סיפור בהמשכים לחנוכה.

[מיכל ים]

איזה כתיבה !

קראתי את זה מהופנטת

אלופה!

[נועה אטיאס]

המשך :

עלים נופלים עלי. הכול רועד. זז.

כמה סוסים יש שם שהעולם כולו רועד?

אנחנו בקצה היער. רואים את המעבר שמחבר למערה.

אח שלי נעמד. מתייצב. מביט לכיוון פתח המערה בצער.

דקירות האשמה שלי מתגברות.

הם איבדו את הבית שלהם.

זה אשמתי. אני הובלתי אותם לפה. אני לא יודע איך או למה. אבל זה אשמתי.

אני מנסה להתיישב. להביט במערה שהייתה פעם בית שלי, לחלוק איתו את הצער. גם אם אני לא זוכר.

גם אם אני לא יודע.

פתח המערה ניסתר מהעין בכיסוי של עצים ועלים אדומים שצמחו מעל וליד המערה.

הוא מוקף בצורה יפיפייה, בצורה מתעה.

הוא יוצר אשליה שאין שם כלום. רק שחור עמוק של המשך יער.

אני מביט בפתח. מנסה להבין מאיפה בדיוק נכנסים. ואיך המערה כ”כ גדולה אם הפתח נירא כ”כ קטן?

איך כולם יצאו מפה בפעם אחת?

הרעידות מתגברות. מתקרבות. אני מנסה להישאר יציב.

שדה הראיה שלי הופך לאפור. אפור כהה. דומה לצבע של פיל.

אני ממצמץ. הצבע באמת צבע של פיל. הוא גם מחובר לפיל. לא רק פיל. עשרות פילים. אלפי. הם דוהרים.

דחוקים. ממהרים. ענקיים. על כול פיל יושבים שתי אנשים, לבושים באותם בדים יפיפיים. מטעים. מחזיקים

קשתות, חרבות, חניתות. כול דבר אם קצה חד. הם מרהיבים.

הם חזקים. הם יפיפיים.

אח שלי תופס בי. אנחנו צוללים לרצפה. נשארים ככה עד שהעולם מתייצב. נרגע.

אח שלי נעמד מנער מעליו עלים כתומים. אני נעמד אחריו. מביט סביב.

היער היפה, הסתווי, נשחט. נהרס. העצים הקטנים נרמסו. העלים נפלו מהעצים הגדולים, החזקים היפים.

משאירים אותם ריקים, חומים, הרוסים.

הדבר היחיד שהיופי של הפילים והרוכבים הביא הוא הרס. הרס גמור. מושחת.

הם הרסו כול מה שניקרה בדרכם.

היער נישאר חום. הרוס. וללא חיות.

אח שלי אפילו לא מביט לכיוון ההרס. כאילו יודע כבר איך הכול נירא. כאילו כבר התרגל.

“קדימה גבריאל. אם אתה לא רוצה להיתקע פה לבד.” תתחיל לזוז. הראש שלי מסתובב בחדות. אני מתנתק

מההרס.

הוא הולך לכיוון בו האורות של כולם נעלמו.

הוא יודע את הדרך. הוא יודע איפה הם. לא איבדתי אותם לגמרי. את המשפחה שלי.

אני מדדה אחריו. מנסה להתעלם מהכאב בצד הגוף.

אנחנו הולכים שעה.

שעתיים.

שלוש.

הכאב שלי מתעצם. אני לא ממש מצליח לנשום.

מתישהו בדרך בין העצים, התחלתי לראות עקבות. עקבות של אנשים. של חבורה גדולה.

“ארי-” אני נושף את שמו של אחי בחרחור. לא מצליח לנשום סדיר אם חור בבטן.

“כמה זמן עוד נישאר לנו?” אני מתכווץ אם כול מילה. מכווה שהפצע לא יזדהם.

אח שלי שולח אלי מבט מלוכסן. עצבני. המבט שלו יורד לתחבושת המאולתרת שעלי. הוא מתרכך.

חושב כנראה על האפשרות של הזדהמות כמוני. “לא יודע.” המבט שלו חוזר להביט ישר.”אני לא יודע בדיוק

כמה המערה הייתה רחוקה מהמקום הזה.” הפסקה של שניה. “אתה היחיד שיודע במדויק.”

הוא לא אמר ידעת.

דקירות האשמה שלי גוברות שוב. “אז איך הם יודעים לאן ללכת? איך אתה יודע לאן ללכת?”

אח שלי מגלגל עניים “אמרתי לא יודע כמה רחוק. לא אמרתי לא יודע איפה.”

אני נרגע.

מפטיר אה קצר. חוזר להביט ביופי שעוטף אותי.

מתפעל שהכול לא הרוס.

שמח שזה אומר שהם הלכו בדרך הלא נכונה.

שהם לא אחרינו.

אנחנו הולכים עוד שעה.

הרגליים שלי מתחילות לרעוד. עדיין מותשות מהריצה שלי לפני.

לפני שהגעתי למערה.

השמים מחשיכים.

הופכים לאט לאט לשחור כחול עמוק.

מלחיץ.

הדבר היחיד שמורה לנו על הדרך הוא הירח.

הוא מעיר בלבן חלבי בוהק.

העצים היפים, המכוסים עלים כתומים מרהיבים, הופכים בחשכה לעצים שחורים.

העלים הכתומים היפים משנים צבע.

לצבע אדום זוהר. מלחיץ.

תנים מתחילים להשמיע את קולם.

מפה לשם נשמעים צווחות. צורמות. חייתיות.

חיות הלילה מתחילות לצאת.

להראות על קיומן.

הכול הופך מאיים.

שחור.

קודר. לא ידוע.

שונה.

“ארי?…….” הקול שלי יוצא כלחישה שקטה.

לא להראות שאנחנו פה.

“אל תדאג. המקום הזה בטוח. עברנו פה מאות פעמים.” אח שלי גם לוחש.

אני מהנהן. מודע לכך שהוא לא רואה אותי.

רוח קרירה מתחילה לנשוב.

אני מצטמרר.

מחבק את עצמי. קר לי.

אני מביט למטה מתרכז ברצפה.

באדמה השחורה.

המנוקדת אורות שחורים.

אורות?

אני מביט כלפי מעלה. האורות מגיעים מקדימה.

אלפי אורות קטנים.

של לפידים.

שלהם. של כולם.

אני מחליף מבט אם אח שלי.

אנחנו רצים.

מתקרבים אליהם.

האורות מתעצמים אם כול פסיעה שאנחנו עושים.

מאחורי האורות אור זהוב בוהק הולך וגודל.

אחר. לא שלהם.

אני לא מהסס.

כול עוד הם שם לא אכפת לי מי עוד שם.

האור עוטף את כול האורות הקטנים באור אחד גדול.

חמים.

אנחנו מגבירים מהירות.

אני מתחיל לראות דמויות מטושטשות עומדות ליד אורות קטנים.

זה הם.

כול אחד מהם מוקף בהילה זהובה מהאור הגדול.

אנחנו מאטים.

מגיעים אליהם.

אני נעמד ליד המשפחה שלי.

אימא שלי מחייכת אלי.

מצביעה לכיוון האור.

אני מביט לכיוון האור הגדול.

עוקב אחר המבט שלה.

הוא זוהר.

הוא בוהק.

הוא רחוק.

כולם מהופנטים.

גם אני.

אני מתקדם לכיוון האור.

מנסה.

אחות שלי עוצרת אותי שניה לפני שאני נופל מצוק.

אפילו לא שמתי לב שאנחנו עומדים על צוק.

כולם עומדים בחבורות גדולות על שפת הצוק.

כול קבוצה מחזיקה כמה לפידים.

ועל אור הלפידים אור אחד גובר.

האור הגדול.

אני שולח לאחות שלי מבט שואל.

היא מחייכת אלי.

מצביע לכיוון האור. מסמנת לי להעמיק בכיוון אחד.

זו מנורה.

אני רואה אותה מתוך בניין גדול מטושטש.

לא שם לב לשום פרטים חוץ ממנורה גדולה.

בוקע ממנה אור עצום. חזק.

עוטף את כול העולם באור זהוב חמים.

אני שומע צרחות בשפה לא ידועה.

אותה שפה שאיתה התחלתי את הרפתקאותיי פה.

אני מביט למטה.

מתחת לצוק.

הם שם.

על פילים.

עם חיצים.

נלחמים.

האור הגדול עוטף גם אותם.

אך הם כבר לא נראים מרהיבים

כבר לא יפיפיים.

האור מאיר אותם באור אחר.

הם נראים מושחתים.