כתיבה ספרותית
כל מה (ומי) שכותב וקורא. קהילה מפרגנת ואוהדת, שנהנית לקרוא ולהגיב לקטעים כתובים, ולדון בנושאים הקשורים לתחום הספרות.
מובילות:
- Organized by
-
-
סיפור לשבועות | שרה לרנר
-
סיפור לשבועות | שרה לרנר
לפני שנה העליתי את הסיפור הזה בקהילה הסגורה. בעקבות ביקורות מועילות שקיבלתי, ערכתי כמה שינויים, ומעלה עכשיו כאן.
*
אני זוכרת כשהייתי קטנה, ואמא שזרה לי זר פרחים יפהפה לכבוד החג. החג, סגול בה’.
יצאנו לשדה וקטפנו שיבולים, ונשמנו עמוק אל תוכנו את ריח האביב הזהוב-ירוק-תכלת.
אכלנו עוגות גבוהות שהכינה דודה רינה, ואבא ואמא גם אכלו את הגבינה הכחולה שדוד אפי הביא מצרפת. אני לא העזתי לטעום.
אבא זמזם שירי נעמי שמר, לחנים מסתוריים ושורות ארץ-ישראליות, כמעט כמו אבא בעצמו.
המון זמן חלף מאז, והילדה הציורית של אז גדלה והייתה לנערה, מרדנית קצת, ואחר כך לבחורה שגרה בפנימייה של המדרשה וחוזרת הביתה רק לביקורים קצרים פה ושם.
עם אבא ואמא השלמתי די מהר, גם כי הם הבינו שזה סופי, וגם כי אני התבגרתי בינתיים. וגם כי אני התחתנתי והבאתי להם נכדים ונחת, בזמן שרועי והחברים שלו עישנו מריחואנה בנפאל. ובני ברק בכל זאת הייתה קרובה יותר.
ובכלל, יאיר היה בוגר טייס.
***
בוגר-הטייס-לשעבר חוזר מיוזע עם ארבעת החסידים הנאמנים, הנושאים בגאווה רבה את השלל שקטפו, ברשות כמובן, בחצר של הקליגמנים. אין המון קשר בין הזנים השונים, אבל למי זה משנה.
רק לי, עמוק בפנים, משהו זע במיאון.
“מוישה קליגמן ממש התרגש שזכרת לשים ממתיק דל-סוכר בעוגה”, יאיר מדווח, גבו מופנה אליי ופניו לכיור החלבי, העמוס פעם בשנה, “ופייגא החביאה אותה במקרר, והזהירה אותו שלא יפתח לפני הלילה”.
“אזהרת שווא”, אני יודעת את זה, כי כל שנה פייגא מתקשרת באיסרו חג כדי להתלונן בחדווה רבה שעד כוס התה שלה בבוקר – נעלמו שלושת רבעי עוגה, “זה נטו לפרוטוקול”. אני מרשה לעצמי להיות קצת כמו מוישה, ומתיישבת עם פרוסה משלי.
זה טוב להיות מאורגנים מראש. בדרך כלל אין את הלוקסוס לנוח שעה בערב החג. השנה כן.
אני מתלבשת, מתארגנת, יוצאת לסלון. הילדים קישטו אותו כשישנתי.
המון דבק סלוטייפ. נגמר להם באמצע, כנראה, כי פה ושם יש גם נגיעות דבק חשמל מפוספס בצהוב-אדום.
אה, יש גם פרחים. וענפים עם עלים. מהחצר של קליגמן.
הם חמודים, הילדים, ואני אוהבת אותם כמו שרק אמא יכולה. והם רצו לשמח אותי, וקישטו את הבית. והנוסטלגיה שלי היא לא אשמתם בכלל.
אבל השיבולים והזרים במושבה היו חגיגיים יותר.
סבא וסבתא אצלנו. תודה לה’ שהסכימו להתארח בסוויטה של כהן, לכל החג. לא להגיע רק לבוקר. שבע עשרה שנים, ואנחנו עדיין יודעים להודות. כל פעם מחדש.
אמא שלי, עם סבלנות שיש רק לסבתות, לא נלאית מלצפות, בפעם הרביעית, בביצוע האמנותי של חלי בת הארבע ליצירה המונומנטלית “חמדה יקרה”. חיקוי, מושלם אבל, של הגננת שושי.
“שיר מקסים, חלי”, מחבקת אותה הסבתא, “מקסים ממש. את תלמידה למופת”.
השירים הבאים ברפרטואר של חלי הם “כשאבא שלי לומד”, “ביום השישי בסיוון”, “מה נשתנה” שנשאר מפסח, ו”בחג השבועות”.
אני מעפעפת.
זה טיפשי, ומה השירים האלה בכלל לעומת “אתה בחרתנו” והטוהר של השירים מהגן, אבל אני מתגעגעת ל”על כל אלה”.
***
ילדה אחת, מיוזעת, ישנה על הספה בשמלת חג מוכתמת. המפה מנומרת בסגול-יין. נעל שבתית אחת של יוני רובצת למרגלות הספה, את השנייה נחפש בבוקר.
“מוכנים לצאת, חברה?” מרעים ראש המשפחה שלנו.
“רגע”, אני ממהרת לעצור אותם, “צידה לדרך”. אמא ואני אורזות פרוסות שמרים ועוגיות במהירות. אני מוסיפה שקית ניילון עם הקפה שיאיר אוהב.
“תלמדו טוב”, אני משיגה אותם בדלת, “חיים, לקחת את החוברת מהחיידר?”
הוא מהנהן, עיניו בורקות. מאפילות על כתם הרוטב שדבק לצווארון שלו. החוברת אחוזה היטב תחת בית שחיו. כמו הגמרא של אבא. “תתפללי שיהיה לי כח ללמוד כל הלילה, אמא”, הוא מבקש, הרצינות שלו מדגישה את תום הילדות של תווי פניו.
“תלמד טוב”, אני חוזרת שוב, לוחשת, מחבקת אותו. “אני אתפלל שיהיה לך המון כח”.
ורק כשנסגרת הדלת אחריהם, ממלאה אותי השלמות של הרגע הזה.
אבא יושב על הספה, מעיין בדף-קשר של יוני. מזמם לעצמו שורות מוכרות.
איכשהו, ברקע הנוכחי, זה פחות ציורי.
אני מנסה להתרכז במילותיו של נעים זמירות ישראל, לא כל כך מצליחה. מוסחת מידי.
אבא שלי מרים את המבט, מסתכל עליי פתאום. “ילדים טובים יש לך. עושים לנו הרבה נחת”.
משהו נפתח בי פתאום. רגע של אבא ובת. “אני מתגעגעת לשיבולים במושב”.
“הם יפים”, אבא מחייך. “היית חמודה כשהלכנו לקטוף אותם”.
“קשה לי בלעדיהם. לא מרגיש לי חג”. אני תוקעת מבט בנעלי הבית שלי, כי אני מדברת כמו תינוקת. אבל עם אבא מותר. הוא מבין.
הוא מבין. מניח את הדף-קשר.
“קוראים לזה נוסטלגיה”, הוא אומר, “זה הכי טבעי בעולם. את יודעת שאני מתגעגע לפעמים לתלושים של הצנע?”
“מה יש להתגעגע לזה?” אני בוהה בו, “ברצינות אתה רוצה לחזור אליהם?”
הוא מנענע בראשו, לאט. “לא”, הוא אומר, החלטי אפילו, “לא. אני לא רוצה. אבל זה לא קשור. זה הילדות שלי, הזכרונות שלי, זה בית אבא ואמא. ואני מתגעגע, לפעמים”.
הוא משתתק, נותן לי לטעום לאט את ההבדל.
“מיטלי”, הוא מתבונן בי. “מותר לך להתגעגע. לרצות את הילדה של פעם. להתרפק על הזכרונות היפים של הילדות”.
לא יודעת למה אני מעפעפת. ילדה קטנה של אבא.
“יש שלמות מסוימת בעבר, שאף פעם לא תהיה לנו בהווה”, הוא משחק בקצה חגורתו, “פשוט כי את ההווה את רואה מקרוב, ואת העבר מרחוק. תמונה מוקטנת תמיד נראית מושלם יותר מאשר תקריב. את מבינה מה אני מתכוון?” הוא נבוך פתאום מהפילוסופיות שלו. אבל זו לא באמת פילוסופיה. הוא נותן פתאום שם לקריעה שלי.
“שנה אחת קנינו לכם ארטיקים בטיול של החג”, אבא נזכר פתאום, “והיה רק אחד מהסוג שרצית. גם את וגם רועי רציתם אותו, אז עשינו הגרלה ורועי קיבל. את קיבלת סוג אחר”.
“כן?” אני לא מבינה מה זה קשור עכשיו.
“היית עצבנית נורא”, אבא ממשיך, “ובכית כל הטיול. כשחזרנו הביתה לא הסכמת לשים פיג’מות, ונרדמת על הספה בבגדים”.
“לא זוכרת את זה”, אני מתנצלת.
“תשאלי את אמא, היא בטח כן”. אמא צוחקת, מהנהנת לאישור ממקומה. “אני זוכר את הטיול הזה כסיוט אחד גדול. אמא ואני חזרנו ממוטטים”.
מנסה לדמיין ילדה מלוכלכת, עצבנית ובוכה, על הרקע הזהוב של השדה.
“לא זוכרת, אה?” השפתיים של אבא מתעקלות לחיוך קטן. “זה מה שהנוסטלגיה עושה לנו. היא מציגה לנו תמונה קסומה, ואז לכי תשווי בין זה לבין הקשיים של היום-יום”.
נזכרת בחיים שכעס היום על יוני שלבש את הכיפה שלו בלי רשות. מדמיינת אותו עוד עשרים שנה, מתאר בעיניים נוצצות לילד קטן וחמוד את ההליכה הלילית לבית הכנסת עם אבא.
“אל תשווי זכרונות ילדות, מתוקים ככל שיהיו, להישגים שלך כאדם מבוגר. את ילדה גדולה, מיטלי”, כל האבהות שלו נכנסת במילים האלו, “את בכלל לא ילדה, בעצם. תראי איזה עולם בנית לעצמך”. הוא מחווה בידו סביב, על השולחן, על שורת הכיסאות, על התמונות, על מדפי הספרים. על הנעל של יוני, על חלי הישנה. על הבית שלי.
“היית ילדה פעם, ועכשיו זה היום”, הוא אומר, “ופעם – זה מזמן. והזכרונות רחוקים, ויפים. והיום זה עכשיו, והוא דורש המון. וזה לא בא בקלות, ולא נראה כמו ציור שמן מושלם”.
אנחנו יושבים קצת בשקט.
“את אולי תתביישי לענות לי”, הוא אומר פתאום באי-נוחות, “אבל אני יודע כבר את התשובה, אז תעני לעצמך. בשביל הילדים שלך, את בוחרת את החג שהיה לנו במושב, או את הסעודה שערכתם כאן עכשיו, ואת התהילים, ואת יאיר וחיים בבית הכנסת?”
אני לא עונה. לא רוצה לפגוע. יודעת את התשובה. ואם אני כנה עם עצמי, אני אפילו מעדיפה שחלי תשיר “כשאבא שלי לומד”.
זה מה שבחרתי לי. בשביל זה עבדתי כל השנים האלו.
העפעופים שלי כבר לא כל כך עוזרים.
“את ילדה גדולה”, אבא מסתכל בי בחצי חיוך. “חיים של מבוגר מורכבים יותר מחיים של ילד”.
אבל העבודה הזו, ולא זכרונות הילדות, היא החיים האמיתיים.
אמא מכחכחת משהו מהספה.
“וואו, מאוחר”, אבא נבהל כשהוא מציץ בשעונו, “צודקת, לאה, אנחנו זזים. לילה טוב, מיטלי, וחג שמח. אנחנו גאים בך”.
ולרגע קטן אחרי שהדלת נסגרת אחריהם, אני מרשה לעצמי להיות גאה במה שיהיו זכרונות הילדות של ילדיי.
-
0 תגובות
עוד לא נכתבו תגובות לדיון זה.
Log in to reply.
