כתיבה ספרותית
כל מה (ומי) שכותב וקורא. קהילה מפרגנת ואוהדת, שנהנית לקרוא ולהגיב לקטעים כתובים, ולדון בנושאים הקשורים לתחום הספרות.
מובילות:
- Organized by
-
-
סיפור בהמשכים || כח הלב || דבי קפלן
-
סיפור בהמשכים || כח הלב || דבי קפלן
שלום לכולן,
אני לראשונה כותבת סיפור, הסיפור האמת מבוסס על כמה סיפורים אמיתיים שאגדתי את כולם לסיפור אחד
אשמח כמובן לביקורת!
אשמח לכל הערה והארה!
פרק א:
הוא החליט שהוא רק יסתובב
רק יסתובב לאחור והרי, ואת זה הוא זכר היטב “פתחו לי פתח…” ולא יותר.
הוא ראה שם פרסומת “מחפש משהו לנשמה? רוצה קצת קשר? ארגון ‘לב אל לב’, חרדים וחילונים, שפה אחת”
השאיר פרטים, והמשיך לעמוד הבא…
הטלפון הגיע די מהר: “הלו?”
“כן, שלום”
“מדבר עם שמעון?”
“כן”
“שלום, מדבר כאן שמואל מארגון ‘לב אל לב’ השארת לנו פניה שאתה מעוניין ליצור קשר”
“נכון”
“נשמח לקשר בינך לבין מישהו מאצלנו, זה בסדר?”
“תודה”
“רק תוכל לתת לי רקע קצר עליך? כדי שנוכל לתאם את הטוב ביותר”
“אה, אני בן 25, לומד רפואה”
“אוקי, בית מסורתי? חילוני?”
“המשפחה שלי? חרדי, אפילו מאד מאד, ממש ממש מאד, ‘חשובים’ כפי שנקרא”
“אוקי, אז תודה שמעון, נהיה בקשר”
“בי”
– – –
***
השעה – 20:30
ישראל נכנס לכולל, עם התיק ביד, כוס קפה ביד השניה, וטלפון רוטט בכיס
הניח את הכבודה על הספסל הקרוב, לחץ על המקש הירוק והצמיד לאוזן “הלו?”
“שלום, מדבר כאן שמואל מארגון ‘לב אל לב’ “
“כן, שלום” הוא אמר ואסף את החפצים מהספסל, תוך כדי שהוא בא להסביר לעומד מאחורי הקו שלכל המעשרות שלו יש כבר ייעוד אחר, עניי עירך קודמים וכדו’, אבל זה הקדים אותו במשפט
“קבלנו המלצה עליך לגבי לימוד עם חברותא”
ישראל עמד רגע מופתע ושאל “איזה כולל? לא הבנתי”
“לא, לא, אני מתכוון חברותא של ארגון ‘לב אל לב’ אתה שמעת?”
סוף כל סוף הוא הגיע לספסל שלו, מניח את החפצים על הכסא ליד ומתיישב בזהירות עם הכוס קפה ביד
“אולי, לא היכרות אישית מידי, במה מדובר?”
“אנחנו ארגון ‘לא אל לב’ מנסים לקרב יהודים לאביהם שבשבמים ושמענו שאתה מעוניין לקבל חברותא צמודה אליך, אז יש לי מי להצמיד לך, זה בסדר?”
הבעת צחוק מופתע על פניו של ישראל והוא אומר “אני לא ידעתי שאני מחפש דבר כזה, אבל אולי מי שהמליץ לך יודע מה שאני לא יודע על עצמי, טוב. אני ינסה לבדוק את זה בבית ואשתדל לחזור אליכם, בסדר?”
העומד מאחורי הקו כנראה לא סתם נמצא בתפקיד הזה, יעיל מתמיד “אוקי, אז אני אחזור אליך מחר, מתי לחזור? בוקר? ערב?”
“אממ עדיף ערב, מקווה שתהיה לי תשובה עד אז”
“בסדר גמור, מחכה לתשובה שלך ואולי תזכה להשיב עוד נשמה…”
“אמן! אה… רגע! מה זה אומר הדבר הזה? איך זה עובד? ומי המיועד?” עצר אותו ישראל מניתוק
“לא מורכב מידי, פעם בשבוע, חצי שעה, על כל נושא שתבחרו, הבחור זה אחד, חרדי לשעבר, לא ברור מתי עזב…” השיב הלה
“טוב, אבדוק ונהיה בקשר”
“בסדר גמור, לילה טוב”
“שלום, שלום”
ואז סוף סוף הוא החל ללמוד, נשאב במתיקות לא רגילה לעולמות עליונים, שוכח מהעולם הזה, רק הוא והסטנדר
הוא באמת אוהב ללמוד
***
22:30
דפיקות
אלישבע נגשת לדלת “מה נשמע? איך היה?” שואלת את בעלה ששב זה עתה מעולמות של תורה
“ב”ה, היה מצוין” השיב הוא
ארוחת לילה מהירה שכללה כוס קפה, והיא כוס תה, 2 עוגיות, שיחת סיכום של היום. היא של העבודה, הוא קצת על הכולל, עדכונים שותפים ממעללי היום
ולילה טוב
“אלישבע את ערה?” לחישה
“כן, לוקח לי קצת זמן…” חיוך
“שכחתי לשאול אותך, התקשרו אלי מארגון ‘לב אל לב’ ללמוד חברותא עם אחד חילוני פעם בשבוע חצי שעה, מה את אומרת?”
“מממ נשמע מרתק, למה לא בעצם? זכות, לא?” היא כבר חצי יושבת
“טוב, אז אני אגיד לו מחר שבסדר?”
“גמור!”
ושוב, “לילה טוב”
-
12 תגובות
-
פרק ב:
“הלו, אני מדבר עם שמעון?” בהפסקת צהרים זה זמן טוב להרים שיחה, קצת שקט, חלקם חוזרים לבית, מי לשמור על ילדים ומי לנוח ומי סתם לסידורים, ישנם אף כאלה שממשיכים את סדר יומם בבית ומדרש, ויש גם כמה שנמים להם בעזרת נשים למעלה.
והוא, ישראל, לפני שיתחיל את ה’סדר’ הפרטי שלי, החליט להרים שיחת טלפון אחת
וגורלית כל כך…
“כן, עם מי אני מדבר?” והוא מהצד השני רחוק כל כך, רק הסתובב, אולי להציץ לרגע…
“מדבר ישראל, הביאו לי את המספר שלך מארגון ‘לב אל לב’, רציתי שנקבע לנו יום, מה אתה אומר?” ככה ישר, הרי זה המטרה, לא?
“אה, כן שלום, וואו, זריזים שם” חיוך במילים “אממ, אפשר אולי בערב יום שני? איזה שעות טוב?” לך תדע בית של אברך…
“מצוין, אז בא נגיד תשע בערב זה טוב לך?” על חשבון ה’סדר’ או לא?
“כן, טוב מאד!” מה מפסידים מלנסות?
“מצוין, אז קבענו, מחכה לך” חיוך
“ביי”
ניתוק – – –
חיבור!
***
21:05
דפיקות
“שלום” “שלום” חיוכים, מבט סביב
כמה מוזר זה להסתובב… כאילו מישהו לוקח אותך שנות אור אחורה, עושה לך שם סיור קטן…
לא כזה נורא אבל כמו שחשב…
“תרגיש חופשי שמעון, כן? אצלי אין הזמנות כבוד” אמר ישראל והתקדם לכיוון השולחן
“כן, כן, זה בסדר, תודה” שמעון אחריו מזיז את הכסא
“מה תשתה? קולה? תפוזים? או מים?” שירגיש את החום… בקור של המיץ…
“עדיף מים, תודה” קצת ביישני, קצת נבוך…
“אז, איזה יופי שנפגשנו” סייעתא דשמיא בעברית קדושה “בא נחליט מראש, אתה המוביל, אם יש משהו שאתה רוצה לעלות – בכיף, אין כאן הרצאות, כן? תשאל, נלבן, ככה יחד, מה אומר?”
“בסדר גמור” אמר שמעון
“ובכן, יש משהו שהיית רוצה שנתמקד בו יותר?” ישראל התיישב, עם הכוס קולה שלו
“אממ, האמת שלא משהו מיוחד… אני.. רק…” רק הסתובבתי, לא יודע למה, לא יודע לאן להסתכל בכלל…
“אוקי תרגיש חופשי, בא אני אספר לך קצת על עצמי, אני בן שלושים וחמש, נשוי ב”ה יש לי חמישה ילדים מתוקים, בחלוקה של שלוש בנות ושני בנים, אברך כולל במקצועי, אשתי עובדת במחשבים, אממ זה בגדול, אה, במקור אני מירושלים, רמות, עוד משהו?” חייך ישראל והעביר את שרביט הדיבור לשמעון
“יפה, אז עכשיו תורי?” מבט קצת נבוך
“כן” חייך ישראל והתרווח קצת לאחור
“טוב, אז אני בן עשרים וארבע, רווק, לומד רפואה, במקור גם מירושלים, משכונת ‘בית וגן’ משפחה חרדית אולטרה” חיוך “זהו אני חושב”
“אוקי, מעניין, נעים מאד!” מבט חולף ביניהם
והשיחה ממשיכה, על אמיתות המציאות, אמיתות הקיים, על רוח וחומר, תורה ומשפטיה, ועל האמת, אמת אחת
ככה חלפה לה שעה…
“וואו, לא שמתי לב, פי שתיים מהזמן שתכננתי!” ישראל קצת נבוך, מתרומם
“הכל בסדר, היה מעניין מאד, תודה” אמר שמעון, וקם גם הוא
“בשמחה, היה לי באמת כיף איתך” אמר ישראל ותוך כדי ליווה את שמעון לדלת
“נדבר”
סגירת דלת
פתיחת הלב
***
“שמעון מה נשמע? היום בתשע בערב זוכר?” ככה ישראל עם הטלפון באוזן רגע לפני שנכנס ל’סדר ב’
“אה, ישראל מה קורה? טוב שהזכרת לי, ממש פרח לי מזכרוני, כן, אגיע” גם שמעון נכנס זה עתה לכיתה, השיעור מתחיל עוד 2 דקות.
“יופי, מחכה לך”
ניתוק
***
21:07
דפיקות
“מה נשמע?” המים קצת יותר חמימים הפעם
“מצוין, מה שלומך?” ככה שמעון, בפשטות נכנס פנימה
“ברוך ה’, תרצה הפעם אולי כן שתיה מתוקה או שוב מים” ליד מקרר פתוח כל טוב עם קולר מים צוננים לצידו
שמעון בחיוך תוך כדי שמתיישב “מים, תודה” והתיישב על הכסא
שתי כוסות על השולחן, עוגה חתוכה במרכז, ושתי לבבות פתוחים…
“לגבי מה ששאלת אותי שבוע שעבר, בדקתי את הנושא וראיתי שכתוב ב…” התחיל ישראל, ושמעון יושב לידו שומע, מחייך, שואל, מקשה שוב, מתעניין, שומע, פותח את הלב, עוד קצת, את החודו של מחט, ולאט לאט, המים הצוננים נותנים מענה לנפש העייפה כל כך…
“היה מרתק ישראל! תודה” שמעון מכל הלב, אל הלב..
“גם לי שמעון!” ככה זה כשלבבות נפתחים
ישראל החליט הפעם להתקשר לשמעון ולנסות להעיז להציע לו את מה ששאל את הרב על “מה אפשר ללמוד או לעשות עם בחור שעזב את הכל בעצם…? ידע יש, אבל… מה?”
והתשובה היתה “הרב שטיינמן היה אומר ללמוד גמרא, קח מסכת קלה ותתחילו ללמוד יחד, וזהו ‘יחזירהו למוטב'” הלוואי!”
שמעון דוקא לא התנגד, לא הבטיח שזוכר משהו או זוכר איך לומדים, אבל לא אכפת לו לנסות
“ואל תדאג, נעלה נושאים ונמשיך ללבן, תוך כדי לימוד, מה אמה אומר? ואם לא יתאים לך, אז נשנה למשהו אחר, סגור?”
סגור!
– – –
נפתח…
-
<div>
</div> -
-
פרק ג:
ישראל חולף על פני הכניסה לעיר בדרך לכולל, מלא במחשבות
ברוך ה’ שמעון והוא לומדים יחד גמרא ועוד הרבה נלווים כבר תקופה ארוכה, והוא כל כך צמא ורוצה לשמוע, ובעיקר להשמיע, להשמיע את הצעקה שרק ניסו כל הזמן להשתיק, להשמיע את האמירה והשאלה שרק כל הזמן ניסו לחסום, לתת לו את החום והאהבה שהוא כל כך היה צריך.
כן, גם כשהוא כבר לא תחת הסינר של אמא, הילד שבו ממשיך לבכות ולרצות שמישהו יחבר לו את השברים, יאחה את הסדקים, יחבוש במלוא החום והעדינות, יתן לו אוזן ולב לשמוע ולהרגיש.
וישראל נבחר משמים להיות השליח, לא יודע שזה לא יסתכם ‘רק’ בחברותא…
הוא ממשיך וחולף בנסיעה על התחנת דלק, עוצר ברמזור, ממשיך בירוק, הלאה לכולל…
אתמול היתה להם שוב פגישה יחד, הפעם הם עשו את זה במרפסת, אויר פתוח, פתיחות בלבבות, ואחרי השאלה “מה מציק לך שמעון בעצם ביהדות? תרגיש חופשי לדבר ולספר, אני פה שומע”
המילים לא הפסיקו לצאת מהלב של שמעון החוצה, נשפכו ושתפו את כל המרפסת, המשיכו לזלוג גם לרחוב מטה, מרטיבים את כל האזור, גשם באמצע לילה קייצי…
וישראל, רק היה שם והקשיב, היה שם ושמע, והזדהה כל כך, פשוט היה שם
מה שהרבה לא היו…
הפגישה היתה הרבה מעבר לחצי שעה, אחרי שעתיים תמימות טעונות כל כך ומלאות, הם נפרדו בהבטחה להיפגש שוב והפעם לא לחכות לשבוע הבא, אלא לעוד יומיים.
וככה ישראל מלא במחשבות על השיחה הטעונה נכנס לכולל
***
‘כל מי שלומד לרפואה הוא ככה מדקדק על הגוף שלו?’ הרהר לעצמו שמעון בשעה שמישש שוב את רגלו בנסיון להרגיש שוב אולי את ‘הגולה’ המדומיינת.
‘לא ברור, אבל אולי כדאי רק לשלול לפחות’ עם מי הוא יתייעץ? עם מי? עם ד”ר שולמן המרצה לביולוגיה? עם אבא, שלא דיבר איתו שתים עשרה שנה? עם מי?
‘תבדוק, מה אכפת לך? אתה גבר!’ קול אחר, חזק בתוכו.
וככה בתחושה של ‘אתה לא פחדן, זה שום דבר, קורה לכל סטודנט ברפואה’ הוא קבע תור לרופא משפחה באזור שלו ‘אני לא מכיר אותו והוא לא אותי, מצוין’ ככה יחסכו הבושות מהלחץ המיותר, ומהצחוק שהרופא וודאי יצחק
אבל צחוק לא היה, בדיקה כן, ולא נעימה, שבסופה, תוך כדי שהוא מתארגן הרופא אומר בסיכום “אני שולח אותך לכמה בדיקות, דם, וצילום לראות מה יש לנו שם, בסדר? כל ההפניות נמצאות בכרטיס, לא צריך להדפיס” בזה חתם.
והוא יצא משם כשבליבו החשש הכבד
בערב, כשנפגש עם ישראל, לא אמר מילה, ‘הרי אין כלום באמת, וחוץ מזה אין קשר לספר לו’ כך חשב, וניסה להתרכז בשיחה יחד
כשנגמרה, חזר לדירה שלו עייף ומותש מכל היום הכבד…
***
תור לבדיקת דם היה ממש למחרת, וגם תור לצילום משום מה היה זמין “מישהו ביטל לעוד יומיים באחת עשרה בבוקר, לקבוע?” אמרה המזכירה, והוא השיב “כן” ולמה לא בעצם?…
‘מה כבר יכול להיות?’ הרהר לעצמו
בערב, עת התארגן לשינה, הוא שוב חש את הגולה במעלה רגלו, ממש למעלה, כבר לא יודע אם זה רגל או בטן או גב או יד, אבל הפעם היה כאב קטן, לא מאד מורגש, אבל קיים, כאילו רק אומר “אני פה”
‘ואולי הכל דמיון פורה אחד גדול של סטודנט לרפואה שמרב ידע הרבה דאגה?’ כך חשב, ואולי..
ואולי גם לא.
-
פרק ד:
‘יש לך הודעה חדשה’ כך על הצג עת הסתכל עליו באמצע שיעור כימיה, ברפרוף קל הוא נכנס
‘הגיעו תוצאות בדיקת דם של שמעון רוט’ הרבה אותיות, ראשי תיבות, באנגלית, חלקם חריגים וחלקם לא, טוב אין לא עכשיו באמת את הריכוז לעבור על הכל, אחרי השיעור הוא יבדוק.
השיעור נגמר, והוא נגש לקפטריה לקנות משהו לאכול ואז לחדר מחשבים לאסוף חומר לקראת העבודה מסכמת שלו, שם ישב כמה שעות טובות שבמהלכן ליקט וצילם כתב ומחק, לקח לעצמו כמה ספרים ויצא על האופנוע לכיוון הבית
בפניה לכיון הצומת, עמד ברמזור והרגיש רטט קל מהטלפון, האור עדיין אדום, הציץ לרגע
‘יש לך הודעה חדשה’ כך נכתב, הוא הספיק ללחוץ לקריאה כשראה את המילים ‘הגיעו תוצאות הצילום של שמעון רוט’
‘מי עובד בשעות האלו בכלל?’ הרהר לעצמו, מנסה לדחוק את המחשבות וההרגשות למקום הכי רחוק שיכול להיות, לא להרגיש, לא לדעת, פשוט כלום!
הוא הגיע לחניה, החנה את האופנוע הוריד את הקסדה, ונכנס לבנין.
על הגב התיק, יד אחת קסדה ויד שניה פלאפון דלוק, נכנס לראות את התוצאות.
‘התגלו ממצאי…..’
גם בתור סטודנט לרפואה הכל נראה לו לא ברור, מי גילה? מה גילה? שוב ניסה למשש את הגולה, הכאב הקטן עוד נמצא שם, לא נעלם, והגולה גם, והתוצאות, גם נמצאות כאן, שחור על גבי מסך….
וחושך
בוקר, יכול להיות שהשמש זורחת גם כשהכל ערפל חזק כל כך?
ואנשים ממהרים ופועלים וממשיכים כרגיל, זה כוחם של החיים! תובעים מעצם היותם
הטלפון רוטט מחייב אותו לענות “שלום, מדבר כאן ד”ר אלדד הרופא משפחה מהמרפאה, אני מדבר עם שמעון רוט?”
“כן” הנה הטלפון הזה הגיע, תנשום עמוק הכי שאפשר , תנצל את הרגעים שאתה ‘עוד לא יודע כלום והכל יכול להיות’
“הגיעו התוצאות של הבדיקות שהפניתי אותך אליהם, ואני רוצה שתגיע אלי, אם אפשר היום” ככה לא להנחית את הפצצה בשלט רחוק, אלא לכוון מדויק פנים אל פנים
“אוקי, מתי לבוא?” בשיא היובש, הרי אני עדיין לא יודע…
“בהקדם, תגיד למזכירה שאתה כאן והיא תכניס אותך” כך נגמרה השיחה.
שמעון התארגן, שוב ממשש את הגולה אי שם במעלה הרגל באזור שזה לא רגל ולא גב ולא… רק גולה, רק כאב, זה מה שיש שם.
“שלום שמעון” כך מול הרופא הכל נראה ישיר יותר
“הגיעו התוצאות של הבדיקות שהפניתי אותך אליהם ומה שזה מראה שיש כאן איזשהו גידול” כך פתח מנסה לקלוט את הבזקי הבעות הפנים
גורנישט
“מה שאני יכול לאחל זה, שהממצא נמצא במקום שמצד אחד הוא מאד נדיר בקרב הציבור הישראלי אבל מצד שני הוא יחסית בין הקלים והפשוטים להחלמה בעזרת ה'” לפחות יש בשורה טובה פה..
דממה
“ובכן, אני ממליץ לך לפנות לד”ר זלזניק הוא ודאי יפנה אותך לבדיקות קצת יותר מעמיקות וכך נהיה יותר חכמים איפה זה אוחז, כמובן שהוא ימשיך להנחות אותך בהמשך התהליך” כך חתם
דממה
“אתה… איתי, שמעון? אתה בחור צעיר, יש לך כח! אתה עוד תעבור את זה בעזרת ה’ אל דאגה, תנסה לדבר עם ההורים אולי יוכלו להרגיע אותך יותר, אוקי? אני מוציא לך הפניה לד”ר זלזניק ותבוא לבשר לי שהכל נגמר!” קריצה עם חיוך.
‘טוב שיש לו המלצות על מה להגיד להורים’ הרהר שמעון וקם מהכסא, הסתובב לאחור ויצא מהחדר.
הפסיעות שלו במסדרון היו מרחפות מתמיד ולא מתוך אושר, הוא פשוט לא היה פה, אחוז בדמיונות, בלימודים ב…
יצא לבחוץ והמשיך ללכת לאן שרגליו הלכו, טס בדמיונות למחוזות קשים ושחורים, לא מצליח לחזור מהם חזרה, טיסת הלוך ללא חזור…
ספסל נראה בצד הדרך, שמעון התקרב אליו וקרס לתוכו, נראה שמכאן הוא לא יקום לעולם.
העולם היה נראה שחור, האנשים כאילו מהלכים בדמיון, ערפל גדול כסה את הכל
וחושך על פני תהום.
-
פרק ה:
הוא מצא את עצמו יושב על ספסל רק כאשר התישבה לידו זקנה נגררת עם הליכון ושתי שקיות והחלה מספרת את כל קורות המדינה והרגשת הבעלות של הצעירים
רק אז הוא קלט איפה הוא ולמה, ושוב, הרגיש את הלב שוקע בפנים הכי עמוק שאפשר
למי הוא יכול לספר? עם מי הוא יכול להתייעץ? לשפוך את כל מה שקורה איתו? הוא מרגיש שעוד שניה ומשהו יותר גרוע מהגידול הכי גדול בעולם יקרה לו, כאן, ברחוב, על המדרכה!
מה הוא יעשה? אולי באמת יתקשר להורים? אין סיכוי קל שבקלים! אבא לא התקשר אליו 12 שנה, אמא לא שמעה ממנו גם כל אותה תקופה
והוא? ‘אתה בכלל רוצה להתייעץ איתם? אתה רוצה אותם? אתה מסוגל לדבר איתם?’ חשב לעצמו תוך שהוא קם מהספסל וצועד רגלית לדירה שלו
‘לא רוצה! אני יתמודד עם זה לבד, כמו שעברתי עד היום, אני אמשיך הלאה!’ החליט בליבו
לפתע הטלפון רטט בכיסו, מבלי משים מה הוא עושה עם עצמו, הוא פשוט ענה
“שמעון מה עניינים? אתה מטייל לך עכשיו? חשבתי אני תופס אותך באיזה שיעור” ישראל נשמע רגוע, חבר כזה, נחמד
“אה, לא, אני פשוט, אממ בדרך לדירה שלי, לא כל כך הרגשתי טוב הבוקר” ככה סתם ולא פירש
“אה, אויש, תרגיש טוב! פשוט התקשרתי להזכיר לך את המפגש שלנו היום בתשע בערב אתה בקטע לבוא?” בירר ישראל בכנות
‘אני? בקטע? לבוא?’ מי אני מה אני רוצה בכלל, לא יודע מה עובר עלי, לא מסוגל יותר, אני בכלל חצי חי
אבל אולי… אולי… יש כזה דבר “משמים” הוא יודע, ואולי זה חלק מאפיזודה כזו?
“אני חושב שעד הערב אני יוכל, נפגש” אמר מהר לפני שיתחרט
“מצוין, אני מחכה לך!” אמר ישראל ונכנס בחזרה לבית מדרש.
***
21:01
דפיקה אחת על הדלת
שמעון נכנס בברכת שלום, פניו ברצפה
‘כנראה זה הרושם של השיחה ההיא שעשינו פעם שעברה עוד…’ הרהר לעצמו ישראל
“שנתחיל?”
נתחיל
פתחו גמרות והחלו לומדים, אך הפעם ישראל תפס את עצמו שהוא רק מדבר ומדבר ומדבר ושמעון משתדל להקשיב ותו לא!
“אז בעצם מה אומרת לנו כאן הגמרא? ששמעון לא איתנו!” שמעון הרים סוף כל סוף את עיניו ועיניהם נפגשו
“בא נצא למרפסת שמעון, מה קרה?” כזה הוא ישראל אומר ועושה רואה ומרגיש
וכך יצאו שניהם, כוסות מים קרים ביד
ותוך כדי שישראל סוגר את הדלת, לראשונה הוא שומע קול של גבר בוכה…
“שמעון? תספר, מה קרה? אולי אני יכול לעזור, וגם אם לא, עצם זה שתספר זה יעזור לך להוציא מהלב, אני כאן לידך, כשאתה מסוגל, תדבר” אמר ישראל תוך שמניח את ידו על כתפו של שמעון ומעביר לו חבילת טישו.
דממה
רק בכי שקט של גבר שקט
“יש לי גולה” פלט שמעון
שקט, ישראל ניסה להבין מה המסר במשפט, ‘גולה, בטח לא של משחק, או שיש דברים שאני לא מכיר? או אולי… אולי… משהו אצלו שהוא גילה…’
“איפה הגולה?” כך ישראל בשקט, בלי רעש וצלצולים
“אני גם לא יודע, למעלה ברגל, אבל לא ברגל ולא בגב ולא באף מקום, רק גולה” וכאב קטן אחד…
“מממ, הלכת לרופא?” ואם הוא ככה אולי הוא אחרי, אז לא כדאי להגיד משפט כמו ‘אולי זה שום דבר..’
“כן, אני עם זה כבר כמה ימים, אין לי למי לספר, אתה הראשון” וכנראה גם האחרון
“מה הרופא אמר?” ככה לאט ובשקט
“הפנה אותי לאיזה ד”ר זלזניק אחד להמשך טיפול, אבל תבין ישראל, אני לומד רפואה, אני יודע מה יכול להיות ההשלכות של זה, ואני נורא מפחד! נורא! אני לא יודע מי זה הד”ר הזה, אני… אני… מפחד מהעתיד מההשלכות של זה על החיים שלי, מי תרצה אותי בכלל? אני…” ושוב גל של בכי
“ישראל שם את ידו על כתפו של שמעון ותפס את זרועו “שמעון, אנחנו כבר יודעים שהכל ה’ עשה, והכל משמים, לא סתם באת אלי היום וספרת, אל תדאג, אנחנו ננסה לעשות עבודת שטח, ובעזרת ה’ יהיה טוב, רק תאמין בזה שזה יכול להיות! שמגיע לך! רק תאמין! ואני מצידי יראה מה אני יעשה, בסדר?” כך ישראל בקולו השקול
ושמעון כמו הילד שבתוכו שעוד מחפש את הלב החם, נותן לעצמו דרור וחופש לכמה דקות להיות קצת ילד קטן, ועכשיו, לאח גדול
נרגע, מנגב את הדמעות ולראשונה מתקרב לישראל בחיבוק גדול “אני מוכן להיות האח הגדול שלך, עשינו עסק?”
“אתה תקבל אח קטן” החזיר לו שמעון
בזרועות פתוחות
-
כאן המקום לתגובות.
-
פרק ו:
בוקר, כבר לא כל כך ערפל, יש אנשים טובים בחוץ, וגם בפנים…
שמעון קם מתארגן ויוצא לאוניברסיטה, אתמול ישראל אמר לו שלא יקבע שום תור עד שהוא עושה בדיקה מקיפה, ו”יש לי את האנשים לבדוק מה הכי כדאי לעשות” אז לבנתיים, טוב לו להיות האח הקטן והוא עולה על האופנוע ונוסע.
רק החנה את האופנוע במגרש חניה בכניסה, והטלפון מצלצל
“מה איתך שמעון? איך מרגיש?” ישראל על הקו, בלי לחץ, רק רוגע ונחת והכלה אין סופית
“אתה יודע איך אני מרגיש…” כך שמעון עם חיוך קטן לראשונה מאז…
“צודק, טוב לעניינינו, כבר ספרתי לך שאנחנו זכינו לילדים ב”ה אחרי תקופה לא קצרה, נכון? אז בתקופה הזו ליווה אותנו הרב מילר דמות מאד ידועה בתחום, בעל ארגון מאד גדול שעוזר לזוגות כמונו, התקשרתי אליו כי הוא מתעסק גם עם סיפורים מעין אלו כדי למנוע נזקים בעתיד, ויש מקרים של כאלו שחלו לא עלינו והוא הפנה אותם בדיוק לרופאים המתאימים ולבדיקות המתאימות כדי שיחלימו הכי טוב ובלי זכר ונזקים, בקיצור הרב מילר המליץ לי לקבוע תור לפר’ בראל הוא מומחה גדול בתחום, אתה איתי שמעון?” עצר ישראל משטף דיבורו, קלט לפתע שדיבר רצוף מידי
“כן, כן, אני שומע, ממש תודה רבה ששאלת את הרב הזה שלך, איך קובעים תור לפר’ בראל?”
“זה לא הרב שלי, זה רב גדול בתחום, יותר עסקן, רק חרדי ומבין לעומק בשילוב הלכתי ורפואי, מקווה שהסברתי את עצמי” חיוך סלחני מעבר לקו “יש לי מספר שהוא הביא לי של המזכירה האישית שלו לקביעת תור, אתה רושם?” עצר ישראל מלכת מסתכל על הקבלה של הסופר השכונתי שבצדיה משורבט המספר
“כן, שומע” עצר שמעון לפני הכניסה לכיתה ורשם את המספר, הודה לישראל ונכנס לשיעור.
התיישב בכסא, הוציא את המחשב האישי שלו והחל לסכם את דברי המרצה שנכנס זה עתה, בעוד שראשו נודד כל העת על אירועי האתמול ואירועי העתיד…
***
לאחר שהסתיים השיעור שמעון קם מכסאו, סוגר את המחשב קלות ויוצא מהכיתה, פונה למסדרון צדדי ומחייג למספר שכתוב לו על הפתק ביד.
“פר’ בראל, שלום” עונה מזכירה נמרצת
“שלום, קבלתי את המספר מ… הרב מילר אני חושב” עוד הוא באמצע משפט והיא קוטעת אותו “כן, ודאי, מתי אתה רוצה לקבוע?”
‘הי, לא ידעתי שמישהו דיבר איתה כבר’ “לא הבנתי, דברו איתכם כבר?” תמה שמעון
“מי דיבר?” לא הבינה המזכירה
“אמרת שאת יודעת מי זה, אז…” ושוב עוד לא גמר והיא כבר עונה “אנחנו מכירים טוב את הרב מילר, הוא בשיתוף פעולה מלא עם הפרופסור ומי שהוא מפנה כנראה זה באמת חשוב ובהנחיתו, אתה אמרת שהוא הפנה אותך לא?” היא באמת לא הבינה
“כן, נכון, טוב, מתי אפשר לקבוע?” התבלבל שמעון מקצב הדיבור השותף
“בודקת… אממ… אני רואה שיש ביום רביעי השבוע בשעה עשר בבוקר, מתאים?” עניינית
‘וואו, מהר כל כך לצעוד לעתיד הזה…’ “כן, בסדר, תודה” כך שמעון כשהוא מסתובב במעגלים סביב בלטה אחת
“אה, רגע, איך זה עובד התשלום? השתתפות עצמית?” עצר שמעון את ההליכה
“תדבר קודם עם הרב מילר, לפרופסור אין השתתפות עצמית מהקופות, אבל, אם הוא שלח אותך, אז כדאי לך לברר קודם מולו ושהעניין יסודר מראש” ככה בשצף קצף של מעשיות
“טוב, תודה” הסתובב שמעון לאחור בצעדים לשוב לכיתה
“בהצלחה”
ניתוק
-
פרק ז:
“מה נשמע שמעון? הסתדר עם הטלפון של המזכירה?” ככה ישראל, ענייני ורגוע.
“כן, רק היא אמרה שלגבי התשלום לדבר עם הרב מילר, מה הוא סוג של מתווך שלהם? לא הצלחתי להבין…” באמת שלא.
“אני ידבר איתו ויעדכן אותך, אבל קבעת תור?” ישראל עצר ליד בר המים מוזג לעצמו כוס.
“כן, יום רביעי עשר בבוקר” ענה שמעון.
“מצוין, אעדכן אותך בהמשך, תהיה חזק” לקח ישראל את הכוס הקרה וצעד חזרה לבית המדרש.
הוא בכולל וליבו על שמעון.
***
ערב.,
שמעון מתארגן לשינה, שוב ממשש את הגולה הקטנה הזו שכבר מדברת איתו עם כאב דק, אבל מורגש, קיים, לא דמיון! ושוב ליבו צונח בקרבו מתוך כבדות הוא פשוט צונח על המיטה וככה בישיבה, גומר להתארגן וקורס על הכרית.
מי היה מאמין? הוא לא יכול! כל היום מנסה לדחוק את ההרגשה, להתמקד בלימודים, אבל כשהוא עם עצמו כמה דקות הוא תוך שניה בטיסה ישירה לאיזה מחלקה אפורה בבית חולים, מיטה לבנה, שמיכה לבנה, חושך בחוץ והוא שוכב שם, ותחזיות של רופאים בדמות ד”ר שולמן, המרצה שלו לביולוגיה, עם משקפיים זולגות על האף, חלוק לבן עם מבט חמור ואומר ‘אין כל כך הרבה סיכויים, וגם אם כן, כנראה יהיו לזה השלכות רבות על העתיד’…
ושוב, צמרמורת חולפת בו והוא שוקע בכרית ורק רוצה עכשיו להיות קטן כזה, להיות קטן למישהו גדול, יציב וחזק, אין לו את הכוחות להתמודד עם כל זה לבד!
‘למה אתה מתנהג כמו ילד? תהיה גדול’ קול אחד בתוכו ‘אין לי את הכוחות לזה, זה מעלי!’ הקול השני, הוא מרים את השמיכה עד כמעט למעלה מראשו, מסתובב את הקיר וכאילו מישהו הפעיל מסך על הקיר, כיבה אורות ומראה לו את העבר שלו..
ילד חרוץ, שקוע בלימודים, גאווה של אבא, ראש ישיבה חשוב, ואמא, רכזת בסמינר מוביל, ובכללי משפחה על התלם, הכל מתקתק כמו שצריך.
וזה התחיל ככה, באיזשהו יום כנראה, הוא אפילו לא זוכר איך, וגם בסרט שעל הקי, החלק הזה צונזר, הוא זוכר את עצמו, פחות מתעניין, פחות משקיע, חולם הרבה, פחות עם החברים בישיבה קטנה, בבית לא כל כך שמו לב, כל אחד וענייניו, וכשהמצב החמיר ויותר ויותר, כבר הסביבה הקרובה שמה לב.
וכך, יום אחד, אבא לקח אותו לשיחה חשובה, בה הבהיר לו מה המסלול הנכון, וניסה גם לברר מה מציק לו כל כך, הוא לא הצליח לגעת בנקודה, היו דברים אחרים בראש שלו שעניינו אותו יותר, וכשאתה בבית שמצפים ממך לגדולות ונצורות, אי אפשר לאכזב ולצאת משהו קצת פחות מהחלומות.
וכשהוא ראה שהוא לאט לאט יוצא מהתלם, הוא החליט בליבו, שהוא ישאר להיות סוג א’, אבל מזן אחר, מעדיף לא להיות סוג ב’ מהזן הרגיל והמוכר לו עד כאב…
זה היה נורא, הוא זוכר את התקופה הזו כסיוט אחד גדול, בהתחלה עוד ניסו קצת, אחר כך זה עבר לאיומים ואזהרות, וביום שהוא יצא מהבית, ולא לישיבה, אף אחד לא רדף אחריו, הוא הסתובב לאחור כמה פעמים והבין, הם מחקו אותי, אין לי לאן לחזור, והבטיח בליבו: ‘לשם אני לא חוזר!’
צלצול טלפון
“הלו?” ככה הוא כשהוא שקוע במחשבות הוא שוכח פשוט לבדוק רגע מי מתקשר…
“אתה ישן כבר?” ישראל, רגוע.
“משהו כזה” אולי זה האח הגדול שהוא רצה עכשיו?
“מצוין, חשוב מאד לישון מוקדם! רק רציתי להגיד לך שדברתי עם הרב מילר, והכל בסדר, הוא מטפל בכל ענייני התשלום מול המזכירה, אתה תגיע לתור שלך, רק עם החומר הרפואי שיש לך מודפס, בסדר?” ככה קצר, ברור ובשקט.
“אמ… אני לא יודע מה אני צריך להגיד עכשיו” נבוך, מסתובב לקיר.
“כלום, לילה טוב!” חיוך עובר בתקשורת אל-חוטית הטלפון.
***
“אז הגמרא אומרת לנו פה, שיש כאן בעצם שני תירוצים וקושיה אחת שעדיין לא מסתדרת, נכון?” ישראל ושמעון ליד השולחן, שתי גמרות לפניהם, כמה עוגיות של בית וכוסות מים קרים במרכז.
“נכון, אז בעצם התירוץ הראשון הוא של רבא שאומר…” משיב שמעון מנסה לשכוח שיש לו גולה, אולי מישהו רוצה להחליף אותה?…
“יפה מאד! תענוג לי ללמוד איתך, יש לך ראש פצצה!” ככה ישראל ולוקח עוד ביס מהעוגיה.
“אתה פה הראש” אומר שמעון בחיוך ולוגם מהכוס.
“היה מצוין היום שמעון” אומר ישראל וסוגר את הגמרא.
שמעון קם גם הוא סוגר את הגמרא ופוסע לכיוון הדלת.
“מחר התור שלך שמעון?” מתעניין ישראל.
“כן, בעשר בבוקר, בבית חולים” עונה שמעון ונעצר ליד הדלת.
“וואו, שיהיה לך הרבה בהצלחה! אתה הולך עם מישהו?” שוב, מברר ישראל בעדינות, אולי כן יצר קשר עם ההורים לספר להם, אחרי הכל…
“לא, אני ילך לבד, מקווה שזה לא מאיים מידי” עונה שמעון בשקט, בחשש.
“אתה רוצה ליווי, או שאתה מעדיף שלא?” שוב ישראל.
“לא רוצה להגיד מה אני רוצה, אני רוצה שיהיה לי מישהו גדול איתי שם, כמה שאני גבר ובחור גדול, לא יודע למה, אני מרגיש הרבה פעמים מאד קטן, פחדן וחששן, זה…” לא ידע שמעון מה להגיד.
“אין לי בעיה לבוא איתך אם זה יעזור, אתה רוצה לנסות או שמעדיף שלא?” באמת מכל הלב.
“אם אתה תוכל? אני… לא יודע, עשית בשבילי יותר מידי אני חושב, כבר לא כל כך נעים לי, האמת” עונה שמעון בכנות.
“אנחנו חברים, אני לא מבין, גם לי קורה לפעמים שאני הולך לכל מיני עניינים ומעדיף ללכת עם מישהו נוסף, ולא ממש לבד לגמרי, לגיטימי לחלוטין! השאלה מה אתה” פונה אליו ישראל.
“אני… לא יודע, אני מרגיש לאחרונה כל כך קטן ובלי כח ש…” לא ידע איך להמשיך.
“טוב, מחר אני אוסף אותך מהצומת בתשע וחצי בבוקר, תהיה שם” כך ישראל, מבין תמיד לעומק.
“אממ, אולי…” לא ידע שמעון מה.
“הכל בסדר, לילה טוב אח שלי”
חיוך
אשמח לקבל תגובות, הערות והארות כאן
-
פרק ח:
בוקר.
יש ציוצים של ציפורים בחוץ… בתוך כל חושך, יש לפעמים גם איזה מנורת לילה קטנה, כמעט כבויה, אבל אחרי הכל, זו נקודת אור, שאם מתקרבים אליה אפשר לראות יותר ברור, להתחמם, להרגיש בטוח יותר במקום שנמצאים בו.
שמעון מתארגן, תוך שהוא מלא מחשבות עם רגשות לא ברורים, שותה קפה של בוקר, מציץ בטלפון לראות מה השעה, הוא כבר חייב להזדרז, לוקח את התיקיה עם כמה דפים בודדים שבתוכה ‘בקרוב זה יתמלא בעוד ניירת, כנראה, עוד כמה עצים יכרתו בשביל להגיד לי את הייאוש הזה’ הרהר לעצמו נוגות ‘למה שוב אני מרגיש קטן וחסר יכולת? אני כבר ילד גדול, הסתדרתי יפה מאד לבד עד היום, אני יכול להמשיך להסתדר גם הלאה’ אבל לא, כאילו משהו בתוכו לא התרפאה, כאילו יש שם פצע מדמם, שידמם לעד…
ישראל מחכה בצומת כמו שאמר אתמול, נראה נינוח.
שמעון נכנס לרכב, אין לו כח לדיבורים עכשיו, המבחן שלו בכימיה עוד חודשיים, והוא פשוט לא בנוי לשום דבר, אולי בכלל יגמור עם הלימודים? עם הכל? למה לא…?
“אל תהיה כזה נואש שמעון” ‘הוא קורא מחשבות?’ הופתע שמעון מאמירתו הישירה של ישראל “אולי לא תאהב לשמוע את זה, אבל יש מישהו שמתכנן את כל זה, והוא יתן גם את הכוחות” אמר ישראל והציץ בפניו של שמעון, ששריר לו זז בהם, מנסה להראות חזק, לילד הקטן שבתוכו.
‘ואולי הוא עשה את כל זה, רק כדי שתרגיש את הילד שבך, והדמות החזקה שתלווה אותך תיתן לך כח, תרפא את הפצע שעוד מדמם בתוכך’ חשב ישראל לעצמו, ופנה ימינה לכיוון החניה של הבית חולים.
ישראל דומם את מנוע הרכב, ורגע לפני שיצא, היישיר מבט לשמעון, ואמר “אף אחד לא יכול לקחת לך את המחשבות, ואת הזכות לבחור מה להרגיש” הניח יד על ברכו של שמעון, והמשיך “אני באמת כאן בשבילך, כי אני מאמין שלא סתם הקדוש ברוך הוא, החליט להפגיש ביננו, שתירקם ביננו חברות שכזו ולאחר מכן להצמיח גולה במקום לא סימפטי כל כך… לכל דבר יש ייעוד, ואני מוכן שמעון, בהצהרה מלאה כאן, להיות איתך, איתי אתה לא חייב לשחק את ‘הגבר החזק’, תרשה לעצמך להיות גם במקומות החלשים, תיתן לעצמך להתרפאות” אמר ישראל.
ושמעון לא הגיב, רק אסף את כל המילים ושם אותם על ליבו, שיחממו קצת… פתח את הדלת ויצא יחד עם ישראל.
הם צעדו יחד לכיוון המעליות, ישראל מנסה לדבר איתו על הלימודים, קצת להעביר נושא מהנושא המרכזי, ושמעון מצידו דווקא משתף פעולה ומספר לו על המבחן שעתיד להיות בעוד כחודשיים, הם נכנסים למעלית הראשונה שמגיעה ועולים לקומה תשע, ישראל מתעניין על החומר הלימודי לקראת המבחן, המעלית נפתחת ומודיעה את רשימת המחלקות שאליה הגיעה, שמעון וישראל יוצאים יחד, מתרחקים ממנה, וצועדים במסדרונות הארוכים, מחפשים את המסדרון הצדדי אותו תיארה המזכירה.
“הנה, אני חושב זה פה” הצביע ישראל על המסדרון הפנימי והם פנו לכיוון הרצוי, בצד הם רואים עמדת מזכירות וקול של מזכירה מהירה ועניינית נגנב לאוזנם.
“אין ספק, זה פה” אמר שמעון לישראל בחיוך.
“שלום, למי אתם מחכים?” פנתה אליהם המזכירה..
“יש לנו תור לפר’ בראל” ענה שמעון.
“בבקשה, תשבו כאן והוא יקרא לכם, חדר עשרים ושלוש” ענתה המזכירה, ושבה לשיחה שנקטעה זה עתה.
ישראל ושמעון התקרבו לכיסאות ההמתנה והתיישבו, כשבתזמון לא מתוכנן הביטו זה על זה.
“היית מאמין שאתה תכיר איזה אחד, שהכיר אותך דרך איזה פרסומת של ארגון, ואחרי תקופה תגיע איתו לבית חולים?” זרק שמעון במהירות.
“לא, אבל כנראה שהוא יודע מה הוא עושה…” ענה לו ישראל בחיוך, ‘אני הייתי מאמין שאני יכיר בחור אחד, בדרך שלא בקשתי בכלל, ואחרי תקופה אגיע איתו לבית חולים? גם לא! אבל זה תכנון אלוקי שכזה, שאתה לא יכול להתעלם, אולי זה אחרי שבקשנו מהקדוש ברוך הוא לעזור לילדים שלו, אז הוא שלח לנו ילד, סוג של אימוץ, זה קל? לא בטוח, אבל זה בטח מה שצריך לעשות’ כך ישראל מהרהר לעצמו, תוך שהוא בודק מי התקשר אליו בשיחות אחרונות היום.
ושמעון מצידו משוטט בטלפון כשליבו במקומות אחרים ‘כנראה הוא יודע מה הוא עושה, ולמה הוא שם לי גולה שלא ניתנת להחלפה, ולמה אני כאן בכלל, ולמה…’
“שמעון רוט, בבקשה להיכנס לחדר מספר עשרים ושלוש” הודיעה המזכירה.
שמעון קם מהכיסא, משתהה, והחל צועד לכיוון הדלת הפתוחה, ישראל, שהיה שקוע במחשבות קם וצעד אחריו.
“שלום” אמר הפרופסור, אדם מבוגר וממשוקף, נראה חביב למדי, עם חיוך קטן.
הנהון לשלום, ושניהם נכסו, ישראל סגר את הדלת, ושמעון הגיש בפשטות את הדפים הבודדים שהחל לאגור על הגולה שלו.
הפרופסור עיין במהירות ועבר להביט על המחשב “אני רואה שהרב מילר שלח אתכם אלי, נכון?” פנה במבט אליהם, עם חיוך קטן.
“כן” ענה שמעון.
“טוב, אתה נשוי בחור?” שאל הפרופסור בחיבה.
“לא” ענה שמעון.
“בסדר, אז בעזרתו נראה מה הכי טוב כדי להשמיד את הגולה הזו, ויחד עם זאת שלא יהיו נזקים בלתי הפיכים חס ושלום, בסיידר?” שאל בחיוך, והביט מעל למשקפים.
“טוב” שוב שמעון.
“ומה אתה בשבילו?” פנה הפרופסור לישראל.
“אני.. אפשר לומר, אממ” התחיל ישראל “אח שלי” המשיך שמעון, והחליף מבטים עם ישראל שלצידו.
הפרופסור הסתכל על שניהם חלופות ואמר “מצוין, כל ישראל אחים!” חייך וספק ידיו.
“טוב, אני רוצה קודם כל לנסות לראות את הגולה שיש לך, ולאחר מכן לשלוח לכמה בדיקות, אחרי כל הבדיקות, נפגש שוב ונראה מה הדרכי פעולה שלנו, בסיידר?” פנה לשמעון בחיוך, וסימן לו להגיע איתו אל מאחורי הווילון.
ישראל המשיך לשבת על הכיסא, מביט בגבו של שמעון ובליבו תפילה, שיזכה הילד הזה לצעוד במסלול אליו ניסה רק להסתובב, שיזכה לחום, שיזכה למה שמגיע לו בתור ילד שהלך לאיבוד, הוא כזאת נשמה גבוהה, אפשר לראות את זה מהאיכות שבו, מהאמת שלו, כמה שהלך רחוק, הוא כזה…
“אוקי” חזר הפרופסור מעבר לווילון, מחטא את ידיו ונגש לעמדתו, שמעון צועד אחריו לכיסא ממול.
“אז יש לך באמת גולה, אבל כמו שהיא מורגשת היא קטנה, בנוסף היא מצאה לך נקודה אסטרטגית כזו שבקרב הציבור הישראלי זה נקרא נדיר, אך בעולם הרפואה המיקום הוא ברוך ה’ יחסית קל” אמר הפרופסור עם חיוך קטן, תוך שהוא מסתכל על שניהם, כשמשקפיו מורדות לקצה האף.
“אז אני מביא לך כמה בדיקות לביצוע, תחזור אלי כשגמרת הכל, טוב?” וידא הפרופסור הבנה.
“איך קובעים לזה תור? דרך איפה?” ניסה שמעון להבין.
“אתם הגעתם דרך הרב מילר, נכון? ובכל מקרה, אנחנו רוצים לזרז תהליכים כדי שנוכל לטפל בעניין בשיא הדיוק והעדינות, ללא זכר, בעזרתו, אז את כל הבדיקות, אני מביא לך…” ספר הרופא את ההפניות באצבעו על המסך “… ארבעה הפניות לביצוע, בעצם, יספיקו לנו גם רק שתיים, לך למזכירה ותגיד לה שאני הפניתי אותך והיא כבר תטפל בזה, בסיידר? אני כאן מחכה לכם, בהצלחה” חתם הפרופסור החביב את ההרצאה.
“תודה רבה לך” לחץ ישראל לפרופסור את היד, ויצא יחד עם שמעון מהחדר.
אשמח לקבל תגובות, הערות והארות כאן
-
פרק ט:
“הוא לא היה כזה נורא שמעון, נכון?” התעניין ישראל, תוך שהם צועדים לעמדת המזכירות.
“מי, הפרופסור? בכלל לא! ממש חצי סבאל’ה” ענה שמעון.
השניים הגיעו לעמדת המזכירות, מנסים להסב את תשומת לב של זו הנמרצת, אליהם.
“סליחה, עכשיו היינו אצל פרופסור בראל והוא הפנה אותנו לכל זה” אמר ישראל והגיש לה את הטפסים, המזכירה עיינה, תקתקה במחשב, ולאחר מכן, פנתה אליהם “בסדר, תרדו קומה אחת למטה, הכנסתי אתכם עכשיו לצילום סי.טי דחוף, אחרי כן תפנו למזכירה שיושבת שם,, והיא תעביר אתכם לבדיקה השניה, בסדר?” המילים יצאו מפיה במהירות תוך שהיא מושיטה להם את הדפים חזרה.
“תודה” ענה ישראל, ויצא יחד עם שמעון לכיוון המעליות.
“נרד במדרגות, היא אמרה שזה קומה אחת למטה” אמר שמעון, רוצה כמה שפחות להרגיש אנשים סביבו.
“בסדר גמור” ענה ישראל ופנה יחד איתו לכיוון חדר המדרגות.
“אל תדאג, ראית שהוא אמר שזה יחסית קל ברוך ה’, עוד נעבור את זה” אמר ישראל, תוך כדי שהוא תופח לשמעון על השכם ושניהם יורדים מטה, בליבו מתכוון לכל מילה, כרגע זה התפקיד שלו, אם כך סובב הבורא, והוא ישתדל למלא את זה בשיא השלמות והרגשה טובה.
‘נעבור את זה’ חזר שמעון בליבו על המילים, רגש לא ברור של משהו רך מדגדג לו בפנים, שם לב לדיוק שבמשפט, לא רוצה לתקן את ישראל, לא כרגע לפחות.
גרם המדרגות נגמר וישראל פתח את דלת הכניסה של הקומה השניה.
***
“אוקי, אני רואה כאן את הצילומים, בא נראה… מה הגודל כאן, אני רואה, נמדוד מצד ימין, רגע, שמאל, יש כאן… אוקי, טוב” גמר הפרופסור לדבר לעצמו ופנה אליהם, שניהם ישובים שוב על הכיסאות, אחרי כמה שעות טובות של בדיקות והמתנות למיניהם.
“אז כמו ששערתי ואולי אפילו טוב יותר, זה קטן ובמיקום נדיר אך קל, לגבי חששות שיש לך בחור צעיר על העתיד, אנחנו כמובן נשתדל לעשות זאת בצורה הכי פחות פגיעה וללא השלכות עתידיות, אוקי?” פנה הרופא לשמעון בחיוך, ומבט מעבר למשקפיו הזולגות.
“טוב” ענה שמעון ביובש, מחשבות על העתיד כל הזמן סביבו בכל מקום, ואין לו כוחות כבר!
“כפי שאני רואה מהחומרים כאן, נראה שמדובר כאן בגידול שפיר ולא ממאיר, ברוך שמו, אם כי זה לא בסדר איפה שהוא נמצא, ומה שהוא עושה, וכדאי לטפל בו בהקדם, כדי שלא יפתח לנו רעיונות נוספים” אמר הפרופסור בחיוך, והמשיך “האופציות שיש לרשותנו הם; או הקרנות לאזור שלדעתי אחרי כמה טיפולים, בתוך כמה שבועות זה יכול להיגמר, או ניתוח. המלצתי היא על ניתוח היות וזה ממוקד ומהיר, לאחר הניתוח נבחון האם יש צורך בעוד הקרנות כדי למגר לחלוטין, או שבזה תם העניין. רק שההחלמה מהניתוח תהיה באזור הזה ספציפי מאסיבית קצת” שוב חיוך, ומבט מעבר למשקפיו שעומדים על קצה אפו.
“הנה לפניכם שתי האפשרויות” אמר הפרופסור והגיש לפניהם שני דפים מצולמים שיצאו זה עתה מהמדפסת “תראו כאן מפורט כל טיפול עם מעלות וחסרונות לעיונכם בבית, ברוגע. תנסו לראות מה אתם הכי מעוניינים, ואחרי שיש לכם החלטה תתקשרו שוב לקבוע תור, כמובן תגידו שהייתם כבר ויהיה תור מהיר” חתם הפרופסור.
“אבל בחורים” עצר לפתע הפרופסור “תיקחו החלטה ברוגע, אבל בלי להתמהמה מידי, כי עכשיו המצב הוא עוד טוב וניתן לטפל ביתר יעילות, בעזרתו, וגם לנסות לראות איך מונעים נזקים מהעתיד, אך אם זה ימשך עוד זמן… עדיף שלא נגיע לשם, טוב? אז תגיעו להחלטה בהקדם, אוקיי?” גמר הפרופסור את נאומו.
“טוב” ענה שמעון ביובש, וקם לצאת.
“לגבי הניתוח” ישראל ענייני, רוצה להבין “זו ההמלצה של הפרופסור כמו שאני מבין, אבל מה זה אומר שההחלמה מאסיבית יותר? כמה זמן ההחלמה של זה? כמה זמן אורך הניתוח? איך זה עובד?” שאל ישראל.
“שאלה טובה. הניתוח זה בהרדמה מלאה, אבל יחסית קצר, משהו כמו שעתיים, משתחררים כבר בסוף יום או למחרת בבוקר, לאחר מכן, החלמה בבית, משהו כמו… שבוע, ואז מגיעים לביקורת לראות שאכן הכל מאחורינו, במידה וכן, אנחנו נתקדם לבדיקות אחרות כדי לראות שלא נגרם כאן נזק לעתיד חס ושלום. לגבי ההקרנות, זה להגיע לכאן פעמיים בשבוע, למשך ארבעה שבועות, כל פעם זה עניין של בערך שעה, סך הכל, ואז חוזרים לבית. אין בזה ממש החלמה של שכיבה במיטה, אם כי הגוף בדרך כלל נחלש מזה מאד, ויש לזה תופעות לוואי אחרות. לכן המלצתי היא על הניתוח, למרות שיש כאן “שביתה” של שבוע, אבל זה הרבה יותר יעיל וממוקד ולא נמרח על תקופה ארוכה” גמר הפרופסור להסביר את הסבריו.
“שביתה במיטה זה אומר ממש לא לקום?” בירר שמעון שוב, לחוץ קצת.
“כן, ממש לא לקום סתם, רב הזמן שכיבה, גם ככה זה יהיה קשה מידי לקום” הסביר הפרופסור.
“אה, כי אני…” התחיל שמעון, וישראל עצר אותו באמצע “קודם מבררים מה יותר כדאי לעשות, ואחר כך איך לעשות, כדאי להתייעץ גם עם הרב מילר ואז להחליט” ניסה ישראל להיות הקול השפוי והנכון.
שמעון לא הגיב, ניסה לחשוב איך בדיוק מסתדרים עם המצב הלא צפוי הזה, עם כמה שפחות נזקים. איפה בדיוק הוא יחלים שבוע? איך בדיוק?… והקרנות? רק המילה והתוכן שצופנת בתוכה מכניס אותו ללחץ, מה הקשר כל זה פתאום? הוא חייב אולי לברר על איזה מקום של הבראה לאחר ניתוח כזה… מצייר לעצמו אנשים חצי סיעודיים במקום שמזכיר בית אבות, בקושי זזים, ובחילה עולה לו בגרון, לא, זה לא מתאים לו! הוא צריך לחשב אלטרנטיבה אחרת, הוא ינסה להסתדר לבד…
פתאום דמות שלו עצמו עולה לו, איך שהוא ילד בחיידר, לא מרגיש טוב, שם ראש על השולחן, הרבה נותן לו להתקשר לאמא, והוא מתקשר בקושי מדבר ומתאר מה קרה, ואמא, מרגיעה בטלפון, מנחה אותו לשתות עוד מים ולחכות לה, הוא חיכה, והיא הגיעה, לקחה אותו לבית, אקמול, מקלחת טובה, מיטה נעימה, ארוחה משביעה, הכל היה כזה מפנק וברור מאליו. כמה הוא צריך דבר כזה עכשיו, רק להתקשר, להודיע, ושמישהו כבר ילחם בשבילו, שמישהו יהיה שם ויתן לו יד ויוליך אותו במסלול הלא ברור הזה. אין לו כוחות לזה, לעבור את זה לבד!
למה הוא מרגיש כזה קטן פתאום? למה? הרי הוא באמת בחור חזק, וילד גדול, הוא הסתדר לבד כל כך הרבה פעמים בחיים, גם כשהיה לו דלקת גרון נוראית, שהוא כמעט התאשפז בגלל שהיה על סף התייבשות, והוא עדיין התמודד עם הכל יופי! אז למה עכשיו הוא מרגיש קטן כל כך וחייב משענת, כאילו עוד שניה הוא נופל לאחור. אולי באמת אלוקים עוד אוהב אותו קצת? שלח לו איזה דמות מלאך-אח-חבר שיכירו, יתחברו ואז הנחית עליו את הדבר הנורא הזה? למה בכלל יש לו את הגולה הזו?
הוא לא שם לב איך הזמן עבר.
איך הם יצאו מהחדר של הפרופסור, וצעדו לכיוון המעליות, ירדו במעלית לחניון, נכנסו לרכב ונסעו.
הוא לא שם לב לרחובות, לאנשים, לרמזורים, לכלום.
“רוצה לבוא לבית שלנו עכשיו? לאכול משהו?” שאל ישראל בשקט.
“מה? למה?” לא הבין שמעון, בכלל לא הרגיש.
“טוב שבאתי איתך, אתה רואה מה זה? איך היית ככה נוהג על אופנוע לדירה שלך?” אמר ישראל בחיוך.
ושמעון בכלל לא חייך, רק שקע בכיסא הרכב, והמריא למחוזות בהם יש רק מיטה לבנה, חושך בחוץ, ופרצוף חמור סבר של פרופסור שמנענע ראש לימין ולשמאל באטיות.
“הגענו” הכריז ישראל לחלל הרכב.
שמעון הסתכל לכל הכיוונים, הוא לא תכנן עכשיו ללכת לבית אחר, צריך קצת שקט עם עצמו “תודה ישראל, אבל אני רוצה ללכת עכשיו לדירה שלי” אמר שמעון, חולשה מתפשטת בו.
“רוצה לעלות אלינו לאכול משהו? מה יש לך לאכול בדירה שלך בכלל?” ניסה ישראל לדחוק קצת.
“זה בסדר, אני יכול להסתדר” רק לפעמים, רק כלפי חוץ.
“טוב, מה שאתה רוצה, אז תוכל רק לחכות כאן למטה כמה דקות?” לפחות זה.
“טוב, אני יחכה פה, תחזור מהר?” בירר שמעון, ופתח את הטלפון שלו, מנסה להסיח את דעתו מהנושא המרכזי שתופס כל חלק בגופו.
ישראל רץ לבניין ונעלם במעלית.
אחרי כמה דקות כמו שהבטיח, חזר עם שקית שחורה ביד “קח, אם יבוא לך לאכול משהו, אז שיהיה” אמר והושיט לו את השקית.
“מה זה?” שאל שמעון ופתח את השקית, בפנים הוא רואה קופסה בגודל בינוני עם משהו שנראה כמו ארוחה מבושלת כזו, רגילה.
“ואוו, לא היית צריך, זה בסדר” אמר שמעון, כשחום התפשט בליבו, לפני כמה זמן הוא טעם אוכל של בית?
“שיהיה בשורות טובות, זה בסדר. אהה ואתה רוצה להתקשר לרב מילר להתייעץ? או שאני יעשה את זה בשבילך?” שאל ישראל, מסיט את הנושא למה שבאמת חשוב, הרי חייבים להגיע להחלטה, לדעת הפרופסור.
“אממ, אני לא דברתי איתו עד עכשיו, לא נעים לי, כאילו… ז’תומרת, אנחנו לא מכירים” גמגם קצת שמעון, הסתבך.
“אז בסדר, מצוין, רק רציתי לקבל ממך אישור שאני ידבר איתו. אז אני יטפל בעניין בהקדם ואעדכן אותך, סגרנו?” וידא ישראל.
“א.. תודה רבה ישראל, באמת! לא חשבת שלקחת פרויקט כזה כשהתחלנו אז, אה?” לא ידע שמעון מה להגיד.
“לא חשבתי, אבל גם אתה לא חשבת שתקבל דבר כזה תוך כדי החברותא שלנו, לא?” ושבדיוק תספר את זה רק לי, ושבדיוק אני יכיר את הרב מילר ממקום אישי וכואב אחר, ושבדיוק בדיוק הכל יסתדר ככה, כמו שרק אלוקים יכול לסדר.
הרהר ישראל בליבו, וליווה את שמעון במבטו, שהחל צועד ומתרחק עם השקית השחורה בידו.
לתגובות, הערות והארות כאן
Log in to reply.
