כתיבה ספרותית
כל מה (ומי) שכותב וקורא. קהילה מפרגנת ואוהדת, שנהנית לקרוא ולהגיב לקטעים כתובים, ולדון בנושאים הקשורים לתחום הספרות.
מובילה:
- Organized by
-
-
סיפור- לא לבעלות לב חלש
-
סיפור- לא לבעלות לב חלש
06.08.45 הירושימה, יפן.
סיניצ’י סגר את התיק ויצא מחדרו.
“אוקסה?” הוא קרא בחלל הבית. “אני יוצא לבית הספר! האוכל שלי מוכן?”
נאוקי הגיחה מחדר השינה כשעיניה- כמו תמיד- אדומות. “חכה רק רגע, מותק,” היא נכנסה למטבח והוציאה מהסיר שעל הכיריים אורז לתוך צלחת קטנה.
“תודה,” אמר סיניצ’י והביט בעצב באורז התפל. “אין היום מרק?”
“אין.” חתמה נאוקי. “בבית הספר תאכל מה שיש. אתה יודע שאני לא מרוויחה מספיק בשביל לקנות הרבה מצרכים, נכון?”
“שוב דיברת עם התמונה של אבא?” שאל סיניצ’י תוך כדי שהוא אוכל במהירות. “את יודעת שזה חולני, נכון?”
“הי!” נאוקי הרימה את קולה. “אתה לא תדבר ככה לאמא שלך! ולא משנה כמה שזה… נכון.”
סיניצ’י משך בכתפיו והמשיך לאכול, מלקק עם הלשון מהצלחת כל גרגר מלח. “סיימתי, ההסעה בחוץ. להתראות!”
“שכחת את העניבה שלך!” קראה נאוקי ורצה לחדרו כדי להוציא את העניבה מהארון. היא חזרה וקשרה את העניבה סביב צווארו של סיניצ’י, ואז בחנה אותו בדקדקנות ואמרה: “בסדר. צא.”
“יצאתי.”
נאוקי הסתכלה איך הוא עולה לאוטובוס ונוסע. ‘לומדים, כאילו אין מלחמה באירופה עכשיו.’ הרהרה בעגמומיות. ‘בעצם, טוב שלומדים. אחרת לסיניצ’י לא היה אוכל בכלל.’
היא נכנסה בחזרה לחדר השינה והביטה בתמונה של גבר מחייך מחבק תינוק. “למה אתה לא כאן בשביל לעזור לי, קוג’י?”
היא נשמה עמוק ונשכבה על הפוטון.
תוך דקה היא נרדמה.
לא מודעת למה שקורה כמעט עשרת אלפים מטר מעליה.
– – –
סיניצ’י ירד מההסעה ורץ לתוך בניין בית הספר. “הי, ניריי! מה קורה?” הוא קרא לעבר חברו שעמד במסדרון. “למה הגעת גם אתה מוקדם?”
“למה הגעת אתה מוקדם?” החזיר לו ניריי את השאלה בחיוך. “מז’תומרת? יש מבחן שבוע הבא! אני לא מתכוון לקבל פחות ממך הפעם. חכה חכה, אתה עוד תצטער שניצחת אותי במבחן באחרון.”
“אני בטוח,” גיחך סיניצ’י. “אני רואה שרוב הכיתה פה כדי ללמוד למבחן, אתה לא היחיד שחשבת על הרעיון הפלאי הזה.”
“כן, לכן אני בחוץ. מדי רועש בפנים. רוצה ללמוד במקום אחר?”
“יודע מה?…” אמר סיניצ’י. “דווקא רעיון לא רע. לאיפה נלך?”
“חשבתי על המקלט,” אמר ניריי. “מקום שקט, אף אחד לא ירד ויפריע לנו. אתה בא?”
“אני בא? זו בכלל שאלה? קדימה, בוא!”
שני הילדים ירדו למקלט שהיה בקומה מינוס שתיים.
“שמעת על ההתפתחות במלחמה?” אמר ניריי. “ארצות הברית הודיעה שהיא תתקוף את יפן בימים הקרובים אם הקיסר לא יחתום על הסכם כניעה.”
“אין להם סיכוי,” אמר סיניצ’י בזלזול. “הקמיקזות שלנו משמידות את כל הצי הימי שלהם. שמעת על פרל הרבור?”
“ברור. שמעתי שהאמריקאים עדיין לא הצליחו לכסות את הנזקים.”
שניהם צחקו.
“אנחנו כבר רגילים להפצצות, מה,” אמר סיניצ’י. “ולא נתרגש מכמה פצצות אמריקאיות מסכנות. שיפציצו! נראה אותם. אמריקאים פחדנים.”
הילדים נכנסו למקלט והוציאו את החומר מהתיק. “תתחיל אתה להסביר?” שאל ניריי תוך כדי שהוא מדפדף במחברת.
“רק תסביר לי,” הקשה סיניצ’י בחיוך. “איך אתה מתכוון לקבל יותר ממני כשאתה לומד ביחד איתי?”
“שאלה טובה. התשובה- אין לי מושג.”
– – –
הם למדו כמעט שעה, ואז הזכיר ניריי שצריכים לעלות למסדר הבוקר. הם התחילו לקפל את הדפים ולהכניס לתיק, כשאזעקה נשמעה.
“אווו,” אמר סיניצ’י. “זו בטח עוד הפצצה אמריקנית. בטח כולם ירדו לפה עכ…”
הוא לא הספיק לסיים את המשפט.
בום אדיר נשמע, וכל החפצים שהיו בחדר רעדו.
“אמא!!!” צרח ניריי. “מה זה היה?”
“פ…פצצה,” גמגם סיניצ’י. “אבל ממש חזקה.”
“בוא נעלה מהר! אולי כולם במקום אחר ורק שנינו פה?” משך ניריי את סיניצ’י למדרגות.
“ניריי, אני לא חושב, ” אמר סיניצ’י ושחרר את עצמו מניריי. “משהו פה קצת-“
לפתע חלקים החלו ליפול מהתקרה ישר עליהם. “תברח!” צעק ניריי ורץ למעלה. סיניצ’י, לעומתו, רץ לתוך המקלט בחזרה.
רועד כולו, הוא ניסה לפתוח את החלון שהיה בקיר, אבל החלון תוכנן בדיוק כדי שלא יוכלו לפתוח אותו בקלות, ועד מהרה הוא התייאש. הוא עדיין שמע קולות נוראים מבחוץ, של דברים כבדים שנופלים.
ואז הכול הפסיק. ונהיה שקט.
“ניריי?” שאל סיניצ’י בקול גבוה ורועד, יותר ממה שתכנן.
“ניריי? ניריי!” הוא ניסה לצאת מהמקלט, אבל אבנים מהתקרה ומהקירות שהתמוטטו חסמו את דרכו. ואז הוא ראה את זה.
דם. המון דם היה שם, ממשיך לזרום ולא מפסיק. וניריי שכב שם, דומם.
“ניריי? ניריייייייייייי!” הוא צרח. הוא צעק.
“הצילו! הצילוו! מישהו שומע אותי?”
הוא ישב שם, והחזיק יד חמה של גופה שכבר התחילה לאבד צבע. והיה לו חם. היה לו כל כך חם. כאילו מישהו הדליק תנור מהגיהינום, במיוחד בשבילו.
“מישהו! הצילו! מישהו! מישהו…”
הייתה עוד מפולת קטנה של אבנים והוא קפץ אחורה כדי לא להפגע.
היה חשוך ומחניק, וסיניצ’י הרגיש שהוא חייב לשתות. הוא ידע שאיפשהו במקלט אמורים להיות בקבוקי מים למקרה של הפצצה ארוכה, אבל בחושך הוא אפילו לא ניסה לחפש. הוא רק ישב שם, בלי לעשות כלום.
רק לשבת. ולבהות. בכלום.
עוד התמוטטות. כמה אבנים זזו מהמקום והוא ניסה לצאת, אבל נפל אחורה שוב ושוב.
הוא נשכב על הגב והסתכל בתקרה. הוא אפילו לא חשב. הוא עדיין לא עיכל מה שקרה. הוא לא יכל לחשוב. לעבד. לעכל. להבין.
פתאום קפצה לו מחשבה לראש: מעניין מה עם אמא.
הי נכון, יש אמא, והיא בבית. מעניין מה קרה לבית. מעניין. כדאי לחשוב על זה. טוב שיש משהו לחשוב עליו, ככה אפשר להסיח את הדעת מזה שהוא עומד לגווע פה מצמא או מרעב או מחנק, מה שיבוא ראשון.
אחרי יממה שלמה מצאו אותו. יושב ובוהה, מנותק. את הגופה של ניריי הוסיפו לערימות הגופות שהיו ברחובות. אפילו לא התחילו לטפל, לא היה טעם. פשוט היו שם יותר מדי.
הוא היה במצב טוב. הוא נקרא ‘בריא’, למרות שכל פסיכולוג מתחיל היה שולח אותו דחוף להסתכלות. הוא היה כל כך בריא, למעשה, שציפו ממנו לקבל במהירות ובשקט את הבשורה שהפיצוץ היה ממש מעל הבית שלהם, ואמא שלו- שתלתה כביסה בחוץ- פשוט התאיידה מעוצמת החום.
שאין לו בית.
שכל החברים שלו מתו. הם נחשפו ישירות.
ואחרי שבוע, לקבל את הכניעה המבישה של יפן לארצות הברית.
סיניצ’י מת כשהיה בן 20, מלוקמיה. והוא לא היחיד. רב נפגעי פצצת האטום לא היו אלה שנפגעו באותו היום, אלא ימים, שבועות, חודשים ואף שנים אחר כך.
בעקבות הנזק הנורא שנגרם להירושימה ונגסקי, נחתמו הסכמים לא להשתמש יותר באטום למטרות כאלו. כולם למדו את הלקח.
קצת מאוחר מדי.
-
13 תגובות
-
37
68
חברה חדשה
כתבתי את הסיפור הזה לתחרות שהגבילה מילים, כך שאני מניחה שיהיה פה קצת קיצור מפאת קוצר המילים… לא לכעוס:)
-
129
152
פעילה בקהילה
אהבתי ממש
רק אימות היסטורי
ביפן יש כבוד מאד למבוגרים
לא נשמע לי שילד ידבר ככה להורים
במיוחד לא לפני כמעט 80 שנה
-
-
6
12
חברה חדשה
וואו שרה
את כותבת מדהים !!!
את מכניסה ממש לתוך העלילה
-
37
68
חברה חדשה
תודה רבה!
-
-
37
68
חברה חדשה
מה שנכון… פספסתי
תודה על ההערה!
-
275
254
פעילה בקהילה
כתיבה יפה וחיה!
אכן סיפור מזעזע.
מה שכן, נראה לי שכדאי להוסיף קצת תחקיר היסטורי. כמה נקודות שקפצו לי:
1. באוגוסט 1945 – כבר לא הייתה מלחמה באירופה. המלחמה בזירה האירופאית הסתיימה כבר במאי, עם כניעתה של גרמניה. המלחמה בנקודת הזמן של הסיפור שלך הייתה רק בזירה האסייאתית. לכן המשפט “לומדים כאילו אין מלחמה באירופה” – לא נכונה בהקשר הזה.
2. כשפצצת האטום נפלה על הירושימה – לא הייתה אזעקה. יש לכך כמה סיבות, אבל למעשה – כך היה.
3. הייתי גם בודקת עד כמה קומות תת-קרקעיות נפוצות במבנים ביפן – אני משערת שלא כל כך, בגלל סופות הצונאמי התדירות באזור, אבל לא בטוחה.
4. בנוסף, הייתי משנה את המשפטים האחרונים בסיפור. סוגיית פצצת האטום הייתה במציאות היסטורית מאוד מורכבת, וכנראה הייתה הדרך היחידה לסיים את מלחמת העולם השנייה. לא הייתי מסיימת באמירה חדה כל כך סיפור שמתרחש במציאות מורכבת כל כך – הסיפור שלך מציג בצורה נוגעת מאוד את אחד הצדדים, אבל יש גם צד שני, וקצת פשטני מדי להכריע כך ביניהם.
-
37
68
חברה חדשה
אני אתייחס לדברייך מההתחלה.
דבר ראשון- לפי מה שאני הבנתי ע”י פצצת האטום הוכרעה המלחמה, לכן הסקתי שעדיין התחוללה מלחמה באירופה בזמן שהיא הוטלה. התאריך של ההפצצה באדיבות “המכלול”.
לגבי הקומות התת קרקעיות והאזעקה- אוקי, מעניין להוסיף ידע. לא ידעתי…
ולגבי מה שכתבת בסוף- תני לי להבהיר משהו על הסיפור הזה. הוא נכתב כחלק מתחרות שנושאה היה “מאורע ששינה את העולם.” את צודקת שהתייחסתי כאן בסיפור רק מהיבט אחד וברור שאני לא אומרת שלא היה צריך לעשות את זה, בתור נינה לניצולי שואה. אבל- זה היה הנושא, וזה מה שהיה נראה לי מאורע מאוד משנה עולם, ולכן התייחסתי רק מהנקודה הזו.
תודה רבה על ההערות וההארות!
-
275
254
פעילה בקהילה
התאריך של ההפצצה נכון, והיא אכן הכריעה את המלחמה – אבל לא באירופה, אלא רק באסיה. באירופה המלחמה נגמרה כבר קודם לכן.
בהצלחה בתחרות!
-
37
68
חברה חדשה
אוקי, תודה
והתחרות כבר הייתה… אבל לומשנה תודה בכולופן!
-
-
-
-
151
150
פעילה בקהילה
בלי הרבה פילוסופיות, אני מאד התחברתי לסיפור. -ממש אהבתי. 👍
תמשיכי לכתוב פה, שרה!
-
37
68
חברה חדשה
תודה!😊
-
-
480
1032
פעילה בקהילה
הסיפור ממש יפה ועל נושא פחות מוכר, שווה לך לשים לב להערות שהעירו לך כאן ולהפוך את הסיפור שלך למושלם.
יש לי שיר על זה:
קיושו הקטן שיחק בחצר.
לא היה לו לאן למהר.
אבא בעבודה, לא חוזר,
והזמן לאיטו עובר.
אמא את הכבסים תולה
יושבת בצד סבתא החולה.
כמעט לגמרי משותקת כולה
רק חיוך קטן על פיה מעלה.
השמים בהירים ללא ענן
הגשם לא יורד, זה לא הזמן.
עודר בחצר צורו הגנן.
עושה עבודתו ותיק ומיומן.
לפתע עולה פטרית עשן
איש מפניה אינו מחוסן
פיצוץ עצום ותמרות עשן
נשרף הכל, גם המחסן
רצים ובורחים לכל עבר כולם
מחפשים מחסה בזה העולם
לאן אבא בדיוק נעלם
שואלת אמא, בשבילם,
מהומה, אש, על הירושימה
פטרית עשן גדולה ומרשימה
וסבתא נשארת לבד שמה
ואין מי שיודע עד מה.
להציל את הסבתא מנסים
אבל סבתא רואה שכולם נסים
לא יודעים מה עושים
הצילו עצמכם, רוצו למחסים!
צועקת הסבתא החולה,
אני כבר כאן נעולה,
האדמה בשמחה אותי מכילה
כי אין רגלי, רגלי אילה.
אשרף לי בשלוה ככה
היא אומרת, באנחה
מה פתאום??? כולם במחאה!!!
לא מוותרים על סבתא!!!
כל בני המשפחה מוחים
וביחד כולם אותה לוקחים
נושאים על כפיים, שבת אחים
נכנסים למקלט, זה בזה נתמכים
וכך כולם ישבו ביחד בכו
את השריפה אשר פרצה הם ביכו
לא נשאר כלום, לא נשאר בית
וגם לא החצר עם עץ הזית
-
37
68
חברה חדשה
השיר ממש נוגע ללב!
ברור שאקח את ההערות לתשומת ליבי אבל לא אשנה את הסיפור מהסיבה הפשוטה שאין לי כל כך מה לעשות איתו עוד… הוא לא מיועד להיות מפורסם איפשהו. אבל אולי, מי יודע?…
-
Log in to reply.
