סיפור בהמשכים || חצי הדרך

[ורד מקמל]

פרק 2.

יוני דופק בדלת ונכנס “שאא-לום” הוא אומר במנגינה המשפחתית שלהם. מוריד את התיק הגדול והכבד שלו בחבטה קלה על הרצפה המבריקה.

“מי הגיע?” נועה שואלת מהמסדרון ומגיעה לסלון. “יוניי” נועה מגיעה אליו ונותנת לו חיבוק. “מה נשמע?? איך בצבא אח שלי?” היא סוקרת אותו במהירות.

“קשוח, אבל נהנים.” הוא מסתכל עליה, נדמה לו או שהיא באמת התבגרה יותר בשלושת החודשים שהוא לא היה פה?

“העיקר שאתה נהנה.” היא מחייכת אליו, והנמשים שלה מחייכים איתה.

“לגמרי מסכים איתך. איפה אמא, אבא, דניאל?” הוא שואל ומסתכל למטבח.

“אבא עדיין לא חזר מהמשמרת שלו, אמא הלכה לסופר בפעם השלישית היום, נראה לי מהתרגשות היא לא מרוכזת” היא אומרת בחיוך. “ודניאל” היא מעקמת את אפה “בחדר, באייפון שלו בתוספת האוזניות בלוטוס החדשות שקנו לו, שתאמין לי הן חושבות שהאוזניים שלו הם הקופסה מרוב שהן לא מכירות מקום אחר.” היא אומרת בזעם שהיא אפילו לא יודעת מה המקור שלו. “הילד הזה פשוט מכור.” היא אומרת בעצבים.

“נועה, מה קורה?” הוא שואל אותה בטון נמוך, רך. “חסר לך משהו? את רוצה גם אוזניות?” הוא מסתכל בעיניים הירוקות שלה.

“לא, מה פתאום.” היא אומרת בנחרצות. “לא יודעת מה אני רוצה, עזוב.” היא מתרככת, אבל לא מסכימה לאף אחד להכנס לתוך הלב שלה, עדיין. הוא שטח צבאי סגור מבחינתה. “רוצה מים?” היא נזכרת שלא הציעה לאח שלה אפילו כוס מים אחרי הדרך הארוכה.

“אני אשמח, תודה.” הוא אומר לה בחיוך.

היא הולכת למטבח וממלאת כוס מים קרים, מביאה לו.

“תודה” הוא לוקח את הכוס ומרוקן אותה לגרונו היבש ברגע. הוא הולך למטבח, ממלא עוד כוס. רק כששתה הבין עד כמה הוא צמא. הוא שותה את הכוס השניה, נרגע קצת מהדרך, מסתכל על השיש המבריק. “נועה” הוא קורא לאחותו. “נועה בואי רגע” לחץ דק בקולו.

“מה? מה קרה?” היא מסתכלת עליו, תמיהה בעינייה.

“ממתי אמא מסכימה להדביק מדבקות על הקיר?” הוא שואל. קצת מפחד מהתשובה. יודע שאמא שלהם היא האחרונה שתעשה דבר כזה.

“מדבקות?” היא מנסה להבין לאן הוא חותר.

“כן, מדבקות.” הוא מצביע על שתי מדבקות שמתנוססות על קיר השיש השחור. ‘חלבי’ ו ‘בשרי’ בצבעים כחול ואדום בוהק.

“אה זה, אל תשאל.” היא אומרת בפרצוף חמוץ.

והוא לא שואל.

רק עושה אחד ועוד אחד.

וזה לא יוצא שתים.

זה יוצא הרבה יותר מזה.

יותר מידי.

———–

בנימין סוגר את דלת חדרו, מכבה את האור. הוא מוציא מכיס החליפה הפנימי שלו את הנגן והאוזניות, טוחב רק אוזניה אחת לאוזן, לא להיות מופתע אף פעם.

הוא מפעיל תחנת רדיו ונשכב על המיטה. עד שהוא הצליח לקנות את הנגן הזה שנראה תמים מבחוץ אבל יש בו רדיו לקח לו הרבה זמן ולא מעט כסף, אבל בסוף הוא הצליח. הוא מנסה להירדם. לא כל כך הולך לו. הוא מתהפך במיטה, מנסה למצוא תנוחה נוחה יותר.

המחשבות מגיעות אליו בגלים, גורמות לו להיות ערני יותר ממקודם.

הוא מרגיש צבוע. בחוץ הכל נראה רגיל. אבל בפנים הכל סוער.

והוא לא אוהב לשקר לאנשים. בעיקר לא למשפחה שלו. אבל איזה ברירה יש לו?

הראש שלו מפליג במחשבות, על העבר, ההווה ובעיקר על העתיד.

הוא לא יודע מה יקרה בעוד חודשיים כשתיגמר השנה והוא יצטרך להחליט לאן הוא ממשיך. אם בכלל.

דפיקות על הדלת. הוא מתעורר באחת, רואה אור מהחלון, מבין שכנראה הוא נרדם.

אמא שלו דופקת על הדלת עוד דפיקה אחת ופותחת. “בנימין, בוקר טוב.” היא מסתכלת עליו ועל הבגדים שלו.

“נרדמת עם הבגדים?” היא שואלת בזעזוע קל של אישה איסטניסטית.

“כן, הייתי ממש עייף.” הוא אומר, מחייך אליה חיוך קטן.

“שכחת לשים נעגל וואסער.” היא אומרת בקול שקט, מופתע ומסויג כאחד.

“אוי נכון”. הוא טופח על המצח כאילו הוא באמת שכח. “את יכולה להביא לי בבקשה?” הוא שואל. בקשה בעיניו.

“כן, כבר אני מביאה לך.” היא הולכת ומביאה לו, מנסה לשכנע את עצמה שהוא באמת שכח כי היה מאוד עייף.

“תודה אמא.” הוא מחייך אליה, אומר ‘מודה אני’ עם רגש מיוחד, נוטל ידיים ומנגב.

מרגיש שקרן מאי פעם.

———-

איילת דופקת על דלת החדר של דניאל. אין תגובה מבפנים. היא לוחצת על הידית ופותחת.

“דניאל חמוד, מה נשמע? אתה לא שומע כלום, אה?” היא עומדת בפתח. מסתכלת על הבן שלה ועל הפלאפון שלו לסרוגין.

“אה אמא? אמרת משהו?” הוא מוציא אוזניה אחת מהאוזן.

“כן, אמרתי שאתה לא שומע כלום.” היא אומרת בטון לא מרוצה במיוחד.

“כן אמא, אוזניות מעולות, אוטמות מצויין רעשי רקע. תודה.” הוא אומר. לא מבחין לצליל קולה.

“דניאל, תעזוב עכשיו הכל ובוא לעזור בבקשה, אבא מכין על האש, והוא צריך עזרה.” היא אומרת. “אגב, מה אתה רואה בפלאפון?” היא מתעניינת.

“שיעור של הרב שמעון לוי, משהו מדהים, אני אשלח לך קישור אחר כך.” הוא מכניס את הפלאפון לכיס מכנסיו האחורי וקם. “אני בא לעזור לאבא”. הוא אומר ויוצא מהחדר.

“יופי מצוין.” היא אומרת והולכת למטבח.

הוא סוגר את דלת חדרו, מעיף מבט לחדר של יוני, רואה שהוא לא ריק. “יוני, מה קורה? אתה בא לעזור? אבא מכין על האש.” הוא מסתכל על אחיו ששרוע על מיטתו.

“כן אני בא.” הוא מתיישב, מתלבט אם לשאול את דניאל את מה שמטריד אותו כבר יום שלם או לא. מכריע שכן. “תגיד” יוני עוצר, מתלבט איך לשאול את השאלה שמציקה לו. “מה קורה בבית, מה נסגר?” הוא שואל.

“על מה אתה מדבר?” הוא מנסה להרוויח זמן, מבין בדיוק על מה אח שלו מדבר.

“אני רוצה להבין מה קרה” הוא מרים אליו את המבט. “מישהו חוזר לנו בתשובה?” זהו, הוא אמר את זה. הוא מסתכל לדניאל בעיניים.

“כן.” דניאל אומר. לא יכול להכחיש. הוא משפיל את מבטו לרגע, ואז מרים את עיניו ומחזיר לאחיו מבט.

“אני ואמא.”
הוא רוצה לברוח. לא להיות פה עכשיו. לא רוצה לשמוע שוב שהוא משוגע ומה היה חסר לו בחיים כמו שהוא שומע מכל מי שקולט את השינוי שהוא מתחיל לעשות.

“אתה? ואמא?!” הוא מתחיל לצחוק, צחוק מופתע בעליל.

“מה מצחיק?” דניאל מופתע. תמיהה בעיניו. לזה הוא לא ציפה. ציפה להלם, עצב, כעס, אבל צחוק לא היה ברשימה בכלל.

“מה זה הבדיחה הזאת דניאל?” הוא מתעשת ונרגע.

“זו לא בדיחה. ואין לי כוח לדבר על זה, אוקי?” הוא עייף, נפשית, מהשיחות על הנושא הזה.

“טוב, כבר פחדתי ממשהו יותר רציני, אני רואה שאתה עדיין חלק מאיתנו. נדבר על זה בהמשך אם תרצה.” יוני אומר. מעביר יד על בלוריתו הכהה.

“אני יוצא לעזור לאבא, אתה בא?” דניאל קם, מתעלם מהמשפט האחרון שאמר אחיו. הוא פותח את הדלת ועוצר, מחכה לתשובה.

“כן, אני בא.” הוא קם ונועל את נעלי בית שלו. יוצא עם דניאל לבחוץ.

איילת במטבח, רואה אותם יוצאים לחצר “חכו רגע” היא עוצרת אותם. הם מסתובבים אליה. “קחו את התבנית הזאת, זה לך יוני, הכל כאן מתאים לצמחונים” היא מחייכת אליהם. מביאה את התבנית ליוני.

“תודה אמא” הוא אומר לה, מעריך.

“באהבה מותק, ודניאל קח את זה, זה בשרי” היא מביאה לו תבנית.

הם יוצאים לחצר, רואים את אבא שלהם מנפנף במנגל “אבא מה נשמע?” יוני מניח את התבנית ליד המנגל.

“יוני, דניאל מה נשמע?” הוא מסתובב אליהם, מחייך.

“בסדר, מקסים, כמו שאומרים.” יוני עונה, מחייך.

“נחת קצת?” אודי שואל את יוני.

“כן, עד שדניאל תלש אותי מהמיטה” הוא מחייך חיוך מתגרה לדניאל.

“אני תלשתי אותך מהמיטה? איך אתה אוהב להאשים אותי, פשוט ואוו.” דניאל אומר בחיוך.

“ברור שאני אוהב, זה אחד התחביבים שלי עוד מהילדות!” הוא אומר בחיוך.

“אתם מסתדרים נהדר אני רואה.” אודי מחייך אליהם. “אני הולך שניה להכין לי קפה, כבר חוזר.” הוא אומר.

דניאל נושך את השפתיים, לא אומר כלום.

“יוני, צריך להפוך את הפרגיות ולהמשיך לנפנף, אבל בבקשה בזהירות עם האש כאן, אני את המשמרת שלי היום כבר סיימתי.” הוא קורץ להם בחיוך ונכנס לבית.

איילת חותכת ירקות ומסדרת בצלחת. אודי נכנס למטבח, מוציא כוס זכוכית מהארון והולך למקרר. פותח את הדלת, מחפש חלב. “איילת, אני מכין קפה, רוצה גם?” הוא שואל, קולט באיחור שהוא שאל את האדם הלא נכון.

“אודי מה קפה עכשיו? אנחנו עושים על האש.” היא מסתובבת אליו, שואלת בשקט יחסית. מנסה לא להגיע לטונים גבוהים. לפחות ליד הילדים.

“איילת, אני סחוט, אחרי יום עבודה קשוח, אני צריך קפה, זה שאת רוצה להיות דתיה, בהצלחה לך, אבל למה אני צריך לסבול מהקריזות שלך?” הוא ממש משתדל לשמור על טון מאופק. מצליח בקושי.

“הקריזות שלי? ככה אתה רואה את זה?” היא בהלם, נפגעת.

“אלא מה? הקריזות שלי? אני רק מזכיר לך שזה לא אני שהחלטתי לקום ולעזוב סגנון ודרך חיים של שנים.” הוא אומר ברגע של עצבים שעלו לו לראש.

“אני לא מאמינה שזה מה שיש לך לומר, אודי. פשוט לא מאמינה.” היא מסתובבת, פגועה. ממשיכה לחתוך את הירקות בלי לשים לב.

“טוב סליחה, לא התכוונתי להתבטא ככה, אבל זה יצא לי, מצטער.” הוא אומר בכנות. מצטער על מה שיצא לו מהפה בטעות.

איילת מתרככת קצת, יודעת שהוא לא התכוון, יודעת שהוא איש טוב, הכי טוב שיכלה לבקש לעצמה, רק קצת קשה להם עכשיו בתקופה הסוערת הזאת שנכנסה אליהם בדהרה.

“רוצה קפה עם חלב סויה?” הוא מציע לה, מנסה לפייס קצת.

“כן, תודה”. היא מסובבת אליו את הראש, מחייכת.

ושוב נחמד וטוב להם, כמו בימים ההם, אבל בזמן הזה.

אשמח לתגובות, הערות והארות כאן.

kedemcenter.co.il

דיונים - כתיבה ספרותית |

כל מה (ומי) שכותב וקורא. קהילה מפרגנת ואוהדת, שנהנית לקרוא ולהגיב לקטעים כתובים, ולדון בנושאים הקשורים לתחום הספרות.

[ורד מקמל]

פרק 3

בנימין מרים את המזוודה במדרגות של הישיבה ועולה במהירות יחסית. מתנשף. הוא מסתכל ימינה ושמאלה ונושם לרווחה, תמיד המשגיח שלהם מחפש את הבחורים שמאחרים ולוקח אותם לשיחה ארוכה, בדרך כלל זה נגמר לא טוב. וזה לא פעם ראשונה שהוא מאחר. המשגיח שלהם, הרב דוב, דיי חדש בישיבה ונראה שהוא לא כל כך מחבב אותו. בלשון המעטה.

הוא הולך לכיוון החדרים, ועוצר.

הרב דוב עומד מולו.

בנימין רוצה לברוח, ועכשיו.

“בנימין שם טוב.” המשגיח עוצר. “אתה לא חושב שקצת הגזמת?” סבר פניו חמורות באופן מרתיע. “שלוש שעות אחרי הזמן שנקבע להגיע.” הוא מסתכל על בנימין. “וזאת לא פעם ראשונה.”

“המשגיח, הייתי צריך לעזור בבית, אני מצטער.” בנימין אומר, מעז להרים את המבט רק לרגע.

“תירוצים לא מעניינים אותי, שים את המזוודה שלך בחדר וגש איתי למשרד” הוא אומר לו. “אני מחכה.” הוא אומר בטון כזה שלא מותיר לבנימין הרבה ברירה.

בנימין נכנס לחדר ושם את המזוודה על המיטה שלו. הוא נושם עמוק ויוצא מהחדר.

הם הולכים ביחד אל המשרד, הרב דוב פותח את הדלת. “כנס.” הוא אומר לבנימין. ממעט במילים.

המשגיח מתיישב בכיסאו, מורה לבנימין להתיישב מולו. בנימין מתיישב על קצה הכיסא. חושש מהבאות.

“בנימין” הקול של המשגיח קצת מתרכך. “אני חושב שהגזמת הפעם לגמרי. אתה מסכים איתי?” הוא שואל את בנימין.

בנימין מופתע מהטון שהשתנה, אבל לא נרגע עדיין. “כן, אני מסכים איתך”. הוא אומר.

“יפה, זה כבר אומר משהו טוב.” הוא מחליק בידו על זקנו הארוך, האפור כמעט בכולו.

בנימין שותק, מסתכל על הרצפה, לא מסוגל להישיר מבט.

“בנימין, אני חושב שלא תהיה ברירה.” הרב דוב אומר.

“מה?” בנימין נלחץ קצת, לא יודע מה לחשוב, לאיזו ברירה מתכוון המשגיח.

“אני חושב שנאלץ להזמין את אבא שלך לשיחה.” הוא אומר בכאב אמיתי, אבל מצד שני הוא מוכרח לעשות את הצעד הזה. אי אפשר לתת לבחור בישיבה שלהם להתנהג ככל העולה על רוחו. לאחר פעם ועוד פעם וחוזר חלילה.

“את אבא שלי?” בנימין מרים את מבטו המופתע למחצה. נועץ את עיניו החומות בעיניו של הרב.

“כן, אין לנו ברירה.” הרב דוב אומר.

“בסדר, תזמינו אותו. הלוואי שהוא יבוא. הלוואי”. דמעות עולות בעיניו של בנימין, הוא משפיל את עיניו לרצפה.

“למה שהוא לא יבוא?” הרב דוב מתעצבן. “תאמין לי שאם אתה מספיק חשוב לו, הוא יבוא.” הוא מדבר בלהט. לא שם לב שהוא דורך על נקודות רגישות מידי.

“המשגיח” בנימין אומר לו, עוצר את בליל הזעם של הרב דוב.

“מה?” הוא עדיין עצבני.

בנימין מרים את מבטו, נועץ בו את עיניו שעכשיו מלאות לגמרי בדמעות חמות ומלוחות ואומר בקול שקט, “אני יתום”.

————

אודי נכנס למיטה, מתיישב, מדליק את המזגן. מעביר ידיים על הפנים שלו.

הוא עייף מאוד, חייב לישון עכשיו, למרות שיחסית מוקדם, רק עשר בלילה, אבל יש לו מחר משמרת כבר בחמש לפנות בוקר, והוא צריך כמה שעות שינה טובות.

“לילה טוב” הוא אומר למשפחתו. הם עונים לו בחזרה במקהלה לא מתוכננת מידי.

הוא נרדם תוך שתי דקות, סחוט מהיום שעבר עליו.

מוזיקה רועשת מעירה אותו, הוא מסתכל בשעון, רק עשר דקות עברו מאז שנרדם.

הוא הולך לסלון, “איילת, מה קורה? מאיפה הרעש?” הוא משפשף את העיניים, עדיין חצי ישן.

היא מרימה את עיניה מהמחשב, “לא יודעת מי בדיוק, אבל זה נשמע השכנים שמולנו” היא עוצרת, מוסיפה בשקט “ויצמן” היא מנסה להבין מהפרצוף של בעלה מה הולך לקרות עכשיו.

“אלון הזה.. הוא.. הוא כאילו נהנה לעצבן אותי, את מבינה?” הוא אומר בעצבים שקטים.

“לא נראה לי שהוא עושה בכוונה, הוא פשוט חי את החיים שלו.. אולי הוא לא הכי מתחשב, אבל לא נראה לי שהוא עושה את זה ממש בכוונה.” היא אומרת, מנסה להרגיע, לאזן.

“מה נראה לך הם חוגגים שם?” הוא פתאום שואל.

“נראה לי הם עושים יום הולדת לדביר, הבן שלהם.” נועה אומרת מהספה.

אודי מסתובב לכיוונה, “מאיפה את יודעת, נועה?” הוא שואל אותה.

“שמעתי היום את יעל מדברת בפלאפון, היא דיברה על יום הולדת 18 לדביר. מסיבת הפתעה משהו. לא שמעתי יותר מידי” היא מחזירה את מבטה לספר היסטוריה, יש לה מבחן גדול מחר, והיא חייבת לסיים לעבור על החומר, לפחות פעם אחת. אם לא יותר.

“מסיבת הפתעה!” אודי אומר בטון מופתע ומזלזל כאחד. “באחת עשרה, אפס- אפס, אני מזמין להם משטרה בהפתעה, בלי להודיע לפני.” הוא אומר בטון נחוש. “ואז נראה איזה מסיבה תהיה להם” הוא אומר בשקט. לא מכיר את עצמו ככה עצבני, אבל הם הגזימו הפעם לגמרי.

אודי חוזר לחדר, מפעיל את המסך, הוא ישחק בינתיים במשחק כדורגל במחשב, תחביב ישן שלו. יודע שגם ככה לא יצליח להירדם עם המוזיקה הרועשת הזאת, עייף ככל שיהיה.

סיבוב ראשון הוא מנצח, מבקיע גולים ברצף מסחרר, במשחק השני והשלישי הוא נכשל באופן מאכזב. עצבני עכשיו קצת יותר.

הוא מסתכל בשעון, חמישה לאחת עשרה, עוד חמש דקות הוא ישים סוף לסיפור המעצבן הזה.

שתי דקות עוברות. הוא מוציא את הפלאפון מהמטען, נכנס לשיחות, לוחץ את המספרים 0 0 1 וכמעט מחייג.

שקט מכסה את הרחוב החשוך שלהם.

הוא הולך לסלון. “אני לא מבין, אפילו להתעצבן עליהם כמו שצריך אי אפשר?” שתי דקות לפני אחד עשרה הם מכבים את הכל, הכל שקט כאילו הם לא הרעישו פה שעה שלימה!” הוא שוב מתעצבן מחוסר אונים.

“אודי, עזוב אותם, לך לישון, אתה עייף.” איילת אומרת לו. מנסה לעזור לו בדרך אחרת.

“נכון אני מאוד עייף, וגם עצבני. לא מבין איך הוא יכול לעשות לי דבר כזה, פעם אחרי פעם אחרי פעם. להביא אותי לקצה, וברגע האחרון, לסדר הכל כאילו הוא לא עשה כלום. אלון הזה.. הוא פשוט מתנהג כמו… כמו לא יודע מה, מה שבטוח, הוא לא מתנהג כמו אח” וזה הכי עצוב לו מהכל.

—————–

אלון נכנס למטבח, יעל מסדרת את החטיפים שלא נפתחו במסיבה בארון העליון. היה אוכל בשפע ושתיה אפילו עוד יותר, ומלא ממתקים וחטיפים. הם לא הגיעו אפילו לחצי מהאוכל שהם קנו.

“יעל” הוא אומר, “נראה לך שאודי התעצבן עלינו ממש?” הוא שואל, קצת בחשש.

“כנראה שכן, אבל אי אפשר לדעת” היא אומרת.

“לא נעים לי ממנו, למרות שלא עשינו משהו בכוונה, עשינו את מה שהיינו עושים בכל מקום שהיינו גרים, גם אם לא היינו שכנים שלהם.” הוא אומר.

“נכון לגמרי, אתה צודק.” היא עומדת על כיסא, ממשיכה לסדר את החטיפים, הם קנו בלי פרופורציות, כרגיל. אלון מעלה לה את החטיפים מהשקית, עוזר לה.

“אני לא מעז לדבר איתו נורמלי, בלי להתעצבן עליו, או להשיב מלחמה על ההתקפות שלו בכל מפגש איתי” הוא משפיל את המבט, לא מאמין שהם הגיעו למצב הזה.

“אתם צריכים לעשות משהו עם המריבה הזאת, אי אפשר להמשיך ככה, זה כבר מוגזם.” היא אומרת, סוגרת את הארון ויורדת בזהירות מהכיסא.

הוא מסתכל עליה ואומר “מסכים איתך לגמרי.” וכמה חבל שאחי, לא מסכים איתי.

אשמח לתגובות, הערות והארות כאן.

kedemcenter.co.il

דיונים - כתיבה ספרותית |

כל מה (ומי) שכותב וקורא. קהילה מפרגנת ואוהדת, שנהנית לקרוא ולהגיב לקטעים כתובים, ולדון בנושאים הקשורים לתחום הספרות.

[ורד מקמל]

פרק 4

בנימין נשען על קיר התחנה, הוא יצא מהישיבה לסיבוב, אמר לרב שלו שהוא חייב להתאוורר קצת והוא לא מרגיש טוב. הוא יסע לאיזה פארק שקט לנקות קצת את הראש.

האוטובוס הגיע, בנימין עולה, מחכה בתור לתקף את הרב קו.

“אדוני, אין לך כסף ברב קו, תרד מהאוטובוס” הנהג עצבני, חסר סבלנות, אומר לאיש חרדי שעומד לפני בנימין.

“אני חייב להגיע לבית דחוף, מה אני יעשה עכשיו?” האיש אומר לנהג.

“לא מעניין אותי הסיפורים שלך, תרד מהאוטובוס ופעם הבאה תדאג לבוא לכאן עם כסף בכרטיס!” הנהג מרים את קולו.

בנימין שומע את זה “אני אשלם עליו.” הוא אומר, משלם על שניהם.

“תודה רבה, צדיק, ממש עזרת לי, תודה.” הוא לוחץ את ידו.

“בשמחה” הוא מחייך חיוך קטן ומתקדם, מתיישב במושב של ארבע כסאות.

האיש מגיע אחריו, “אפשר?” הוא שואל ומצביע על הכיסא שממול בנימין.

“כן בטח.” בנימין אומר, מקווה שלא תתפתח ביניהם שיחה כי אין לו כוח לאנשים עכשיו, במחילה.

“מה השם שלך?” האיש שואל אותו, מתעניין.

“בנימין, בנימין שם טוב.” הוא אומר, מבין שתקוותיו לא הולכות להתגשם היום.

“נעים מאוד, אני חיים וולף” הוא מושיט לו את היד ללחיצה. בנימין משיב לו לחיצה רכה.

“קח” חיים מביא לו מטבע של עשרה שקלים. “זה על הנסיעה.”

“מה פתאום, לא צריך” בנימין מסרב בתוקף.

“בבקשה תיקח, ממש עזרת לי” הוא מבקש.

“בשום פנים לא.” בנימין מתעקש. מחונך שלא לקחת כסף על חסדים.

“אז קח את זה” חיים מוציא מכיס החליפה פתק ריק ועט ורושם עליו מספר טלפון. “זה המספר שלי, אם תצטרך משהו, כל דבר, אתה מוזמן להתקשר אלי בשמחה.” הוא מביא לו.

“תודה” בנימין לוקח את הפתק כדי לסיים עם הסיפור הזה ועכשיו. מכניס אותו לכיס החליפה.

הוא לוחץ על הפעמון, האוטובוס עוצר בתחנה, הוא יורד ומתחיל ללכת לכיוון הפארק השקט שהוא אוהב, אין שם אנשים כמעט, בשעות האלו של הערב.

המחשבות שלו רצות בראש, הוא משחזר את מה שהיה באוטובוס, האיש הזה, חיים, נראה דווקא איש נחמד, אבל לא נראה לו שאי פעם הוא יתקשר אליו לבקש ממנו משהו.

הוא מוציא את הפתק מהכיס של החליפה, מקמט אותו לכדור קטן וזורק. נותן לרוח לעשות לו את העבודה.

——————

“יוני אתה בא? ארוחת ערב.” עומרי נכנס לחדר שלהם, מסתכל על יוני שבוהה בפלאפון שלו.

“אה, כן, תתקדם, אני בא עוד מעט” הוא מתנער, מתיישב על שק השינה שלו.

“אוקי.” הוא עוצר. “תגיד, הכל בסדר אחי?” הוא שואל אותו.

“כן, למה אתה שואל?” הוא מסתכל עליו, קצת מופתע מהשאלה.

“לא יודע, מאז שחזרנו, אתה לא עד הסוף איתנו, מהרהר הרבה, זה לא מתאים לך” הוא אומר בכנות לחברו הטוב.

“אני שקוף, אה?” הוא מחייך לעומרי. שמח שהוא לא היה צריך ללכת ולדבר איתו מעצמו, עומרי פשוט שם לב אליו.

“מה זה שקוף, כל כך שקוף שצריך להיזהר לא להיתקע בך” הוא אומר לו בחיוך.

“תודה על המחמאות” הוא מדביק לשפתיו חיוך מלאכותי.

“בכייף אחי, אני פשוט מכיר אותך קצת, אתה יודע, 15 שנה, בקטנה, סך הכל הגיוני שאני אשים לב שמשהו עובר עליך, לא?” הוא מתיישב מולו. “אז מה קורה? ספר לי, רק אם אתה רוצה כמובן.” הוא מקשיב.

“מה אני אגיד לך, זה בדיוק הקטע, שאני לא כל כך יודע מה עובר עלי.” הוא מסתכל לעומרי בעיניים.

עומרי מהנהן, מקשיב.

“חזרתי הביתה, אחרי חודשיים מפרכים, אני מצפה לפגוש את המשפחה שלי כמו שעזבתי אותה, ומסתבר שזה לא קרה.” הוא אומר. “גיליתי שהמשפחה שלי השתנתה ממש בחודשיים האלו, אמא שלי ואחי מתחילים לחזור בתשובה, להיות ממש דוסים, אבא שלי ואחותי לא ממש בקטע, אבל כל הבית התהפך, אמא שלי רבה עם אבא שלי והם חושבים שאנחנו לא שומעים. קיצור, זה לא הבית שגדלתי בו.” הוא מסכם, נאנח אנחה קטנה.

“ואוו מה אתה אומר, דבר כזה לא דמיינתי.” הוא אומר, מנסה להבין אותו, להיות איתו.

“כן סיפור רציני, מקווה שזה יעבור להם בקרוב” יוני אומר, קם.

“אמן” עומרי קם אחריו.

“מה עכשיו, נהיית לי גם דתי?” יוני שואל.

“מה הקשר?” עומרי שואל. “אמן אחד לא הופך אותי לדתי” הוא עוצר, מסתכל ליוני בעיניים ומוסיף “אני פשוט יהודי, כמוך.”

——————–

במחשבה שניה, או יותר נכון שלישית, בנימין מרים את הכדור הקטן, שלא הספיק להתרחק יותר מידי, פותח ומיישר את הדף, מכניס אותו לכיס החליפה הפנימית שלו. אי אפשר לדעת מתי הוא יזדקק לעזרה.

הוא מתיישב על הדשא הירוק. נהנה מהשקט, הציפורים מצייצות לו מעל הראש, הוא נותן לעצמו קצת להירגע, לנשום אוויר.

הוא לא יודע מה יקרה ביום שהכל יתגלה, לא יודע איך אמא שלו תגיב לזה, זה משהו שממש מלחיץ אותו, הרגע הזה אחרי שאמא שלו תגלה, הוא לא יוכל להסתכל לה בעיניים, לעולם.

ויפי, בטח היא מרגישה שמשהו עובר עליו. הם תמיד הסתדרו, הוא נזכר בשיחות שלהם כשהיו קטנים, וגם בוגרים, הוא מתגעגע לזה ממש. היא תמיד הבינה אותו. היא חוותה את הילדות שלה הכי קרוב למה שהוא חווה. חוי ומנחם, שניהם נשואים, הם חוו את זה כל כך אחרת, הם היו גדולים יחסית כשאבא נפטר, הם זוכרים אותו הרבה יותר, אולי הם גם מתגעגעים יותר? מחשבה חולפת במוחו.

לא נראה לו. להם יש חיים מלאים ועמוסים ולא ריקים כמו שלו, הוא ממש מרגיש את החסר.

הוא מרגיש רטט מהטלפון שבכיס, מתעלם מהשיחה, הוא רוצה שקט, קצת לסדר את הראש ולהרגע, העולם בטוח יסתדר בלעדיו לכמה דקות. ואפילו יותר.

הוא מנסה להתרכז שוב במחשבות, בַּשֶּׁקֶט, לא כל כך מצליח.

שיחה בפעם השלישית גורמת לו ללחוץ על המקש הירוק בטלפון. “הלו, מנחם, מה נשמע?” הוא שואל.

“בנימין, סוף סוף אתה עונה, מה נשמע אח קטן שלי?” מנחם אומר בחיוך, יושב ברכב.

“אני בסדר” הוא ממהר להוסיף “ב”ה, תודה”

“יופי, טוב לשמוע את הקול שלך.” הוא עוצר מתלבט איך להמשיך. “מגיע לנו מזל טוב” הוא אומר, ואז חושב שזה לא היה הכי נכון להתנסח ככה.

“לכם??? ואווו מזל טוב מנחם!!” בנימין מתרגש, כמה זמן מנחם ורותי מחכים, איך הוא שמח בשבילם.

“לא, לא בדיוק, לנו” הוא מתקן, נושך את השפתיים, יודע שהפעם הכאיב לעצמו במו ידיו. “לחוי, לחוי ויעקב נולדו תאומות, ב”ה.” הוא אומר, משתדל להיות בשמחה עם אחותו ולא להיכנס שוב לצער שלהם.

“ואוו מזל טוב! איזה משמח!” הוא בהלם, הוא דוד לשתי תינוקות קטנים “בטח שלומי שלהם בעננים” הוא מדמיין את הסיטואציה, חיוך עולה על פניו.

“כן, יעקב אמר לי שהוא ממש מרחף מאושר” הוא אומר בטון קצת מהורהר.

“מנחם, אל תדאג, בקרוב נשמח גם איתכם” הוא אומר ומתחרט מיד, לא יודע מאיפה המילים האלו יצאו לו, מקווה שלא הכאיב למנחם יותר מידי.

“אמן, בנימין, אמן.” הוא אומר, לא רוצה להכנס שוב למקום הזה של הכאב, הצפיה והאכזבה, אבל אף אחד לא שואל אותו, לפעמים זה פשוט קורה לבד.

אשמח לתגובות הערות והארות כאן.

kedemcenter.co.il

דיונים - כתיבה ספרותית |

כל מה (ומי) שכותב וקורא. קהילה מפרגנת ואוהדת, שנהנית לקרוא ולהגיב לקטעים כתובים, ולדון בנושאים הקשורים לתחום הספרות.

[ורד מקמל]

פרק 5

בנימין עולה במדרגות של מעיני הישועה, מדלג אותן שתיים- שתיים. הוא מגיע לקומה 5, מתנשף.

הולך לחדר 24 לפי מה שאמא שלו הסבירה לו מקודם.

מהישיבה הסכימו לו ללכת לבקר את אחותו בבית הרפואה והוא, שמח על האוורור החדש שנוצר לו.

הוא דופק על הדלת, לא רוצה להפתיע את מי שבפנים במצב לא נעים. פותח קצת את הדלת ושואל “אפשר להיכנס?”

“מי זה, בנימין? בטח כנס.” אחותו חוי אומרת לו, הוא נכנס.

“מה שלומך?” היא מחייכת אליו.

“אני בסדר, ב”ה” הוא אומר. “איך את מרגישה?” הוא שואל אותה.

“אני, ב”ה בסדר, קצת חלשה אבל מאושרת.” היא אומרת בחיוך.

“איך אני שמח בשבילכם, את לא מבינה אפילו” הוא אומר לה. “איפה יעקב, שלומי, הקטנות?” הוא שואל פתאום.

“הקטנות ישנות סוף סוף, אבל זה לא להרבה זמן, יעקב לקח את שלומי לאמא שלו, עד שאני אשתחרר יקח קצת זמן.” היא אומרת. “אבל הם היו פה דיי הרבה, שיהיה בריא יעקב, הייתי צריכה לשלוח אותו, עד שהוא הסכים ללכת. עזר לי בלי סוף.” היא אומרת.

“יש לך בעל מתוק, שתדעי.” הוא אומר לה. לא יודע מה גרם לו לומר את זה עכשיו.

“אני יודעת, ב”ה” היא מחייכת.

“נוו איך זה להפוך ממשפחה של זוג וילד למשפחה עם שלושה ילדים?” הוא שואל בחיוך.

“ואוו, פשוט כייף, תודה לה'” היא עדיין לא מעכלת את זה, זה מידי מרגש בשבילה.

“זילברמן חוי, איך את מרגישה? התינוקת שלך מתגעגעת אלייך.” אחות נחמדה אומרת בחיוך, נכנסת עם תינוקת מתוקה בעריסה מתגלגלת.

“אני בסדר, ב”ה, תודה” היא אומרת לאחות בחיוך. האחות יוצאת מהחדר.

“איזה מתוקה” בנימין נמס מהמתיקות שלה “היא ממש מצויירת, והלחיים בכלל.” הוא מלטף את הלחיים השמנמנות, מרים את התינוקת, מביא אותה לחוי.

“לגמרי, ב”ה” היא מלטפת אותה, מרגיעה.

“את יודעת מה, כשאני מסתכל עליה שוב, היא ממש דומה לאבא.” הוא אומר פתאום, מפתיע אפילו את עצמו. אף פעם הוא לא היה אחד כזה שיודע להגיד למי התינוק דומה שניה אחרי שנולד.

“ואוו, עכשיו כשאתה אומר את זה, אני ממש רואה דמיון.” היא אומרת, מופתעת.

“זה ממש מרגש” הוא אומר לה, עוצר את הדמעות שעולות לו בגרון, דמעות של געגוע ושל עוד הרבה דברים שעולים לו עכשיו עם קשר או בלעדיו.

“נכון.” היא אומרת.

אבל שניה אחר כך הוא שוב נופל לעצבות המעיקה וחושב לעצמו, שהלוואי שאף פעם דבר כזה לא היה מרגש אותו, הלוואי שאבא שלו פשוט היה איתו, חי, נושם

ומחבק.

—————–

שי מחנה את רכבו השחור בסמוך לבניין שלו. לא יוצא מהרכב עדיין, נושם קצת אחרי היום העמוס שהיה לו.

הוא לוקח את הפלאפון, מחייג לאודי אחיו. בצלצול השני הוא עונה לו.

“אודי מה נשמע?” שי שואל.

“בסדר, פחות או יותר.” אודי מנופף בידו לעוז, חברו הטוב שהיה איתו במשמרת היום בכבאית, הוא יוצא לכיוון הרכב שלו.

“פחות או יותר?” שי שואל בחיוך קטן.

“יותר לכיוון הפחות, אם לומר את האמת.” אודי אומר, נכנס לרכב שלו.

“מה קרה? רוצה לספר לי?” שי אומר, מנחש את הכיוון, אבל נותן לדברים להתפתח לבד.

“אלון מנסה לעצבן אותי בכל דרך אפשרית, עזוב. נמאס לי כבר לדבר על הנושא הזה. הוא מתיש אותי, מתיש.” אודי מעביר ידיים על עיניו הלאות, אחרי יום ארוך בתחנה וכמה מקרים קשים.

“ואוו, לא קל, מה אני אגיד לך, אבל אני בטוח שהוא לא עושה את זה בכוונה, תאמין לי.” שי אומר, מודע עד הפרטים הקטנים של עומק התסבוכת המשפחתית בין אודי לאלון.

“עזוב, שי, באמת שאני משתדל לא לדבר על זה, לא כדאי.” הוא משתדל ממש, לא תמיד מצליח.

“אוקי, עזבתי.” שי אומר. “תקשיב רגע למה התקשרתי, יש לנו היום בבית שיעור חסידות ממש מיוחד, אני מביא רב להעביר את השיעור, זה רב שחזר בתשובה בעצמו, הוא מדבר מדהים, תרצה לבוא?” שי מציע. מאז שחזר בתשובה והרב שלו אמר לו שהוא בעצמו צריך לפתוח שיעור אצלו בבית וזה יחזק אותו ויעשה לו רק טוב, הוא לא מפספס אפילו שבוע אחד. כל שבוע ביום ראשון בערב יש אצלם שיעור חסידות בבית.

“את האמת שי, אני מה זה עייף, גמור לגמרי אחרי מה שהיה לי אתמול והיום, לא נראה לי שאני אצליח לבוא. סורי” הוא אומר בהתנצלות כנה. “אבל באמת תודה שחשבת עלי, אני מעריך את זה.” שי מציע לו כל כמה זמן להצטרף לשיעור והוא מסרב בנימוס, נמנע.

“טוב, בסדר גמור, אם תתחרט בשעה הקרובה, אתה יודע את הכתובת.” הוא אומר בחיוך. לא נעלב ונלחץ מסירוב.

“תודה שי, באמת. לילה טוב.” הוא אומר.

“ביי, אודי, נדבר.” הוא מנתק.

הוא מתלבט אם לנסות להציע לאלון ומחליט שלא, אלון מאוד אנטי, סיכויים בודדים שהוא יסכים לחשוב על זה בכלל, ומנגד, אם יש סיכוי, אפילו הקטן ביותר שאודי כן יגיע והוא יפגוש שם את אלון, הם לא יבואו לשיעור לעולם. שניהם.

הוא מכבה את הרכב, יוצא ועולה במדרגות. דופק שתי דפיקות ונכנס.

“הילה מה נשמע?” הוא רואה את אשתו מכינה את הכיבוד לשיעור.

“ב”ה, מצוין” היא מחייכת אליו, שוטפת ידיים בכיור החלבי. “איך היה לך היום?” היא שואלת.

“בסדר, ב”ה, קצת קשוח, אבל התגברנו על זה בעזרתו יתברך.” הוא אומר. לא מפרט מידי, אסור לו.

“ב”ה.” היא אומרת. “טוב, תקשיב רגע, הילדים נרדמו, ב”ה, חוץ מחיהלה ומנחם. ואני עוד רגע מסיימת להכין פה הכל, רק צריך לסדר את השולחן.” היא אומרת ותוך כדי מורחת ביצה על הבורקסים ומפזרת שומשום בנדיבות.

“אוקי מצוין, תודה רבה על העזרה, אני עכשיו אלך לסדר את השולחן.”הוא אומר והולך לסלון.

הוא מסדר את השולחן והכיסאות מנחם מגיע ועוזר לו וחיהלה עוזרת להילה לסיים את ההכנות האחרונות. הבנות הולכות לאזור החדרים לעיסוקיהם השונים, הרב מגיע, סוגר דברים אחרונים עם שי לגבי השיעור, האנשים מתחילים לזרום לבית.

השיעור מתחיל, כולם מרותקים לרב, נהנים מדבריו המיוחדים והצורה שבה הוא מעביר אותם.

דפיקה קטנה וחלשה בדלת, דמות מוכרת למחצה נכנסת פנימה בשקט. האיש מתיישב בכיסא הפנוי הראשון שהוא רואה בפינה, מנסה להיעלם.

שי הולך בשקט לכיוון הכניסה, מופתע בעליל.

“אודי איזה כייף שהגעת, אני בהלם, את האמת.” הוא לוחש לאחיו, מחבק אותו ומתיישב לידו.

“לא חשבת שאני אבוא, נכון?” הוא מחייך אליו.

“את האמת? לא ממש.” הוא אומר בכנות.

“היה לי ויכוח רציני עם איילת, רציתי לברוח לאן שהוא ואז נזכרתי בהצעה שלך אז קפצתי.”

“חבל שאלו הנסיבות, אבל הכל השגחה פרטית.” הוא אומר לו בשקט.

“מה שתגיד.” הוא אומר.

“טוב, אני חוזר למקום שלי מקדימה, תהנה, נדבר בסוף, אל תברח לי, אוקי?” הוא שואל בלחישה.

“אין בעיה.” הוא אומר.

שי חוזר למקום שלו.

אודי מרגיש פתאום ממש תלוש ולא קשור, הוא לא מבין מה גרם לו להגיע לכאן דווקא עכשיו, מכל המקומות בעולם, לשיעור תורה הוא הגיע?! הוא לא מבין מה משך אותו לכאן כמו דבורה לצוף, אבל עכשיו כבר מאוחר מידי, לא נעים לברוח. בלית ברירה הוא מקשיב לרב. דווקא מעניין לו קצת, באופן מפתיע.

הוא נשאר עד הסוף, מקשיב לכל מילה שיוצאת לרב מהפה.

השיעור מסתיים. הוא קם, הולך לכיוון של הרב, רוצה להחליף איתו מילה או שניים.

“כבוד הרב” אודי אומר לו. מנסה להגיע אליו.

“כן” הרב מסתובב.

אודי מושיט לו יד ללחיצה “אני אודי ויצמן, אח של שי” הוא אומר בחיוך. “אתה, אתה הסברת כאן דברים שבחיים לא שמעתי ולא ידעתי. זה היה מדהים.” הוא אומר, עיניו נוצצות במין ברק מיוחד.

הרב משיב את ידו ללחיצה “תודה על המילים החמות, זה לא אני, זה הכל ה’ והספר שממנו לימדתי.” הוא סוגר את הספר ונושק לו.

“איזה ספר זה?” הוא שואל.

“ספר התניא” הרב עוצר לרגע, חושב. “אם אתה רוצה, בדיוק שבוע שעבר החברותא שלי עזב את העיר ואני מחפש חברותא חדשה ללמוד איתו כל בוקר. תרצה אולי?” הרב הצעיר שואל אותו.

“חברותא?” אודי שואל.

“לימוד משותף, אחד על אחד.” הרב אומר בחיוך, מפשט את המושגים.

“ואוו תודה על ההצעה, אני ממש אשמח” הם מחליפים מספרי טלפון, אודי מתרגש, מרגיש שנחשף היום למשהו ענק, משהו שהוא חיפש כל כך, בתוך ליבו, אבל מעולם לא היה לו אומץ למצוא את התשובות, ולהסתכל להן בעיניים.

——————–

בנימין נכנס חזרה לישיבה, הוא ירד למטה לכמה דקות לסיבוב קטן, הוא עולה במדרגות לכיוון החדר שלו, בא לפתוח את הדלת ונעצר, קופא על מקומו.

הוא שומע את הקול של המשגיח בתוך החדר מדבר בלחש עם הר”מ שלו.

הם מדברים עליו.

עשרות מחשבות קופצות לו בראש כמו פופקורן רותח שקופץ מסיר בלי מכסה.

מה, זה הסוף?

מה הם גילו?

מה יקרה עכשיו?

לאן אני אלך?

מי יקבל אותי?

הוא נושם עמוק,

אוזר אומץ ופותח את הדלת.

אשמח לתגובות, הערות והארות כאן.

kedemcenter.co.il

דיונים - כתיבה ספרותית |

כל מה (ומי) שכותב וקורא. קהילה מפרגנת ואוהדת, שנהנית לקרוא ולהגיב לקטעים כתובים, ולדון בנושאים הקשורים לתחום הספרות.

[ורד מקמל]

פרק 6

מנחם דופק על הדלת של הבית שהיה ביתו, אמא שלו פותחת לו, מופתעת. “מנחם מה ההפתעה הזאת ככה בלי להודיע?” היא מחייכת, מכניסה אותו לבית וסוגרת את הדלת.

“רותי שלחה לך כמה עוגות טעימות שהיא הכינה ואני הבאתי לך מכנסיים שצריך לתפור בהן משהו קטן, אם יש לך זמן” הוא אומר ומניח את שתי השקיות על השולחן.

“בטח שיש לי זמן, בשבילכם תמיד יש לי זמן.” היא אומרת בחיוך קצת עייף. “ולעוגות של רותי אני אף פעם לא מסרבת” היא מוסיפה בחיוך.

“כן, שתהיה בריאה, רותי, מתמקצעת בזה ממש, הבעיה היא שאני צריך בסופו של יום להתמודד עם כל הטוב הזה, לא פשוט, לא פשוט בכלל.” הוא אומר ומצקצק בלשונו.

“שאלו יהיו הצרות שלך, מנחם” היא מחייכת.

“אמן” הוא אומר בצער שהוא מנסה לכבוש בתוכו, ומצליח חלקית. לצערו, אלו ממש לא הצרות שלו. הלוואי שהיו.

“רוצה משהו לשתות? קפה? תה?” יהודית ממלאת קומקום במים ומדליקה אותו.

“אני אשמח לקפה, אבל אני אכין, שבי אמא, תטעמי בינתיים מהעוגות. מה להכין לך?” הוא מוציא שתי כוסות מהארון.

“תודה מנחם, תה נענע יהיה מצוין.” היא מתיישבת. “בלי סוכר” היא מזכירה לו.

“אין בעיה. אגב,” הוא אומר פתאום “איפה יפי?” הוא שואל, בודק שהשטח פנוי.

“היא אצל חברה שלה, כץ, עוזרת לה להתארגן לחתונה.” היא אומרת ומשחררת אנחה עמוקה.

“לא קל” הוא גם נאנח. נשען על ארון במטבח.

“לגמרי” היא אומרת, “אבל כל דבר מגיע בזמן שלו, אנחנו רק מתפללים שזה יהיה בקרוב.” היא אומרת.

“אמן” הוא אומר.

הוא מכין ומגיש לה, מתיישב גם הוא עם הקפה שלו. מערבב אותו, הוא מהורהר, לא יודע איך להתחיל. “אמא” הוא עוצר, מסדר את המילים בראשו וממשיך, “אמא תגידי, אפשר להגיד לך משהו מהלב?” הוא מפתיע אותה וגם קצת את עצמו.

“כן בטח.” היא אומרת, חוששת קצת מההמשך אבל לא מראה זאת כלפי חוץ.

“יש לי תחושה לא טובה לגבי בנימין.” הוא זורק פצצה לשולחן. לא יודע איך הכי נכון להמשיך. “הוא עצוב כזה, לא יודע איך להגדיר את זה כל כך.”

יהודית מופתעת, לזה היא לא ציפתה. “מעניין מה שאתה אומר, גם לי יש לאחרונה תחושה כבדה כזאת לגביו. אבל הוא לא משתף כלום.” היא נאנחת קצת. מסכימה לעצמה לשתף אותו. “האמת” היא עוצרת לרגע, לא יודעת עדיין מה נכון לשתף ומה לא. “גם חוי אמרה לי משהו כזה אתמול. הוא היה אצלה שלשום. היא אמרה לי שהיא מרגישה שהוא רגיש מידי לאחרונה, עצוב אפילו.” היא משתפת.

“כן, לגמרי, זה מה שאני הרגשתי.” הוא אומר, שמח לראות שהוא לא היחיד שחושב ומרגיש ככה.

“אני צריכה באמת לברר איתו מה קורה, זה לא טוב ולא נכון שהוא ימשיך ככה.” היא אומרת, נחושה לעזור לבן שלה.

————-

אודי נכנס לבית הכנסת, מופתע מהרעש החזק יחסית של הלימוד בשעה כל כך מוקדמת. מי קם בשעה כזאת כדי ללמוד? הוא שואל את עצמו, ומבין שניה אחר כך שהוא בעצמו התשובה.

הוא מתקדם ונעצר, מחפש בעיניו את הרב שלימד את השיעור אתמול, שאפילו את שמו הוא עדיין לא יודע, רואה אותו בסוף בית הכנסת, ניגש לשם.

“בוקר טוב, כבוד הרב.” אודי אומר בחיוך הכובש שלו, מנסה בכך להפיג את החשש הקטן שמקונן בתוכו, הוא לא יודע לקראת מה הוא בא, לא רגיל לזה. הוא מתיישב מול הרב.

הרב מרים אליו את עיניו “אודי! בוקר טוב, מה שלומך?” הוא לא מחכה לתשובה, וממשיך ” ואגב, אתה יכול לקרוא לי צחי, זה מספיק” הוא מחייך אליו.

“מה שתגיד, אני אחריך.” הוא מחייך בחזרה. “אז מה אנחנו לומדים?” הוא שואל, מנסה לכוון את השיחה לזרימה ולא להגיע לשתיקות מביכות.

“נתחיל מההתחלה” צחי מסתכל עליו. ” נלמד את ההקדמה של הספר המיוחד הזה” הוא אומר.

“אוקי, בוא נתחיל” הוא זורם.

צחי מתחיל ללמוד איתו, הם צוללים פנימה.

אודי שואל שאלות טובות, וצחי עונה בטוב טעם ושפה בהירה. אחרי ארבעים דקות של לימוד מעמיק, הם קמים, נפרדים במילים חמות, אודי מבטיח שימשיך להגיע כל בוקר.

שי מצלצל אליו, הוא עונה מיד. “שי בוקר טוב, מה נשמע?” אודי שואל בחיוך, יוצא מבית הכנסת ונכנס לרכב.

“בסדר, ב”ה. איך היה לך החברותא בפעם הראשונה?” הוא שואל בחיוך ששומעים גם מהצד השני של הטלפון.

“את האמת, היה מיוחד” הוא אומר, טעם מתוק של עוד בפיו. ” אני מרגיש שגם אם אני לא מבין הכל עד הסוף, זה עושה לי משהו טוב בנפש, לא יודע איך להסביר את זה.” אודי אומר, יוצא מהחניה תוך כדי.

“אני מבין את התחושה שלך לגמרי, וממש שמח לשמוע, אתה אפילו לא יודע כמה.” יש דבר יותר מרגש מלדעת שאח שלך גילה שיש אור אחרי שנים של חושך?

אולי, לגלות את זה בעצמך,

אבל זה, לשמחתו, כבר קרה מזמן.

—————-

בנימין נכנס לחדר, לא יודע מה הוא אמור לעשות עכשיו. הוא משפיל את פניו לרצפה, נבוך בעליל מהסיטואציה.

“בנימין, אנחנו באמת מצטערים, אבל זה קו אדום. ואתה עברת אותו.” הרב דוב אומר, עצבות אמיתית נמסכת בקולו.

בנימין מנסה להוציא מילים מהפה, לא כל כך מצליח.

הוא חיוור, צריך מים. זה כל מה שהוא יודע עכשיו. הוא מתיישב על המיטה, יודע שזה לא מכובד לעשות את זה כששני הרבנים עומדים לידו, אבל מרגיש שהוא לא מסוגל לעמוד. ובמחשבה שניה, יודע גם שאין לו כבר מה להפסיד.

“מה— מה קרה?” הוא מנסה להגיד, בקושי מצליח. המילים יוצאות מפיו בצרידות מוזרה.

רק כשהוא מזיז את הראש הצידה, כדי לקחת אוויר, הוא שם לב שליד הכרית שלו מונח הסמארטפון שהוא קנה שלשום ביד שתיים.

“מה קרה? את זה נשמח לשמוע ממך” הר”מ אומר בשקט ובכובד ראש.

“אין לי מה להגיד.” הוא אומר בשקט. דמיין את הסיטואציה הזאת כל כך הרבה פעמים, תכנן בדיוק מה להגיד, ומה לא להגיד, אבל עכשיו, המילים פשוט ברחו ממנו, כמו בלון הליום שגילה את החופש ופרש כנפיים.

הרבנים מסתכלים אחד על השני, מנסים להבין את ההמשך מדבריו. אם בכלל יש המשך.

“מה יקרה איתי עכשיו?” הוא מעז לשאול, מרים את המבט.

הרב דוב מסתכל על הר”מ הוא מהנהן, צער כנה בעיניו, אבל מבין שאין ברירה. “לצערנו אתה חרצת את גורלך במו יידך, אין כאן שתי אפשרויות.” הוא לא מאמין שזה קורה לו, על החודש הראשון שהוא משגיח כאן בישיבה, הוא נאלץ להעיף בחור הביתה. לא אוהב את החלק הזה בעבודה שלו, אבל לפעמים אין ברירה. כמו הפעם הזאת. “דיברנו כמובן גם עם הראש ישיבה, זה סופי.” הוא אומר בצער.

“אני- – אני – – – באמת מצטער.” זה כל מה שיש לו להגיד.

לרגע הר”מ חושב שאולי יש עוד אפשרות להקל, אבל ברגע השני מבין שאין ברירה, בנימין עבר כל גבול, ואי אפשר שמקרה כזה יתפרסם עם רושם שלא טיפלו בו בצורה הכי חזקה שיש. אסור להשאיר כאן גדר פרוצה.

“גם אנחנו מצטערים, אבל זה הנוהל.” הר”מ יודע שהוא הולך להפסיד כעת את אחד מטובי המוחות של הישיבה, אבל אין לו ברירה. וגם אין לו מה לעשות כשטובי המוחות עסוק בשטוית והבלים כגון אלו.

“אני יודע, יש לי רק בקשה אחת. אם אפשר” בנימין מעז לבקש. הוא מסתכל על שני הרבנים, מחכה להסכמתם, הם מקשיבים לו בדריכות.

“אל תספרו לאמא שלי כלום, בבקשה” הוא מבקש, תחינה בעיניו.

הרב דוב מתלבט לרגע ואז אומר, “תראה בנימין, אין לנו אפשרות לא לעדכן את ההורים, אנחנו לא יכולים. עם כל הרצון לעזור.” הוא אומר. הר”מ מהנהן בהסכמה שקטה.

“הרב, אתה פשוט לא מבין” בנימין עוצר, מתנשף. הוא מסתכל לרב דוב בעיניים ואומר “זה ישבור אותה לגמרי.”

אשמח לתגובות, הערות והארות כאן.

kedemcenter.co.il

דיונים - כתיבה ספרותית |

כל מה (ומי) שכותב וקורא. קהילה מפרגנת ואוהדת, שנהנית לקרוא ולהגיב לקטעים כתובים, ולדון בנושאים הקשורים לתחום הספרות.

[ורד מקמל]

פרק 7

בנימין לוקח את המזוודה ותיק התפילין שלו, יוצא משער הישיבה, הפרידה הפתאומית מהמקום ששהה בו רוב הזמן במשך כמעט שנתיים, לא קלה לו. כשהוא סיים ישיבה קטנה הוא לא הרגיש ככה, ממש לא. עכשיו זה שונה, עכשיו הוא לא נפרד מאף אחד, אפילו לא מחבריו לחדר.

הוא הולך שלוש רחובות ומתיישב על ספסל.

הרבנים הסכימו בלית ברירה לא לעדכן את המשפחה שלו באופן רשמי, הם מודעים למצב המשפחתי הרגיש שלו ולא מעוניינים לפגוע, בנימין הבטיח להם שהוא ידבר עם אמא שלו ויספר לה הכל. וזה הספיק, בערך.

עכשיו הוא בחוץ, עם מזוודה ותיק, ושום דבר מעבר לזה, וקר לו, מאוד.

והוא לא יודע לאן ללכת.

לבית שלו זה לא שייך.

הוא מוציא את הסלולרי שלו מהתיק, מדפדף ברשימה הקצרה שקיימת באנשי הקשר.

אולי הוא ילך לירמי, חבר שהכיר במגרש כדורגל מרוחק.

הוא מנסה להתקשר, צלצול אחד, שניים, שלושה. אין מענה.

הוא מתייאש.

מה עושים עכשיו?

איפה החברים שלו כשצריכים אותם? איפה?

אולי הוא ילך אל מנחם? מחשבה חולפת במוחו.

לא, אין סיכוי, מנחם מהר מאוד יעדכן את אמא שלו וכל העסק יתפוצץ.

הוא חושב על המציאות העגומה שהוא נקלע אליה, לא מבין איך זה קרה לו כל כך מהר. הוא בכלל תכנן להחזיק מעמד עוד שבוע עד בין הזמנים ואז לראות לאן הדברים מתקדמים ולהחליט מה לעשות שנה הבאה.

הוא בחיים לא תכנן להיזרק מהישיבה. בטח שלא בצורה כזאת.

הוא מכניס את הסלולרי לכיס החליפה הפנימי, דף קטן ומקומט נתקל בין אצבעותיו.

הוא מוציא אותו ומיישר בעדינות.

חיים וולף? מי זה? הוא לא זוכר אף אחד בשם הזה,

הוא מנסה להיזכר, מסתכל על הדף, הזיכרון מגיע אליו כמו ברק ביום סגרירי.

חיים מהאוטובוס!

הוא מתלבט, לא יודע מה נכון לעשות עכשיו, וגם אין לו, לצערו הרב, עם מי להתייעץ.

הוא האחרון שיתקשר למישהו שהוא כמעט לא מכיר ויבקש ממנו את הבקשה הכי הזויה בעולם, ועוד בעשר בלילה.

הוא שונא להיות נזקק.

אבל מה הברירה שיש לו בדיוק?

————————-

איילת מסיימת להתאפר, היא לוקחת את התיק הקטן שלה, מכניסה בו כמה דברים נחוצים והולכת לסלון.

“אודי אני מוכנה, יוצאים?” היא שואלת אותו.

“כן, כבר” הוא קושר שרוכים ומרים את מבטו. “איילת, את לא אמיתית” הוא המום.

“מה? למה?” היא משתדלת לשדר עסקים כרגיל, להראות רוגע, לא לפוצץ את הכל, לא עכשיו.

“רצינית שאת שואלת למה?” הוא מנסה לעכל את המראה שלה.

“כן, אודי, דבר, אנחנו ממהרים, אם שכחת” היא אומרת בקלילות שהיא לא יודעת מאיפה היא הגיעה.

“איילת את נראית יותר דוסית מדוסית, מה קרה לך?!”

“בוא נלך לאוטו ונדבר שם, בסדר?” היא מנסה להזכיר לו בעדינות שהם החליטו להשתדל לא לריב ליד הילדים.

“איזה לרדת לאוטו?! אני לא נוסע ככה לחתונה של ארבל, את יודעת איזה בושות זה? את יודעת שאחר כך לא מפסיקים להתלחשש לי מאחורי הגב עד הפדיחה הבאה?” הוא אומר בלהט.

“אודי, בבקשה בוא נלך לאוטו ונדבר, אחר כך נחליט אם ליסוע או לא.” היא שומרת על קור רוח למרות הסיטואציה הלא נעימה.

“בסדר, בואי נלך.” הוא אומר, לוקח את הטלפון ויוצא מהבית.

הם יוצאים, הולכים בשביל, איילת חושבת מה היא תגיד לו באוטו, משהו שירגיע אותו ויתקבל על הדעת.

היא מסתכלת ישר, מנסה להתרכז בשניות שנשארו להם עד שיגיעו לרכב. רואה ממרחק את אלון ויעל, רק לא זה, בבקשה ה’, רק לא זה עכשיו.

אודי רואה אותם שניה אחריה, הוא מסתכל עליה בשאלה. לא בטוח מה נכון לעשות עכשיו.

היא מחזירה לו מבט שואל.

הוא מתחיל ללכת לכיוון הרכב.

“אודי אנחנו חייבים להגיד להם על הכדורים שמתעופפים לחצר שלנו בלי סוף, הם הגזימו לגמרי, אי אפשר להמשיך ככה” היא אומרת לו מהר ובשקט.

הוא עוצר, מסתכל עליה בעיניים ואומר “אני לא מדבר עם האיש הזה” המבט שלו כאוב אבל גם חד משמעי.

“אודי, זה אח שלך.” היא מנסה להזכיר לו את מה שהוא אף פעם לא שכח.

“מסתבר שלא” הוא אומר בעצב, “ככה אחים לא מתנהגים”. הוא חותם את הדיון והולך לרכב.

היא נשארת שם, מחכה שהם יתקרבו עוד קצת עד לנקודה שבה השבילים מתפצלים.

אבל הם בוחרים אחרת והולכים מהשביל שעוקף את הבית שלהם.

היא הולכת לרכב, נכנסת ומתיישבת ליד אודי.

“מה היה?” הוא שואל, לא יכל לראות מה קרה בגלל המיקום של הרכב.

“בסוף הם הלכו בשביל העוקף” היא נאנחת.קצת מאוכזבת, זו הייתה הזדמנות, לדעתה.

“מזל שלא הייתי שם” הוא אומר בהקלה מסויימת, “לעמוד כמו טמבל באמצע השביל, בחושך, ובסוף לגלות שאחי החליט ללכת בשביל העוקף, רק כדי לא לעמוד מולי ולדבר כמו בן אדם.” הוא אומר בטון מריר ומתוסכל כאחד.

“תודה רבה, אודי, על תיאור מדויק להפליא, של תחושותיי החמות בדקות האחרונות” היא אומרת בטון ציני להחריד.

הוא תופס את עצמו, אבל עכשיו כבר מאוחר מידי.

“סורי” הוא אומר, מתנצל.

“אוקי, לא משנה, בוא נתקדם הלאה, אז נוסעים או לא?” היא ממשיכה הלאה, לא נותנת לרגשות מיותרים לתפוס אצלה מקום בלב.

“את יודעת מה יקרה אם לא נגיע לחתונה של ארבל” הוא צוחק קצת, מנסה להפשיר את האווירה. “רק תסבירי לי בבקשה, למה החלטת להתלבש מינימום כמו רבנית?” הוא שואל אותה.

“טוב, אז לפני שבועיים בשיעור תורה, הסבירו ממש על הצניעות ועל כל המעלות שלה, ובהדלקת נרות ביום שישי האחרון, החלטתי לקחת על עצמי צניעות בלבוש לזכות הילדים שלנו, אז קניתי אתמול כמה בגדים ואני אקנה עוד, בעז”ה בקרוב, ולאט לאט אחליף את כל הבגדים שלי בכאלה שמתאימים לבת של מלך.” היא מסיימת בחיוך אצילי ושקט.

אודי שומע, ומשהו בו נרגע, “טוב, בהצלחה לך” הוא מסתכל לאופק. “כל עוד זה רק את, אני אשתדל לשתוק” הוא מחזיר את המבט ומסתכל עליה “זכותך לחיות את החיים שלך כמו שאת רוצה” הוא מזכיר בקול בעיקר לעצמו. “למרות שאני הכרתי אותך כשאת היית שונה לגמרי” הוא חייב להוסיף.

“תודה, אודי” היא אומרת ומניעה את הרכב. מודה לה’ בליבה, על עוד אור קטן, שמאיר גם בחושך.

——————–

רוחי משכיבה את הילדים במיטות, קוראת איתם קריאת שמע ומספרת סיפור חסידי קצר.

הם נרדמו, תודה להשם.

היא יוצאת לסלון.

“חיים, רוצה לאכול משהו?” היא שואלת את בעלה.

הוא מסמן לה בידיו שהוא כבר איתה, מתרכז שוב בשיחה.

היא הולכת למטבח מחממת לה ולו אוכל ומתיישבת, מחכה לו.

הוא מסיים את השיחה ומצטרף אליה. “תודה רבה, נראה מצוין.” הוא מתיישב, מברך וטועם. “טעים ממש, תודה.” הוא אומר ואוכל.

“בשמחה, לבריאות, מי זה היה בטלפון?” היא מתעניינת, חותכת את השניצל לחתיכות.

“בחור אחד שהכרתי לא מזמן, ביום ההוא שקראת לי להגיע לבית מוקדם ונגמר לי הכסף ברב קו והוא שילם עלי.” הוא עוצר לרגע, וממשיך “הוא לא רצה לקחת ממני כסף אז השארתי לו מספר טלפון שלי, אמרתי לו שהוא מוזמן להתקשר ולבקש ממני מה שהוא צריך.” הוא אומר, מסתכל על אשתו, מנסה להבין לפי הפנים שלה מה היא עומדת להגיד.

“מקווה שהבקשות שלו צנועות” היא אומרת בחיוך. “אוקי, ומה הוא רוצה ממך עכשיו? ” היא שואלת.

“הוא התקשר עכשיו, שאל אם הוא יכול לבוא לישון אצלנו היום.” הוא זורק את הפצצה בשקט.

“מה?!” היא אומרת, מופתעת.

“כן, זה באמת מוזר, אבל הוא הבטיח שיספר לי הכל אם אני אסכים לו להגיע.” הוא אומר.

“ומה אמרת לו?” היא שואלת, לחץ דק בקולה.

“אמרתי שאני חייב לשאול את אשתי לפני זה.” הוא אומר, מרגיע אותה.

היא נושמת לרווחה “אוקי, ומה אתה חושב לעשות?” היא מחזירה לו את השאלה.

“אני שואל אותך, מבחינתי זה בסדר, אם לך זה לא מפריע” הוא אומר.

“הוא לגמרי בסדר?” היא שואלת בשקט שמלווה בחשש קל.

“לפי מה שהתרשמתי, כן, הוא נראה בחור לגמרי לעניין” הוא אומר.

“ומה תעשה איתו מחר?” היא פרקטית, כמו תמיד.

“צודקת, לא חשבתי על זה עד הסוף.” הוא אומר. קצת באכזבה, רצה להכיר קצת יותר את הבחור הזה. הוא חידה בשבילו. וחידות, זה אחד הדברים האהובים עליו.

“יכול להיות שהוא התכוון רק לישון כאן לילה ובבוקר ללכת?” היא שואלת. מנסה לעזור.

“יכול להיות, אבל לא נראה לי.” הוא אומר לפי תחושת בטן.

“אתה יודע מה? למה שהוא לא יבוא איתך מחר לכולל? אם הוא מתכנן בכלל להישאר פה.” היא מציעה, רואה שזה חשוב לבעלה לעזור לבחור.

“רעיון טוב, לא יזיק לי ולשמידט להתחכך עם מוח צעיר וחדש” הוא אומר בחיוך, רואה בהצעתה הסכמה, הוא ניגש למרפסת, מתקשר בחזרה לבנימין.

בנימין עונה מיד. “כן?” הוא במתח, לא יודע למה לצפות.

“אתה יכול לבוא בשמחה, ברוך הבא” חיים אומר בחיוך, גורם לעוד קו ישר מהצד השני של האפרכסת להתעקם בחיוך.

אשמח לכל תגובה, הארה או הערה בפרטי או כאן.

kedemcenter.co.il

דיונים - כתיבה ספרותית |

כל מה (ומי) שכותב וקורא. קהילה מפרגנת ואוהדת, שנהנית לקרוא ולהגיב לקטעים כתובים, ולדון בנושאים הקשורים לתחום הספרות.

[ורד מקמל]

פרק 8

“ברוך הבא!” חיים עוזר לו להעלות את המזוודה הכבדה, ושואל “רוצה לאכול משהו?”

“אני אשמח, אם זה בסדר.” הוא רעב, וזה גובר על כל הנימוסים שהוא מכיר.

“בטח שזה בסדר” הוא מחייך אליו “איך אתה עם שניצל ופירה? הכל בכשרות הבד”ץ ירושלים ולנדא, אל דאגה” הוא אומר תוך כדי שהוא מוציא צלחת ומזלג.

“תודה, אני אשמח” הוא אומר קצת במבוכה, בחיים לא האמין שיפול ככה על מישהו שהוא לא מכיר.

“בשמחה, תרגיש בבית” הוא אומר לו. “אגב, כולם ישנים, באת בזמן טוב” רוחי הלכה לישון מוקדם יחסית היום, יש לה מחר יום עמוס במיוחד בסמינר.

בנימין מתיישב על כסא שחור במטבח וטועם “טעים מאוד, תודה רבה” הוא אומר.

“אני אמסור” הוא אומר בחיוך, קצת צורם לו שהוא לא שמע אותו מברך, אבל הוא שותק. מחכה שבנימין יאכל קצת, מביא לו כוס מים קרים.

“תודה” הוא שותה קצת, נרגע. “בטח אתה רוצה הסברים” הוא אומר, יודע שהוא חייב את זה לחיים.

“לא חייב עכשיו, מתי שאתה רוצה, אצלי הלילה גם ככה לבן.” הוא אומר בחיוך, לא רוצה ללחוץ, אבל מאוד מסוקרן.

“אני מעדיף עכשיו” הוא אומר, רוצה לגמור עם זה מהר, להיות כבר אחרי זה ולראות איך הוא יגיב, מקווה שהוא נפל על האדם הנכון, שלפחות ייתן לו לישון אצלו הלילה.

“אני מקשיב.” חיים אומר, מתיישב מולו.

בנימין מספר לו הכל, לא מסתיר שום פרט, יודע שאם הוא יצליח לגרום לחיים לרחם עליו אפילו קצת יש סיכוי שהוא ישאיר אותו אצלו הלילה.

“ואוו” חיים אומר, פותח את פיו לראשונה מאז שבנימין התחיל לספר. “אני צריך לעכל את זה קצת, אבל אל דאגה, בנימין.” הוא מסתכל לו בעיניים, מניח את ידו על היד של בנימין. “אני לא אשאיר אותך ברחוב.”

——————-

“מכיר את המשפט ‘מוח שליט על הלב’?” צחי שואל את אודי בבוקרו של יום חדש.

“אתה חושב שאני יכול להיות אח של שי ולא להכיר את המשפט הזה?” אודי מחייך, מתרווח על הכיסא מול צחי.

“יפה, אני רואה שהוא עשה עבודה לא רעה בכלל” צחי אומר בפרצוף משתאה כביכול.

“לגמרי” אודי מסכים איתו. מתעלם מצליל הצחוק של צחי בכוונה.

“אוקי, עכשיו לשאלה השניה, התעמקת פעם במשפט הזה? הבנת אותו?” הוא שואל.

“אם להיות כן, אז לא ממש” אודי אומר. “אף פעם לא התעמקתי בו, אבל נראה לי שהבנתי אותו” אודי אומר.

“אוקי, אז היום נלמד אותו קצת יותר לעומק.”

צחי מסביר לאודי, שמצדו לא נשאר חייב ושואל שאלות חריפות ומקבל תשובות לוהטות לא פחות.

“לסיכום” צחי אומר, “ליהודי יש אפשרות לשלוט על הדחפים שלו שבאים מהלב והנפש הבהמית על ידי השכל הישר והנפש האלוקית, בשונה מבהמה” הוא מוסיף.

“הלוואי” אודי אומר בטון מיואש למחצה. “הלוואי הייתי יכול להשתלט על עצמי ברגע אמיתי של כעס” הוא אומר.

“זאת עבודה רצינית” צחי אומר “אבל אפשרית”

“לא צחי, אתה לא מבין, אתה בחיים לא היית בסיטואציות כמו שיש לי” אודי אומר, מרגיש שצחי לא יוכל להבין את הכאב שחווה.

“מאיפה לך?” צחי שואל.

“טוב, לא יודע באמת אם היית או לא, אבל אני מאחל לך שבחיים לא תהיה בסיטואציות כאלו” הוא אומר.

“אמן” זה הדבר היחיד שהוא מוצא לנכון להגיד עכשיו.

“אתה יודע מה?” אודי שואל. מתלבט אם לשתף אותו או לא ומכריע שכן, “יש לך זמן עכשיו או שאתה ממהר? כי אני פנוי, מתחיל היום בערב את המשמרת שלי” אודי אומר.

“אני בעקרון עובד היום, אבל הבוס שלי גמיש ונוח יחסית, למה?”

“אני מספר לך את הסיפור, אבל אתה לא מוציא מילה ממה שאתה שומע עכשיו, גם לא לשי.” הוא מזהיר אותו. “לא שזה סוד מדינה או משהו כזה, זה פשוט.. מאוד אישי” הוא מוסיף, מרגיש שהוא חייב לשתף את צחי בעבר שלו.

“אוקי, אני איתך” הוא מציץ לשעון הקיר שמאחורי אודי, יודע שיצטרך לתת סיבה טובה על איחור הזה, אבל יודע שגילוי לב כזה הוא חד פעמי.

“אני מכין לנו קפה וחוזר” אודי הולך ומכין, כותב הודעה לאיילת שהוא מתעכב ושלא תחכה לו לארוחת בוקר וחוזר עם שתי כוסות קפה מהבילות לשולחן.

צחי מכניס את הטלפון שלו לכיס, גם הוא הספיק לעדכן את האחראי עליו, שלא שאל יותר מידי שאלות והחליק לו את האיחור, ברוך השם.

“טוב” אודי מכחכח, מנסה להתחיל, לא קל לו לחזור לשם, לתקופה הזאת, אבל בכל זאת הוא מצליח “זה התחיל לפני 38 שנה בערך, אני הייתי בן שמונה, אלון היה בן 6 ושי בן 4, המצב הכלכלי של המשפחה שלי היה מאוד אמיד, עד שאבא שלי יום אחד פשט את הרגל ולאט לאט התחיל גם לפשוט את היד. זה היה נורא, בעיקר כי היינו רגילים לקבל הכל עוד לפני שחשבנו לבקש.” אודי מסתכל על צחי “פתאום הפכנו למשפחה עניה בלי כל מה שהיה לנו, לפעמים היו מצבים שהיינו הולכים לישון ממש רעבים, במקביל אבא שלי מכר את המכוניות שהיו לנו וגם את הבית, כדי לשלם את החובות, ואנחנו עברנו לדירה עלובה וממש פצפונת. היום אני יכול להגיד תודה על זה שהיה לנו בכלל בית, ושלא היינו זרוקים ברחוב, אבל אז, זה היה אחד הדברים הכי עצובים שיכולתי לדמיין” אודי בוהה בנקודה עלומה בקיר. וממשיך לספר.

תשמ”ה, ישראל, חולון.

אלון מתהפך במיטה, צפוף לו, הרגליים שלו נתקעות בראש של אודי, הוא מנסה להתהפך ולשנות תנוחה.

“אתה ער?” אודי לוחש לכיוונו.

“כן” אלון מחזיר לו לחישה משלו. “אני לא מצליח להירדם, אודי” אלון אומר.

“גם אני” אודי שותק רגע, חושב. “בוא ננסה לשחק קצת, אולי זה יעייף אותנו וככה נצליח להרדם” אודי מציע.

“טוב, תבחר משחק” אלון נותן לו את הכבוד.

“אופניים ברגליים?” אודי שואל, יודע שאין להם יותר מידי מה לשחק עכשיו באמצע הלילה.

“טוב, אבל לא את הרגיל, את המשחק המעניין” הוא אומר בחיוך. מצמיד את כפות רגליו לאלו של אחיו.

“טוב” אודי מחייך, ואומר “אני מתחיל” הוא עושה סיבוב ברגלים ואומר “הנושא- הבית שלנו כשניהיה גדולים, כל סיבוב צריך להגיד עוד משהו שיהיה בבית שלנו כולל את הדברים הקודמים שאמרנו, מי ששוכח, נפסל.” הוא מזכיר לו את החוקים שהם המציאו בפעם הקודמת.

“מתחילים” אלון מכריז בלחישה.

“שלוש קומות” אודי אומר ועושה סיבוב.

“שלוש קומות וחצר” אלון מוסיף.

“שלוש קומות, חצר ומטבח עם מלא אוכל!” הוא מתלבט אם זו בטנו שמדברת מתוך גרונו או השכל הישר שלו.

“שלוש קומות, חצר, מטבח עם מלא אוכל וחדר משחקים ענק!” אלון מפנטז.

“ומשרתים וממתקים ובריכ..” אודי ממשיך לפנטז בקול, שוכח שהוא באמצע משחק עם חוקים.

“פסול!!” אלון מכריז בלחישה רועשת ובחיוך של מנצח.

“צודק” אודי נוחת למציאות הקשה, אבל מפסיד בכבוד. “לילה טוב אלון” אודי אומר לו. “לילה טוב” אלון עונה לו, ודקה לאחר מכן הוא שוקע לעולם שכולו טוב שאין בו צער, או רעב, ארץ החלומות.

__________

חיים מתהפך במיטה, לא מצליח להרדם. הסיפור של בנימין לא נותן לו מנוח.

הוא מרגיש במוחש את יד ההשגחה העליונה, הוא לא מבין איך מכל העולם הוא נפגש בהשגחה פרטית עם בנימין, ואיך זה שדווקא אליו בנימין התקשר כדי לקבל ממנו עזרה ברגע האמת.

הוא מרגיש כאילו נותנים לו הזדמנות לתקן, הזדמנות ללמוד מהטעויות שהוא עשה.

הלוואי שהוא היה יכול להחזיר את הגלגל אחורה, הלוואי. כאב חד חותך את ליבו כשהוא נזכר בלילה ההוא. הוא נושם עמוק, כמו בכל פעם שהכאב הזה מגיע ומאיים לחתוך את ליבו לגזרים.

הוא נקרע מהמחשבה שהוא היה יכול לעזור ובמקום זה הוא רק פגע והרחיק, החיים שלו לא אותם חיים מאז.

למעשה, הלילה ההוא היה הפעם האחרונה שהוא ראה אותו.

מחכה לתגובות שלכן, מכל סוג –כאן או בפרטי.

kedemcenter.co.il

דיונים - כתיבה ספרותית |

כל מה (ומי) שכותב וקורא. קהילה מפרגנת ואוהדת, שנהנית לקרוא ולהגיב לקטעים כתובים, ולדון בנושאים הקשורים לתחום הספרות.

[אבישג]

וואו!!!

איזה סיפור טוב!!!!!!

כתיבה יפה, משובחת, זורמת נוגעת!!!

אהבתי מאוד את העלילה ואת הדמויות!!

תודה ענקית!!

ותודה גם שהפרקים ארוכים יחסית…

(עדיין זה נגמר מהר מידי…)

[ורד מקמל]

פרק 9

“אתה מבין?” אודי שואל את צחי “גדלנו ככה, ביחד” אודי מחבר את אצבעותיו אחד בתוך השני כדי להדגים “אני ואלון היינו האחים הכי טובים בעולם, היינו חברים, תמיד עזרנו אחד לשני, אף פעם לא הפנינו גב” אודי אומר בכאב, יודע שהמצב אף פעם לא יחזור להיות מה שהיה.

“בקיצור, גדלנו, התבגרנו, כל אחד מאיתנו הקים משפחה לתפארת. ואז יום אחד ראיתי באחת המודעות בעיתון שיש שטחים למכירה באזור רמת גן, הלכתי לבדוק את השטח והצעתי, בתום לב, לאלון אחי לקנות אתי ביחד את השטח ולבנות את הבתים שלנו אחד מול השני” הוא נאנח “תאמין לי, אם הייתי יודע מה ייצא מזה בסוף, בחיים לא הייתי מכניס את עצמי לסיפור הזה.” הוא שותה קצת מהקפה שכבר התקרר “באותו זמן אלון עזב עבודה אחת וחיפש עבודה אחרת והוא הסכים לקחת על עצמו את ניהול הפרוייקט של שנינו, הוא פיקח על הפועלים והיה שם כמעט כל יום” הוא עוצר לרגע.

“יפה מצידו” צחי אומר.

“יפה? מאיזה כיוון יפה? הוא פיקח על העבודה בצורה הכי גרועה שיכולה להיות! עד היום הבית שלי מלא בנזקים מ’הפיקוח’ שהוא לקח על עצמו.” הוא אומר. “אבל זה הנזק הקטן יחסית שנגרם לי ממנו” אודי אומר. “את הנזק הגדול גיליתי במקרה, הבנים הבכורים שלנו, שלי ושל אלון שאז קראנו להם ‘יוניים’ היו צמד חברים ממש טובים -כמו האבות שלהם, לשניהם קראו יונתן על שם סבא שלי מצד אבא, והם היו ממש צמד מתוק, הם שיחקו ביחד, נהנו, לפעמים עשו גם שטויות, אני מודה, אבל בעיקרון הם היו ממש ילדים טובים. יום אחד הם עשו תחרויות של ריצה, מהגדר של אחד המשפחות עד לגדר המשותפת וככה גם עם החצר השניה, תבין, החצרות שלנו הם שכפול אחד של השני, ממש אותו דבר, יותר נכון לומר, כמעט אותו דבר. ” אודי מדייק. “הם בדקו את זה עם סוטפר, וגילו שכל פעם הריצה מהגדר של הבית של אלון לגדר המשותפת יותר קצרה. יוני שלי סיפר לי את זה בתמימות, ואני רציתי לבדוק את העניין. אבל לא יכולתי לדבר עם אלון נורמלי. כבר אז היה בינינו מתח וכל שיחה פשוטה הגיעה להתפוצצות תוך כמה שניות, אני התעצבנתי על איך שהוא היה רשלן, והוא אמר כל הזמן שאני לא הקדשתי רבע מהזמן שלי בשביל הבתים, אז שלא יהיו לי תלונות. לא רציתי ולא יכולתי לדרוש ממנו את המסמכים של הבניה ולראות אם הוא לקח לעצמו שטח יותר גדול, לא רציתי להתעמת מולו שוב ופשוט לא ידעתי מה לעשות.” אודי נושם עמוק.

צחי מקשיב בריכוז.

“יום אחד חזרתי ממסיבה” אודי אומר, “הייתי שתוי” הוא משפיל את מבטו.

התשע”ג, ישראל, רמת גן.

גל ריח דוחה של וודקה נכנס הביתה ביחד עם אודי, נועה מרימה את עיניה מספר הקומיקס שהיא קוראת, פניה מתעוותות בסלידה כשהיא מסתכלת על אביה “אבא, מה קרה לך?” היא שואלת בזעזוע עמוק “אתה נראה.. ממש שיכור” היא אומרת בשקט יחסי.

“אני לא רק נראה, אני באמת כזה!” הוא אומר כשחיוך מוזר מרוח על פניו.

נועה סוגרת את הספר והולכת בזהירות לכיוון חדרה, מקווה שזה יעבור בשלום. במצבים כאלה היא יודעת שעדיף לה להסתתר מאחורי השמיכה וכמה שהיא יותר עבה יותר טוב. בנס אבא שלה לא מסתכל עליה, אלא על נקודה עלומה בקיר, אח”כ הוא הולך למטבח ומחפש במגירות משהו מסוים, היא מנצלת את הרגע ורצה בשקט לחדר.

אודי מחפש מד סנטימטר במגירות ובארון במטבח בסוף הוא מוצא את זה בארגז כלי עבודה שלו שבסלון.

הוא החליט, הוא ילך לבדוק את השטח של החצר שלו ואח”כ את השטח של אלון. הוא לא יתחמק, אלון הזה, הוא מחליט בנחרצות.

הוא יוצא לחצר שלו ומתחיל למדוד.

הוא מסתכל לבית של אלון, האורות כבויים ויש שקט.

הוא מנסה ללכת ביציבות ובקו ישר עד לחצר של אלון, מצליח בקושי. הוא נכנס לחצר כאילו הייתה שלו ומתחיל לבדוק, הוא שם אבן על המד סנטימטר בתחילת הגדר כדי שלא יתגלגל ויברח והולך לצד השני, הוא בודק גם את הרוחב, התוצאות מעלות לו את העצבים עד לגבול הדק שעוד שניה גם הוא יקרע ועשן יתחיל לצאת לו מהאוזניים וזה לא עוד קלישאה.

הילדים צדקו!! המחשבות טסות במוחו כטיל שיוט, יוני שלו צדק, אלון באמת גנב חלק מהשטח שלו! עכשיו הכל מובן, עכשיו הוא מבין למה אלון ‘התנדב’ לפקח על העבודה, הוא התנדב לפקח על הגניבה! אין לו בושה!

מחשבותיו נקטעות כשיד חזקה מונחת על כתפו הימנית, הוא מסתובב מיד, כמעט נופל.

אלון עומד מולו.

“אודי?” אלון שואל בעיניים קרועות לרווחה “מ-ה א-ת-ה ע-ו-ש-ה ב-ח-צ-ר ש-ל-י ב-א-מ-צ-ע ה-ל-י-ל-ה??” אלון נרעש.

“אני? אני באתי לבדוק כמה שטח גנבו ממני בעורמה” אודי עונה לו.

משהו כאן מוזר, אלון חושב בראשו. “אודי הכל בסדר? אתה לא נראה לי טוב” רק עכשיו מריח אלון את ריח הוודקה שנודפת מבגדיו של אודי.

“אני לא נראה לך טוב? אתה לא נראה לי טוב! אתה גנב! גנב!! נתתי לך הכל ואתה גנבת אותי” אודי כבר צועק.

“אודי אני מציע שתרגע ומיד. אני לא יודע מה קרה לך אבל אתה מדבר שטויות, למה שאני אגנוב ממך משהו?” הוא מנסה להישאר הקול השפוי והמבוגר האחראי בזירה.

“למה שאתה תגנוב ממני? יש לי הרבה הרבה סיבות לתת לך” הוא יורק הצידה בבוז “כי אתה מקנא בי, כי אני אחיך הבכור שתמיד הערצת, כי אני תמיד הייתי יותר מוצלח ממך, כי אמא אוהבת אותי יותר, כי יש לי הרבה כסף, כי הילדים שלי יותר מחונכ—-” הוא מונה את הדברים באצבעותיו.

“אה אה- אודי תרגע!! עד הילדים שלי!! אתה מבין!! אני לא גנבתי ממך אף פעם! ואני לא מקנא בך בכלל! ועכשיו תסתלק מכאן ועל תדרוך בחצר שלי יותר לעולם!” הסבלנות והאמפתיה של אלון הגיעו לקיצם.

“ככה??” אודי שואל בנחירה קולנית שיוצאת מגרונו.

“כן, ככה!!” אלון נהיה אדום מעצבים.

“אז גם אתה שלא תעז לדרוך אצלי בבית!! ושהילדים שלך לא יתקרבו לילדים שלי!” אודי צועק ומתרחק. “אתה עוד תראה, אני אתבע אותך על הגניבה שעשיתי לי!!”

אודי השתגע לגמרי, המחשבה חולפת בראשו של אלון. “אין בעיה, ניפגש בבית משפט!” אלון אומר.

איילת מגיעה בריצה החוצה, “מה קורה פה??” היא שואלת אותם.

“שום דבר חוץ מזה שבעלך השתגע” אלון יורה את המילים בלי לחשוב יותר מידי.

“איך אתה מדבר על בעלי??! אני לא מבינה מה קורה כאן, אודי בוא הביתה” היא עוזרת לו להיכנס לבית, סוגרת את הדלת.

“אודי יש לך ריח זוועה, כנס להתקלח, תרגע ונדבר” היא אומרת לו.

באופן מפתיע הוא מקשיב לה ונכנס להתקלח.

בזמן הזה היא מנסה להבין מה קרה שם בחוץ ומה גרם לפיצוץ כזה, לא מצליחה למצוא תשובה שתספק את דעתה.

אודי יוצא, נקי ומסודר, הוא מתיישב ליד השולחן במטבח.

איילת מביאה לו כוס מים קרים ומתיישבת לידו. “מה קרה? תספר לי הכל בבקשה” היא אומרת לו.

“הקאתי עכשיו במקלחת” הוא מעדכן, עדיין לא צלול.

“מה? למה? תתחיל מהתחלה, בבקשה, איפה היית בערב לפני שהגעת לבית” היא מבקשת.

“הייתי במסיבת פרישה של אמנון, היה שם וודקה, בהתחלה שתיתי קצת כמו כולם, ואח”כ לקחתי עוד קצת ועוד עד שגמרתי חצי בקבוק, עוז לקח אותי לבית, הוא אמר כל הזמן שאני לא יכול לנהוג, ואני התעקשתי איתו שאני נהג אלוף ואני יכול לנהוג תמיד ואפילו יותר טוב ממנו, הוא כנראה לא לקח את הסיכון ופשוט לקח אותי לבית.”

הוא מספר לאיילת מה יוני סיפר לו אתמול ומה הוא עשה כדי להוכיח את הדברים.

“אני המומה אודי, אתה, אתה התגנבת לחצר של אלון בשביל כזה דבר?” היא בשוק. “למה לא, פשוט לדבר, לבקש ממנו מסמכים ולבדוק ביחד, או לא יודעת מה” היא עוד רגע מתפחלצת.

“איילת את בכלל לא הבנת את הנקודה.. את לא הבנת, אלון באמת גנב, הוא באמת גנב ממנו שטח! ואני סמכתי עליו!! בעיניים עצומות סמכתי עליו” הוא אומר.

“אודי, אני מציעה שתלך לישון עכשיו ונדבר בבוקר, אתה לא צלול עכשיו, לגמרי לא” היא אומרת בייאוש שמזדחל אל ליבה.

“אוף! למה את לא מתעצבנת לפחות כמוני מזה שגנבו ורימו אותנו??” הוא אומר בזעם וקם. הולך למיטה ומתישהו נרדם.

אודי מרים את עיניו. “אני עד היום לא יודע למה עשיתי את זה. למה הייתי צריך להתגנב לבית של אחי באמצע הלילה כמו טיפש” אודי אומר.

צחי לא יודע מה לומר, ובוחר בשתיקה כרגע.

“אתה מאמין לי שלא האמנתי לאשתי כשהיא סיפרה לי את זה בבוקר? חשבתי שהיא עובדת עלי, אבל כשראיתי את אלון כל כך קריר ומרוחק הבנתי שזה אמיתי. לא ידעתי איך ואיפה לקבור את עצמי מרוב בושה, אח”כ הבושה עברה, אבל המצב של הקשר שלנו רק החמיר ונהיה יותר ויותר גרוע. הילדים שלנו לא בקשר וגם אנחנו לא בקשר כבר כמעט עשר שנים. ואם אתה שואל אותי, זה הדבר הכי מזעזע שיכול לקרות ביני לבין אלון.” הוא אומר בכאב.

“ואוו איזה סיפור” צחי אומר. “ומה קרה אחר כך? היה בסוף משפט?” הוא שואל, מקווה לשמוע שהם ויתרו על העניין.

“היה גם היה” הוא אומר, כאב בעיניו.

“אתה לא צריך לספר אם זה קשה לך” צחי מזכיר לו.

“אני מאחל לך שלא תדע בחיים מה זה לעמוד מול אח שלך במשפט כשכל צד מכפיש את השני כמו שבחיים לא דמיינתי שאפשר” הוא משפיל את עיניו.

צחי שותק.

“במלחמת אחים” אודי מרים עיניים כואבות אל צחי ואומר “גם המנצח, מפסיד”.

אשמח לתגובות, הערות והארות כאן.

kedemcenter.co.il

דיונים - כתיבה ספרותית |

כל מה (ומי) שכותב וקורא. קהילה מפרגנת ואוהדת, שנהנית לקרוא ולהגיב לקטעים כתובים, ולדון בנושאים הקשורים לתחום הספרות.

[ורד מקמל]

פרק 10

בנימין מתעורר לקול דפיקות עדינות על דלת החדר, מסתכל לתקרה הלבנה מידי. איפה הוא? מתי הספיקו לצבוע את התקרה של הישיבה? המחשבה חולפת במוחו.

רגע. הוא נעצר, קורות יום האתמול צפים אליו לאט לאט. הוא לא בישיבה, הוא אצל חיים וולף.

מבט חטוף לשעון מבהיר לו שהשעה כבר 8 וחצי, וככל הנראה זה לא אחד הילדים הסקרנים של חיים אלא הוא בעצמו.

הוא קם בזריזות ופותח את הדלת, חיים עומד שם. “בוקר טוב!” הוא מחייך אליו, “תתארגן בזריזות, אני בינתיים אכין לך משהו לשתות ולאכול ונצא” הוא מעדכן אותו.

“בוקר טוב” בנימין מחייך אליו חיוך של בוקר, “טוב, אני מתארגן זריז” הוא אומר. “רק – – לאן יוצאים?” הוא שואל בחשש קל.

“הפתעה” חיים מחייך אליו חיוך סודי. “סתם” הוא אומר בשובבות. “לאן שאני הולך כל יום, לכולל”

אהה. לאן נפלתי, מחשבה חולפת במוחו, ניסיתי לברוח מהישיבה וקיבלתי כולל, בסך הכל קיצור תהליכים, קול ציני בתוכו חוגג על החשבון.

“טוב, אני אצטרף אליך” הוא אומר כשהוא מבין שאין לו יותר מדי ברירות. להישאר כאן לבד לא שייך, וכל אפשרות אחרת יורדת מיד מהפרק.

“מצוין, החלטה נבונה מאוד” חיים אומר “חביתה בלחם אתה אוהב?” הוא שואל.

“כן, תודה” הוא אומר.

חיים הולך להכין את הסנדוויצ’ים ובנימין הולך להתארגן. הם יוצאים מהבית וחיים מעדכן בדרך את החברותא שלו שיש להם אורח היום.

הם נכנסים לכולל, חיים מנתב אותם אל ברוך החברותא שלו. “בוקר טוב” חיים אומר לו בחיוך.

“צפרא טבא כמו שאומרים” ברוך מחזיר לו בחיוך משלו. “ברוך הבא בצל קורתינו”. ברוך מושיט לבנימין את היד ללחיצה, בנימין מחזיר לו לחיצה רפה רק בשביל לא להשאיר את ידו תלויה באוויר ככסיל. אין לו מצב רוח לבדיחות, במחילה.

הם מתיישבים ופותחים את הגמרא. בנימין מתיישב בצד השולחן, מקשיב ללימוד שלהם אבל לא מתערב. שיהנו להם, הוא חושב לעצמו.

הם מתפלפלים בלהט, בנימין נהנה מהצד מהמוחות החריפים שלהם ומהחידושים היפים שהוא שומע, שוכח לגמרי את הכאב והבחירות שהוא עשה.

אחרי שעתיים שהוא שותק, הוא פוצה את פיו לראשונה. “סליחה שאני מתערב” בנימין מתנצל בעיקר לעצמו. “אבל לא יכולתי להמשיך ולשתוק, זה סוגיה שאני ממש אוהב..” הוא ממשיך להתנצל בלי כוונה.

הוא נכנס איתם ללימוד, מתווכח ומפצח בחריפות קושיה אחרי קושיה. חיים מופתע לגמרי מהשינוי שקורה לנגד עיניו, הבחור השקט והמופנם שהוא פגש אתמול בלילה התגלה כחריף ולא טיפש בכלל. הוא פיצח את הסוגיה שהם עמלים עליה כבר שבוע שלם! והכל בבהירות ומתיקות של ממש.

ברוך שמידט מגיש את ידו לבנימין, לוחץ אותה בחום. “היה לי תענוג ללמוד איתך” הוא אומר בחיוך אמיתי. “גם לי” בנימין משיב בשקט.

“בנימין” חיים אומר לו כשהם נכנסים בחזרה לרכב, אחרי לימוד מתוק וארוך. “אתה פספוס, פספוס גדול לעולם התורה. ובכלל, חבל לי עליך” הוא אומר לו בכנות ואהבה אמיתית.

בנימין חוגר “תמיד אהבתי ללמוד” הוא אומר ומסתכל לאופק “אבל בשנה- שנתיים האחרונות לא הייתי מסוגל ללמוד בישיבה, הראש שלי היה במקום אחר לגמרי”.

חיים מסתכל קדימה, מקשיב.

“אבל עזוב, זה נגמר” הוא אומר פתאום “וגם, מה אכפת לי, גם ככה זה כבר לא משנה עכשיו” הוא אומר.

“אני לא מסכים איתך, אבל בסדר, זה לא לעכשיו” הוא יוצא מהחניה ברוורס.

“נכון, נעזוב את זה עכשיו” בנימין מסכים איתו, בעיקר כי זה לא עושה לו טוב לחזור לשם, לתקופה ההיא.

“מה שיותר חשוב לי עכשיו, זה שתעדכן את אמא שלך שאתה אצלי.” חיים אומר, החלטי.

“אין סיכוי, חיים. עד אמא שלי” בנימין החלטי לא פחות.

“בנימין תקשיב לי בבקשה” חיים מעיף אליו מבט קצר ומחזיר את העיניים לכביש. “אתה צריך לעדכן את אמא שלך או את אח שלך, לא אכפת לי, אבל זה לא אחראי שהם לא ידעו” חיים אומר לו.

“אם אמא שלי תדע שאני לא בישיבה.. היא… זה לא יעשה לה טוב בכלל” הוא אומר. אבל גם מבין את ההיגיון הבריא של חיים.

שאר הנסיעה עוברת בשתיקה. הם חושבים אחד על השני ועל שניהם ביחד ושוב חולפת המחשבה בראשו של חיים על ההשגחה הפרטית. ואיזה נס זה, שהשם שלח אותו, אז, למקום הנכון, ברגע הנכון ובלי כסף ברב קו.

——————

הרב דוב נכנס למשרד שלו וסוגר את הדלת.

הוא מנסה להתרכז ברשימת המשימות היומית שלו שהכין הבוקר, לא מצליח. הוא קורא בפעם השלישית את השורה הרביעית, לא כל כך הולך לו. המחשבות שלו שטות לכיוון אחר. כיוון שבו הים סוער, מאוד.

הוא לא רגוע מאתמול בערב, כשהם העיפו את בנימין. הוא דיי שלם עם ההחלטה הזאת, כן, לא זה מה שמטריד אותו. אותו מטריד זה שהם לא הודיעו לאמא של בנימין כלום. עכשיו כשהוא חושב על זה, הוא מבין שהוא היה ממש טיפש, איך לא עשה אחד ועוד אחד? איך לא הבין שתשעים ותשע אחוז בנימין לא יחזור בכלל לבית??!

מי יודע איפה הוא היה בלילה. המחשבה לא נותנת לו מנוח.

הוא מוציא את הקלסר עם המספרים של ההורים ומוצא את המספר המבוקש. הוא מחייג פעם ועוד אחת. אין מענה.

הוא כותב לעצמו ברשימה לנסות עוד רבע שעה שוב ויוצא מהמשרד להכין לו קפה, מקווה להתרעננן קצת ולחזור מאושש יותר.

—————-

יהודית מוציאה את הטלפון מהמטען, הוא נכבה לה פתאום בלי שום התראה מוקדמת. יש לה שני פסים של טעינה, נראה לה שזה מספיק לעת עתה. היא מדליקה אותו, מחכה רגע שיתאפס על עצמו ומחייגת לבנימין, אמור להיות להם הפסקה עכשיו בישיבה. צלצול אחד, שתיים, והוא עונה.

“הלוו אמא מה נשמע?” הוא עונה לה, נכנס לחדר שהוקצה לו וסוגר אחריו את הדלת. הוא מפחד מהשיחה הזאת יותר ממה שהוא דמיין, אבל להתעלם משיחות של אמא שלו ולהדאיג אותה לא באפשרויות שלו.

“ב”ה, איך בישיבה?” היא שואלת בקלילות. לא מודעת לכך שהשאלה הפשוטה שלה עומדת לסבך את בנימין עד שלא ידע איך לענות עליה.

הוא מתלבט, לא יודע מה עדיף, לשקר לה שהכל טוב ונחמד לו או להגיד את האמת ולהתמודד איתה. אין לו הרבה זמן להתלבט ולהחליט הוא צריך לענות מהר, מהר.

הוא מחליט לשקר, בלית ברירה. “ממש נחמד, למדנו היום סוגיה בבבא מציעא, היה ממש שטייגען רציני” הוא קולט באיחור של שניה שהוא סיפר לה בטעות על המסכת שהוא למד עם חיים וברוך ולא המסכת שנלמדת כרגע בישיבה, שלמען האמת אין לו מושג מהי.

“יפה, יפה” היא אומרת. משהו בתחושת בטן אומר לה שבנימין לא מספר את כל האמת, אבל היא דוחקת את התחושה הטורדנית הזאת עמוק עמוק בבטן.

“כן, ממש נחמד.” הוא אומר, מסתכל לשעון, עכשיו אמורה להסתיים ההפסקה הוא ינצל את זה לטובתו. “אמא עוד כמה דקות נגמרת ההפסקה, אז אני צריך לסיים” הוא אומר.

“טוב בנימין, נדבר.” היא מנתקת. תחושה לא טובה מתנחלת לה בלב והיא לא יודעת להסביר למה.

——————

הרב דוב לוקח עוד לגימה מהקפה שכבר התקרר כמעט לגמרי, נושם נשימה עמוקה ומחייג.

בצלצול השני היא עונה. “שלום, גברת שם טוב?” הרב דוב לא יודע איך להתחיל את השיחה הזאת, אבל בכל זאת מנסה, יותר מפחיד אותו איך היא תתפתח.

“שלום, עם מי אני מדברת?” המספר לא שמור לה.

“אני הרב דוב, משגיח בישיבה של הבן שלכם, בנימין.” הוא מטשטש ראיות בינתיים. “אני דיי חדש כאן אז כנראה שלא שמעתם עלי עדיין.” הוא מוסיף, מנסה להשיג זמן.

“אני מבינה” היא אומרת. לא יודעת איך היא אמורה להמשיך.

“אני מתקשר בקשר לבנימין.” אם לא בקשר אליו, אז למי כן? קול ציני לוחש לו באוזן. “הוא כבר הגיע לבית, נכון?” הוא ממש מקווה שכן, כי אז הכל בסדר ואפשר להמשיך כרגיל.

“מה זאת אומרת? הם היו אומרים להשתחרר? הבנתי ממנו שרק ביום חמישי חוזרים הביתה. אני טועה?” היא לא מבינה למה הוא מתכוון.

“לא, אתם לא טועים.” הוא מתחיל להסתבך עם עצמו. “מה שקרה, זה ששלחנו את בנימין לבית ——” היא קוטעת אותו. “מה זאת אומרת שלחתם אותו? מתי??! למה?” היא נכנסת ללחץ.

“אתמול, גברת שם טוב.” הוא אומר.

“לא, לא זה לא הגיוני, אתם טועים, משהו כאן לא מסתדר לי” היא אומרת, נושמת מהר. “דיברתי איתו לפני כמה דקות בהפסקה, הוא אמר לי שהכל בסדר ושהם למדו את מסכת בבא מציעא” היא מדברת מהר, מנסה להבין.

“אני מצטער להגיד את זה, אבל כנראה הוא לא אמר את כל האמת.” הוא אומר, בולע את הרוק וממשיך. “הייתי בשיעור האחרון אצלם, הם לומדים מסכת כתובות” הוא אומר לה בשקט יחסית, לא נעים להפיל את השמים על מישהו אחר.

“אני לא מבינה כלום, אבל זה לא מה שחשוב עכשיו. לי חשוב לדעת דבר אחד, איפה הבן שלי נמצא. אני חייבת לנתק.” היא מנתקת, לא מחכה לתשובה.

היא מתקשרת לבנימין, פעם אחת, פעמיים ושלוש.

אין מענה.

אשמח מאוד לתגובות, הערות והארות כאן.

kedemcenter.co.il

דיונים - כתיבה ספרותית |

כל מה (ומי) שכותב וקורא. קהילה מפרגנת ואוהדת, שנהנית לקרוא ולהגיב לקטעים כתובים, ולדון בנושאים הקשורים לתחום הספרות.

[ורד מקמל]

פרק 11

שיחות נכנסות אליו לנייד בלי סוף. בנימין עושה אחד ועוד אחד, מבין שהסוד התגלה בדרך כלשהי. הוא נאנח, זהו? הגיע הרגע? אבן במשקל 2 טון לפחות מתיישבת לו בלב, מאיימת להפיל אותו ארצה. אין לו מושג איך זה יתפתח, אבל דבר אחד הוא יודע – הוא לא מסוגל לענות לאמא שלו עכשיו ולהתמודד עם הכאב שלה.

הוא מנסה להישאר ענייני, לא להכנס לצד הרגשי של העניין, קצת מתקשה במשימה הלא פשוטה הזאת. הוא מעלה את העובדות בראשו. היא הרי יודעת שהוא בסדר, הוא דיבר איתה לפני פחות מעשר דקות. הוא שם את הטלפון על השתק ונכנס למיטה, הוא חייב לתפוס שנ”צ קצר, לפני שהוא נכנס

לתסבוכת הגדולה של חייו.

———–

יהודית מתקשרת למנחם, הוא עונה לה בצלצול הראשון “מנחם?” היא שואלת אותו, לחץ ובהילות בקולה.

“כן אמא, משהו דחוף? אני פשוט באמצע העבודה פה”

“דחוף מאוד” היא עוצרת, לוקחת אוויר. “בנימין נעלם” חוסר אונים בקולה.

“מה זאת אומרת נעלם? ממתי? למה?” הוא נדבק קצת בלחץ של אימו, אך מנסה להישאר ענייני.

“אין לי מושג, דיברתי עם המשגיח בישיבה שלו, הוא אמר שהם שלחו אותו אתמול לבית, אבל הוא לא הגיע.” היא עוצרת, לוקחת עוד נשימה. “תשמע עוד יותר מזה, לפני רבע שעה בערך דיברתי איתו, הוא אמר לי שהוא בישיבה והכל בסדר, ואחרי כמה דקות המשגיח התקשר ואמר לי שבנימין לא בישיבה בוודאות” היא אומרת.

“משהו כאן לא מסתדר לי בסיפור, אני עכשיו יוצא מהתלמוד תורה ובא אלייך, רבע שעה אני אצלך” הוא אומר תוך כדי שהוא קם ולוקח את מפתחות הרכב שלו.

בדרך החוצה הוא עובר דרך המנהל, מבקש אישור דחוף לצאת ויוצא.

הוא מתקשר לאמא שלו, היא עונה מיד. “אני בדרך.” הוא אומר לה.

“יופי מנחם, תודה, אני מחכה. להתראות” היא מנתקת וממשיכה להגיד תהילים בסידור הרטוב שלה.

דפיקות על הדלת, היא קמה לפתוח.

“הגעת זריז, מנחם” היא אומרת לו.

“האמת שכן, נסעתי כמו מטורף, בנס הגעתי בשלום.” הוא אומר, הולך למטבח ומוזג לעצמו כוס מים קרים. “אז מה אנחנו יודעים על המיקום של בנימין?” הוא שואל במעשיות.

“אנחנו יודעים שהוא לא בישיבה ולא בבית, וחוץ מזה- כלום.” יהודית אומרת, יאוש כבד מתפשט באיבריה.

מנחם מהנהן. “אנחנו גם יודעים שהוא בסדר והוא—–”

היא קוטעת אותו “מי אמר לך שהוא בסדר?” היא שואלת.

“אמרת שדיברת איתו והוא היה בסדר” הוא מנסה להזכיר לה את הפרטים שהיא נתנה לו.

“זה באמת היה הקול שלו, אבל אני לא יודעת אם הוא היה בסדר, אתה יודע שהיום אפשר גם להקליט קול של מישהו ואחר כך להגיד מה שרוצים בקול שלו. אני לא צריכה לספר לך, מנחם.”

“את צודקת אי אפשר לדעת” הוא אומר. “טוב, אני חושב שאפנה למשטרה, אי אפשר לדעת איפה הוא מוחזק ואם הוא בסדר, אסור לנו להיות אדישים.” הוא אומר בעיקר לעצמו.

“מצוין, אני בינתיים אגיד תהילים” יהודית אומרת.

יודעת, שזה הדבר היחיד שיעזור לבנימין עכשיו.

———-

“אדוני הצעיר, בן כמה אח שלך?” שוטר שחום עור עם עיניים ירוקות שואל את מנחם.

“בן 18 וחצי” מנחם אומר.

“אז אני מצטער, אין לנו מה לעשות בעניין, אח שלך הוא בן אדם בוגר, זכותו לא לחזור לבית מתי שהוא רוצה, אין לנו מה לעשות בנידון.” הוא חותם את הדיון מבחינתו.

“אתה לא יכול ככה לסגור את התיק אדוני השוטר זה לא אפשרי, אח שלי היה אמור לחזור הביתה אתמול והוא לא חזר, לך תדע איפה הוא נמצא, מי מחזיק אותו, מה עושים לו. אתה לא יכול להשאיר אותנו ככה בלי שום פיסת מידע.” מנחם מזדעזע מהאדישות בה השוטר סוגר את התיק וממשיך לעניין הבא בלי להתעמק יותר מידי.

“אדון..?” השוטר שואל לשמו.

“מנחם” הוא עונה.

“מנחם, תקשיב לי, אתה בעצמך אמרת לי מקודם שאמא שלך דיברה איתו לפני לא הרבה זמן, והוא אמר שהוא בסדר, אין לכם מה לדאוג. הכל יהיה בסדר” השוטר אומר.

“אני לא מאמין שזה מה שיש לך לומר.” מנחם מרגיש חסר ישע. “יכול להיות שאח שלי מוחזק, באני לא יודע איפה, יכול להיות שאמרו לו לדבר עם אמא שלי ולהשמע רגיל, ויש עוד מליון ואחת אפשריות גרועות מזה ואתה אומר לי שהכל יהיה בסדר?!?!” הוא אומר בעצבים שעולים לו לאט לאט למוח.

“אני מצטער אדוני, אין לנו מה לעשות בעניין.” השוטר, שעכשיו מנחם רואה את השם ‘יובל’ על התג הכסוף שלו, ממשיך להגיד את אותם משפטים כמו מנטרה.

“טוב, אין לי מה לבזבז את הזמן כאן, גם ככה אתם לא מועילים יותר מידי.” מנחם אומר את זה בשקט יחסית ויוצא מהתחנה.

אף פעם לא הרגיש את טעמו המר של הכישלון, יחד עם הפחד, החרדה והייאוש. ועכשיו, כשהוא טועם את הקוקטייל המוזר הזה, הדבר היחיד שהוא רוצה, זה להקיא.

———-

חיים דופק על דלת החדר של בנימין, פעם פעמיים ושלוש, בסוף הדלת נפתחת.

“בנימין, הכל בסדר?” חיים רואה את העיניים האדומות של בנימין, חושש לבריאותו הנפשית והגופנית כאחד.

“לא יודע מה נקרא בסדר ולא בסדר במצב הזה” בנימין אומר, מנגב בכף ידו את מעט הדמעות שהצליחו לפרוץ החוצה.

“מה קרה, בנימין? אם אתה רוצה לשתף, כמובן.” חיים נשען על המשקוף.

הוא מתלבט אם לשתף, מחליט שכן “אני כבר שלוש שעות מנסה להירדם ולא מצליח, הטלפון שלי מוצף בשיחות מכל המשפחה שלי וגם המשגיח ועוד כמה אנשים שחושבים שהם יוכלו להציל אותי” הוא אומר.

חיים מהנהן, מקשיב. שיחות הם לפעמים דבר מעיק אבל לא סיבה לדמעות בדרך כלל. הוא מנסה להבין את שורש הבעיה.

“אני חושב שהם הבינו, חיים” בנימין מרים את העיניים לחיים, מנסה לשאוב מהם כוח.

“אני מבין” אבן בגודל של בית המקדש השני מתיישבת לחיים על הלב.

“אני לא רוצה לצער את אמא שלי, חיים, אני לא רוצה” בנימין אומר, נשמע לעצמו כמו ילד קטן אבל לא אכפת לו עכשיו מכלום. “אבל מה אני אעשה חיים, אני נקרע. הלב שלי גזור ושבור ומרוסק ואני לא רוצה שגם לאמא שלי יהיה אחד כזה.” הוא אומר.

“אתה מתוק בנימין.” חיים מתקרב אליו ושם לו יד על הכתף.

“הלוואי שאמא שלי תחשוב עלי ככה אחרי שהיא תדע מה המצב הרוחני שלי” הוא יודע להיות כנה עם עצמו, גם הפעם. “אני יודע שאין סיכוי.”

“בנימין, אני מבין שקשה לך לענות לאמא שלך ולהתמודד עם המציאות הזאת פנים מול פנים, אבל לא נראה לי שיש לך ברירה. להשאיר אמא מודאגת לפעמים זה יותר גרוע” הוא יודע קצת מה זה להיות אב מודאג, מאמין שאמא זה פי כמה וכמה.

“בשכל אני הכי מבין את מה שאתה אומר, אבל אני לא מסוגל, חיים. אני לא מסוגל.” הוא אומר, ומרגיש, כמעט פיזית, איך הלב שלו נקרע לשתיים.

מחכה לתגובות, הערות והארות שלכן, כאן.

kedemcenter.co.il

דיונים - כתיבה ספרותית |

כל מה (ומי) שכותב וקורא. קהילה מפרגנת ואוהדת, שנהנית לקרוא ולהגיב לקטעים כתובים, ולדון בנושאים הקשורים לתחום הספרות.