כתיבה ספרותית
כל מה (ומי) שכותב וקורא. קהילה מפרגנת ואוהדת, שנהנית לקרוא ולהגיב לקטעים כתובים, ולדון בנושאים הקשורים לתחום הספרות.
מובילה:
- Organized by
-
-
סיפור/ מ. וינברג
-
סיפור/ מ. וינברג
-
פרק ו’
מאז שהוא זוכר את עצמו- הוא שונא ת’מילה ששמה- “תלם”.
טוב, ברור שהכוונה שהוא שונא את המשמעות שלה.
מי יאמר לו מהו התלם המדובר? ואם התלם שלו הוא אחר?
הוא זוכר כמו היום את הרבה הרשקוביץ- מכיתה ה’, קורא לו, אחרי שארגן שכל הילדים בכיתה יפצחו בשירת- ‘סימן טוב ומזל טוב’, כשיגיע הרבה לקריאה ביומן של אחד הילדים שחגג באותו יום את יום הולדתו.
“גדעון, אתה לא הולך בתלם”. כך סיכם בסופה של שיחת מוסר קשה.
“ואם באלי תלם אחר?” הוא שאל בתמימות שהתפרשה כחוצפה, וגרמה לו להיות מועף לבית ליומיים, עד שיתחרט כראוי על מעשיו.
אף אחד לא הבין אותו. טוב, כמובן שמשני הוריו לא היו לו בכלל צפיות, ודוגמא אישית- ודאי שלא. מהם מסתבר שאף אחד לא מצפה בכלל ‘ללכת בתלם’.
גם עכשיו- הוא מוזעק לחדרו של המשגיח, אחרי שהגיע לסדר עם חולצה עם פס כחול בצווארון.
“מה יהיה איתך בסוף?” נאנח המשגיח אנחה רבת משמעות לאחר שגדעון מתיישב על כסא רעוע מולו.
“מה המשגיח חושב שיהיה איתי? הוא מעז לשאול, נועץ בו את עיניו הירוקות, מצפה לתשובה והאמת- די מנחש אותה לבד.
“אם תתפוס את עצמך ותלך בתלם”, משלב המשגיח את ידיו זו בזו, עונה את התשובה ששרטט בדמיונו. “אז ודאי- שיצא ממך משהו טוב…”
“ואם לא? ממשיך המשגיח “אז אני חושב ש…” בוםםםםםםם! הכסא בוחר להתקפל בדיוק עכשיו וגדעון המבוהל מתקפל יחד איתו וצונח לרצפה הקרה.
השיחה איך שהוא מסתיימת, כשהוא חוזר בשן ועין לחדרו.
“מה יהיה אם לא? הוא מתעקש משום מה לשאול את המשגיח ביום למחרת, תופס אותו כשהוא באמצע לעלות במדרגה הראשונה של העליה לפנימיה.
“אם לא מה?” המשגיח ממשיך לטפס- באטיות יותר, מביט בו בתמיהה.
“אם אני לא.. אלך ב..תלם…מה שדיברנו אתמול”. הוא מסמיק.
כעת נעצר המשגיח, מסתכל עליו כאילו מחדש. “נו, אני לא צריך לומר לך… במקרה הטוב- תמצא את עצמך ישן ברחוב על מזרן סמרטוטים”.
כשהוא נזכר בהכל כעת, עולה בו דחף לשלוח למשגיח ההוא תמונה עדכנית, ולכתוב לו- “ואו. איך ידעת??”
—-
‘כולם חושבים שאני לא נורמלי’ חושב יוחאי לעצמו, עודו תולה את המעיל על הוו, בכניסה לבית. ‘רק אני יודע שאני בעצם נורמלי’ הוא מסכם בהחלטיות והולך לרחרח מה אשתו הכינה היום לארוחת צהריים.
“גלזמן פגש את גדעון שלנו היום- ישן ברחוב”. זהבה מפזרת מלח גס על הקוסקוס.
“נו, ו…?” נוטל גדעון את המלחייה אליו.
“זהו. סתם לעדכן אותך- שהוא ישן ברחוב…”
“יפה”.
“יפה?” היא תמהה.
“זה אשמתו!” הוא מפטיר, נוגס בשניצל החם.
זהבה קמה, מוסיפה קוקה קולה וכוסות לשולחן. “ואם זה אשמתו?” היא שואלת, שותה את הקולה ונהנית מהגזים המפעפעים בגרונה.
“מה פרוש ואם?” הוא מברר.
“אני מתכוונת- ואם זה אשמתו? הוא עדין הילד שלנו!”.
“אה, זה.”
“כן, זה”.
“מה את רוצה שאני אעשה?” הוא משעין את ראשו על ידו בעיפות. “שאני אשלח לו לשם עוגת גבינה?”
“למה לא בעצם?” היא שואלת. דפיקות של ילד קטן נשמעות בדלת, היא קמה לפתוח, מסדרת אגב כמה לכלוכים מהרצפה.
“אמא שואלת אם את סריכה את המקלץ שהבאת לה”. הילדה של השכנים מסתכלת עליה בעיניים גדולות.
“את המקלף?” שואלת זהבה את הילדה שמהנהנת בחזקה.
“אני צריכה את זה היום ב20:00!” היא עונה בנוקשות, סוגרת את הדלת.
“היא אמרה שהיא סריכה את המקלץ היום בסמונה”. מגיעה הילדה לאמה, מתנשפת.
“תודה חמודה”. אומרת האמא, מהרהרת בזוג השכנים הלא שגרתי. שניהם לא בדיוק בסדר, אבל מסתדרים בינהם מצוין.
מעניינים החיים, אין מה לומר.
-
וואי איזה פרקים יפים!!
אני כל הזמן מקווה שלא יגמר
אהבתי ממש את החלק שכתבת על הצד של גדעון בתור בחור ישיבה,
שימי לב שיש לך טעות בדיאלוג של ההורים של גדעון, שכתבת שגדעון עונה לה במקום יוחאי… -
תודה הודיה
טוב לקרוא!!🤗
ותודה על ההערה!👍
-
קוראת כל פרק בהנאה מרובה
מתענגת על הכתיבה הזורמ, הנוגעת.
יכולת המעבר שלך מ’זירה לזירה’.
כשכל אחת מהן כתובה בשפה משלה.
מחכה מאד לפרק הבא.
-
ואי מרים ש
איזה כיף!
תודה על המשוב!😊
-
פרק ז’
מתי היה הזמן שהבין שהוריו לא ממש בסדר? אין לו מושג, וזה גם לא כ”כ מענין. מה שכן מענין זה שהוא הבין זאת בשלב כלשהוא וחטף הלם.
יום אחד הרבה הודיע על טיול, הוא נזכר עכשיו. ביום לפני הטיול הוא דפק אצל מנחם גרין- שכנו וחברו מהכיתה, ללוות תיק טיולים.
“מנחם, איזה עוד ממתק לשים לך בתיק?” הוא שמע את השכנה שואלת ברוך, כשנכנס לפתח הסלון.
היום, כשהוא משחזר את הסיטואציה, ואת מה שהרגיש אז- בתת מודע, עולות לו דמעות.
‘מה, יש אמהות שרוצות באמת לעשות טוב לילד שלהם?’ הוא מעלה את מחשבותיו מאז- מהתת מודע למודע.
היום הוא יודע, שדוקא העובדה שלא יכל לזעוק להוריו ולבכות להם, כי לא היה בהם אפילו דעת כדי להבין מה הוא מרגיש- היא שגרמה לו לשבר הגדול.
סצנה נוספת עולה מירכתי מוחו. ‘רק רגע’ מדשדשת אמא שלו לכוון הדלת. “כן? באת לגדעון?” היא שואלת בלי חיוך את החבר המבויש שעומד בפתח הדלת. ‘כן’ חלוש נמלט מפי החבר.
“אתה יכול להכנס- אבל בשני תנאים!” היא פוסקת. החבר מביט בה בעיניים גדולות. ומבוהלות- מבין היום גדעון.
“תנאי ראשון…” היא מקריאה כאילו מדף “לא להרעיש מעל 40 דציבלים”. היא לוקחת אתנחתא קלה ואז ממשיכה, לא מודעת לגיחוך שבמעשיה. “תנאי שני- כשאוכלים את הכיבוד- הבמבה- היא מצביעה על החפיסה שעל השיש. “להזהר שלא יפלו פרורים מעבר ל30 סנטימטרים מהשולחן”. ‘מה היינו צריכים לעשות? לקחת סרגל ולסמן את קו הגבול?’ הוא שואל אותה כעת בדמיונו. ‘למה לא?’ היא עונה לו במחשבתו.’
היא לא היתה אמא רעה- אמא שלו. היא פשוט לא היתה…
“יניב!” הוא מופתע. זכרונותיו נקטעים באחת.
“היום כן תגלה לי מה אתה עושה פה”? הוא שואל את הבחור שמתקרא כבר חברו, העומד מולו.
“ואם באתי רק כדי לפגוש אותך? מה תעשה לי?” דורך יניב עם כף רגלו הימנית- על כף רגלו השמאלית.
“ארביץ לך!” גדעון קם מעט, מנער אבק מבגדיו.
“שווה!” ‘מתפעל’ יניב.
“נו, עכשיו באמת יניב! מה, ת’ה משועמם מספיק בשביל לבוא לעלוב נפש כמוני?” את המילים האחרונות הוא מתיז, ספק בהומור ספק במרמור.
“דבר ראשון- כן!” עונה יניב.
“כלומר”- הוא ממהר לתקן מול גדעון שבספק אם להעלב- “רק החצי הראשון של המשפט”.
“מה, אתה לא לומד? עובד?…” מרוצה גדעון שהוא עוד לא הספיק להעלב.
“לא”. עונה יניב קצרות.
“אז יאלה, בוא תבלה איתי פה כל היום!” אומר גדעון ושניה אחר כך מתחרט. לא יודע בעצמו אם התכוון ברצינות. הוא מסתכל בחשש על יניב לראות מה יגיב.
“רעיון לא רע!” מציין יניב. ברצינות או בציניות? אין לו מושג.
“אז במה אני אכבד אותך? שואל גדעון ומסתכל במבוכה על חצי בקבוק הקולה שזרוק על הרצפה.
שתיקה מהורהרת נשמעת מכיוון יניב.
‘מה, הוא לקח את ההצעה ברצינות’? נבהל גדעון.
“אולי תכבד אותי” אומר אחר כך יניב וקולו עמוק מאי פעם. “בלענות לי על כמה שאלות שמציקות לי כבר הרבה זמן”…
-
יש לך כתיבה מיוחדת!
רואים שאת יודעת על מה את כותבתנשארתי במתח
-
תודה נשמה!🙂
-
וואו!
סיפור יפהיפה!!!
מענין ולא שגרתי!
מחכה מאד להמשך…
-
תודה שושי
שמחה שאהבת!☺
מעלה פרק ח’
שמחה עם כל תגובה!🙂
-
פרק ח’
“הרגשתי היום ממש סמרטוט!” אומרת אילה לדיויד בעודו מטפס על שרפרף קטן להוציא משהו מעל המקרר.
הוא מוריד רגל אחת מהשרפרף, מביט בה.
‘אני רוצה שתתענין מה היה לי קשה!’ הוא מתרגם אותה בדמיונו, כפי שלמד לעשות אצל הפסיכולוג.
“מה היה לך קשה?” הוא מתענין.
היא מסתכלת עליו רגע בהלם, שפתיה נעות במאמץ למצוא משהו מתאים לענות.
“אתה באמת רוצה לשמוע?” היא מתיזה לבסוף.
“כן”. הוא עונה, מוריד גם את רגלו השניה.
“אממ, דבר ראשון… טוב, לא חשוב!” היא לא יודעת מה לעשות עם עצמה.
דיויד מביט בה בריכוז, תלמים נחרשים במצחו.
‘אני רוצה שתפציר בי לענות’ הוא שוב מתרגם אותה בדמיונו, הודף את הרצון לענות לה- ‘לא חשוב – אז לא!’
“בכל אופן”? הוא מברר, מתלבט אם להוסיף- ‘לי זה חשוב’, מחליט שלא.
“סתם”. היא מתקפלת. “הילדים היו מידי נודניקים, והמזגן לא עבד טוב, אז הייתי עצבנית”, קולה נעשה שקט והוא מתאמץ לשמוע. “ובדיוק היום נחתה פה תלמידה שלי, והקטן צרח…” היא משתתקת, מסתכלת עליו במבוכה.
“קשה מאד”. הוא אומר במאמץ. היא מהנהנת ומתחילה לקפל ערימה של כביסה במרץ, פורקת את מבוכתה על קיפול המגבות.
דיויד מסתכל עליה רגע ואז מסתובב למרפסת, מוציא סיגריה ומתחיל לעשן, מרגיש מותש לפחות כמו בעל אחרי הלידה של אשתו.
—
‘יש אנשים שאין להם את זה’ מהרהר גדעון. ‘וכמו שאומר ה’פתגם’- או שיש לך את זה או שאין לך את זה…”
דמותו של בעל המכולת שליד ביתו צצה כעת בדמיונו, עם זקן מדובלל ועיניים חומות, שהיו הכי הפוכות מ’עיניים עמוקות’.
הוא הגיע אז, לקנות את הרשימה שאמו הכינה לו; 1.אורז- עדיפות ראשונה- בסמטי, עדיפות שניה- יסמין, עדיפות שלישית- תאילנדי, עדיפות רביעית- מלא ארוך. החברה של האורז- עדיפות ראשונה- כי טוב. עדיפות שניה- סוגת, עדיפות שלישית- טעמן. וכן עוד מצרכים עם פרוט נרחב.
כשהגיש לתומו את הרשימה לבעל המכולת, הסתכל עליו הוא במבט מבודח ואמר לקונים שבתור אחריו- “יצא להם ילד נורמלי!, מענין…”
למה הוא לא החזיר לו אז- ‘ולהורים שלך יצא ילד חסר טקט! מענין…’ הוא מהרהר ומתלבט האם הנוסח ‘ילד חסר רגישות’ עדיף.
תכלס, הוא הגיע הביתה, מגיש לאמו את הרשימה ואת שקית המצרכים- כבקשתה.
“אמא”, הוא אומר, מוטרד. “המוכר אמר שמענין שיצא לכם ילד נורמלי!”
“אז אמר!” צוחקת אמא שלו. “אני רואה שקנית את האורז של העדיפות השניה- עם החברה של העדיפות הראשונה!”
“רגע”, עולה קולה מעומעם מתוך השקית. “שכחת לקנות שתיה מתוקה!”
“נכון”, הוא ממהר לומר, מנסה להיות מרוכז. “כי כתבת לי שאם יש את העדיפות הראשונה של הטעם- בלי העדיפות השניה של החברה- אז לא לקנות! והעדיפות השניה של הטעם- היה חסר”. הוא פוכר את ידיו בתנועה של ‘מה לעשות?’
“אוקי, אתה יכול לסדר את הקניה. אתה יודע כבר איך”.
הוא מהנהן, נחפז לפרק את השקיות. נותר עם רגשות קשים ומבולבלים מאשר לב של ילד יכול להכיל.
-
מדהים! מיוחד מאד!!
את מתארת סיטואציות הזויות באומנות!
מחכה מאד להמשך…
-
אני חולה על הפשטות של האנשים בסיפור הזה…. תעלי כבר עוד פרק, אני במתח 🙂
-
כואב ממש.
את מתארת את הרגשות בצורה טבעית ועדינה — -
ואי, איזה מרגשות!
תודה על הפידבקים! 🙏 (נועה, שושי וריקי…)
אני ממש שמחה לקרוא!👍
אני אעלה היום עוד פרק בעז”ה
-
פרק ט’
“אז מה הן השאלות שלך? שאל בני שאל!” קם גדעון מהמזרן, מתיישב עם יניב על ספסל סמוך.
“אל תשמח כ”כ מהר, אלו שאלות קשות!” אומר יניב ומנסה למצוא תנוחה נוחה.
“שאלות קשות?” מגרד גדעון את העקיצה ברגל שהעניק לו היום יתוש חצוף.
“לפחות בשבילי!” אומר יניב.
“ולאחר הקדמה ארוכה זו הבה נשמע מה בפיך”. משלב גדעון את ידיו זו בזו ונרכן מעט קדימה.
“רגע. אני רוצה להמשיך קצת את ההקדמה, ברשותך”. רק עכשיו מוצא יניב את התנוחה הרצויה לו.
“דבר”.
“ובכן, אלו שאלות על היהדות שלכם”.
“תגיד ככה” צוחק גדעון מלא פיו. “הייתי אומר לך ישר שטעית בכתובת”.
“ורגע” הוא מתעורר פתאום “מה זה- שלכם? מה, ‘תה לא יהודי?”
“יהודי, יהודי. אבל לא ב’יהדות’…”
“אוקי. הבנתי”.
“למה טעיתי בכתובת?” חוזר יניב לנושא הקודם. “אתה לא חרדי?”
“חרדי, חרדי. אבל לא חרדי”. מחקה גדעון את המנגינה של יניב ומגרד בעקיצה שהתעוררה שוב לחיים.
“הסבר”. מבקש יניב.
“אתה באמת רוצה הסבר?
“למה לא?”
“אולי כי אין לך זמן או כח לשמוע?” הרגל של גדעון מצטרפת למאמץ הגרוד.
“אמרתי לך כבר”. משנה יניב תנוחה. “שום עבודה או למידה לא נושפת בערפי”.
“ואלה, מילים ספרותיות אתה מוציא לי פה.”
“אני ספרותי אני, אבל דבר- למה חרדי ולא חרדי?”
“טוב”, מניח גדעון לעקיצה לרגע. “אני אנסה להסביר לך, אפילו שאני לא באמת יודע כמה אתה יודע על היהדות…”
—
“יש לך מתכון טוב לעוגת גבינה?” שואלת שירה את אחותה בטלפון.
“שניה, מחפשת”. עונה אילה, נוברת בקלסר המתכונים. איפה היא שמה את המתכון הטעים ההוא שהכינה לשבועות? היא מדפדפת לסוף הקלסר, אולי תקעה אותו בדפדפת הריקה.
דף מקופל ל4 צד פתאום את עיניה, היא פותחת בזהירות.
לה’, החבר הכי טוב שלי! כתוב בכותרת בכתב ידה השובב של יעלי.
היא שוכחת ששירה ממתינה על הקו, מציצה רק בעוד שורה אחת טרם תחליט האם להמשיך לקרוא.
היום הרגשתי קצת קשה. מהבוקר השתדלתי… אילה עוצרת. נקיפות מצפון עזות מתחילות לפעום בה, הן על שקראה את תחילת המכתב והן על מה שיסופר בו מסתבר בהמשך.
היא מקפלת את הדף בזהירות, תוהה מה לעשות אתו.
רגע, היא לא דברה קודם עם שירה? היא אצה לטלפון, כדי לגלות שהוא מטרטר בעוז.
-
אוף!!! את לא יכולה לעלות כאלה פרקים קצרים… !!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
די, אני במתח ובא לי לקרוא עוד קצת חומר טוב שלך…………………… 🙂 -
ואוו ממש מענין לקרוא!
מחכה כבר לפרקים הבאים!!
-
יאו, איזה נשמות אתן!!
תודה!😊
הנה, מעלה את הפרק הבא…🙂
-
פרק י’
“אז מה אתה אומר? אני מסכן, אה?” גומר גדעון לגולל את עברו בפני יניב.
השמש מראה סימנים שהיא רוצה כבר לשקוע, לפנות את המקום לירח. ממרחק משמיע תן יללה.
“מסכן זה מי שחושב שהוא מסכן”. מנסה יניב להקליל את האוירה. “ככה אומרים, לא?”
“אתה אומר בזה”, עוצם גדעון את עיניו. “שזה מתחיל מזה שאני חושב שאני מסכן”.
“עזוב, אני כבר לא ממש מצליח להתרכז במשפטים מורכבים”. הוא מסתכל בשעונו.
“אוקי”. מעפעף גדעון.
“מה שכן, אני באמת חושב שעברת דברים הזויים. כואב לי עליך”. אומר יניב. “אבל אתה תצא מזה.”
“או שכן או שלא. ואגב- אני עדין מחכה לשאלות שלך”.
“אני גם מחכה לשאול, אבל לא עכשיו. אני כבר עייף”. מפהק יניב.
“מעריך את ההקשבה שך…” מפהק גדעון אחריו.
“בכיף. טוב, אני זז”. קם יניב, מנער את מכנסיו. “נשאיר קצת דיבורים לפעם הבאה”.
“טוב”. מוחו של גדעון מתייגע למצוא משפט סיום.
“אז להתראות”. מנופף לו יניב וכבר לא נראה באופק, מותיר אותו עם כאב ראש חזק.
“ידעתי מתי לבוא, אה?” מפציע ישכר מולו.
“לא נראה לי שזו היתה בעיה שהיית מגיע קודם. זתומרת”- הוא מסביר את עצמו, “גם אם היית בא קודם- היית ‘יודע מתי לבוא'”.
“טוב. טוב”. צוחק ישכר. “חוש ההתפלספות עוד לא עזב אותך, אה?”
“יש סיבה שיעזוב?” שואל גדעון.
“נכנעתי”. מרים ישכר את ידיו למעלה. “עכשיו ספר- מה קורה?”
“קורה שיניב נסה לרמוז לי שאני לא באמת מסכן, רק עושה את עצמי מסכן!” משנה מעט גדעון מהאמת.
“פשש, ומה כבודו חושב?” שואל ישכר בניגונו התלמודי.
“האמת?” מחבק גדעון את ברכיו. “כבודו מבולבל”.
“יסביר לי כבודו מדוע הוא מבולבל”.
“אני גם מבולבל בשביל להסביר”. מוציא גדעון נוצה שנפלה על זרועו.
“טוב, טוב. לא הולך איתך היום”. נותן ישכר בעיטה לאבן קטנה.
“ותמיד כן הולך?”
מבט מיואש מחזיר לו תשובה.
שתיקה.
“מה זה המצב רוח שנפל עליך היום?” מכווץ לבסוף ישכר את מצחו.
“מה לא טוב?” תוקף גדעון.
“לא אמרתי טוב או לא”. מנסה ישכר לגיס את מעט הסבלנות שנותרה לו. “שאלתי רק מהו”.
שתיקה.
“קורה”. אומר גדעון לבסוף. “במשפחות הכי… לא טובות!” הוא מוסיף אחרי רגע.
“מממ”. מהמהם ישכר.
שתיקה.
“מה דברת עם יניב?” הוא מנסה.
“מה דיברתי?” שואל גדעון. “פתחתי לו את צפונות ליבי”. הוא מדגים בעזרת ידיו כאילו הוא פותח את הלב.
“ואו. ואיך זה הרגיש לך?” מתעניין ישכר.
“מי אמר שזה הרגיש?” מתיז גדעון.
“אני רואה עליך.”
“מה אתה רואה?” תמה גדעון, “הנה”, הוא עובר באצבעו על פרצופו “יש לי עיניים, פה, אף, שערות, כיפה… הכל אותו דבר כמו תמיד”.
“טוב גדעון”. קולו של ישכר נעשה מעט קצר רוח. “אני הולך, כשתרצה לדבר- אני כאן”. ישכר מסתובב ומתרחק כשקולו של גדעון הקורא בשמו משיג אותו.
הוא חוזר, מופתע או לא מופתע לראות את גדעון פורץ בבכי נסער.
-
ואוו!
סיפור מרגש!
וממש מרתק!
אני ממש מחכה במתח לפרק הבא….
רק תעשי טובה תרחמי על גדעון שיתחיל להרגיש טוב יותר אחרי הבכי של החיים שלו…
-
יואוו איזה תיאור ממיס
תמשיכייייי
-
נווו….. מה ההמשך?????
אני במתח:)
-
הייתי בטוחה שהעלת פרק 🙁
בבקשה, תעלי לי פיצוי….🙏 -
כיף לקרוא שאתן מחכות לפרק הבא…😊
תודה אבישג, גדעון יתחיל להרגיש יותר טוב,
אבל יש לו עוד דרך…🙂
אני אעלה עוד פרק עוד מעט…😇
Log in to reply.
