סיפור // טלי פ

[טלי פ]

סיפור ראשון שאני כותבת

אשמח להערות ותגובות

תודה

[אסתי ב]

כתיבה יפה וזורמת!

זה לא נראה שזה סיפור ראשון שלך, את כותבת ממש עשיר

את מצליחה להכניס את הקורא לסיטואציה בצורה מאוד מדויקת

תביא עוד פרקים, נשארתי במתח…

[ה]

הכתיבה ממש יפה,

הסיפור עצמו מעניין ומסכרן

יש כאן יותר רגשות מבשר בסיפור,

וקצת לא מובן איך מקרירות בקשר בין השוויגער לכלה זה נהפך בבת אחת לקשר רותח, חופשי בלי גבולות.

הייתי מצפה יותר לתהליך, וליותר עלילה

[טלי פ]

תודה על התגובות!

אשפר בעז”ה

מצרפת פרק 2

[טלי פ]

פרק 2

לֵלי

ביום רביעי האחרון המנחה של קבוצה ‘אומנות התרפיה’ הניחה בתוך המעגל שלנו מספר עיגולים של קליי בצבעים שונים.

היא נאמה בפאתוס על שינויים בחיים, רצוניים ולא. על התפקיד שלנו, על מעשים.

הקשבתי לה מרוקנת. לא היה בי כח.

השיח הקודם היה על אמהות. כל אחת שיתפה איך היא בתור אמא, על קשיים, על תובנות.

רציתי לצרוח

די! לא אכפת לי מקשיים, וגם לא מתובנות. רוצה ילדים, ועכשיו.

לא שיתפתי. לא דיברתי עם אף אחת.

ועכשיו היא מבקשת שכל אחת תבחר לעצמה שינוי שהיא רוצה בחיים שלה ותיצור מקליי משהו שמבטא אותו.

לא הייתי צריכה לחשוב לרגע. השינוי בער בי, לא נתן לי מנוחה, רוקן אותי מכל כח. לא הרפה.

קמתי בסערה. שירה הרימה גבה. מביטה בי, אישה ישנונית שהפכה את עורה. לא היה לי אכפת. הצורך עורר בי עוצמה.

ניגשתי לקליי, ליקטתי חתיכות בצבעי ורוד חום ולבן. התחלתי ליצור כאילו חיי תלויים ביצירה הזו.

כאילו הם תלויים בשינוי הזה.

לא כאילו.

בזמן האחרון אני חשה שאני חיה בעולם מקביל. חלק אחד ממני חי, מדבר, אוכל וישן. וכל שאר החלקים נאבדו. החלק החי הזה עובד קשה, ממלא מקום של חלקים אבודים. פחדתי שעוד מעט גם הוא יאבד. שאני לא אהיה.

רציתי לחיות. להרגיש. לחוות. לא לחיות ביקום מקביל, לחשוש על העלמות.

בכיתי ליהודה, סיפרתי למלי. הם הקשיבו, הכילו.

לא הבינו.

הם היו איתי, והרגשתי לבד. נאבדת בתוך עולם שלם שאני לא חלק ממנו. לא מרגישה מה קורה, לא מעכלת.

איזו זכות קיום יש לי פה?

העזתי לומר את זה לשבי, והיא צעקה לי- “כפירה! איך את מעיזה לחשוב את זה? את לא יודעת שלחיים שלך יש מטרה? שירדת לעולם הזה עם תפקיד?”

רציתי לכעוס עליה, אבל היא צדקה. יש לי תפקיד. אבל אני לא יודעת מה הוא. לא יכולה לבצע אותו. אין לי מספיק חלקים פעילים.

יצרתי ספל של קפה מקליי ורוד. בתוכו היה נוזל שערבבתי חום עם לבן. יצרתי גם עוגה.

וכה אמרתי לאסנת המנחה:

“רוצה לחיות. להצליח לחוות רגע של קפה ועוגה, לדעת להרגיש.”

*

יהודה נכנס לחדר בשקט. לא רוצה להעיר את טלי. כל רעש קטן יכול לגרום לה להתעורר, ואם היא מתעוררת היא לא נרדמת בחזרה.

הוא הופתע לגלות אותה ערה.

עיניים אדומות, ערימה של ממחטות ממורטות על השידה.

היא חייכה אליו חיוך אומלל, התעניינה איך היה בכוילל. ואם הוא שבע.

לא ענה לה

“לֵלי”

הוא אמר. לא המשיך.

“אני לא יכולה יותר!”

היא בכתה.

“די. אני לא יכולה להמשיך ככה. יהודה. מה אני אעשה???”

“מים?” הוא שאל בשקט

היא הנהנה

הוא רץ למטבח. מזג מים, צירף שוקולד. דואג לה. מרחם. רוצה בשבילה טוב.

“אני לא חיה, אתה יודע? לא מצליחה להסביר לך מה אני מרגישה, אבל אני מרגישה זוועה—“

היא הרגישה שכבר לא נשארו לה דמעות. אבל היא לא מצליחה להפסיק לבכות.

יהודה הגיש לה חבילה נוספת של טישיו. מקשיב.

ספדה על יש ואין

“מסכן. יש לך אישה שכל היום בוכה, אין לך ילדים. אוף, יהודה.”

יהודה חייך אליה, מביט לה בעיניים

“לֵלי, את יודעת מה דעתי על אשתי. לא מתחרט. ובעז”ה נזכה בקרוב בילדים, ביחד.”

*

לֵלי

הולכת ברחוב, מרגישה בחלום.

אני ישנה וליבי ער. דופק. פתחי לי.

לא פותחת. רוצה, אבל לא יודעת איך.

“השם” אני לוחשת, עוצרת, מביטה בעננים. “אתה יודע, אתה מבין. אתה יכול! בבקשה…”

הקלה חלקית מגיעה ללב שלי, שוטפת חלק מהבדידות. שומרת על חלק שחי בעולם, שלא יאבד.

מגיעה למלי. פורקת, מפורקת.

מתחננת לחמלה להבנה. מקבלת אותה

בסוף מלי שואלת אותי

“את מרגישה עכשיו יותר אסופה?”

אני קורצת לשמים המציצים דרך החלון. מהנהנת.

[ה]

טעות הקלדה

יהודה נכנס לחדר בשקט. לא רוצה להעיר את טלי. זה אמור להיות ללי – לא?

חסר תיאור והסבר מה קורה אצל מלי