כתיבה ספרותית
כל מה (ומי) שכותב וקורא. קהילה מפרגנת ואוהדת, שנהנית לקרוא ולהגיב לקטעים כתובים, ולדון בנושאים הקשורים לתחום הספרות.
מובילה:
- Organized by
-
-
סיפור מעניין בהמשכים? תחליטו אתם! || דבי קפלן
-
סיפור מעניין בהמשכים? תחליטו אתם! || דבי קפלן
הפעם אני כותבת משהו בז’אנר ממש אחר.
בעז”ה מקווה שיהיה סיפור מעניין וטוב, בהמשכים? תחליטו אתם!
אשמח כמובן לקבל תגובות
אך בבקשה – המנעו מספויילרים!
פרק 1:
עוד יום עמוס ומשמים כאחד.
רבקי גמרה עכשיו ישיבת צוות בחדר הישיבות, אורנה הודיעה שמעכשיו ישיבות הצוות יהיו בחדר הישיבות בימי רביעי, נקודה!
וכשאורנה אומרת, אין הרבה שאלות ואין עוררין כלל, אז כך ההחלטה התקבלה, מה שאומר גם שביום רביעי חובה לבוא למשרד וזה לא עוד יום עבודה מהבית, נו, נשנה תכניות, לא כזה ביג-דיל.
במטבח עמדו אילה ונועה מדברות על הטיול לנשים שהחליטו לעשות הפעם במשרד “בהפרדה מלאה, מוחלטת, רק לחרדיות!” דווקא זה היה נשמע נחמד, שושנה אמרה שתשלח במייל את התכניה.
רבקי נגשה לבר המים, המים לא רתוחים עכשיו, לא נורא, כמה דקות של עמידה לא יזיקו לה, כל היום יושבת שפופה מול המחשב.
“מה קורה רבקה?” מירה נמרצת חוצה את המטבח עומדת לידה, תרה בעיניה אחרי כוס שתיה חמה.
“ברוך ה’, מה איתך מירה?” המים כבר רתחו, רבקי לוחצת על הכפתור, מוזגת לעצמה כחצי כוס מים.
“מצוין! ראית את המייל שלי? אורנה ממש לוחצת אותי עליו, היא רוצה שזה יהיה מוכן גג סוף שבוע הזה” מירה קורצת לרבקי, לוקחת את הכוס עם המים החמים שלה, ויוצאת בזריזות אופינית מהמטבח.
רבקי כבר גמרה להכין את כוס הקפה, הרימה אותה, והחלה צועדת לכיוון חדרה.
*
“אמר רבי יוחנן” שמואל יושב מול גדליה, החברותא שלו, שניהם לקראת סוף סדר א’, לומדים כרגיל.
כוסות קפה ריקים על הספסל ליד, שמואל, כהרגלו יושב, כשהסטנדר באלכסון כלפיו, וגדליה עומד מולו, רוכן על הגמרא.
גדליה מקשה, שמואל מתרץ, גדליה מוצא סברא אחרת, שמואל חופן את זקנו בידו פותח גמרא נוספת, מביא משם תירוץ אחר, קושיות עולות ונענות, תירוצים מתיישבים על הלב ונפסלים.
אווירת בית מדרש בשיאה.
“יואו! איך שכחתי?” גדליה כמעט צועק, השעה שתיים עשרה וחצי “מה קרה?” שמואל עדיין עם הראש בגמרא, משהו לא הסתדר לו כאן.
“אני חייב דחוף להתקשר לבנק, הם סוגרים באחת” וזה ממש לא סובל דיחוי.
שמואל מטה את ראשו לימין, ומסמן לו עם היד שהכל בסדר, גם ככה הוא חייב להתרכז רגע לבד פה עם הסוגיה.
גדליה יוצא מהבית מדרש ההומה, מחייג בטלפון לבנק, יכול לקחת חמש דקות, ויכול גם כמעט שעה, אין לו הרבה ברירה.
*
אביגיל יושבת רכונה על המבחן, כמה שהיא לא תלמד זה לא ישנה! תמיד יש לה ניתוקים כאלו מהחומר הלימודי.
אמא שמה לה בתיק שוקולד, באמת זה עוזר לה לפעמים, רק לפעמים, שכן, הרעש של הלעיסות והרשרושי השקית של כל פעם שהיא מוציאה עוד כמה קליקים קטנים, גורם לה לחוסר ריכוז.
בסוף היא שמה לעצמה כמה על השולחן וממשיכה במבחן.
לפעמים היא עושה עם עצמה את העיצה שאמא אמרה לה ‘תחשבי שזה לא מבחן עכשיו, רק עבודה, ואת יודעת מעולה את כל החומר’ היא מנסה לדמיין את זה כך, וחוזרת למחברת התשובות.
המבחן הפעם יגמר קצת יותר מאוחר, שכן, עד שחלקו את כל המבחנים והכל הסתדר היה משום מה עיכוב של שלושים וארבע דקות, ולכן כ… “גברת כהן, לאן הטיילת?” נשמע קולה של המורה השומרת כעת.
“המורה, אני חייבת רגע לצאת” אומרת רחלי, מבטה מבקש.
המורה בוחנת אותה עוד כמה שניות, ומאשרת בניד ראש, רחלי יוצאת מהכיתה.
אביגיל חזרה למבחן, מנסה לשקוע בו עוד קצת.
*
“הניה?” המספר מחו”ל, זה יכול להיות רק אחד.
“כן, איפה אתה עכשיו?” שיגיע כבר!
“אני עכשיו עברתי את הצ’קאין, מתקדם לכיוון המטוס” בנימין מזדרז, תיק קטן למטוס בידו, סוף כל סוף הוא חוזר הביתה.
“יופי, אני שמחה לשמוע” הניה מנמיחה את הלהבה של סיר הקציצות, היא תכין גם אורז וסלט, זה לילדים שצריכים לחזור עוד מעט, להם, כשבנימין יחזור, היא תכין משהו אחר, חגיגי יותר “שתהיה טיסה נעימה, מחכים לך כאן, מאד!” חייכה חיוך חוצה אוקינוס.
“טוב, אני יחייג אליך שוב כשאני עולה עליו” בנימין מניד ראש לפקיד ומתקדם הלאה.
“תודה בנימין” מתחשב בה ובחלומות שלה.
“להתראות”.
*
רון התכופף שוב, מנסה לבדוק אם זה אכן ‘האיש שלהם’ נראה שכן ‘תיקו’.
הוא מסמן לדביר אצבע אחת למעלה, ועוזב את העמדה, צועד לו לאיטו עם הכלבלב שצ. הביא לו, הוא בכלל שונא כלבים, אבל אין מה לעשות, הוא בעבודה, בעבודה אוהבים הכל? כנראה שלא.
דביר מחכה עוד מאחורי השיח, עד שרון יגמור להקיף את כל הכיכר מולו, האיש שלהם נמצא עם הילד שלו, זה קצת בעייתי מבחינתם.
“נו?” מילה אחת באוזניה של דביר.
“שכחת שיש לו כלבלב?” דביר לוחש לאוזניה, הכל שומעים שם, במטה.
“מחכה” אמר זה, תמיד כמה שפחות מילים.
דביר המשיך לתצפת, רון גמר את הכיכר, חייך לזקנה שישבה שם על הספסל, נותן לה ללטף את הקטנטן שבקצה החוט, מספר לה איך הוא גדל עם אחיו של זה, מאז שהיה בן אפס.
“אתה יכול לעזור לי כאן עם כל החבילות?” הזקנה פונה אליו, מנסה לסדר מולה את שישת הסלים-שקיות שלה.
“אתה עף משם” דביר באוזן.
“אני מצטער, חייב למהר” מחייך אליה רון ומתחיל לפנות משם.
“מעניין שלדבר עם זקנה יש לך זמן, אה? תגיד, מה. אתה. עושה. כאן?” הזקנה הביטה בו במבט לא ברור, לא נראית תמימה, בכלל לא!
*
גם היום הוא יחזור לבית, הוא גמר עם הישיבות!
דמעות עולות לו משום מקום, הוא הבחור הכי חזק בשיעור, הכי חזק בישיבה! אבל… החיים חזקים ממנו, כנראה…
מאיר, לקח את המזוודה, היא כבר ארוזה מאתמול, בעצם, ממתי שהוא בכלל הגיע לישיבה בתחילת זמן, הוא לא מרוקן אותה אף פעם, כי תמיד, יש את הפעם הזאת, כמו עכשיו.
“למה?” גם בלי להסתובב מאיר יודע מי עומד בפתח, והוא לא יסתובב עכשיו, לא כשיש לו רטוב לא מתוכנן בעיניים.
“אנחנו רוצים אותך כאן איתנו, מאיר” חזר שוב, מאיר לא מסתובב, לא מסוגל.
“לך לראש ישיבה תתנצל, וזהו” יד מונחת לו על הכתף, לא, הוא לא מסוגל לזה!
“אני לא הול…” מאיר הסתובב במהירות, כולו להוט, רטוב.
הרב קוברסקי עומד מולו, הוא אוהב אותו, משום מה הקול שלו ושל דני, החברותא שלו, דומים, מאיר משפיל את מבטו.
“תשאר איתנו כאן מאיר, כולם אוהבים אותך, מה שקרה עם הראש ישיבה, קרה, לך, רק תתנצל, לפני שיהיה מאוחר” מבטו של הרב קוברסקי מתחנן, מנסה לתפוס את מבטו של מאיר, ששוב חומק ממנו.
הילד הזה, כבר ממש לא ילד, בחור בשידוכים, המוביל של השיעור ואפילו של הישיבה כולה, הסתבך כמו שהוא לא חשב בעצמו, והרב קוברסקי החליט שהוא לוקח את הסיפור הזה לידיים, הוא לא יתן למאיר לעזוב!
“טוב?” הרב מנסה שוב.
מאיר רק מזיז את מבטו לחלון, גם ככה כל הפנים שלו אדומות מרב בכי, אז שהרב יראה, מה קרה?
“אני לא מסוגל” אמר מאיר לשמים שהביטו עליו משם, משהו בהם גרם לו להוריד את העיניים, קצת כבוד מול השמים, הקב”ה שרואה אותו כל הזמן והוא מסוגל להכל, ובסך הכל נתן לו נסיון אחד לראות אותו גדול.
“אתה. מסוגל”.
*
רבקי נכנסה לחדר, מניחה את כוס הקפה לוגמת ממנו שתי לגימות ומתיישבת, כשלפתע הטלפון מצלצל ‘שמואל’.
“מה נשמע? זה לא באמצע ‘סדר’ עכשיו?” חייכה רבקי, ממש מתאים לה עכשיו הפסקה.
“כן, אבל החברותא שלי יצא רגע, ואני גמרתי פה איזה עניין קטן ורק רציתי לשאול אותך משהו” שמואל מוזג לעצמו מים קרים מבר המים.
“בסדר, מה רצית?” רבקי מקישה את הסיסמא על המחשב, נכנסת.
“היום בצהרים, חשבתי להשאר, זה בסדר מבחינ…” אוווווווווווואואואואוווווווווווווואואואואאאאאאאאאאאאאווווו
“מה זה????” רבקי מנסה לשמוע משהו בכלל מעבר לקו “שמואל?” היא יוצאת מהחדר במהירות, מחפשת מישהו לשאול איפה מקלט כאן, רואה עוד כמה ראשים מציצים מהחדרים, לא מבינים.
“לא יודע, גם אני שומע כאן עכשיו, אבל זה נשמע מעניין” שמואל מביט למעלה, מנסה לקלוט משהו.
“מה מעניין?” רבקי מזדרזת אחרי כל שובל האנשים, החוצה מהמשרד “היי רבקה” אורנה מחייכת אליה “תשלחי לי אחר כך את מה שאמרת לי על המשימה של ליאור, טוב?” תמיד היא חייבת לתת איזה הוראה כלשהי, רבקי זורקת לה חיוך מהיר, מזדרזת יחד עם כולם לחדר מדרגות.
“נו, מה כזה מעניין” היא לא ממש לחוצה, אבל אם שמואל על הקו, היא בטח קצת פחות לחוצה.
*
“המורה! אזעקה!” צעקה ראשונה השמיעה רחלי מסוף הטור.
המורה הרימה את מבטה מערימת הדפים שלפניה, מורידה את משקפיה על קצה אפה, מנסה להאזין בכח לנשמע שבחוץ.
לא היה לה הרבה זמן כי פאניקה כבר נשמעה בכיתה.
“טוב, בנות, בנות, הקשבנה אלי!” ניסתה המורה להסב את תשומת ליבן אליה, ללא הצלחה, עוד שניה תהיה כאן מלחמת גוג ומגוג על יציאה מהכיתה ובלגן איום.
“כל אחת תניח את המבחן שלה על השולחן שלי, ותצא” עוד לא גמרה את המשפט, וכבר החלו בנות יוצאות החוצה.
“רק שמנה לב שרשמתן את שמכן על המבחן” אמרה המורה לבנות, שכבר רובן החלו יוצאות מהכיתה.
אביגיל בדקה את שמה שהתנוסס בראש הדף, הניחה למורה על השולחן “תודה רבה” חייכה, ויצאה יחד עם כולן לבחוץ, בקומה למטה, נמצא המקלט.
*
‘יכול להיות שגם כאן יש אזעקות?’ בנימין הביט למעלה, הוא בתור לעלות למטוס, אבל נראה שהוא לא מדמיין, כי כולם כמוהו, מסתכלים למעלה.
מאבטחים רצים מכל כיוון, הקשר בידם, לא שמים ליבם להמון הדאוג.
“אזרחים ומטיילים יקרים, כרגע ישנה התראה חמורה, על כולם להתקדם לכיוון החדרים המוגנים, ישנו שילוט בכל קומה, היעזרו באנשי הבטחון ושמרו על אווירה רגועה, הכל בשליטה” ההודעה נמסרה שוב ושוב בכמה שפות, וכל הטרמינל החל מתרוקן לכיוון טרמינל B, שם שוכן המקום המוגן ביותר.
בנימין מנסה לחייג להניה, משום מה השיחה לא נענת, הוא ינסה שוב עוד מעט.
רק לעדכן שיש שינוי לא צפוי בתכנית, והוא מקווה שבקרוב הוא על מטוס בדרך הביתה.
*
‘יכול להיות שיש אזעקות ברומא?’ זה המחשבה שעוברת לרון בראש.
הוא מחייך בהתנצלות לגברת הזקנה שיושבת מולו, רק לפני שניה אחת, הוא לא יודע מה הוא עושה עם עצמו, ועכשיו האזעקה הזו, הצילה אותו, ממש!
חוצה את הכביש מחפש אחר מקום שקט “מה עכשיו?” הוא לוחש לאזניה, כמעט צועק.
“נו?” כך ההוא מעבר לים.
“יש כאן אזעקה” מדווח דביר במקומו, בקשר המשותף שלהם.
“איפה?” צ. באמת לא הבין.
“ברומא” לוחשים שניהם.
“אתה הוזים?” מעצבן אותו הדמיונות שיש לחבר’ה שלו.
“כנראה שכל רומא הוזה, כי אנשים כאן בהיסטריה” לוחש שוב דביר.
“מוזר” ציין צ. והסתובב בכסאו לעבר המסך השני, ב’בור’ לא צריך מקלט, אבל משהו לא ברור כאן.
“נו?” הפעם זה של רון.
“כי גם כאן יש אזעקה”.
*
מאיר הביט שוב על השמים, מנסה לנגב את הדמעות בגב ידו, לא נורא שזה הרב קובלסקי, לפחות שזה לא החברים…
“הרב, זה לא אזעקה רגילה” הוא אומר מנסה להביט למעלה אולי יראה איזה חיסול ממוקד של טיל שיוט.
“נכון” גם הרב לא מבין.
אבל הרבה זמן אין להם, כי הפאניקה שנשמעת מכיוון המזדרון אומרת להם הכל.
“בא נרד למקלט, אם כולם יורדים, כנראה שבדקו וזה כן משהו, אולי צופרים משובשים” הרב קובלסקי עומד בפתח החדר, מסמן למאיר לבא איתו.
“זה בסדר הרב, אני, לא רוצה לרדת” מאיר ממשיך להביט מהחלון.
“אני לא יכול להשאיר אותך כאן, זה אחריות של אנשי צוות, בא, רד איתי למטה” הרב קובלסקי מציץ לסוף הקומה, רואה את כולם יורדים במהירות.
“אני לא מסוגל ש.. שיראו אותי… ככה” ניסה מאיר שוב להשמיד ראיות בעזרת גב ידו.
“אז אני מחכה איתך” נכנס הרב קובלסקי לחדר, והתיישב על המיטה ממול.
“לפחות בא נדבר עכשיו קצת, מאיר” חייך אליו, מסמן לו להתיישב לידו.
*
כולם עמדו צפופים במקלט, האויר היה דחוס, רובם עם עיניים למטה, מנסים לקבל קצת מידע על המרחש בחוץ.
“יש למישהו כאן קליטה” צועקת שירז מהפינה.
“לי אין” נשמעים בליל קולות מכל כיוון במקלט, טלפונים מורמים מעלה, מורדים מטה, אולי הקליטה תגיע מאיזה כיוון מסוים.
“יש לי!” מכריז לפתע אמנון, כמה לידו מנסים לראות את הכותרות.
“אזעקות בכל העולם” “חשש למלחמה גרעינית” “סין: זה הסוף שלנו”
“מה הסיפור?” שואלת רינה את רבקי לידה “לא יודעת, אני מנסה להשיג שוב את בעלי הייתי באמצע לדבר איתו, אבל התנתק”.
“אנשים!!!!!!!” שרונה צורחת פתאום ומתחילה לבכות בהיסטריה, כמה לידה מנסים להרגיע אותה “שרונה, הכל טוב, יהיה בסדר!” מישהי מניחה עליה את היד, אחר, מגיש לה בקבוק מים.
אבל ההיסטריה רק גוברת במקלט הדחוס.
“מה עם ראש הממשלה שלנו? עד מתי נהיה כאן במקלט?” צועק נתן, ואז צעקות ודעות על פוליטיקה חוצות גבולות בכל המקלט הדחוס.
“הנה” מכריזה שרונה “ראש ממשלת ישראל: לא הכרזנו על מלחמה” “ראש ממשלת ארה”ב: הכל בשליטה, לא מדובר במלחמה” אומר אחריה רענן “אז מה הסיפור”.
רבקי כבר חייבת לצאת מהמקום הזה, והדאגה לבעלה מרקיעה שחקים, היא יוצאת מהמקלט, מחייגת שוב.
“שמואל?” סוף כל סוף!
“אמרתי לך רבקי? זה היה מוזר!” שמואל וחבריו במקלט, חלקם חזרו לבית מדרש לקחת גמרא והמשיכו שם את הסדר.
“אבל מה זה?” הדאגה משגעת אותה!
“מה זה משנה? נמשיך לעשות את מה שנכון וראוי” אומר שמואל בהגיון “קחי תהילים, זה בטוח לא יזיק, גם אם זה…
“ה-מ-ש-י-ח-!-!-!-!” צעקה נשמעת משום מקום, היד של רבקי קפאה באויר, מנסה להוריד אותה לאט לאט, היא רואה סביבה קצת שחור, מתיישבת על המקום הראשון שהיא רואה – בלטה, ליד הדלת, קורסת תחתיה, ובכי בלתי נשלט פורץ מתוכה.
“מ…ה…???” רבקי בקושי מדברת, מסתכלת על עצמה לרגע, מנערת את ראשה שוב.
אנשים נראים יוצאת מהמקלט ממול, המומים לחלוטין, חלק רועדים, רובם הסטרים, בוכים.
רבקי מביטה עליהם, מביטה על עצמה, ומביטה על היד שלה, שמחזיקה טלפון צמוד לאזנה וגם משם בליל של תגובות גבריות לא מתוכננות.
“אתה עדיין שם?” רבקי לוחשת.
שמואל מהעבר השני נשמע מקנח את האף, והוא לא מצונן היום!
“רבקי, את קולטת??” שמואל מנסה בעצמו גם לקלוט, להבין משהו!
“לא!” אומרת רבקי ומתחילה לצחוק ולבכות חלופות.
רינה מגיעה לידה, מתיישבת, מנסה לחייג להורים שלה, בוכה גם היא, צוחקת מידי פעם.
“זה מין תגובה כזו, שבחיים לא, לא הגבתי” אומרת רבקי מנסה להרגע.
האנשים שיצאו החוצה חולפים על פניהן, חלקם סוגרים טלפונים, חלקם ממשיכים לבדוק מה קורה, וחלקם מתחילים למלמל פסוקי תהילים, הלל, פסוקי דזמרה.
“יש הלכות לרגע הזה שמואל?” היא חייבת לדעת מה, מרגישה פתאום זכות עצומה, לא נתפסת בכלל! צמרמורת עוברת לה בגב, וחיוך ענקי תופס לה את כל הפנים עם הדמעות שממשיכות לזלוג.
“אנחנו בדיוק בודקים כאן” מעדכן אותה שמואל “יש ברכות שצריך לומר, כולם פה רוצים לסוע לכותל, לא יודע, פשוט חלום!”
פתאום יבוא אל היכלו!
-
4 תגובות
-
תגובות אשמח לקבל כאן
-
פתאום יבוא אל היכלו!
אין בן דוד בא אלא בהיסח הדעת!
כל מה שכתוב כאן הוא כמובן פרי דמיונה של הכותבת.
כשהחלטתי שאני רוצה לכתוב על הרגע הזה, אחרי שראיתי שמדע בדיוני תפס חלק ניכר מסיפורנו היום, חשבתי לעצמי כמה הוא יהיה רלוונטי אם המשיח יגיע הרגע?
ובאמת בדקתי (כמובן בעלי) את המקורות של מה יהיה לפני מה, מצד אחד “אין בן דוד בא אלא בהיסח הדעת” ומצד שני “בשעה שמלך המשיח בא… עומד על גג בית המקדש… הגיע זמן גאולתכם” אז אולי בית מקדש יהיה לפני כן?
וכשבדקנו וראינו שבאמת לא ידוע מה יהיה לפני מה, והרמב”ם כותב שזה גם לא אמור לעניין אותנו, אלא דבר אחד: להאמין, ולהמשיך ולחכות למשיח שיבוא, בכל רגע! היום!
הלוואי ונזכה!
-
ואוו מרגש ממש
ובאמת מחייב לחשוב קצת קדימה,
על הרגע המרגש הזה שאנחנו לא יודעים איפה ואיך זה יתפוס אותנו
-
סיפור מתוק מדבש!!
הצלחת לסקרן כל כך והתפנית הייתה מדהימה!
הלוואי שנזכה בקרוב…
Log in to reply.
