כתיבה ספרותית
כל מה (ומי) שכותב וקורא. קהילה מפרגנת ואוהדת, שנהנית לקרוא ולהגיב לקטעים כתובים, ולדון בנושאים הקשורים לתחום הספרות.
מובילה:
- Organized by
-
-
סיפור בהמשכים לחנוכה.
-
סיפור בהמשכים לחנוכה.
היי! אני משתפת אותכן בסיפור מהמם שחברה שלי כתבה לחנוכה”
כל יום אשלח לכם כמה דפים לקרוא
אשמח לתגובות בשבילה תודה!!
סיפור לחנוכה. (הערה- הסיפור אומנם מבוסס על נס חנוכה אך הוא לא עוקב אחר כול הפרטים הקטנים של
חנוכה. מה שכתוב פה מבוסס על אמת. הוא לא אמת.)
אני רץ.
רץ.
לא יודע למה, פשוט רץ.
רודפים אחרי.
צועקים עלי.
אני לא מבין.
זו לא השפה שלי.
הם צורחים. אני רץ.
אני לא רואה כלום רק עצים ואבנים וגם אותם רק עודות לרסיסים שנכנסים לי לעניים.
הכול שומם, שומם מאנושות.
איפה אני? לאן הגעתי? מי רודף אחרי? מה עשיתי?!?
כאב חד בלחי קוטע את הבהלה שלי. חץ משפד את העץ לידי ומעיף רסיסים לכול עבר.
באינסטינקט אני מרים יד ללחי. לא מפסיק לרוץ. מגביר מהירות.
דם.
הוא נוטף על העלים מתחתי, יוצר להם שביל ברור לכיווני.
מי הם?
חץ משפד את האדמה עליה דרכתי לפני שניה.
אני מתנשף, נואש לאוויר.
הרגליים שלי כואבות.
מה קרה? למה אני פה? איפה זה פה???????
הם מאחורי.
מה אני עושה? מה הם רוצים ממני?
יד תופסת בי מאחור.
אני נמשך לצד בחדות, מפספס חץ בקושי.
הכול מחשיך.
אני מתגלגל על רצפה קשה, כבר לא על אדמה.
אבנים שורטים לי את הגב.
אני נעצר בהתנגשות כואבת אם קיר מחוספס, נופל ישר על הפנים.
האף שלי מרגיש שבור. אני לא רוצה לזוז.
הצרחות הצורמות בשפה הלא ידועה דועכות. מתחלפות במלמולים בשפה מאוד מוכרת.
התרגשות גועה בי בתקווה להסבר. אני אדע מה קרה.
אני עדיין לא רוצה לקום. כואב לי.
בעיטה אגרסיבית בצד הגוף שלי מעצימה את הכאב.
" קום אני יודע שאתה בסדר." קול גברי של נער בגילי צורם לי באוזן, נישמע זהה לקולו של אחי במידה מעוררת
בהלה. אני מתהפך, בוהה בתקרה שחורה. בשלב הזה עיני כבר התרגלו לחושך, אני מצליח ליראות קורי עכביש
על התקרה בכול מקום, כאילו אני במערה נטושה. אבל כמובן זה לא הגיוני. "הגיוני בהחלט" הקול הקודם מחובר
כעט לפרצוף נערי, הנדחף לי לשדה הראיה. דומה גם הוא לאחי במידה מעוררת בהלה אף יותר. אני מביט בו
הוא קורא מחשבות? "אתה אולי תוהה לעצמך אם אני קורא מחשבות" הקול הופך למלגלג ועל הפרצוף שלו
מופיע חיוך ממתיק סוד. "אבל לא אתה פשוט שוכב שם כבר כמה שניות וממלמל לעצמך בקול" צחוק קצר, יבש.
אני שמח על החושך. אני מסמיק. "אז ברוך הבא למערה לה אנחנו קוראים בית" הוא פורש את ידיו כאילו מזמין
אורח לדירת פאר. "כמובן זה לא יישאר בית להרבה זמן עודות לך" הידיים שלו יורדות בתנועה עצבנית חדה,
והקול שלו יבש, ריק.
"תפסיק להאשים אותו הוא ניסה כמה שיכל" קול נשי, אימהי מגיעה מאחורי הנער המאשים. ופרצוף שדומה לזה
של אחות שלי ניגלה לעיני. והרי זו לא יכולה להיות אחות שלי שכן אחות שלי לא הסוג שתיכנס מרצון למערה
חשוכה מכוסה קורי עכביש. האישה עושה פרצוף, הנער מתחיל לצחוק, אני מסמיק יותר. ידיים קרות מושיבות
אותי והפרצוף של אימא שלי נכנס לי לשדה הריאה. "גבריאל יש לך חום? חץ פגע בך? למה אתה כל כך
מבולבל?" קולה של אימא שלי בוקעה מהפרצוף שלה. למה כולם פה דומים למשפחה שלי? " כי אנחנו המשפחה
שלך?" הקול הנערי מגלל עניים "אימא נירא לי הוא נפל על הראש כשניכנס לפה" אימא שלי מעיפה בו מבט
"ואשמת מי זה?" הוא לא עונה. "טוב זה לא משנה אני יודעת שלא התכוונת" אני דווקא חולק עליה כי אם הוא
באמת אח שלי הוא עשה את זה בכוונה. היא מסתובבת אלי ואני כבר פחדתי שחשבתי בקול שוב. "גבריאל אתה
תהיה בסדר עוד כמה דקות, הכי גרוע שעה, לבינתיים הבאתה את זה?" אני לא יודע על מה היא מדברת אבל היד
שלי מוצאיה כד קטן מתוך כיס לא ידוע בחולצה. העניים שלה נוצצות "כול הכבוד! ידעתי שאתה הייתה הבחירה
הנכונה" אח שלי ממלמל מאחוריה משהוא לא ידוע והולך לכיוון ממנו אני מנחש שהתגלגלתי. אימא שלי מביטה בי
באושר והולכת לכיוון אחר ממנו בוקע אור חלוש של נרות.
אחות שלי –או מי שאמורה להיות אחות שלי- מצחקקת "על תדאג לגביו הוא פשוט ממורמר שנצטרך להחליף
מערה שוב, היא הייתה די מרווחת" היא מתיישבת לידי "אתה באמת לא יודע מי אנחנו?" אני מהנהן. היא מטה
את הראש לצד. מביטה בי. "ארי צודק, כנראה באמת נפלתה על הראש" היא צוחקת "אבל על תגיד לו שאמרתי
את זה" אני מהנהן שוב "איפה אנחנו?" יעל –ככה קוראים לאחות שלי- מלכסנת אלי מבט. "בתוך מערה, בתוך
הבית שלנו" אני מגלגל עניים "למה הבית שלנו היא מנהרה?" כמה שניות של שקט "כי העיפו אותנו מהבית שלנו.
ואין לנו סיכוי לחזור לשם כמו שאנחנו" היא נשמעת שבורה "מי העיף אותנו?" המבט שלה מתחדד "היוונים"
השנאה נוטפת מכול אות שהיא מוצאיה. אימא שלי חוזרת אז לחדר באורות, בלי הכד. "אבא אמר שהוא יעביר
אותו כבר" אחות שלי מהנהנת בהתלהבות ניצוצות עולים לה לעניים. והם כמו חלקו רגע מרגש של סיפוק. "למה
הם העיפו אותנו?" הקול שלי ניפץ את הקסם של הרגע. הן הסתובבו אלי וענו לי- "כי אנחנו יהודיים". שתקתי. הן
גם.
אח שלי התנגש בבום מרעיש בקיר המחוספס. אבל קם בשנייה.
"הם כאן".
יש לו מבט היסטרי בעניים.
אחות שלי קופצת, נעמדת.
רצה לכיוון האורות הקלושים.
אימא שלי מסתובבת חזרה לכיוון ממנו באה.
אח שלי רץ ישר.
לכיוון ההפוך מהפתח.
כולם נעלמו בלי לומר מילה. שקט השתרר במערה. יכולתי לשמוע את עצמי נושם.
קמתי לאט.
הרצפה העשויה אבן התחילה לרעוד לי מתחת לרגלים.
קולות דהירה נשמעו מעלי.
רסיסי אבנים נפלו על אבני הרצפה והשמיעו קולות פיצוצים קטנים.
קורי עכביש התנתקו מהקירות.
וכך גם העכבישים.
הכול זז.
נשענתי על הקיר הרועד. והתחלתי לדדות לכיוון האור הקלוש של הנרות.
3 פסיעות.
אימא שלי יצאה בריצה מהאור, מופיעה כצלילית מטושטשת.
אחות שלי מאחוריה.
בדממה.
מאחוריהן האורות התחילו לזוז לכיוונינו.
יחד איתם גם אלפי ילדים קטנים ובחורים, ביניהם אבא שלי ואחים שלי.
הם עוברים לידי כמו רוח.
במהירות ודממה.
אח שלי מופיע מולם וכול השיירה עוצרת.
-
5 תגובות
-
45
20
חברה חדשה
נועה זה נישמע סיפור ממש יפההההה!
ונראה שממחיש טוב את סיפור חנוכה!
מחכה לראות את ההמשך!
-
2
4
2
חברה חדשה
וואו ווו
מרתק !!
מחכה לפרק הבא
-
72
62
פעילה בקהילה
אני ממש מחכה להמשך!!
-עם זה, אני חושבת שכדאי לך לשים לב לפיסוק ולמתי את יורדת שורה…
-
13
14
2
חברה חדשה
אחרי ששלחתי שמתי לב לזה אין לי מושג איך זה קרה אני ינסה לסדר את זה לפעם הבאה
תודה בכל זאת !
-
-
78
46
פעילה בקהילה
איזה יפה!!
Log in to reply.
