אמור לקבל טיפונת שכל, מבחינת בגרות, כן? כי הוא גאון, כבר אמרתי, ולחזור הביתה, להינעל בחדר עד שאמא תבקש ממנו לצאת. אבל הוא לא עשה את זה. אולי בגלל ששם, בחוץ, הרבה יותר מעניין. ותמיד היה לו קשה עם המעבר מחיי החילוניות הסוערת לאילו החרדיים, הסגורים מדי, הפנאטים לטעמו, גם קצת לטעמי.

נסחפתי, יותר מדי, אולי בגלל האיטיות בה מזדנב אבא בטור המכוניות המעלה פיח וההרצאה שמושמעת ברקע, ממשיכה מאותה נקודה בה אסף אותי אבא שבוע שעבר. ואני לא טיפש, קל לדעת שהיא מיועדת לאוזני, הרי למה שאבא ירצה לשמוע על נזקי הקדמה? הוא המבין הכי גדול בתחום!

המבין הכי גדול בתחום מביט בי ובדרך חליפות. לא שיש למה, הפגוש האפור, המקולף, הוא אותו פגוש ממקודם. הוא נמצא גם באותה נקודה, רק עכשיו הוא מואיל להשתחרר ממנה, לאפשר גם לנו לחצות את הכביש, מהר בטרם יתחלף הרמזור.

“אתה מתרגש?” שואל אותי אבא, כששוב אנו נתקעים.

“מתרגש?” אני חוזר אחריו. מה יש להתרגש מישיבה גדולה, כזו שלא רציתי בה בכלל?

“אתה יודע – חברים חדשים, רבנים, שיעורים” הוא מכחכח “זה אמור לרגש”.

“לא יודע” אני כנה, תמיד הייתי “זה לא נשמע מרגש”.

“טוב” אבא מניד בראשו, וזו המילה האחרונה שהוא אומר עד שאנו מגיעים לישיבה הגדולה, החדשה, של הנוער המתמודד, שאין בכלל קשר בינה וביני.

“להוריד לך את המזוודה?” הוא כבר שם יד על הידית, מושך אותה כשאני מנענע בחזקה בראשי.

“אני אסתדר, אבא” אני ממהר להגיד, רואה את הפגיעה בעיניו “אל תטרח”.

אבא לא טורח, רק עוקב אחרי בעיניו כשאני מסובב את הרכב, פותח את הבגאז’, שולף את המזוודה שידעה הרבה מעברים בשנה האחרונה וכנראה גם פה לא תישאר זמן רב. אין מצב שאני נשאר פה שבוע שלם, פשוט אין.

“להתראות” אני מנפנף לאבא ומתכוון לזה שהדבר יקרה מהר, יותר משהוא חושב.

“בהצלחה!” אבא חיובי כל כך, אני חושב לרגע להחזיר לו גם ברכה דומה. לא עושה את זה, כמובן.

אבא אינו מחכה עד שאבלע בדלתות הישיבה, שממוקמת בבנין בן חמש קומות ונראית מיושנת בדיוק כמו הפיאט האפורה שנסעה לפנינו מקודם. הוא מתניע ונוסע, נעלם לאט לאט באופק, המצומצם למדי.

אני מסובב את פני, מאחל לעצמי בהצלחה בכישלון הגדול הבא והמוכוון שלי וגורר את המזוודה העייפה על פני אבני הדרך העקומות, מרעיד אותה כל כך, אולי כדי שהיא תהווה תירוץ הולם כדי לחזור הביתה, עוד היום.

אשמח לכל תגובה, הארה והערה, פה – סיפור בהמשכים / וירטואז’ / תגובות

[תהילה ב]

המשך פרק 1:

חדר ועידה AR5E:

הם חמישה, הטובים ביותר, מוכשרים ברמת על, נמצאים בדרג הכי טוב שיש תחת הבוס הגדול, ובכל זאת, מול הנער המושלך למולם, על רצפת הפרקט, הם מרגישים חסרי אונים, פשוט כך.

“מה עושים עכשיו?” מתנער לבסוף גיימלייף, ידיו מונחות על ברכיו כשהוא מתרומם, עיניו עוברות על חבריו.

“הוא יודע יותר מדי, אנחנו לא יכולים לאפשר לו להתנתק” כח-על מצמצם עיניים ומקפיץ את לוח הגיים באוויר.

“תפסיק את זה” גיימלייף חוטף מידיו את הלוח, מניח אותו על השולחן “בסוף אתה תנתק אותו בטעות!”.

“קודם כל, צריך להבין מיהו”. אומר האנטר, חולץ מעליו את הקסדה, נושף ברוגז “אחר כך צריך לערב את סייב, להגיד לו שימחק את התודעה שלו”.

“זה נוגד את האמנה” מאסטר מניד בראשו, חולץ גם הוא את הקסדה “הוא ימות ואז הלך עלינו”.

“אתקשר לסייב, בטוח יהיה לו פתרון לכך” האנטר אינו נבהל. הוא מוחא כף, מאפשר ללוח הגיים לקפץ מולו. “טול-בוקס, התקשרי לסייב. אנו צריכים אותו בדחיפות”

“סייב אינו זמין כרגע” הלוח מהבהב בזמן שקול מתכתי עולה ממנו “הוא התנתק לפני כשעה, עם התראה שיחזור לפעילות בעוד שעתיים”.

“לא מעניין אותי. שלחי לו עדכון שאנו מחכים. העניין אינו סובל דיחוי”.

הלוח מתקתק. בינתיים סוקרים החמישה את חדר הוועידה רחב הידיים, שכעת לא ניכר רמז לסדר שהתחולל בו מחצית השעה לפני כן.

קול פוף עדין נשמע וסייב מופיע במלוא הדרו, מתבונן בהלם בכיסאות ההפוכים ובמסמכים הממלאים את הרצפה. מבטו מתקבע בנער, שפתיו נחשקות.

“איך זה קרה?” הוא משתנק “לא אפשרתם לו להתנתק, אני מקווה”.

“אנו לא טיפשים עד כדי כך” פייטבוי מתעורר מן ההלם בו היה שרוי עד עתה “הטול- בוקס שלו אצלנו, כיבינו את הגדרת הניתוק האוטומאטית”.

“מעולה” מהמהם סייב “אם כי מעולה זו ההגדרה האחרונה שהייתי מעניק לסיטואציה הנוכחית”.

החמישה מהמהמים. האנטר לוקח פיקוד “חשבתי למחוק את התודעה שלו ולשחרר אותו כך”.

“בעיה. סעיף A6.2 באמנה” סייב מניד בראשו, מאסטר משגר להאנטר מבט יודע-כל, גאה. “צריך למצוא דרך בה הוא לא יוכל להתנתק ומצד שני מוחו ימשיך לשדר”.

“אין דרך למחוק לו את הזכרונות?” גיימלייף מצביע על מצחו “נחזיר אותו לעולם המציאות ונסיים את הסיפור”.

“אפשר למחוק את זכרונות השחקן” שולל סייב “שזה אומר איבוד כל הקשרים, הכלים והיכולות בעולם הווירטואלי. אבל במציאות הנער יזכור הכל”.

“זה גרוע” אומר כח-על “לא ייתן לנו כלום”.

“וודאי שלא” מסכים האנטר, ידו מנענעת את כתפו של סייב כשהוא חוקר “אין שום דרך אחרת למחוק את התודעה שלו ולאפשר לו להמשיך לחיות?”.

“אין” סייב החלטי “וגם לא תוכלו להשאיר אותו ככה הרבה זמן, הוא צריך להיות פעיל בכדי לשדר”.

“תמצא פתרון” האנטר קשוח “בשביל זה אנו משלמים לך”.

סייב אינו מגיב. הוא תופס באחד הכיסאות, הופך אותו, מתיישב עליו באנחה. ידיו מתרוממות לרקותיו, מעסות אותן.

החמישה מתבוננים בו בשתיקה, עיניהם קודחות אל תוך מוחו. הוא ממשיך בשלו, שפתיו קפוצות.

“אאוריקה!” הוא קופץ על רגליו לאחר מספר שניות, חיוך נצחון פרוש על פניו.

“נו?!” להאנטר אין סבלנות למתיחת עצבים, גם לא להקרנת גאוותו עד שיואיל סייב לדבר.

“אפשר למחוק לו את הזכרונות ולהעתיק את התודעה שלו לשחקן בטא או גמא” סייב נוטף אושר, שאינו משפיע על השאר.

“עכשיו הסבר לכאלה שפחות מבינים? מה זה ייתן?” שוב האנטר.

“אני לא צריך להסביר מה זה שחקני בטא וגמא, נכון?” סייב לועג. האנטר מהדק את אגרופו “ברגע שבו הוא מועתק לאחד כזה, הוא בעצם הופך להיות אותו שחקן. כך הוא לא יוכל להתנתק ועל הדרך מוחו ימשיך לשדר”

החמישה מחליפים מבטים, סייב משלב את ידיו, מרוצה.

“אז בעצם זה אותו הדבר כמו עם השאר?” תוהה כח-על “פשוט צורת חיבור אחרת?”

“זה – זה -” האנטר מעביר את מבטו מכח-על לסייב, מזועזע “אנחנו לא יכולים לעשות את זה, הוא לא במרכז המחקר!”

“אז תקחו אותו לשם” מבטל סייב “זו לא פעם ראשונה שאתם עושים את זה”.

“נקודת החיבור שלו היא מגיים-סנטר” מאסטר מניד את ראשו “מקום ציבורי, מרושת במצלמות מכל עבר. מסוכן מדי”.

“החלטה שלכם” סייב מושך כתפיים “הסיכון הוא שיגלו שהמח שלו לא משדר מול זה שהוא משדר ולא מצליחים להעיר אותו”.

“ואם השחקן ימות?” קולו של מאסטר חרישי “מה יקרה אז?”

“הוא ינותק. אצל שחקני גמא זה קורה, והרבה. אז זה עלול להיות מסוכן” מסכים סייב. “אבל אם תבחרו בשחקן בטא, לא תהיה בעיה. הם בני אלמוות”.

החמישה שותקים, עיניהם דוקרות את מראה הנער הקפוא, שעיניו פקוחות, בוהות בחלל.

“וירטואז'” זורק לבסוף האנטר, גורר את חבריו להתבונן בו בבהלה.

“הוא שחקן העל” גיימלייף מניע את ראשו בחרדה “אף שחקן אלפא לא ראה אותו מימיו. חוץ ממנוּ אין אחד שיודע את מלוא כוחותיו”.

“נכון” מסכים האנטר “כבר שכחתם את הסיבה בשלה התכנסנו היום?”.

“אבל זה מוקדם מדי!” מתרגז מאסטר “הטבעים שלו פראיים מדי, אנו עלולים לאבד אותו!”.

“אז נאבד אותו” האנטר אדיש “ואז נבטיח לעצמנו שהוא לא יתעורר. לעולם”.

*

וירטואז’:

מעולם לא ידעתי שחלום יכול להיות כל כך מציאותי, אבל איני מצליח למצוא שום הסבר לכך שאני עומד כעת באמצעו של יער, בידי חרב אדירת מימדים, שנוזל צהוב מטפטף ממנה על גבי דבר מה שעיר, שנראה מעין הכלאה של זאב וצבי. החיה כבר אינה ראויה לתוארה, ראשה מונח במרחק משמעותי מן שאר גופה והדם הקולח ממנה דומה יותר מכל לזה שנוטף מחרבי.

“אדוני?” הקול החתולי מאחורי מקפיץ אותי, החרב נשמטת מידי, נעלמת בקול אוושה עוד לפני שהיא נוחתת על הקרקע.

ההפתעה המלאה מצפה לי כשאני מסובב את ראשי, רואה לנגד עיני גור אריות קטן, היחיד בסביבה, רק אליו אני יכול לשייך את הקול ממקודם.

“אפשר לאכול כעת?” הוא מתקרב אלי, זנבו מתחכך ברגלי. לנגד עיני הוא גם הולך וגובה, רעמתו מתמלאת והוא אינו נראה כבר גור, בכלל לא.

אני מסב ראש אל החיה, בולע רוק. שוב אל האריה.

“נפצעת” אומר לי האריה מבין שיניים מחודדות “איך זה קרה?”

רק כעת אני מרגיש בפעימות הכאב על לחיי, דקות ועדינות, כמעט לא קיימות. ידי מתרוממת, ממששת את שלושת החתכים המדממים בקצב שהולך ומצטמצם, עד שנעצר לגמרי. נעלם, כמו החתכים. רק נוזל כחול וצמיגי על אצבעותי אומר לי שהחתכים היו ועוד איך. בחלום כמובן. הרי דמי אמור להיות אדום. וגם חתכים אינם נסגרים כל כך מהר.

חיות אינן מדברות. הן גם לא גדלות בין רגע. צבע שיערו של זאב אינו חום- צהבהב, רגליו אמורות להיות קטנות ועבות בהרבה מגודל רגלי החיה המונחת על הארץ, דוממת. גם ממצחו לא אמורות לצאת קרניים שגודלן עולה על גודל זרועי. ומכך, אף על פי שאיני מבין מדוע, בטוח לי שמדובר בחלום.

“אינך רעב? האדון לא אכל כבר שלושה ימים!” האריה כבר אינו לצידי, אלא לצד החיה, משיניו ניגר נוזל צהבהב, מחליא. משום מה, בשר החיה אינו מעורר את תיאבוני, על אף שבטני אינה שקטה כלל. מדוע הרגתי אותה בכלל? האם חשבתי לאכול מבשרה, כמו שעושה האריה?

“מה שמך?” אני שואל אותו. אם הוא מדבר, מן הסתם יש לו כזה. עיני מופנות הלאה, אל עצי היער, בוחנות בהפתעה את צבעיהם המגוונים ואת העלים הוורודים-סגולים המהווים את צמרותיהם.

“לאון” הוא אומר בפה מלא, ההפתעה ניכרת בתשובתו “האדון בעצמו העניק לי את השם!”.

אני מהנהן ומתיישב על הארץ, מקפל את ברכי בין שתי ידי, טומן את ראשי ביניהם. משהו פה מוזר, לא הגיוני, איני יודע אפילו למה.

“ומה השם שלי?” אני שואל בהיסוס, ידי רועדות מעצם השאלה. אני צריך להתעורר! עכשיו!

“השם של האדון?” לאון, כעת בדמות הגור, מניח את שתי רגליו הקדמיות על פרקי זרועי, עיניו מביטות בי בפליאה.

“כן, מהו?” אני מפנה לו צמד עיניים פעורות לרווחה. זהו חלום נוראי. מדוע אני לא מתעורר? לאן, בכלל, אני אמור להתעורר?

“וירטואז'” משיב לי לאון וכבר הוא מפנה לי את גבו, חוזר למימדיו הענקיים וממשיך לקרוע בשיניו את בשר החיה.

ואני? ממשיך לבהות באפילה, עד שמאירה השמש. ולא, אני לא מצליח להתעורר איתה.

אשמח לכל תגובה, הארה והערה, פה – סיפור בהמשכים / וירטואז’ / תגובות

[תהילה ב]

איקסים –

[תהילה ב]

פרק 2:

איתי:

אם חשבתי שתוך בנין הישיבה יראה מוזנח, הרי שלהפתעתי אני מוצא אותו מרשים במיוחד.

הקירות צבועים בצבע שמנת אחיד, עליהם תלויים פוסטרי חיזוק אישיות מעוצבים בגרפיקה מושכת עין. רצפת הקרמיקה שתחת רגלי מבהיקה ומצוחצחת מניקיון ומאפשרת לי לגרור את המזוודה ללא השמעת רחש עד לחדרו של מזכיר הישיבה, שבאופן מוזר למדי נראה מבולגן יותר מתכולת המזוודה שלי.

אני בדרך כלל לא מתמקד בפרטים האלו, אבל כשחמש זוגות עיניים עוקבות אחרי הנער המסכן החדש שגורר אחריו מזוודה מסמורטטת ועוד באמצעה של שנה, אני בהחלט מעדיף לשים את עיני על כל מקום אחר מלבד לפרצופיהם.

“אז אתה אִיתַי?” סבלנותו של המזכיר, מתברר, ארוכה כמו פניו “מה שלומך?”

“בסדר” אני ממלמל. אין לי טעם ליצור קשרים אם אני עוד יום, יומיים לכל היותר, עף מפה “איפה החדר שלי?”

“קומה שניה. חדר 20” אומר המזכיר, הבעתו משתנה לרגע “החדר הראשון, כן?”

זה מקל עלי, אבל גם מכעיס אותי שככה בכזו קלילות מודיעים על חולשתי בפני כל אחד.

“תודה” אני בולע, מפנה את גבי ובורח משם.

הקומה השניה מקבלת את פני באותו אופן בו קיבלה אותי קומת הקרקע, רק המסדרון צר מעט, מה שלא מפריע לי, גם כך דלת חדרי ממוקמת בתחילתו.

אני ממצמץ לרגע אחד מול האויב הכי גדול שלי. דופק קלות על הדלת, רק כדי שאוכל לציין שעשיתי את זה, ופותח.

החדר קטן, מכיל שתי מיטות רגילות ועוד אחת קומותיים, כשנראה שזו העליונה פנויה. הגיוני שהמקום הכי גרוע יישאר פנוי, אבל לפחות יש בו יותר פרטיות.

“אתה!” נער בעל תווי פנים מרוחים משינה צועק אלי מהמיטה הקיצונית משמאל “איתי משהו במקרה?” טון קולו יורד פלאים.

“כן” אני מאשר, ידי מחזקת את אחיזתה בידית המזוודה “איתי משהו”.

“טוב” הוא אומר “אז אני סולח לך, אבל רק הפעם”.

לא חשבתי שאתקל רק בנערים בריאים בנפשם במקום הזה, אבל עדין, אני מופתע.

“תודה” אני אומר בכל זאת ומתכוון להמשיך לכיוון המיטה.

“מה תודה?” הוא מתעצבן “אמרתי לך, רק הפעם!”

אני מהסס מה לעשות, מבטי זולג אל שני הנערים האחרים, נראה שגם הם מנצלים את שעת הצהריים למנוחת עמל שייתכן ונמשכה משעות הבוקר המוקדמות.

“יכול להיות-” אפו הסולד מתכווץ “שאתה לא יודע לקרוא?”.

“מה?” אני מתבלבל, האויב הגדול שלי חוזר לעמוד מול עיני.

“כתוב על הדלת” הוא מגחך “להוריד נעליים לפני הכניסה וגם לא לגלגל את המזוודה, אלא להרים אותה”.

“אה” דברים נהיו לי יותר ברורים, אם כי נקלעתי עכשיו למצב ביש ממש “קראתי” אני מושך כתפיים, משקר במצח נחושה ובקול הכי אדיש שלי “וזה לא מעניין אותי בכלל”.

וכך, למול פניו המופתעות, ובשביל להוכיח לו את הנקודה אותה טענתי, אני ממשיך לגרור את המזוודה עד למיטת הקומותיים, מותיר אותה על הרצפה במחשבה שאין טעם לפזר את תוכנה בארון הסמוך לדלת ומטפס אל המיטה שלי, תוקע את האוזניות באזני ושוקע בלימוד.

*

הווה:

הרבה דברים הוא שונא לעשות. לעבוד, למשל, זה אחד הדברים שבטופ. אבל את החובה כחלק מעבודתו להעיר אנשים הספונים עמוק בקונסולה שלהם הוא שונא ביותר.

נרגז מעט מניח יוס את המטאטא לצד דלת הזכוכית של הקונסולה. כעת, כששתי ידיו פנויות, הוא נפנה לדפוק עליו בכח. הדפיקות, כמובן, לא עוזרות, ובאנחת מה הוא פותח את הדלת, מתבונן בהיסוס בקסדת המשחק אותה עוטה על ראשו אדם שמבנה גופו תואם לזה שלו.

“52:36:67.509” מספר לוח הקסדה את רצף זמן הפעילות של השחקן, גורם ליוס לפלוט אוויר בנשיפה.

מישהו אחר היה צריך לעשות זאת, לא הוא. השחקן יכל למות עוד היום אם הוא היה מתעלם גם כן, ממשיך לטאטא את חדר משחקי הפנטזיה ועובר לזה של הרוגלה.

יוס מוצא עצמו סוקר את גופו הישוב של הנער, את בגדיו העממיים. הוא אינו נראה עשיר, רק עשירים יכולים לשלם על שהות כל כך רצופה ולצרף זונדה על מנת לשרוד את התהליך.

זוהי אינה קונסולת הזונדות, סתם קונסולה שמיועדת לשימוש של לכל היותר 12 שעות, כפי החוק, ומכיוון שכך אין לו ברירה אלא ללחוץ על כפתור הקשר הקבוע בחלקה העליון של הקסדה. ולחכות, עד שיואיל השחקן להתנתק מעולמו המדומיין ולשוב אל המציאות.

זה לא קורה, גם כשעוברות עוד 20 דקות משמרת ושתי לחיצות חוזרות.

אסור לו להוריד את הקסדה, הנזק שיקרה אם יעשה זאת הינו מוות מיידי לשחקן וכליאתו לנצח מאחורי סריג ובריח. האפשרות היחידה היא ליצור קשר עם מנהל הסניף. וזה עוד דבר ששנוא עליו, מאד.

מנהל הסניף מגיע לאחר כמחצית השעה, צועד על משמניו לעבר הקונסולה. משלח את יוס לדרכו בנפנוף יד נרגז.

יוס נוטל חזרה את המטאטא וממשיך בשלו, שורק לעצמו מנגינה שלא ברורה גם לאוזניו. הוא מספיק לסיים את חדר הפנטזיה, כמעט גם את חדר הרוגלה כשקול סירנות נשמעות היטב מלמטה, נשארות שם לזמן רב מהרצוי.

“אתה מצאת את השחקן?” המדים נדחפים לטווח ראייתו עוד לפני שפמו העבה, החום, אפו הנשרי ועיניו הקטנות של השוטר, שידיו אוחזות בטאבלט גדול מימדים.

הוא שונא שוטרים, שנא אותם מאז עצרו את אחיו הגדול, כשהיה רק בן 7. כעת הוא נסוג לאחור, מתבונן בו בחשש.

“כן” אוסף יוס את אומץ רוחו. האם השחקן מת? דווקא לכותרות הוא אוהב לעלות, אף על פי שמעודו זה לא קרה לו.

“כמה זמן הוא כך? מדוע אינו בקונסולת זונדה? מדוע לא הערת אותו לפני כן?”

שאלות רבות יש לשוטר, יוס מוצא עצמו מתגונן “הייתי במחלה מתחילת שבוע” הוא נובח “כך שלא אני הוא זה שהייתי אמור להעיר אותו”

“הבנתי” השוטר מקליד דבר מה “כמובן שאנו נבדוק את גרסאתך. תעודת זהות?”.

“הוא מת?” יוס פוער עיניים, מעולם לא ראה גופה, לא ייתכן שראה היום כזו ולא הספיק לתעד.

“למזלך לא” השוטר אינו נחמד, כמו כולם, זו הסיבה שהוא שונא אותם כל כך “אבל נראה שהוא חווה קצר מוחי כלשהוא, הוא מפונה לבית החולים”

*

וירטואז’:

עוד יום עובר, עוד אחד מגיע כמעט לסופו. ומלבד להמשיך לבהות באדמת העפר עליה נחות רגלי ושאר גופי, איני מצליח לעשות דבר.

לאון נראה דווקא מרוצה מהעניין. הוא מלקק את פרצופי מדי פעם, מגרגר לעברי בפעמים רבות אחרות ומשפשף את פרוותו הרכה ברגלי בשאר הפעמים.

לבסוף ריח צחנת גווית החיה הוא זה שגורם לי לקום על רגלי, לחפש מקום אחר בו אוכל להמשיך לחשוב מה ואיך קרה לי שאיני זוכר דבר ומדוע אני בטוח כל כך שמדובר בחלום ושהמציאות, כפי שהיא התבררה למולי בימים האחרונים, מתעתעת בי.

רגלי נשמעות לי ללא בעיה, שזה מעט מוזר עקב העובדה שלא אכלתי ושתיתי דבר ביומיים האחרונים. לטענת לאון, שצמוד אלי כמו כלב פודל, קדמו לכך שלושה ימים נוספים.

בן אנוש אמור לאכול בשביל שיהיה לו כח לפעול, אמור גם לשתות באותה מידה, אפילו יותר. אבל מלבד לתחושת רעב וצמא המלווה אותי, איני מרגיש איזשהו דלדול כוחני כלל. להיפך, אני מרגיש חזק כל כך, כאילו יש ביכולתי להזיז הרים ולעקור עצים שלמים על גזעיהם.

אני גם מנסה זאת ושלושה עצים ששורשיהם מונפים אל על מבהירים לי שלא טעיתי. ושוב החלום הופך ומסתרבל לתוך עצמו. במין הזייה חולנית ומזעזעת.

“לאון?” אני מחזיר לריכוז את גור האריות שמקפץ להנאתו על העלים. מתפלא כיצד גודל גופו משפיע על התנהגותו. “היכן ניתן למצוא מים בסביבה?”

“נחל, אדוני?” שוב מתבונן בי לאון בפליאה כזאת שגורמת לי לדרוך על המקום בעצבנות.

“כן. נחל, נהר, ים, אוקיינוס. היכן ניתן למצוא מים?” התשובה שלי נרגזת בוודאות, לאון מעגל כלפי את עיניו.

“שם, אדוני” זנבו מצביע לכיוון המשוער.

“הפסק לקרוא לי אדוני” אני אומר וממשיך לצעוד, יודע שהוא עוקב אחרי. דבוק עוד יותר מהחלום הזה.

“לא לקרוא לאדו -” קולו רודף אחרי, משתתק “איך לקרוא לך, אם כן?”

“לא יודע” רגלי מתיזות עפר לכל עבר, מעידות על עוצמת הרגשות הגואות בי, אני כמעט נחנק מהן “איך שנראה לך, כל דבר אחר מלבד אדון”.

“טוב, אז אני אקרא לך בשם שלך” הוא עוקף אותי בריצה ומהנהן למולי בשערותיו הדלילות.

השם שלי אינו וירטואז’, אני מודע לכך כשם שאני מודע לעצי היער החולפים על פני בצבעי העולם כולו ולאור הכחול הסובב כל מקום בו אני שם את עיני. אך משום שאין לי רעיון לשם אחר שישמע תקין, הגיוני ואולי גם מוכר יותר, אני מסכים עם לאון בשתיקה, שנמשכת עד שאנו מגיעים לנחל המבהיק למולי בצבע כחול-ירקרק. צבע מוכר מאד, יש לציין.

צבע המים המשקפים את תכול השמים מעליהם מוכר, אבל הפרצוף הניבט לעיני כשאני גוחן מטה, אוסף בין כפות ידי מעט מים ובא להרוות את צמאוני, אינו מוכר לי כלל.

אני בוהה בהלם בפרצוף הבהיר הניבט למולי, בצבע עיני הכחולות, שאורן מוחזר אלי מן המים, מסנוור, בשיערי הכחול גם הוא, מקורזל ועומד כאילו קפא במקומו ובשיני המחודדות, כאילו היו של חיית טרף, כמו של לאון, שלוגם מן המים בהנאה ואינו מרגיש אפילו מעט מבהלתי.

*

הווה:

נראה שבשורות טובות באות בצרורות. תחילה הודיעה לה זלדה על אירוסיה של ביתה. אחר כך צלצלה שולמית לעדכן על התאריך לברית של הנכד, שבשונה ממה שחשבו כולם, לא תידחה עקב הצהבת, שרמתה צנחה פלאים מאז ביקשו את ברכתו של הרב.

ואז, כאשר נראה היה שהשיחה מגיעה לסיומה, הופיעה לה שיחת ממתינה. חסויה. וכאילו לא עברה שנה מאז נעלם איתי שלה בלי להותיר אחריו עקבות, היא עונה בלב מלא תקווה.

“שלום, הגעתי לגברת מעוז?” הקול מאחורי הקו אדנותי כל כך, מעלה בה התרגשות נוספת.

“כן” דקלה בולעת את המילים “זו אני”.

“מדברת שולי, מהמשטרה. בנכם נמצא לפני שעה” קולה של השוטרת יבש כל כך. רק למשמעו היא כמעט מתעלפת.

“איתי?” היא צועקת “או נאור?” הם לא יכלו לציין במי מדובר? למה להכאיב לה? למה?

השוטרת מעבר לקו שותקת רגע “איתי” היא מציינת אחר כך, קולה נמוך, משתהה “איתי מעוז”.

“איפה? תני לי לדבר איתו! בבקשה” המילה האחרונה לשם נימוס בלבד, לו יכלה היתה משגרת עצמה אל עבר הקו.

“זה בלתי אפשרי כעת, גברתי. הוא -” השוטרת מהססת קמעה, ליבה של דקלה נופל. “הוא בבית חולים כעת, תוכלי לבוא בבקשה לתל השומר? אנו מחכים לך שם”.

היא אינה שואלת מי, לא איך, כמה או למה. צעדיה פונים אל עבר חדר השינה, קולה מזדעק, מעיר את גידי שעלה לישון ממש לפני דקות בודדות.

עשר דקות אחר כך הם מוצאים עצמם ברכב, שועטים אל עבר העולם החיצון, מתרחקים מהחממה השמורה החוסה תחת השם בני ברק, דבר שלא עשו שנים.

אשמח לכל תגובה, הארה והערה, פה – סיפור בהמשכים / וירטואז’ / תגובות

[תהילה ב]

פרק 3:

איתי:

כמה קשה זה להיות הבחור הכי טיפש בכל מוסד לימודים בו אתה דורך? כמה קשה זה לדעת שרק הדיסלקציה היא זו שגורמת לך להיראות כזה?

קשה בדיוק כמו העובדה שאתה יודע שהעולם המודרני מצא לדיסלקציה תרופה בדמות שבב מוח עצבי, ואתה, רק בגלל איזושהי החלטה שרירותית של כל מיני הנוגעים בדבר, לא יכול להשתמש בה.

זה לא שאני אוהב קדמה, אני מבין היטב את הנזקים שלה והבור שהיא פוערת מתחת לכל אחד שמציץ לתוכה. אבל – כן. כואב לי שאני לא יכול ללמוד כמו שהייתי רוצה, כואב לי שעוד מאז אני זוכר את עצמי טענו בפני שאין לי עתיד, כואב לי לראות את האכזבה בעיניים של אבא כששוב אומר לו ר”מ כזה או אחר שמוטב שאצא לעבוד במקום לחמם כסא ולבהות בדף גמרא, הפוך, במשך שעות על גבי שעות. כואב לי. הגיוני, לא?

אבא תמיד טען שאני לא משתדל מספיק, שבמקום להשקיע את המוח הגאוני שלי בהינדוס חוטי חשמל ולוחות אם במטרה שברורה רק לי, אשקיע אותם בניסיון לרכוש את יכולת הקריאה. ניסיתי, ניסיתי עד שהאותיות הפסיקו לצאת במחול לנגד עיני והתחילו לתקוף אותי בקצוותיהם המשוננות. נמאס לי בסוף, אז התחלתי לחפש פתרונות אחרים, כאלה שאבא היה מורט את שיערות זקנו אם היה יודע עליהם.

גם מצאתי. ולא היה מאושר ממני כשזה קרה. יכולתי לקרוא! באמצעות האזנים שלי, אמנם, אבל יכולתי להבין את האותיות הפורחות של הגמרא! יכולתי להקשות! הצלחתי לתרץ! היתה לי היכולת סוף סוף ללמוד ולא רק לשמוע את האחרים עושים זאת!

כמה זמן האושר שלי ארך? לא הרבה. אחרי הפעם הראשונה בה ניסיתי ללמוד בבית המדרש כשבאוזני תחובות אוזניות ואני מתנדנד בהנאה צרופה שלא ידעתי מאז יום היוולדי, מצאתי את עצמי מסולק. וזה קרה שוב ושוב. נראה שהיה עדיף לשבת ולבהות בקירות על פני לשמוע שירים ולשחק עצמי כמתמיד גדול, כך לפי דברי המשגיח התורן.

אף אחד לא הבין, ואני לא יכולתי להסביר. ההסבה שביצעתי לאוזניות שלי לא היתה מתקבלת יפה בכלל. החברה החרדית, בשונה מהעבר, לא סלחנית לאנשים המודרנים, גם אם זה נובע מאילוץ. האילוץ שלי, כך נראה, לא עניין אף אחד.

לכן אני פה בעצם, על אף שאיני מוצא קשר ביני לבין שלושת הנערים שנראה שהם מכלים את כל שעות אור היום בשינה עצלה, ובאותו אופן, לא ברור לי כיצד הצליח ר”מ הישיבה האחרונה ממנה סולקתי לשכנע את אבא שזהו המוסד המתאים לי ביותר.

הפלוס היחיד, שמתחיל בהחלט למצוא חן בעיני, הוא העובדה שכשאני עולה לבית המדרש, פותח דף גמרא ומפעיל את האוזניות על מצב המרת טקסט – אף אחד מבין מעט הנערים המלהגים סביב אינו מקדיש לי תשומת לב מיוחדת וגם הר”מ שצועד פנימה מעט לאחר מכן וגורם להם להשתתק, אינו מעיף לעברי מבט קלוש.

כך עוברת לה שעה, ועוד אחת. מתישהוא מתפללים סביבי מנחה, אחר כך גם ערבית. בית המדרש מתרוקן אט אט מיושביו המעטים. האורות נופלים בזה אחר זה, משאירים אותי בחשיכה כמעט גמורה שאינה מפריעה לאוזניות להמשיך לבצע את תפקידן עד לגמר הסוללה, אז אני שומע ביפ עלוב ומבין היכן הייתי עד עתה.

זה מוצא חן בעיני, מוצא חן כל כך שאני מחליט להגדיל את קיבולת הסוללה בהזדמנות הראשונה שתיקרה בפני ואפילו חושב שאולי, רק אולי, אשקול ברצינות לבטל את שלל התוכניות הגרנדיוזיות שלי להעפה זריזה נוספת.

רק אולי. משום שגם כך השם שלי אינו טוב במיוחד, וכבן שני ואחרון למשפחה חוזרת בתשובה שהבן הגדול שלה העדיף להישאר בעולם החילוני ולהיעלם שם, לא צפויות לי הצעות שידוכים נורמטיביות, כך שלהישאר פה ולהזיק עוד יותר לשם שלי – לא בא בחשבון.

אבל עוד מוקדם לזה. בינתיים, אני יכול בהחלט להנות מן הספק.

*

וירטואז’:

כמה זמן אפשר לנעוץ עיניים בבן דמותך הנשקף מן המים? בכל מצב רגיל, לא יותר מ2-3 דקות. במצב שלי, אני מנצל את כל רגעי האור שהולכים ומתמעטים ככל ששוקעת השמש ועד שהיא עושה זאת סופית.

אני שוב אוסף בין כפות ידי מים, הפעם בעיניים עצומות, חושש ממה שהראה שם ומהאור שזרח קודם מעיני ומן הסתם כעת יבלוט יותר על רקע החשיכה. המים קרים וצלולים, טעמם אינו שונה משציפיתי. זה מרגיע אותי מעט, רק מעט.

“לאון?” כמו קודם, אני מפריע לו בקפיצתו העליזה במים, מסלק תוך כדי מפרצופי אי אילו נתזים גדולים במיוחד.

הוא עוצר משאגותיו העולצות יחד עם כל גופו, מביט בי בראש נוטה מעט הצידה.

“אתה יכול אההההממ לגדול, כמו קודם?”

“לגדול?” הוא מלקק את שפמו בהבעה כזו שבכל מקרה אחר היתה מעלה חיוך על פני.

“כן” איני יודע אם כל דבר שאני אומר לו לא מובן לו כי אני הטיפש מביננו, או הוא “להיות אריה, גדול”

“ככה?” הוא שואל שוב, הפעם תוך כדי הדגמת יכולתו האגדית.

“כן, ככה”

“בסדר” הוא יוצא מן המים, מתנער, מתיז עלי עוד מים ומתיישב. ושותק.

מתאים לי דווקא יותר צורתו הנוכחית. קודם כל – הוא יושב. זה לכשעצמו טוב. דבר שני – הוא גם שותק. ואני לא יכולתי לצפות לטוב מזה.

גם האפילה טובה לי, אולי כי כך אני מצליח לחשוב יותר בבהירות. לחרוט בארבע אצבעות כף ימיני. ארבע!. מעגל גדול ולכתוב בו, איני יודע איך, את כל שמטריד אותי.

היתה לי חרב שלשום. שנעלמה. הרגתי חיה מוזרה בעלת דם צהוב. לי עצמי יש דם כחול ויכולות ריפוי מהירות. מדי. לא ישנתי כבר יומיים. אני לא מרגיש עייפות בכלל. לא אכלתי חמישה ימים. אני לא מושפע מכך, אם כי הרעב בהחלט מציק לי. יש לי חבר או עבד מוזר בצורת אריה. שיכול לחזור להיות גור בשניות בודדות. עם אופי תואם. יש לי שיניים חדות. שיער בצבע כחול בתספורת שלא ראיתי מימי ועיניים שזורחות בכחול עמוק.

זה מפחיד, אבל כשאני מצרף את כל העובדות אחת לאחת, משמיט את חלקן שאינן קשורות אלי ישירות, אלא נלוות. אני מגיע למסקנה פשוטה, אך הזויה במיוחד. אם חשבתי עד עתה שאני בן אנוש. אז הפתעה נוספת – אני לא.

מה אני כן? אני לא יודע. אבל בשום אופן שבעולם, איני אנושי. על אף שאני מרגיש כך.

מה זה בכלל אנושי? השאלה מבלבלת אותי, גורמת לי לנשוך שפתיים בעוצמה. שיני חדות, שכחתי את הנקודה הזו. הטעם המר שעולה בפי דוחה כל כך שאני יורק פרץ דם כחול החוצה, משאיר את פי פתוח עד שהדם חדל לזרזף ומנגב את פי בשרוולי. מגלה שכמו שחשבתי – הפצע כבר איננו.

“אני רעב” נוהם לאון לצידי, מעיר אותי מהרהורי.

הוא מתרומם ממקומו, מתנער שוב, מרכין את אפו מטה, אל החריטות שקבעתי בעפר ומרחרח.

“אני רעב” הוא אומר שוב ומתחיל לרחרח את האוויר.

גם אני. אם אודה בכך, אני מסוגל לטרוף את לאון בשלמו- אני מנער את ראשי בחוזקה. לא באמת חשבתי את זה עכשיו, ממש לא. אין שום סיכוי שבעולם, גם לא הקטן ביותר שא-נ-י אוכל אריה בשלמותו. גם אם הוא יהפוך, במיוחד למעני, לקטן יותר.

אני מתכווץ אל תוך עצמי. מבין פתאום שגם אם שרדתי חמש ימים ללא אוכל ואני עדין מרגיש במיטבי, אין זה אומר שעלי להמשיך בצורה הזאת. דמותה של החיה האחרונה שהרגתי עולה למול עיני, בטני שמקרקרת בתזמון מופלא מבהירה לי את שאני צריך לעשות. אחרת, אם אדחה את זה עוד, בטעות גמורה אוכל את לאון.

אני מפלצת, לא בן-אנוש. פשוט מפלצת. והמפלצת שבתוכי אומרת את דברה, היא רעבה ואני לא מצליח להתנגד לה, אני גם לא בטוח שאני רוצה.

“איפה החרב שלי?” אני שואל את לאון, נאבק ברצון לנעוץ בו את מלתעותי. מעדיף להפנות לו את גבי.

“על הגב שלך” הוא משיב לי בקול מרוצה. אולי מבין שאני הולך לצוד. זה גם מה שעשיתי לפני כן? לפני שקרה לי משהו שמחק את זכרונותי?

איני מרגיש דבר מעל גבי, אך כשאני שולח את ידי מעל כתפי בשביל להבין אם, כמו שאמר לאון, יש שם חרב. אני מצליח להרגיש במוט מתכת ארוך מעט. משיכה מעלה באלכסון גורמת לי להשתנק בכאב כשהחרב משספת את לחיי השמאלית עד מצחי.

זה לא היה מוצלח. העולם שהופך בין רגע לחד-מימדי מבהיר לי זאת יותר מהכאב המשתק ומהדם הזב מעיני בכמויות.רגע אחר כך, חוזר העולם לדו-מימדיותו. גם נשימותי חוזרות לסדרן.

לאון ממצמץ למולי בבלבול אך אינו אומר דבר. אני נושם עמוק, שואף לקרבי את שלל ריחות היער ובתוך כך את ריחן של שאר החיות המסתובבות בו.

איני תוהה על הגילוי האחרון. אני מורעב. כעת הגיע זמנה של הארוחה.

*

הווה:

העולם התקדם הרבה מאז הם החליטו לסגת ממנו, להצטופף תחת צילה המגונן של עיר התורה, להשאיר מאחוריהם את הכל, להתחיל מחדש במקום שלא תמיד שש לקבל אותם בידיים פתוחות. גידי תמיד היה גאה בפלאפון הטיפש-חכם שלו ודקלה בבית המופעל באמצעות שתי ידיה, ללא עזרה אוטומטית חדשנית ועוד כמה דברים שיכלו להפוך את חייהם לקלים יותר, לו רצו בכך. אבל הפרופסור, זה שמתהדר בכינוי מורכב למדי שממנו הם מצליחים לקלוט רק צמד מילים מוכר מאד המסתכם במדעי המח, בז לכל עמלם ולא נראה מעוניין לפרט מעבר להשגתם, על אף שהוא עושה זאת לבסוף.

“מה הכוונה התנתקות תודעה?” דקלה שואלת, חשה מבולבלת כל כך.

“זהו מצב בו התודעה מתנתקת מהגוף המציאותי, כשזה קורה, השחקן מת” מסביר הפרופסור, אצבעותיו משולבות זו בזו סמוך לסנטרו “אבל המקרה של איתי שונה. כאן הגוף המציאותי מצליח לשמור על הקשר התודעתי, אך הגוף הווירטואלי ניתק ממנו”

“לא הבנתי” דקלה ממלמלת, עיניה נפגשות עם של גידי “אפילו לא מילה”.

“המצב בשטח הוא שהגוף הווירטואלי שלו אינו מתקשר, גם לא מתוך המשחק, לכן הוא אינו מצליח להתנתק ובעצם להתעורר” הפרופסור דוחף מעלה את משקפיו שגלשו לכיוון חוטמו “זהו מקרה חריג מאד. אין לנו ידע מה גרם לזה, מלבד להשערה שמדובר בקצר מוחי”

“קצר מוחי” גידי מהדהד. הוא מכיר את המילים היטב.

“כנראה קצר מוחי” מדייק הפרופסור “המשמעות היא שבאמצע המשחק הוא חטף אחד. מעין אפילפסיה. אבל אני לא רואה שהוא חולה בה”.

“לא” גידי לוחש “אבל אני כן”.

“כן?” הפרופסור מרים אליו מבט מבין זגוגיות משקפיו “אם כך, זה רק מאשש את המסקנה, אפילפסיה לעיתים עוברת בתורשה”.

“אבל לאיתי לא היו התקפים” דקלה מנענעת בראשה “מעולם”.

“מעולם זהו דבר יחסי ומשתנה” הפרופסור מחייך בנימוס “את מן הסתם יודעת שאפילפסיה אינה דווקא מולדת”.

היא יודעת. לגידי גילו ממש לפני נישואיהם.

“איך זה קשור?” דקלה פורשת כפיים “גם אם זו היתה אפילפסיה הוא היה אמור להתעורר”.

“בשנים האחרונות התגלו תובנות אדירות על המח ונפתוליו, אבל עדין איננו יודעים הכל. כרגע איתי אינו מתעורר למול הקריאות שלנו” הפרופסור נאנח “חיברנו אותו לזונדה. המדדים התייצבו בחצי שעה האחרונה ושדרי המח שלו תקינים”

“אני לא מבינה” דקלה מתנשפת, גידי מלחלח את שפתיו “מה הבעיה להעיר אותו? אעשה זאת בעצמי!”

“לא ניתן להסיר את הקסדה ללא רצונו” קולו של הפרופסור מתקשח “אלא אם את רוצה להרוג אותו”

“ל-לא” היא מתגמגמת, עיניה מלאות לחלוחית “ממש לא”.

“מה הקשר?” נושף גידי “למה שהסרת הקסדה תהרוג אותו? למה שזה יקרה?”

הפרופסור מציץ בשעונו “ראו” הוא אומר “בעבר, עוד בזמן פיתוח העולמות הוירטואלים, היו מספר מקרים בהם נותקו שחקני הניסיון מן הקסדות באופן חיצוני. הם מתו מזה, ניתוח מוחם לאחר מכן קבע שהם לקו באירוע מוחי קשה ביותר” הוא עוצר מעט, עיניו עוברות עליהם “אין למדע תשובות מדויקות למה זה קורה, אבל בהחלט ניתן לשער שהגורם הוא אותו גורם של רפלקס ההקאה”.

“רפלקס ההקאה?”

“המח בנוי כך שתאי ההכרה קרובים לתאי ההקאה, לכן אנשים רגישים במיוחד עלולים להקיא בעת נסיעה או בזמנים אחרים בהם המח מודע לכך שהוא נמצא בתזוזה אך במקביל הוא גם מודע שלא. במקרה כזה, כאשר המח אינו מצליח לעכל את הסיטואציה בתאי ההכרה, תאי ההקאה הסמוכים מושפעים וגורמים לגוף האדם לפעול באופן לא רצוני ולהקיא. זה גם מה שמשפיע על כך שבעת איבוד הכרה תיתכן סכנת חנק לאדם עקב פליטות”

“לא שמעתי על אדם שמקיא בגלל שהוא קם מחלום” גידי מנענע בראשו “ואין מה להשוות בין הקאה למוות”.

“לא מדובר פה בחלום” שולל הפרופסור, קולו נהיה מהיר, חסר סבלנות “אמנם העולם הוירטואלי הוא לא מציאותי, אך בפועל הוא מרגיש כך בדיוק. ולגבי ההשוואה שציינת, דובר על השערה. וההשערה אומרת כי המח חוטף הלם מן הבדלי המציאות ופשוט קורס, מובן?”.

גידי שותק, אינו רואה טעם בשאלות נוספות.

“מה כן ניתן לעשות, פרופסור?” דקלה מתנערת, קולה מתחנן. מצאו את הילד שלה. אבל הוא אינו מצליח להתעורר.

“רק לחכות. בסבלנות” הוא משיב ומתרומם. מסמן להם שהשיחה הגיעה לסיומה.

“ולהתפלל” לוחש גידי, דקלה מהנהנת ופורצת בבכי.

אשמח לכל תגובה, הארה והערה, פה – סיפור בהמשכים / וירטואז’ / תגובות

[תהילה ב]

פרק 4:

איתי:

“איך היה היום?” זוהי השאלה הראשונה אותה שואל אותי אבא, אחרי שהתפללתי ערבית יחיד ומיהרתי להתקשר אליו, שלא ידאג יותר מדי.

“בסדר” אני לוקח נשימה ארוכה “אני – הצלחתי ללמוד קצת” השתיקה בקו גורמת לי להמשיך “בבית המדרש”.

“יופי, יופי” אבא נשמע טרוד, הוא גם ממהר לאשש את מסקנתי “אני אחזור אליך יותר מאוחר, בסדר?”

אני מוודא שמספר הטלפון של הישיבה מזוהה לו, שכן אבא מתנגד מוחלט להחזקת פלאפון אישי משלי, מאזין שניה אחת יותר מדי לצליל הניתוק ומניח את השפופרת במקומה.

למה ציפיתי בעצם? לטפיחות על השכם? אבא רחוק מדי בשביל זה, לא רק טכנית. אני נאבק בתסכול ובהשלכותיו כשאני עולה לאט את גרמי המדרגות, נאנח לפני שאני פותח את דלת החדר, הפעם בלי תכנון לדפוק ונעצר מול אותו אויב ישן מוכר, שהפעם מגוון השרטוטים הלא מזוהים עליו שונים מאד מהקודמים.

זה מחשיד אותי, אבל האוזניות לא יבואו לעזרתי עכשיו, אצטרך לשם כך בטריה חלופית, להבא אקח אותה איתי.

אני פותח את הדלת, לא מקדיש מבט לשלושת חברי לחדר הנועצים בי מבטים סקרניים וניגש למזוודה שלי, שאיננה.

טוב, זה כבר לא יפה. בא אחד חדש, מילא ישנתם, גם צעקתם עליו קצת, אבל מפה ועד להעלים את המזוודה שלו?!

“איפה היא?” אני מפנה פנים כועסות לנער בעל פרצוף-עדין-מרוח, הוא מחזיר לי חיוך קונדסי, חסר בושה.

“בחדר מספר 23” הוא מגחך לקול צחוקם של חבריו “זה עוד שלושה חדרים מפה, דביל”.

אני מתבונן בו לרגע אחד, יורק לו במבטי אש, מסובב את גבי ויוצא לחפש את חדר מספר 23 בעזרת ההוראות המפורטות, המחשידות גם הן.

החדר נמצא, גם המזוודה שלי. השוכנים בו נחמדים הרבה יותר מאלו האחרונים שפגשתי.

“אתה הבחור החדש?” מברר אחד שבלוריתו השחורה מסוככת על פניו, מכהה אותן עוד “איך קוראים לך, לא אמרת?”

“איתי מעוז” אני ממלמל, מבטי חומק לדלת.

“אני משה” מושיט לי השחרחר את ידו “ואלה יושע, שימי ובנצי” הוא מצביע לכיוונם של שאר החבר’ה שמסתכלים בי כאילו הייתי חמורו של משיח.

“תודה” אני לוחץ את ידו, לוהט כולי. נדמה לי שזו פעם ראשונה שמישהו עושה איתי היכרות מרצון, תמיד הייתי מוקצה מחמת מיאוס.

“תלשין על מי שעשה את זה” אומר לי משה כשאני פונה לצאת אגב טפיחה על השכם “אל תתן לו לדרוך עליך”

“תודה” אני אומר שוב, מעיף לו מבט אחרון וקופא, עיני נעצרות על אחד הפוסטרים התלויים על ארון החדר.

אני אמנם לא יודע לקרוא, אבל תמונות אני יודע לזהות. ולא ברור לי מה עושה תמונתו של אחי, בלבוש אבירים מוזר למראה ולצד קשקוש לא ברור אך צעקני גם לעיני, בחדר של נערים זרים לי לחלוטין.

“הכל בסדר?” משה שם לב לפני החיוורות, עיניו מחפשות את מה שתפס את עיני.

“כן, כן” אני מנסה להתעשת. רושם לי להתעניין בזה מאוחר יותר, אחרי שאראה שתכולת המזוודה שלי נותרה על כנה.

המעבר במסדרון אינו קל, אך המזוודה החבוטה שלי ידעה נוראות מזה ומלבד לחריקה קלה שמשמיעים גלגליה כל שלוש מרצפות, היא מצליחה להתגלגל בשלמותה עד דלת החדר שלי. שם אני מגשש בכיסה החיצוני העליון של המזוודה, מוציא את הבטריה החלופית, מחליף אותה עם חברתה המותשת, תוחב את האוזניות לאוזני ומניח להן לעשות את שלהן.

“נראה אותך קורא את זה, דביל” מצייצות האוזניות את שכתוב שחור על גבי לבן מקומט ומלוכלך, מגשימות את פחדי “המזוודה שלך עברה דירה לחדר 23”.

*

וירטואז:

עז היא עז, נכון? היא שעירה מאד, יש לה זקן, שתי קרניים, רגליים דקיקות, פרסות ו-זהו בעצם.

אז זה מה שאני רואה כעת. עז רגילה, שגם פועה לקראתי בטון שאיני יודע לשייך אם הוא שמח, מופתע או רוגז. אבל אין לי כל כך מה להסס בענין, כי ברגע בו אני שולף את חרבי, הפעם בזהירות יתירה, העז הנחמדה הופכת לעז גדולה במיוחד.

לא כמו לאון, כבר קודם היא היתה נראית בגיל הבגרות שלה, אולי גם יותר. גדולה במובן שהראש שלה עכשיו יותר גדול מכל כולי והעצים שביניהם שהתה לפני שניות בודדות נרמסו על הקרקע תחת מימדיה.

היא גם מרכינה את ראשה לעברי וכשצמד קרניה מכוונות אלי היא מסתערת. הפעם פעיותיה נשמעות כמו שאגות קרב.

אני נבהל וקופץ הצידה. מוצא את עצמי על אחת מצמרות העצים. האמת? נמאס לי. לא חשבתי להגיע לגובה כזה. לא רציתי בזה בכלל. וכעת אני לא יודע אם אצליח לנחות על הקרקע עם שתי רגלים בריאות.

אני לוקח את הסיכון, דווקא מפני שאני יודע שלא משנה מה יקרה לי – אני אשרוד את זה. איך אני יודע? נפצעתי כמה פעמים והחלמתי, לא? זה אמור להיות מספק בהחלט.

אני נוחת על שתי רגלי, הן לא כואבות בכלל, כאילו נחתתי על מצע פרוה רך ומלטף. העז, שמתמקדת כעת בלאון המיילל תוך כדי ריצה מבוהלת, דוחקת בריצתה את העצים, מבחינה בי ושוב היא מסתערת לקראתי.

הפעם אני לא נע, אלא מחכה עד שאני מרגיש את נשימותיה מרפרפות עלי, אז אני רק מדלג מעליה, כדי לא למצוא עצמי שוב גבוה מדי ובזמן שגופי מרחף מעל צווארה, אני משסף אותו עם חרבי. היא נופלת שדודה, מפרפרת לרגע או שניים ואז שובקת חיים. דמה, בצבע סגול מזעזע, מתערבל בעפר.

זה היה קל, כל כך. אני אפילו לא מתנשף ובמידת מה של סקרנות אני מניח לחרב, רואה אותה נעלמת מול עיני עוד לפני שהיא נפגשת בקרקע. כשאני מגשש מאחורי כתפי, שוב אני נתקל במוט המתכת ההוא, של החרב. אם איני טועה, הוא מכונה ניצב.

“לאון!” אני קורא לאריה הלא יעיל הזה. מתעניין לדעת מה היתה הסיבה שהחלטתי לגדל אותו, או סתם ככה לאפשר לו לחיות לצידי. הוא הרי גדל כל הזמן, גם קַטֵן. בין אם ארצה ובין אם לא.

“הרגת אותה, אדו- וירטואז?” הוא קטן כעת והאופן בו שערותיו סומרות ואוזניו נטויות מטה, מכמירות את ליבי.

“כן” אני מעיף מבט לכיוון גופת העז, ממהר להחזיר אותו אל לאון “אתה יכול לאכול”

לאון אינו אומר תודה וכבר הוא מסתער על העז, בולס בכל רגע ורגע עוד מהארוחה, שאמורה להיות גם שלי.

אני רעב. רעב. רעב. רעב. רעב. רעב. אם הייתי מת מרעב, הייתי אוכל מבשר העז כעת בלי חישובים מיותרים. ואני רעב במידה כזו שאני מרגיש כמו מת, אבל לא באמת מת.

שוב אני מחליק לה מבט, קטן כזה. ועוד אחד. אך הפעם מבטי לא מתנתק ממנה ואני צועד כמכושף לעברה, מעביר את לשוני על שפתי. פעם. פעמיים.

איני יודע כיצד, אך דקות לא מעטות אחר כך, אני מוצא את עצמי משליך את אחת מעצמותיה הרחק, מחפש במבטי עוד פיסת בשר, לא מוצא.

זה מנער אותי. רק כעת אני מבחין בכך שמהעז הגדולה לא נותר דבר מלבד גל עצמות אימתני. זה גם מפחיד, מפחיד מדי. אני מתרומם, פוסע לאחורי בהלם קל, צעד ועוד צעד. נתקל בעצם, מועד, מתרומם שוב, ממשיך ללכת אחור עד שגבי נתקל בגזע עץ הנוטה שמאלה, אז אני מחליק מטה, כובש את פני בידי ורועד, כמו דג שזה עתה הוצא מהמים, מפרפר למוות.

משהו קורה לי, משהו רע. איני יודע אפילו אם תמיד הייתי כך, משהו בליבי אומר לי שכן, שאני סתם מופתע, ללא סיבה הנראית לעין. שאני רק חולה, לא יותר מכך. שאני סתם מגזים, סתם מלקה את עצמי, סתם מוטל על הארץ ומגועל מעצמי עד מוות, אבל לא באמת מוות. אני אפילו לא יודע מה זה אומר.

המח שלי משובש לגמרי. החלום הזה, שמרגע לרגע אני מתחיל להבין שהוא המציאות, עגומה למדי, אך מציאות, שיבש אותי לגמרי.

וברגע הזה, בו לאון מתכרבל לצידי ונשיפותיו מעיפות עלי עפר, אני מבין שעלי לעשות משהו, כל משהו, בשביל להבין היכן אני. ומה עלי לעשות כדי להתעורר מהחלום הזה, שגם אם הוא מציאות, הרי הוא סיוט אחד גדול ומזעזע.

חדר ועידה AR5E:

שוב הם מתאספים, הפעם הם מוודאים לפני תחילתה של הישיבה שאף שחקן לא מתחבא מתחת לשולחן, לא מאזין מאחורי הדלת ולא מדביק עצמו לתקרה. הם גם מפעילים סורק במטרה לוודא ששום יכולת לא הופעלה במהלך היום האחרון בטווח 10 מטרים מהחדר וכשהסורק מאשר, הם מתיישבים ומחייכים זה לזה כאילו התכנסו רק לשם כך.

“הכל הלך כשורה” האנטר מחכך את ידיו זו בזו “צפיתם בו?”

“אני לא משועמם” רוטן גיימלייף “אבל הבנתי ממאסטר שלבחור שלנו היה מעניין בשבוע האחרון”

“הוא לא הבחור שלנו” נוזף מאסטר “אבל אני נהניתי מאד, אם כי בהתחלה היה משעמם איתו קצת, הוא היה מכונס במשך יומיים”

“עבר לו” מגחך כח-על “ראיתם את המופע שלו עם המִפְלַצְעֵז?”

“ראיתי” אומר פייטבוי “אבל אותי הטריד האופן בו הוא טרף אותה, הוא לא היה נראה אנושי, יותר חיית פרא”.

“טרף אותה?” תמה גיימלייף “היא היתה בגודל המפלצתי, או הרגיל?”

“המפלצתי” האנטר מחייך “אבל לי זה היה נראה מעולה, הוא חיית פרא עם מראה אנושי מעט, לא יותר מזה…”

“אבל התודעה שלו אנושית!” פייטבוי מזדעק “הוא היה אמור להצית אש, לבשל, משהו… הוא פשוט טרף את כל מה שהשאיר לו האריה שלו. השאיר רק עצמות!”

החמישה נעים על מקומם בחוסר נוחות, כעת מחלחלת לתוכם ההבנה.

“הזהרתי שנאבד אותו” אומר מאסטר לבסוף “והאנטר הסכים איתי, אנחנו לא אמורים להיות מופתעים אם כך”.

“אולי כי לכל האחרים זה לקח יותר זמן? והם נשארו יחסית בשליטה?” כח-על מנסה לתרץ “התודעה שלו לא אמורה להתערבב. לא כך, לא כל כך מהר, התהליך אמור להיות מצומצם ואיטי בהרבה!”.

“נעלה את סייב?” מגשש פייטבוי.

“אין צורך” האנטר חותך. “תן לו להתעסק בעבודה שלו. הטבעים של וירטואז תמיד היו חזקים מדי, אין פלא שהוא הצליח להשתלט על הבחור כל כך מהר. אני דווקא חושב שזו יכולה להיות נקודת מפנה מעניינת במחקר שלנו”.

“אל תגיד את זה” מתעצבן כח-על “אנחנו כל הזמן מוסיפים נתונים למחקר בלי לעלות על תוצאות לקודמים! ואז הבוס הגדול כועס למה לא התקדמנו. זה לא לענין!”

“הוא צודק” מצדד מאסטר “צריך להיות ממוקדים יותר”

“אז בואו נדבר על זה” מסכים האנטר “נתאם עמדות”

“בשביל זה התכנסנו היום, לא?” מגחך כח-על. נהנה בהחלט מהצחוק המקיף אותו עקב דבריו.

אשמח לכל תגובה, הארה והערה, פה – סיפור בהמשכים / וירטואז’ / תגובות

[תהילה ב]

פרק 5:

איתי:

נתפסתי. והפעם זה היה כל כך מהר! בד”כ לוקח לפחות שבוע, הכי הרבה עד כה היה חודש וקצת. זו סיבה טובה, מספיק טובה בשביל שאעשה אחורה פנה, יחד עם המזוודה, ואברח הביתה. גם כך לא נראה שחברי החדר שלי יסכימו לשתוק.

במידת מה, זה מאכזב. אולי כי כן חשבתי להשתקע קצת, להכיר את המקום, לראות האם היתרונות בו גוברים על החסרונות ולשקול בדעתי כמה זמן אוכל להחזיק איתם. אני יכול להתאמץ עוד קצת, לספוג אי אלו עלבונות עד שיגיע הרגע בו אשבר ואברח בלי שום שקלול נתונים נוסף. זה יקרה לבסוף, אין טעם להשלות את עצמי. ואם כן, למה בכלל לנסות?

מאמציו של אבא הם סיבה מספיק טובה, כזו שעבורה אפתח את הדלת, אצעד בפנים חתומות עד למיטת הקומותיים, אניף את המזוודה לזו העליונה ואנעץ פנים זועמות בנער ההוא, שעדין איני יודע את שמו, שגם לא מעניין אותי לדעת.

“אתם לא תעשו את זה שוב! מבין?” אני שואל אותו בטון לוחשני, המתאים בדיוק לסיטאוציה ולמעמד.

“כי ככה אמרת?” הוא מגחך. מאלץ אותי לנקוט בפעילות ברורה יותר, כזו שמערבת את שרירי.

אני מניף אותו באותה קלילות בה זרקתי את המזוודה מעלה, ידי תופסת בצווארונו, ראשי קרוב אליו כדי נשיפה.

“כן. כי ככה אמרתי” אני נושף לתוך פניו, רואה את ההלם והבעתה בהן. מספיק לי בשביל לעזוב אותו, לגרום לו להחליק חזרה אל מיטתו.

“מובן?” אני שואל שוב, מסובב את ראשי גם אל שני חבריו.

הם מהנהנים, הפחד זועק מאישוניהם. אני מרוצה, עד כמה שאפשר להיות מרוצה בסיטואציה עלובה כזו. מטפס אל מיטתי ונפנה לבדוק את תכולת המזוודה.

היא מבולגנת, כרגיל, וקשה לדעת האם משהו נלקח או נשבר. אך ממבט מלמעלה לא נראה שמישהו נגע בה, אולי קצת זז ממעבר הדירה שארגנו לה.

קופסאת העוגיות שדחפה לי אמא מושכת את תשומת ליבי, עדיף בהחלט מללכת כרגע אל המטבח ולגשש האם נשאר אוכל מארוחת הערב האחרונה, שרמתה עדין לא ידועה לי.

העוגיות נגמרות, מהר מדי, אבל לא יקרה דבר אם אלך לישון רעב. גם לא יקרה דבר אם אדלג על מקלחת, אין לי כעת טיפת חשק לתשאל אנשים היכן נמצאות המקלחות, מספיק לי מה שהיה עד עכשיו.

בדרך כלל השינה שלי רגועה, חסרת חלומות ומרגישה נמהרת כזו, כאילו חלפו רק 5 דקות מאז שמתי ראש על הכרית. גם הפעם היא לא מאכזבת ומהר מאד אני מוצא את עצמי ממצמץ מול אור השמש החודר מהחלון ממולי.

במפתיע, מלבדי אין אף אחד בחדר. כבר האווירה מרגישה לי קלילה יותר, מאפשרת לי להחליף את בגדי בנינוחות כזו, עצלנית מעט. אבל כשאני מחטט אחר זוג גרביים, השלווה אובדת ממני לגמרי.

יש רק ארבע מהן, אבל אני זוכר בוודאות שהכנסתי למזוודה חמש. בטירוף אני פורק זוג אחרי זוג, ממשש היטב, כאילו בין הבדים מסתתר לו חוט זהב. שום דבר לא מסתתר שם, וודאי שלא זוג נוסף. אני פורש את תכולת המזוודה על המיטה שלי, מחזיר אליה בגד – בגד אחרי ניעור רציני, כזה שלא מגלה לי דבר. זוג אחד איננו, דווקא ההוא בו מוחבא באדי. עובדת היעלמותם של חברי החדר שלי כבר אינה נראית תמימה כלל.

הם לא עשו זאת כשישנתי, לא ייתכן שלא התעוררתי עקב כך. יכול להיות שהם מצאו את באדי עוד אתמול? מה כבר עשו איתו?

שאלות אחר כך. כעת עלי למצוא אותם. כנראה שהאיום אתמול לא עשה את שלו, או שגרם להם לפעול באפיקים אחרים, כאלה שבוודאות יגרמו לסילוקי.

קל למצוא אותם, אחרי שאני פוסל בוודאות את הימצאותם בבית המדרש וגם את האפשרות לעבור חדר-חדר, נשארה לי רק אופציית חדר האוכל, לשם אני מנווט באמצעות הוראותיו של בחור אחד משיעור ג’.

עוד לפני שאני מגיע לחדר, אני מרגיש בהמולה. צעקות וצווחות עידוד נשמעות למרחוק, גורמות לי להחיש את פעמי ולשלל דמיונות לקדוח במוחי. אני לא טועה, פטיש השניצלים האחוז בחוזקה בידיו של אותו חבר חדר מרגיז מנופפת באוויר למול פני ונוחתת בחבטה על גבי השולחן, מלווית בקריאות קרב סוערות.

“זוזו!” אני דוחק הצידה את הגווים המפריעים לי לראות מי הוא זה המקבל בשתיקה את החבטות הנוראיות. כואב אותן כאילו קיבלתי בעצמי. “זוזו כבר!” אט אט נחשפת בעיני הזוועה, בדמות חלקיו של באדי, רמוסות ומנותצות.

“למה? למה עשית את זה?” בכל זאת פני המומות כשאני מרים אותן לעבר מעולל הזוועה, אם לא השולחן המפריד ביננו מזמן הוא היה טועם ממני.

“אתה עוד מדבר?” הוא מרים את אפו. מעביר את מבטו על כולם, מנופף שוב בפטישו “תראו מה זה, איך אתה מעז בכלל?”

“תעזוב את באדי” אני מתנפל עליו, ידי תופסת בפטיש, לא מניחה לו להמשיך בחבטות האיומות “הוא לא עניינך”.

“יש לו גם שם!” הוא נובח. פניו מאדימות כשהוא מנסה להתנגד לי “לאיזה שפל תגיע עוד, אה? אולי כדאי שתלך מפה. מחוץ לבני ברק, כוונתי”.

“זה לא עניינך!” אני זועם. חובט בו באגרוף כף ידי השניה, צופה בו נזרק לעבר הקיר מאחוריו. מתחרט על זה באותו הרגע, גם אם שום מבוגר אחראי לא היה צופה בפעולתי האחרונה.

“מה קורה פה?” לא הספקתי להכיר את המשגיח עדין, ואף על פי שקיוויתי שזה לא יקרה, קל לדעת שהקול העולה מאחורי גבי שייך לו בדיוק.

אני לא מסתובב, אלא אוסף את חלקיקיו של באדי, מכניס אותם לכיס המכנסיים. מודע שהנערים הסובבים אותי מפלילים אותי בזה הרגע.

“איתי?” המשגיח כבר השיג את שמי, כעת אני לא יכול להתחמק עוד. אין צורך להצטער על כך, זה היה קורה במוקדם או במאוחר, בין אם ארצה או לא.

“מה?” אני מפנה לו פנים חוששות, אין מצב שהוא מחליק על זה. אבא יכעס, הפעם הסיבה כל כך מוצדקת.

“בא אחרי”.

המשגיח לפחות לא נוזף בי מול כולם וברגע בו הוא יורה את פקודתו הוא מסב אלי את גבו, צועד לכיוון היציאה מחדר האוכל, משם צעדיו מובילים אותי אל קומת הקרקע, היישר לחדר הממוקם בסמיכות לזה של המזכיר.

“שב, איתי” הוא מתיישב מעבר לשולחן, מורה לי לעשות כמוהו.

אני יושב על קצהו של הכיסא, מתופף ברגלי האחת על המרצפות, משתדל לעשות זאת בשקט.

“תרוקן בבקשה את הכיס שלך”.

אני יודע בדיוק לאיזה מהם הוא מכוון, שולף מכיסי הימני את באדי, שחלקיו תפוסים באמצעות חוטי מתכת שונים, חלקם מנותקים מגופו.

“זה מה שאני חושב שזה?” המשגיח אינו נוגע בבאדי, רק נועץ בי מבט תוהה, כעוס מעט.

אני לא מגיב, רק משפיל מבט ונושך את שפתי.

“אביך אמר לי מראש שאתה מתקשה מעט בענייני קדמה, אך הוא לא הזכיר את זה” המשגיח משתדל ממש לא להוציא את המילה האסורה מפיו “זה לא משהו מקובל בישיבה שלנו, שלא לדבר שזה לא מקובל בבני ברק כולה”.

אני ממשיך לשתוק. שום דבר שאומר לא יעזור לי, רק יאט את קצב העניינים עד לרגע בו יודיע לי המשגיח על סילוקי.

“בדרך כלל אני מבקש הבהרות משני הצדדים” ממשיך המשגיח בשלו, מכוון למטרה הידועה לי מראש “אך פה נראה שאין על מה. אני לא יכול לאפשר את הישארותך בישיבה עוד”.

הנה, סוף דבר הכל נשמע. התלבטויותי נפתרו הפעם בצורה אחרת משחשבתי. במחיר כבד כל כך.

אבא מגיע מחצית השעה אחר כך, אינו מאפשר לי ליטול את באדי איתי אלא מבקש שאזרוק את חלקיו לפח הנמצא בחדרו של המשגיח. מחכה לי עד שאוריד את המזוודה, אעמיס אותה על הרכב ואחגור, אז הוא אינו חונן אותי במבט נוסף, מתניע ומתחיל בנסיעה. לוקח אותי הביתה.

וירטואז:

פרוותו של לאון סמיכה, רכה ונעימה במיוחד. אך כל כמה שאני מלטף אותה הלוך ושוב, מנסה למקד את עצמי בפעולה ולשכוח את שאירע בדקות האחרונות, גוויתה של העז, שניצבת למולי ריקה מכל בשר שהוא, אינה מניחה לי לנפשי.

איני יודע איך זה קרה, איני יודע למה. הייתי רעב, נכון. אבל לא היתה לי שום כוונה לאכול אותה. לא ככה. לא על כל קרביה.

אני חושק את שיני בחוסר אמון, בתיעוב עצמי. בחילה גואה בי, אני דוחק הצידה את לאון, מתרומם, רץ לעץ סמוך ומקיא את נשמתי, את כולה.

זה לא גורם לי להרגיש טוב יותר, להיפך. החלטתי הקודמת, זו שדחיתי לכמה דקות עקב נמנומו של לאון, עולה מול עיני שוב.

לאון כבר ער. מביט בי ובתוכן קיבתי בענין, הנקודה האחרונה מעלה בי שוב בחילה. שוב אני מקיא, הפעם למול עיניו.

“אתה חולה?” קולו מבוהל “אתה אף פעם לא חולה!”

“פעם הבאה תעצור אותי” אני אומר לו תוך כדי ניגוב שפתי בשרוולי. מבין שאצטרך עכשו מים, גם לשתות, גם לכבס את בגדי. אולי גם להתרחץ, למרות שיש לי הרגשה שלא עשיתי זאת מעודי ואיני מבין למה דחוף לי כל כך לעשות זאת כעת.

“לא לתת לך להקיא?” הוא חוזר להיות קטן, כמו השאלות שלו. “או לא להיות חולה?”.

“לא לתת לי לאכול!” אני יורה לכיוונו, מפנה לו את גבי ומתחיל לצעוד לכיוון בו היה הנחל ההוא.

הוא מקפץ לצדי לכל הדרך “אבל לא אכלת כבר חמישה ימים!” הוא טורח להזכיר לי “והעיניים שלך בהקו כבר לגמרי!”

“בהקו?” אני נעצר תחתי “לא הבנתי”

“אתה בטוח חולה!” הוא נהפך להיות גדול, גם טון קולו הופך להיות נחרץ “אתה תמיד טוען שכשהעיניים שלך זורחות אתה לא יכול לשלוט בעצמך!”

אני מודד אותו בעיני, מנסה להבין האם הוא לועג לי “העיניים שלי לא זורחות כעת?”

“כבר לא. אולי רק קצת. כי הקאת”.

יופי לי. גם אכלתי. גם הקאתי. ותכף אני שוב אתנהג כמו פרא.

“בכל זאת, להבא תעצור אותי” אני נושף למולו. “אחרת אני אוכל אותך גם”.

זה לא היה איום מוצלח. איני יודע למה הוא נפלט מפי. גם אין בו היגיון בכלל. לאון מתכווץ לצידי עד שהוא נהיה פצפון, זנבו מושפל בין רגליו.

“מצטער” אני אומר לו ברכות, חש תסכול, אימה וחמלה גם יחד “לא התכוונתי”.

הוא שותק, כל הדרך עד לנחל. גם אני. הנחל מקדם את פנינו בחשיכה כמעט גמורה. כשאני מעיף מבט לבבואתי אני רואה את עיני הכחולות מביטות לעברי בחזרה, האור הקורן מהן חלש כל כך שאינו מצליח להאיר את פני המים.

“אדו – וירטואז” לאון מוצא את לשונו, כף רגלו הקדמית מנענעת את רגלי, שוב ושוב “יש שם בן-אנוש” הוא לוחש לי, זנבו מצביע מעט הלאה עם כיוון זרימת המים “אפשר לטרוף אותו?”

אשמח לכל תגובה, הארה והערה, פה – סיפור בהמשכים / וירטואז’ / תגובות

[תהילה ב]

בס”ד

פרק 6:

איתי:

אחד היתרונות שצמחו מנזקי הקדמה ומעובדת נהירת החרדים כולם אל בני ברק היא שיפור פני העיר. לא במידה מרובה, אך כזו שמקלה על חיי התושבים במצב העכשווי. חניות נחפרו תחת כל בנין, תוך כדי עבודות שיפור מאסיביות של היסודות, הוספת מעליות, הרחבת דירות ותוספת קומות נוספות. החניות בעיר כמעט ובוטלו כולן, עברו הסבה לטובת נתיבי כבישים נוספים. המדרכות, המצומצות בלאו הכי, צומצמו עוד והוטל איסור גורף להחנות עליהן רכבים, גם לשניה בודדת. המצלמות שהותקנו בכל פינה, היוו גורם מאיים משמעותי לכך.

ועדין, כמויות הרכבים בכבישים גדלו מאד, העירייה לא מצאה פתרון סופי לכך ודרך שברגל היתה לוקחת לי כ3/4 שעה, לוקחת בנסיעה כשעה לפחות.

לא היה אכפת לי ללכת ברגל, אולי בזמן הזה הייתי שוקל איך לתרץ עצמי מול אבא, אולי גם אבא היה בזמן הזה מעכל שוב את משובותיו של ילד הזהב שלו. אבל אבא לא הותיר לי ברירה מלבד לשבת לצידו, לנעוץ מבט בשמשת הרכב לעבר מטרה לא מוגדרת ולשתוק כל הדרך עד שהרכב גולש מטה, אל חניון הבנין שלנו.

החנייה שלנו ריקה, כמובן. לא יכול להיות אחרת. גם שאר החניות ריקות כמעט, כולם נמצאים בעבודה, לימודים תפילה או כל מקום אחר פרט למיטה שלהם. חוץ ממני, זה בדיוק מה שאני מתכנן לעשות אחרי תפילת שחרית זריזה, שוב ביחיד. איני אומר מילה לאבא כאשר אני מעיק על הידית, מתכנן לרדת. לאבא יש תוכניות אחרות.

“חכה” אני מרגיש במבטו נתלה בי, בעיניו שכמעט מחוררות את גבי “אני רוצה לשמוע ממך קודם למה עשית את זה”.

“הם חיטטו לי במזוודה!” אני מסב אליו את פני, מנסה לשלוט בטון קולי, הזעם חזק ממני “לא התכוונתי להוציא אותו בכלל!”

אבא מסיר את משקפיו, מקפל אותם, מניח בתא הכפפות. ימינו שפה את גשר אפו “לא שאלתי איך גילו את הרובוט” הוא מבהיר, אצבעותיו מחליקות כל הדרך אל זקנו “אני מנסה להבין מדוע לקחת אותו לישיבה”.

אשר יגורתי בא לי, פשוט כך. “זה – זה ענין אישי” אני לוחש, חושש להוציא את המילים מפי “אני חייב?”.

“יש לי הרצאה בעוד שעתיים” אומר אבא בטון קול לא ברור “אבל אם לא תהיה לי ברירה – אשלח מחליף”.

תשובתו של אבא נהירה, אך אין לי שום חשק להתבשל כעת תחת מבטו. לא חמש דקות, וודאי שלא שעתיים, וודאי שלא יותר מכך.

“באדי הוא תזכורת” מבטי פונה החוצה, אל מראת הצד. מתעלם ממראה פני החיוורות, מתמקד במכונית אחת, בודדה, החונה מאחורינו.

“תזכורת?” מעודד אותי אבא “כוונתך מזכרת? מנאור?”.

אני יכול כמובן להגיד שכן, שזו היתה כוונתי, שרק התבלבלו לי המילים. אבל השאלה של אבא עדין תזדעק באזני, תכלא אותי ברכב יחד עמו.

“תזכורת” אני מדייק. גוש עובר בגרוני כשאני מנסה לבלוע רוק “לנאור. כן”. וזהו, איני מצליח להמשיך הלאה, לכן גם אבא ממשיך לתהות, כפי שחשבתי שיקרה בתחילה.

“אני מבין שנאור חשוב לך, הוא חשוב גם לי” קולו של אבא עמוס רגשות, כאלה שהוא תמיד מנסה להסתיר “אבל זו לא סיבה לקחת את באדי. אתה מספיק חכם בשביל להבין את זה”.

“לא- לא התכוונתי לזה” אני מנענע בראשי לשמשת החלון, מלחלח את שפתי וממשיך “התכוונתי תזכורת, שאני לא אהיה כמו נאור”.

אבא שותק. אני לא מעז להפנות לו את פני, לנסות לראות אם הבין את כוונתי. יודע שלא, הרי אף אחד לא יודע, פרט אלי, לסבתא ולבורא עולם.

“אחרי שסילקו אותי מבית מתיתיהו” אני משפיל מבט, כואב את הרגע ההוא, שעבר מזמן “חשבתי – חשבתי לעזוב הכל. ללכת.” אני מתנשף, עיני מלאות דמעות “התקשרתי לסבתא, שאלתי – שאלתי אותה אם אני יכול -” אני מושך באפי. מחליט לדלג על סיפור הרגעים האלה, בהם הרגשתי מושפל כל כך, עלוב עוד יותר “התחלתי לארוז מזוודה ואז – אז נתקלתי בבאדי. במגירת הגרביים” אני עוצר. מפה גם כך הכל הסתיים, מהר פירקתי את תכולת המזוודה בחזרה לארון, חושש שמא אתחרט ואחליט לעשות את הצעד ההוא, עליו כבר הייתי מנוי וגמור.

“לא סיפרת כלום” קולו של אבא עולה מאחורי גבי. עצור, כמו תמיד.

“מה יש לספר?” אני מנסה להיות אדיש, אבל טון קולי אינו אחיד “לא קל לי ככה. והעולם בחוץ יותר קורץ לי, שם האפשרויות פתוחות בפני. פה הכל חסום, הכל!”

“החומריות פתוחה” מציין אבא. כמו מנסה להבהיר לי את מה שהבנתי אז, מול דמותו הדוממת של באדי “הרוחניות לא קיימת כלל”.

“כן” אני מסכים איתו בלחש “אבל עדין, העובדה שאני מבין את זה לא הופכת את היומיום שלי לקל יותר”.

“אני מבין” אבא מהמהם, מקולו אני חש שהוא מדבלל כעת את זקנו סביב כף ידו.

“אני יכול לרדת עכשיו?” וללכת לחדר שלי, לטמון את ראשי בכר ולבכות. על כך שאף אחד לא יכול להבין, שקל לדבר, קשה לעשות. ואני עדין מבולבל כל כך, חושש מעצמי, ממה שיקרה לי אם בטעות אחצה יום אחד את הקווים. הרי אם היצר משחק בי כשאני פה, מה ימנע ממנו לנצח אותי שם?

“כן” אבא אינו מרגיש בפחדי, או שהוא אינו יודע כיצד לטפל בהם “אני אבוא אחריך, עוד מעט”.

איני צריך יותר מזה, המילים מספיקות לי בשביל לפתוח את דלת הרכב, ליטול את המזוודה מהבגאז’ ולטפס איתה במדרגות עד קומה שישית. לוותר על מעלית, פן יראה מישהו את דמעותי. לקבור את פני במרצפות, מאותה הסיבה.

אבא לא הגיע לבית לפני והפרטיות שניתנת לי לשטוף את פני במטבח, ליטול מהמקפיא ארטיק קרח וורוד בטעם לא ברור, אותו אגלה כשאטעם, ולהסתגר בחדרי, מקלה עלי מעט.

אבא לא חוזר גם אחרי שאני לוקח אחד אחר, ועוד אחד נוסף, נזכר להתפלל שחרית, משתטח על המיטה בבגדי ומנסה לחטוף תנומה, כזו שתשכיח ממני את מאורעות היום האחרון ותאפשר לי לבלוע את דמעותי סוף כל סוף.

התנומה, בשונה מאבא, מגיעה. אך אני מבין זאת רק כשהוא מנער את כתפי, מבטו שוב לא ברור. לעיתים אני תוהה האם גם בזה הדיסלקציה אשמה.

“דיברתי עם המשגיח של הישיבה” הוא אומר כשאני מתיישב ומנסה למחוק מפרצופי את הדמעות ששטפו אותו קודם “הוא מאשר לך לחזור בתחילת שבוע הבא”.

אני שותק. מחכה לרצף התנאים שיומטרו על ראשי כעת, כאלה שהונפקו גם מטעמו של אבא, לא רק של המשגיח.

“זהו?” אני שואל כשדבר לא קורה ואבא אינו מראה כוונת המשך.

“זהו” אבא מאשר. ידו נשלחת לכיסו, שולה משם שקית סנדביץ’ מרשרשת, מוסרת לי.

“הוא שבור” אני לוקח את אוסף חלקיקיו של באדי, ידי סוגרת על השקית בכאב “זה לא -“.

“לפעמים דווקא חפץ שבור שווה יותר משלם” קוטע אותי אבא. הוא מניח יד על כתפי, עיניו נפגשות בשלי. אני משפיל אותן, מהר.

“לא באדי” אני ממלמל, חנוק “אין לו ערך. ככה”.

“אז תעשה שיהיה לו ערך” טופח אבא על שכמי “אני בטוח בזה שאתה יכול. ואם תיתקע כספית, אתה תמיד יכול לבקש”.

וירטואז:

רק למשמע הדברים אני מרגיש את עיני בוערות, אור כחול מופץ מהן לכל עבר, מסנוור את עיניו של לאון, מגיע עד לאותו בן-אנוש, הנמצא אי שם. רגלי רועדות, רוצות למהר. נחירי רוטטים בהתרגשות. ריח מתקתק, עדין, ממלא את האוויר.

“לא!” אני מניד ראש בבהלה, צורח “לא, לא, לא!” זה חזק ממני, חזק מדי. אני כמעט משתגע, תופס את ראשי בשתי ידי, זורק את עצמי בכח לאדמה, דופק בה את ראשי פעם אחר פעם.

זה כואב, כל כך. דם נוזל ממצחי, ממלא גם את פי. האור סביבי מיטשטש, רק מעט. רגלי מוצאות את מקומן היציב על האדמה.

“בא” אני מורה ללאון, מחזיר את פני אל היער, מבוהל עד מוות, שוב. “בא מהר!”

אני מתחיל לרוץ, לפני שהרגשות ההם, עמוסים בתאוותנות ואכזריות חסרת גבולות, יתעלקו עלי שנית.

רגלי חולפות מהר על פני היער, האור שבעיני מאיר לי כל חריטה וקילוף בגזעי העצים. לאון מזדנב מאחורי, מנסה להשיג בריצה את צעדי המהירים.

“למה?” הוא שואל. טון קולו עצבני “למה אנחנו בורחים?”

“כי אני לא אוכל בני אנוש!” אני צועק, מנסה להחדיר לעצמי את התובנה הזו, מתנגד לה במקביל “אני לא עושה את זה!”

העיניים שלי זורחות, אומרות את הפך דברי, גם בטני מצטרפת אליהן, דורשת את שלה, כאילו לא היה לה מספיק מקודם.

“למה העיניים שלי בוהקות שוב?” אני נעצר, מטלטל את לאון “אמרת שזה רק כשאני רעב! אכלתי כבר! יותר מדי!”

“אני – אני -” שוב הוא מתגמד לעיני, מתחיל ליילל. התסכול שלי לא אמור להיות מופנה כלפיו, אבל כמו הרעב שהתעורר בי, שוב, חזק יותר מקודם, אני לא מצליח לשלוט בו.

“בא כבר!” אני מסובב לו את גבי, לא חס על עיניו העצומות, שהדמעות היוצאות מהן שוטפות את לחייו ושפמו.

עלי ללכת, הרחק. למקום בו לא אהווה סכנה לאיש, אולי עלי להפסיק להיות. מוטב שכך, איני יכול לסבול את עצמי עוד.

“איפה אין בני אנוש?” אני מסתובב אליו שוב, מגלה שהוא נמצא עדין באותה נקודה, באותה פוזה.

“אין מה?” הוא מפסיק לבכות לרגע אחד, רק בשביל להביע את שאלתו.

“שאלתי איפה אין בני אנוש?” אני מנסה לגבור על יללותיו. קולות אחרים גוברים עליהם, מחליפים באימה את רגש האכילה המטורף שתקף אותי קודם.

“עוד בני-אנוש?” אני מרחרח את האוויר, יודע שזה מסוכן לי. מרגיש לפחות חמישה באיזור, קרובים.

“תתכווץ! עכשיו!” אני פוקד על לאון “ותפסיק לבכות כבר!”.

הוא עושה כדברי, משתתק. אני אוסף אותו לזרועותי, מביט מעלה, אומד את המרחק וקופץ, מגיע עד לצמרת העץ הגבוהה ביותר, יושב שם שפוף גו, מסתכל מטה, אל בני האנוש הרצים לכל עבר.

“האור הכחול נעלם!” צועק מישהו, עוזר לי להבחין גם בכך “פספסנו אותו שוב?”.

הם כנראה מחפשים אותי, אבל איני יכול לשאול את לאון עכשיו מדוע. אני אמנם נמצא במרחק רב, אבל איני יכול להסתכן בגילויי מול פניהם. למה? איני יודע, כמו הרבה דברים אחרים שלא ברורה לי סיבתם.

“תחזיק חזק” אני לוחש ללאון, זורק מבט אחרון לבני האנוש שעדין רצים סביב, הפנסים שבידיהם מאירים את העצים וענפיהם. עלי להסתלק, מוטב שאעשה זאת עכשיו.

אני קופץ מענף לענף, משתדל לעשות זאת בזהירות, כדי שלא אמצא עצמי על הקרקע. אסור לי להיחשף לבני האנוש, אסור לי.

רק כשאני רחוק מספיק מהם, קרוב מאד אל גבולו השני של היער, אני יורד אל הקרקע, שומט את לאון ששרוי בהלם קל.

“מונסטריה” הוא אומר אחרי דקות התנשפות מלחיצות “מונסטריה”.

“מה זה מונסטריה?” אני מברר, מנסה להיות עדין. אי אפשר לדעת מה יגרום לו לבכות שוב.

“הכפר, שבו אין בני אנוש” הוא משיב. זנבו, מדריך מצוין, מתרומם שוב להראות לי את הדרך “הם לא מעזים להיכנס אליו, אף פעם”.

“נלך לשם” אני אומר. איני מעלה בדעתי אף סיבה למשפט האחרון אותו ציין לאון. ריאותי מתרחבות, רגיעה מתפשטת בי, גם היא לא ברורה.

אשמח לכל תגובה, הארה והערה, פה – סיפור בהמשכים / וירטואז’ / תגובות