סיפור/ מ. וינברג

[ש ו]

פרק י”א

“טוב שנזכרת לבוא!” רוטנת זהבה כשמגיע יוחאי לבית.

“אני מסכים איתך!” הוא מרוצה. לא מבחין בביקורת.

“למה התעכבת? שואלת זהבה, לא שמה לב שהוא לא הבחין ברטינתה.

“התעכבתי?” תמה יוחאי. “אה, כן”. הוא נזכר. “פגשתי את גלזמן בשיעור”.

“ודברתם?” מבררת זהבה.

“אם התעכבתי אז כנראה שדיברנו”. מרוצה יוחאי משנינותו.

“מאיפה אני אדע?” היא נעלבת. “אולי דברת עם קוריץ? או עם שלוסברג? או נשארת לסדר את הספסלים? או ניקי…”

“טוב, טוב”. עוצר אותה יוחאי, מחוה בידו. “אז דיברתי עם גלזמן”.

“ו…?” היא כועסת. “שוב הוא נתן לך ביקורת?”

“אמרתי לך כבר”, מזכיר לה יוחאי “הביקורת שלו לא מענינת אותי”. הוא מעיף את הנעליים בסלון, מחליף לנעלי בית. “גם כשהוא השתולל שנוציא את גדעון מהבית- זה לא ענין אותי”.

“אתה איש טוב”. פוסקת זהבה “גם אם אנשים לא מבינים את זה”. היא לוקחת את הנעליים שלו, שמה בפינת חדר השינה.

“בדיוק”. הוא הולך אחריה. “את רוצה כבר לשמוע מה דיברתי איתו?”

“8 דקות” מסתכלת זהבה בשעונה “ו40 שניות, אני כבר חופרת לך על זה ואתה שואל אם אני רוצה?”

“טוב, טוב”. מתישב יוחאי על המיטה שלו. “אז מה שהיה זה שהוא הציע לי הצעה מפתה”. הוא נהנה לסקרן אותה.

“כן?” נעורה זהבה לחיים. “מהי?”

“לבוא לעבוד אצלו במשרד”. קם יוחאי, סוגר את החלון.

“ומה אמרת לו?” היא מתלהבת.

“שאלתי אותו”, הוא מתחרט ופותח את החלון. “אם הוא חושב שאני נורמלי בשביל לעבוד אצלו”.

“את כולם אתה שואל אם אתה נורמלי”. היא מציינת, מתחילה לסדר את המדפים בארון.

“נכון”. מתפלא יוחאי על ציון העובדה. “זה חשוב לי מה אנשים חושבים עלי!”

“טוב, סטינו מהנושא שוב”. היא נאנחת. “אז מה הוא ענה לך?”

“הוא ענה שהוא אוהב אנשים לא נורמלים”. מספר יוחאי.

“אז זה אומר” מחשבת זהבה “שהוא חושב שאתה לא נורמלי!” היא מריעה.

“אמרתי לך כבר זהבה”. סוגר יוחאי את החלון בחזרה. “כל עוד אני ואת יודעים שאני כן נורמלי- זה לא מענין מה אחרים חושבים”. הוא אומר, שוכח שלפני רגע טען אחרת.

“אני מסכימה איתך”. ממהרת זהבה לעמוד לצידו.

“אז את רוצה לשמוע מה עניתי לו על ההצעה?” מנסה יוחאי שוב לסקרן אותה. הוא מוציא ערימת דפים מהמגירה ומשיב בה אויר על פניו.

“כן”. היא מודה.

“שאני רוצה לעבוד אצלו!” הוא יורה, מרוצה. עובר לנפנף מול פרצופה.

“יפה”. מפרגנת זהבה, נהנית ממשב האויר. “אז תעזוב את העבודה שלך בגנים?”

“אני חושב שכן”. מחליף יוחאי יד “זאת עבודה יותר שווה”.

“אני מסכימה איתך”. מצהירה זהבה. “אז מתי תתחיל לעבוד? ומה זה בכלל המשרד הזה? וכמה כסף הוא ישלם לך? ואיפה העבודה? ומה תעשה במשרד?”

הוא מחכה בסבלנות שתגמור לשאול. “אני מתחיל כבר מחר, זה משרד עורך דין. הוא יאמר לי כבר מה לעשות”. הוא נעצר. “ומה עוד שאלת?”

“איפה זה המשרד וכמה כסף תקבל?”

“אני אקבל שכר מינימום”. מעווה יוחאי את פניו בתנועה של ‘זה מה יש’. “וזה נמצא במודיעין, אני אסע עם קו 15”.

“אני מבינה”. מרוצה זהבה מהארון המסודר. “להכין לך הפתעה קטנה למחר?” היא מבררת.

“אני אשמח”.

[שרה ו]

איזה פרק טוב!

נהנית מאוד לקרא את הסיפור שלך התיאורים פשוט כובשים ומרתקים

תמשיכי אני כבר מחכה…

[Noa Sharabi]

וואו מדהים!

אני אוהבת איך את יורדת לניואנסים-

הנורמלי- לא נורמלי, ה’שנינות’ שלהם…

במיוחד אהבתי את זה-

“אני מבינה”. מרוצה זהבה מהארון המסודר. “להכין לך הפתעה קטנה למחר?” היא מבררת.

“אני אשמח”.

מצחיק איך שה’לא נורמליות’ הזאת גורמת לשלום בית שלהם לפרוח…

ובכללי הכל טוב להם.

האמת, נראה לי פשוט בלי קשר לסיטואציה-

הכתיבה הזורמת והרכה שלך מייצרת את האווירה הנעימה,

ולכן כל כך כיף לקרוא כל מילה- גם בפרקים הרגישים והמורכבים יותר.

בקיצור- מאיזו סיבה שזה לא יהיה-

אני מחכה להמשך כמה שיותר מהר…

אגב, אמור להיות עוד המשך ארוך?

כי אם כן נראה לי כדאי לעשות שרשור תגובות בנפרד מהסיפור,

לטובת כל אלה שלא קוראות מייד כשהפרק עולה ואחרי זה קשה להן לחפש…

[ש ו]

תודה שרה

שמחתי לקרוא🤗

ותודה נעה על התגובה המפורטת!

אהבתי את מה שכתבת!🙏

אני באמת ינסה לסדר שיהיה שרשור נפרד…

[ש ו]

שבוע טוב!

מעלה עוד פרק…

מקבלת כח מהתגובות שלכן!🙂

[ש ו]

פרק י”ב

“שלום, אני יוחאי!” מגיע יוחאי למשרד החדש, סוקר בענין את היושבים בו.

“אתה צריך משהו?” מזכיר עסוק מרים אליו עיניים בוחנות, ממשיך להקליד בשיטה עוורת.

“אני… צריך להתחיל לעבוד פה!” הוא אומר, מתיישב על כסא פנוי.

“פה? אתה בטוח?” מכווץ המזכיר את מצחו, עוצר רגע מההקלדה.

“אני בטוח כמו שקוראים לי יוחאי ושלאשתי קוראים זהבה!” הוא מתעצבן.

המזכיר מסתכל עליו בענין. “מי אמר לך לבוא לפה?” הוא שואל בסבלנות.

“אל תדבר אלי כמו אל ילד קטן!” כועס יוחאי. “וגלזמן אמר לי לבוא”.

“גלזמן? זה שם”. הוא מצביע על המשרד השני, ששלט ‘גלזמן עורך דין’ מעוטר תלוי עליו.

“אז למה לא אמרת קודם?” רוטן יוחאי וממהר לצאת.

“הו, טוב שבאת”. מקדם אותו גלזמן.

“ברור שטוב”. אומר יוחאי. “התבלבלתי והלכתי למשרד השני בטעות, והיה שם איזה פקיד משועמם שלא טרח לעזור לי”. הוא מתלונן.

“אויש”. משתתף גלזמן. “בוא, להכין לך קפה?”

“לא”. עונה יוחאי. “אני רוצה כבר להתחיל לעבוד. חבל על הזמן. אז מה לעשות?” הוא מפשיל את שרווליו.

“אני רואה באת עם מרץ, אה?” מעניק לו גלזמן טפיחה כואבת.

“אי, זה כאב”. נאנק יוחאי.

“אוי, סליחה, מצטער, לא התכוונתי…” מתנצל גלזמן.

“תגיד כבר מה לעבוד במקום להצטער כ”כ הרבה”. אומר יוחאי וסוקר את המשרד הקטן. ארון מתכת ומדף שוכנים בימינו, בשמאלו יש עמדת מחשב, ולידה יש דלת צדדית המובילה לחדר קטן. ‘כאן כנראה יושב גלזמן’ הוא מהרהר.

“אין פה תמונה יפה, עציץ, משהו? שואל יוחאי בחוסר שביעות רצון.

“אתה צודק”. מעביר גלזמן יד על זקנו, “צריך יותר לטפח פה”. הוא סוקר את החדר, כמו רואה אותו לראשונה.

“אז תגיד כבר- מה אני עושה?” מתיישב יוחאי על הכסא המשרדי ומסתובב עליו להנאתו.

—

“אמא, ראית אולי דף מקופל ל4?” שואלת יעלי, מבוהלת.

“מקופל ל4?” מנסה אילה להרויח זמן.

“ל3, ל4… לא יודעת בדיוק”. אומרת יעלי, שוכחת שהיא לא נוהגת לקפל דפים ל3.

“אמממ”, מהמהמת אילה, לחוצה. מודעת לכך שאם יעלי לא היתה מבוהלת עכשיו היא כבר היתה מבחינה בלחצה ועולה עליה. “חיפשת טוב?”

“טוב מאד”, מרימה יעלי ערימת עיתונים, בודקת תחתיה.

“בחדר? בסלון? במרפסת?” שואלת אילה. חשש פתאומי מציף אותה- היא רק מקווה שזכרה לקפל חזרה את הדף… נראה לה שכן אבל יש לה עכשיו נערוים שלא.

“כן”. אומרת יעלי.

“זה דף חשוב לך?” מצטרפת אילה למאמץ החיפוש.

“מאד”. עונה יעלי, עולה על כסא ובודקת מעל המקרר. הסבירות ששמה שם את הדף- נמוכה, אבל היא מחפשת שם בכל אופן.

“מה זה הדף הזה?” הולכת אילה צעד קדימה בזהירות. ‘מה אני עושה כדי לבדוק אם קיפלתי אותו?’ היא חושבת בלחץ.

“אמא, את לא ראית אותו?” מסתכלת עליה יעלי פתאום בחשד.

“ראיתי? למה שאני אראה?” נבהלת אילה.

יעלי מסתכלת עליה בעיניים מוצרות. “טוב אמא, תודה”. היא אומרת ויוצאת מהמטבח.

[הודיה .]

אוף למה הפרקים קצרים?
זה מידי יפה שאני מתבאסת שזה נגמר
אהבתי ממש את התיאור על יוחאי

[ש ו]

יו את פשוט חמודה הודיה!

תודה🙂

מעלה עוד פרק…

[ש ו]

פרק י”ג

“תרגיש נח” עוטף ישכר את גדעון בחיבוק. “תבכה כמה שאתה צריך”.

יפחות בכי חנוקות עולות מכוון גדעון, ישכר מאמץ אותו אליו יותר.

“הכי כואב לי מהכל”, אומר גדעון, משתנק, “שאני לא מרגיש שה’ דאג לי. בשכל אני מבין שכן. ברגש- לא.

אתה מבין? על ההורים שלי אני לא יכול לבוא בטענות אפילו, אבל ה'”, בכיו מתגבר. “איפה הוא היה?”

שתיקה מלאת הבעה עומדת ביניהם.

“אני מבין את ההרגשה שלך”. קולו של ישכר מלא ברוך. “זה שובר..”

שתיקה ארוכה.

“בטח אתה רוצה לומר לי שה’ תמיד היה איתי וכזה…” מפר גדעון את הדממה.

“דווקא לא”. אומר ישכר מדודות. “כלומר- את זה אתה תרגיש בעצמך אחר כך.” הוא מסדר את צווארון החולצה של גדעון. “עכשיו- תן מקום לכאב שלך.”

גדעון מתמסר לבכיו.

“טוב, בכיתי מספיק!” הוא מתנער אחרי שתי דקות. “תודה ישכר. אני מעריך את ה… לב שאתה נותן לי.”

“הלב שלי באמת איתך” נאנח ישכר. “לקנות לך משהו לאכול?”

“בוא”. קם גדעון מהמזרן. “אולי נלך ביחד”.

הם נכנסים לפיצריה, מזמינים לשניהם מגש פיצה בינוני.

“הי אחי, תחייך, החיים יפים!” המוכר העליז סונט בגדעון.

“לך הם יפים”. עונה גדעון “לי לא כ”כ”. הוא מישיר מבט אמיתי וחד למוכר.

“למה לא יפים?” מתבלבל ונבוך המוכר. “יש בעיות אחי?”

“כן.” עונה גדעון ברצינות.

“מה, אין פרנסה אחי? הילד בכה בלילה? האישה לא עשתה היום אוכל טוב?”

“קצת יותר גרוע”. עונה גדעון.

“טוב”. מניח המוכר את הפיצה המוכנה על מגש ברזל. “ה’ יעזור ך אחי, הוא תמיד עוזר! אה אחי?”

“כן. השאלה אם מרגישים את זה.” עונה גדעון. ישכר מביט משועשע במוכר ובגדעון חליפות.

“בא אחי, אני אביא לך פיצה בחינם אחי, רק תעשה לי טובה אחי ותחייך קצת”.

חיוך לא רצוני ממלא את פניו של גדעון.

“הו, הנה ככה אחי זה טוב, לך תראה שם במראה. החיוך יפה לך. נכון זיו?” הוא פונה למוכר השני שעוקב אחרי הדו שיח בענין. “בטח יפה”. עונה זיו. “מה זה יפה? מאיר לו תפרצוף!”. הוא טופח על שכמו של גדעון. “אני אומר- רק בחיוך יוצאים מכל הצרות, אה?”

חיוכו של גדעון מתרחב בעל כרחו. “תודה”, הוא אומר והולך להתיישב עם ישכר בשולחן צדדי, מרשה לעצמו לטעום קצת הנאה פשוטה.

—

רק אחרי שאילה בטוחה שיעלי כבר לא בסביבה, היא ממהרת לפתוח את הקלסר, לבדוק שהדף אכן מקופל.

‘כן, הוא מקופל’. היא נושמת עמוק, אבל זה לא ממש מרגיע אותה. נראה לה שיעלי כבר הבינה שהיא פתחה אותו.

‘רגע’, היא נבהלת. ‘יעלי כנראה חוששת שקראתי את המכתב כולו… אוי, איזה ברוך’.

[ש ו]

פתחתי שרשור נפרד לתגובות

מוזמנות להגיב שם!😇

מעלה פרק נוסף…

[ש ו]

פרק יד

“אתה יודע מהי ההפתעה שחשבתי לתת לך לכבוד העבודה החדשה?” שואלת זהבה, נרגשת.

“מה?” מסתקרן יוחאי.

“ללכת איתך לגן חיות!” מציעה זהבה את הבילוי המועדף עליה.

“רעיון טוב!” נרגש יוחאי מהמחווה. “מתי?”

במקום תשובה שולפת זהבה מכיסה שני כרטיסים שהזמינה כבר. “הנה, תראה”. היא מצביעה. “הזמנתי להיום ב3 אחר הצהריים”.

“מעולה ממש, את אשה טובה!” הוא מפרגן.

היא מחייכת לעצמה בסיפוק והולכת לארגן תיק.

אחרי שעה וחצי הם כבר מתהלכים מרוצים בשבילי גן חיות הספארי.

“הנה קופים!” מתלהבת זהבה.

יוחאי מתקרב לעבר הכלוב “תראי איזה חמוד!” הוא מצביע על אורנג אוטן. הקוף מצביע אחריו במבע ידידותי.

“אל תהיה קוף אחרי בן אדם” צועק לו יוחאי וממשיך עם זהבה בסיור.

גן החיות שקט יחסית, רק קולותיהם המגוונים של בעלי החיים נשמעים ברקע.

הם מגיעים לכלוב ההיפופוטם בדיוק בשעת ההאכלה.

“את רואה? זה תנין”. הוא אומר בחשיבות, מיטיב את המשקפיים על עיניו. “למדו את התנין הזה לאכול פרות וירקות ולא בשר- כמו שאר התנינים”.

“הנה”. מצביעה זהבה. “העובד מכניס לו אבטיח שלם לפה!”

“כן, יש לו קיבה גדולה מאד”. מאשר יוחאי.

“ואו”. היא מתרשמת.

הם ממשיכים ללכת בשביל המפותל, נהנים מהשמש הקופחת על פניהם, ומהחיות השונות.

“זה ברדלס!” הוא אומר כשהם רואים נמר. זהבה מהנהנת, גאה בבעלה הידען.

“את יודעת איך יודעים שזה ברדלס?” הוא שואל.

“איך”? מביטה עליו זהבה בצפיה.

“לברדלס”, הוא נעצר, מטעים כל מילה.

“מה לברדלס?” היא מסוקרנת, לשמחתו.

“לברדלס יש שני פסים שחורים בפרצוף- מהעיניים עד הפה!” הוא אומר, נושף אויר בגאווה.

זהבה מהנהנת בהתפעלות. מביטה שוב בנמר, מנסה למצוא את הסימן המדובר.

“אני לא רואה שני פסים”. היא אומרת, תמהה.

יוחאי מביט בנמר, מבחין גם הוא בהעדן. “זה בגלל שהברדלס כבר זקן!” הוא שולף תשובה מהירה.

“ראיתם שנולדו לנמר שלושה גורים קטנים?” שואל בקול מתקתק עובד גן חיות, מופיע מאחוריהם.

הם מסתובבים, מביטים בו בחשדנות.

“מתי הם נולדו?” מתעניין לבסוף יוחאי, מרוצה מהבעתו הכנה של האיש.

“ממש השבוע!” עונה העובד, נרגש.

“יפה”. מציין יוחאי.

“זה שמחה גדולה עבורינו”. משתף אותם העובד.

“כן, בטח!” אומר יוחאי באבירות, “זה לא קורה כל יום!” הוא מצמצם את עיניו, מסתכל כאילו לראשונה על הגורים.

“יוחאי, אני צמאה!” אומרת פתאום זהבה.

“טוב. נלך פה לברזיה. זה נראה לי ישר ושמאלה”. מראה יוחאי בידיו. “תודה, בחור”. הוא מנופף בידידות לעובד.

[ש ו]

לתגובות- לחצי כאן!

[ש ו]

פרק ט”ו

“רוצה סיבוב?” מפתיע אותו יניב בוקר אחד, שני זוגות אופניים משני צידיו.

“סיבוב?” שואל גדעון. “לא נראה לי שהשרירים שלי ישתפו פעולה עם כזה דבר”.

“תנסה, מה ‘כפת לך?” מבקש יניב.

“אתם שומעים?” פונה גדעון אל שריריו. “יניב אמר שתשתפו פעולה”.

“אי, אתה מצחיק!” צוחק יניב. גדעון מצטרף לצחוקו, נבוך מעט. הם עושים סיבוב באופניים וחוזרים מותשים לפינה שלהם.

“נו, שתפו פעולה או לא שתפו פעולה?”

“מי?” מופתע גדעון.

“השרירים”. מזכיר לו יניב.

“אה.” מצחקק גדעון. “שתפו. שתפו.”

“שככה הילדים שלך יקשיבו לך..”

שתיקה.

“תגיד אמן”. אומר יניב.

“אמן”.

שתיקה.

“אתה רציני קצת היום”. מציין יניב, מסדר את הבלורית שעל מצחו.

שתיקה מהורהרת.

“אני חושב על השאלות שאתה רוצה לשאול אותי”, אומר גדעון באטיות. “עדין קיימות?” הוא עוצר רגע. “ואם כן- כבר הבנת שאני לא הכתובת?”

“שאתה לא הכתובת?” שואל יניב רטורית. “כן, הבנתי”. הוא עונה רק על השאלה האחרונה.

—

‘מה אני עושה עכשיו’ חושבת אילה בלחץ. ‘יעלי כנראה חושבת שאני קראתי את כל המכתב, וזה ממש לא נכון!’

‘אשמתך’ מוציא לה המצפון לשון ‘זה מה שקורה למי שפותח מכתבים…’

היא עובדת כמו מכונה, ארוחת ערב- מקלחות- סיפור- שינה- כביסה- גיהוץ- כלים- ספונג’ה, מחשבותיה עסוקות רק במציאת מוצא מהתסבוכת. כשהיא מסיימת היא מגיעה להחלטה שאם היא רוצה לצמצם כמה שיותר את הנזק, היא פשוט צריכה לומר ליעלי שהיא פתחה את המכתב, ולקוות שהיא תאמין לה שהיא ראתה שזה אישי וסגרה מיד. אין לה ממש ברירה.

יעלי רכונה על ספר חשבון כשהיא נכנסת לחדרה.

“יעלי?” היא אומרת.

יעלי מסתובבת, מסתכלת עליה במבט של- ‘מה לעשות עכשיו?’

“את יכולה לבוא רגע לסלון?” שנים היא לא זוכרת את עצמה ככה נבוכה.

“כן”. סוגרת יעלי את הספר, מגיעה בעקבותיה. מתח קל מטפס בה.

“בואי, שבי”. מתיישבת אילה על הספה, מרגישה כמו בפגישה עסקית. יעלי מתיישבת אחריה בחוסר נוחות.

‘איך אני מתחילה, למען ה’?’ קומצת אילה את ידיה בחזקה.

“נכון הדף ההוא, שאבד לך?” שואלת אילה לבסוף בקול משונה.

“כן”. נאנחת יעלי.

“למה את נאנחת?”

שתיקה.

“את חושבת שקראתי אותו, נכון?” אומרת אילה, ספק ברוך ספק בתחנונים.

יעלי מביטה בה, שותקת.

“את יכולה לומר, יעלי”. מיישרת אילה את גבה.

“אני חושבת, נכון”. עונה יעלי חלושות.

“אז דבר ראשון, לא קראתי אותו. כלומר- מצאתי אותו פה במטבח ופתחתי אותו לראות מהו, וגם קראתי את השורה הראשונה, אבל זהו- לא קראתי יותר”. אומרת אילה ונושמת עמוק.

“אני מבינה”. אומרת יעלי, מנסה לחוש הקלה אך לא מצליחה.

שתיקה עומדת ביניהן. אילה מחפשת מילים.

“ואמרתי לך” היא ממשיכה “שאני לא יודעת איפה הדף, כי לא רציתי להביך אותך שמצאתי אותו”. אומרת אילה חצי מהאמת.

“אהה”. משחקת יעלי בשערותיה, נועצת עיניים בתמונת הנוף שתלויה על הקיר, מתעמקת בה.

“את עצובה?” כמעט נקרעת אילה מפרצופה של ביתה.

“עצובה? לא יודעת”. מרוחקת יעלי.

“אז מה כן?” להוטה אילה לשמוע.

“אולי מאוכזבת שלא קראת את הכל”. מחייכת יעלי במרירות.

אילה שותקת, מחפשת שוב מילים.

“כן”. אומרת יעלי, מחזקת את דברי עצמה. “ככה היית מבינה שאני לא הייתי אשמה אתמול…” דמעה קטנה זולגת מעינה על לחיה.

‘מה אומרים עכשיו?’ חושבת אילה בלחץ. ‘מה אומרים?’

שתי דמעות נוספות מצטרפות לדמעה הקטנה, ויעלי לוקחת טישו, מכסה בו את פניה.

“אני מתנצלת יעלי. לא הייתי צריכה ככה להאשים אותך!” פורצות המילים מליבה של אילה.

יעלי ממשיכה לכסות את פניה, בוכה חרישית.

“את… סולחת לי?” אומרת אילה בלחש, מילותיה רועדות.

“ודאי”. מוציאה יעלי את הטישו מפניה. “אה אמא… אפשר חיבוק?” היא שואלת בחשש.

חיבוק חם ועוטף עונה לה את התשובה.

[ש ו]

מעלה פרק ט”ז…

[ש ו]

פרק ט”ז

“למה בעצם אתה לא עושה כלום בחיים?” מפתיע גדעון בשאלה, בעודם מטיילים בשבילי הליפתא.

“ואם לא בא לי לענות לך?” מתגרה יניב.

“אז לא, לא מכריח אנשים”. מרים גדעון את ידיו כלפי מעלה.

“האמת זה לא כזה ביג דיל לספר” נכנע יניב.

“אני מקשיב”.

“פשוט זרקו אותי מכל מקום שהייתי בו”. מצחקק יניב במבוכה, מוציא 2 שקיות שוקו משקית שקופה ומגיש אחת לחברו.

“אני מבין אותם”. אומר גדעון.

“מה?” נדהם יניב.

“התכוונתי שהיה להם בטח קשה להכיל את העוצמות שלך”. ממהר גדעון לומר.

“עזוב שטויות”. מתפרגן יניב לשמחתו של גדעון. “עוצמות- שוצמות”. הוא יורק את החתיכה של שקית השוקו על הרצפה.

הם מגיעים למעיין, מסתכלים בו בשתיקה.

“לא היית רוצה את העוצמות האלה”. מציין גדעון.

“אתה שואל או אומר?”

“אומר”. עונה גדעון. “בעצם- שואל”.

“ממש לא”. עונה יניב “הן הורסות לי ת’חיים”.

“אני מבין אותך”. מזדהה גדעון.

“תכלס, אוקי. יש לי עוצמות”. אומר יניב בלגלוג, מתישב על אבן גדולה על שפת המעיין. “מה אני עושה איתם בדיוק?”

“למה אתה קורה עוצמות?” מברר גדעון, מתיישב גם הוא.

“לזה שאני לא מסוגל לחשוב שאני חי ת’חיים האלה סתם, כמו כלום”. הוא עוצר, מתנשף. “אני חייב לקום כל בוקר בשביל איזה משהו, משהו רציני. מבין?”

“אני מנסה להבין”. מסתכל גדעון על השמים החלקים שמעליו.

“למה רק מנסה?” מוריד יניב את נעלו ומכניס רגל למים.

“למה אתה קורא ‘לקום למשהו רציני’?” מחזיר גדעון בשאלה.

“זה בדיוק מה שאני רוצה לשאול אותך. האם היהדות שלכם נותנת באמת משהו רציני יותר?”

“תקשיב”. נאנח גדעון ממעמקי ליבו. “אמרתי לך כבר שאני לא הכתובת לשאלות האלה, כן?” הוא מכניס יד למים, מרגיש קור פושט בעצמותיו. “תראה, אני אגיד ך תאמת? אני חייתי את היהדות על כל הקופה- תפילות, לימוד תורה, חולצה לבנה, כובע, חליפה… הכל… והאמת? לא ממש הרגשתי רצון לקום כל בוקר”.

“אתה מייאש!” אומר יניב, מוציא הבל חם מפיו.

הם שותקים.

“החיים מייאשים”. אומר גדעון לאחר דומייה ארוכה.

הם שותקים שוב.

“שומע”. אומר יניב, זורק אבן קטנה למעין, מביט במעגלים שנוצרו.

שתיקה עמוקה.

“יודע מה?” מתמתח גדעון. “תבוא מחר בבוקר, ישכר אמור לבוא לפינה שלי. נראה לי עדיף שתשאל כבר אותו את השאלות שלך.”

—

“אתה אלוף העולם!” טופח גלזמן על כתפו של יוחאי באמצעו של יום עבודה, נזהר הפעם לא להכאיב לו.

פניו של יוחאי מזדרחות באושר. “תמיד הייתי טוב במחשבים”. הוא מציין בענווה, ממשיך לכתוב את הנתונים בקובץ הוורד שלפניו.

“מה שאני אוהב בך זה את הדיוק”. ממשיך גלזמן לפרגן ברוחב לב.

“אני גם אוהב את זה בי!” מצהיר יוחאי וקם ממקומו. “להכין לבוס קפה?” הוא שואל את גלזמן בחשיבות.

“2 קפה 1 סוכר”.

“אני יודע”.

דקה אחר כך מגיש יוחאי כוס קפה מונחת על צלחת, וכפית חד פעמית לצידה.

“זה לערבוב”. הוא מורה על הכפית.

“אין כמוך”.

“אל תגזים” מרוצה יוחאי, קד קידה ויוצא מהחדר.

[ש ו]

מעלה פרק י”ז

[ש ו]

פרק י”ז

“אז החתן והכלה שלנו”, מסיים אבי, הבעל של שירה, את דרשת יום הנישואין של חמיו וחמותו, “עליהם נאמר ‘טועמיה חיים זכו'”. כולם צוחקים ופוצחים בשירת ‘עוד ישמע’ קצבי.

אילה יושבת בקצה השולחן ומרגישה שקנאה צורבת עולה בה. היא מסתכלת על אפרת אחותה ובעלה, איך הם נראים כ”כ מאושרים והיא כ”כ לא? נכון שתמיד אומרים שא”א לראות מבחוץ שום דבר וכולי, אבל זאת לא נראית לה הצגה, פשוט לא.

“אמאאא תגידי לו” מגיע אליה יוסי ילדה ומביך אותה לעיני המשפחה שהתחילה זה עתה תכנית שצריכים להיות בה בשקט.

“הוא התחיל איתי ראשון” מגיח גם נתנאל אדום ומיוזע. “הוא נתן לי ככה אגרוף בפנים” הוא מדגים.

“שקרן”. מזדעק יוסי.

אוף, בדיוק פה הם צריכים להוציא את כל הפסולת שלהם?

“יוסי ונתנאל”, היא מנפיקה את הקול הכי אמהי ושליו שלה. “אני סומכת עליכם שתשלימו אחד עם השני. טוב?” היא מוסיפה, כמו מתחננת שיקשיבו לה עכשיו.

“אבל הוא התחיל איתי!” מזדעק נתנאל.

“אילה”, נחלץ בנה ה’צדיק’ של שירה לעזרת בן דודו. “אני ראיתי בעיניים שלי שהוא”- הוא מצביע על נתנאל, “התחיל איתו”- הוא מצביע על יוסי.

כעת נהית מהומה רבתית. אלו מהילדים מצדדים בנתנאל ואלו מצדדים ביוסי.

“בושות!” מסננת אילה לדיויד היושב לצידה.

“למה בושות? ילדים.” הוא מחזיר לה בלחישה, לוקח כרטיס מערימת הכרטיסים- כבקשת עורך התכנית.

“זה לא אומר שזה לא בושות”. היא מסננת לו חזרה, לוקחת גם היא כרטיס.

“למה לא אומר?” הוא עובר על הכתוב בכרטיס. “יודעים שככה זה ילדים.”

“טוב, אני מבינה שאתה לא מבין.” היא אומרת בלחש ומבחינה בזוית העין באמה העוקבת בענין אחריהם.

“אני באמת לא מבין”. אומר דיויד ומסמן לגיסו להעביר לו את המיונז. “ואני שמח שאת מבינה שזה לא היה מובן”. הוא מתאמץ להשאר בטון נמוך.

“לא אמרתי שזה לא היה מובן”. קולה עולה מעט. “אלא שאתה לא מבין. מבין?”

“תורך, דיויד”. קורא לו מנחה התכנית.

“מה? מממ אז הרעיון שבעצם צריך פה אממ להסביר כאילו את ה..מילה בלי המילים שכתובות?”

“אז ככה”- הוא ממשיך מיד, רואה לפי המבטים שצדק. “זה משהו ש… א..מא מאד אוהבת לעשות,

לאו דוקא בל.. בזמן שאין אור. “לישון” צועקים 5 פיות בבת אחת. התור עובר לאילה.

“תעקפו עלי, טוב?” מבטי כולם ננעצים בה. “כואב לי קצת הראש”. היא ממהרת להסביר.

“למי זה מועיל שאת מתחרבשת ברגשות?” הוא ממשיך את הלחישות.

“לא מנסה להועיל לאף אחד.” היא כועסת.

“מה אתה רוצה? את האייס קפה?” הוא שואל את מואל אחיינו.

“נמשיך בבית את הוויכוח, טוב?” שואל- קובע דיויד, מרגיש שנשאב לו כל הכח פתאום. הם דווקא כן התקדמו לאחרונה. כלומר מצידו הוא יותר מנסה להבין אותה. אבל עכשיו נגמר לו פתאום הכח להתאמץ. זהו.

“אני מצטער, הייתי צריך יותר לנסות להבין את מה שהרגשת”. הוא אומר מאחורי גבה בבוקר למחרת, את הניסוח שדייק במחשבתו כבר שעה.

“מה?” היא מסתובבת, מניחה את המגהץ על קרש הגיהוץ.

“הייתי צריך לנסות להבין מה שהרגשת עם הילדים אתמול”. הוא מסדר את המגהץ שמט לנפול.

“זה בסדר”. היא אומרת, ולהפתעתו קולה חף ממרירות או מציניות.

הוא מתלבט מה לומר עכשיו.

“אה, חשבתי, כלומר, זאת אומרת…” הוא מסמיק. “א…אולי את רוצה לצאת להליכה קצרה?” זהו. הוא אמר את זה.

“רעיון”. היא אומרת- לתדהמתו. הוא לא מכיר אותה ככה.

“אז.. אממ נצא עכשיו?” הם יוצאים, נותנים לאוויר הלילה לצלוף על פניהם.

אלפי מילים ושברי מילים מתרוצצים בראשה של אילה. אלפי תמיהות, טענות, מחשבות עולות בה, מחפשות לצאת. ‘תנסי שיהיה כמה שיותר נעים’ היא אומרת לעצמה. ‘לא כדאי להעכיר עכשיו את האוירה הטובה’.

“אני שמה לב שלאחרונה אתה מנסה יותר להבין אותי”. היא אומרת בפתיחות שמפתיעה גם אותה.

“אני שמח שאת שמה לב”. הוא מנסה לא להראות את התרגשותו.

טיפות קטנות מתחילות לרדת, כמו רוצות לטהר את האויר. הם הולכים בדממה, נותנים מקום לשתיקה שביניהם.

“גם אני שם לב שלאחרונה את פחות…” הוא נעצר, נבוך. מה יאמר? פחות עצבנית? פחות כועסת על הילדים?

“פחות עצבנית?” היא שואלת בחיוך.

“אמ כן. כלומר…” הם פורצים בצחוק משותף.

הרחוב מתחיל להחשיך והם חוזרים הביתה, מרגישים שהסוללה שלהם הוטענה קצת היום.

[ש ו]

פרק י”ח

יניב מחיש את צעדיו, מתמרן בין הדוכנים שעל הרחוב.

‘לספר לגדעון או לא?’ הוא מהרהר, נעצר בקיוסק, קונה סיגריות וממשיך.

‘מצד אחד אני מרגיש אל גדעון קשר עמוק ומתחשק לי לשתף אותו בכזה דבר, מצד שני- אני לא יודע מה גדעון יגיב, והכי גרוע- אני מפחד שהסוד ידלוף החוצה, מה שיהיה נורא ואיום…’

אבן בינונית כמעט גורמת לו ליפול, הוא מזדקף, בועט באבן וממשיך ללכת ביתר זהירות. ‘היום אני הולך לשאול את ישכר את השאלות התמימות שלי’ הוא מגחך לעצמו. ‘אם הוא היה יודע מה אני עושה… לא יודע אם היה מסתכל עלי…’

‘האמת’, הוא מדייק לעצמו ‘השאלות שלי אמתיות, ולא נוגעות למה שאני עושה’, הוא מגיע לפינת הרחוב, מעביר במוחו את עיקרי הדברים שרוצה לשאול את ישכר.

“הי גדעון, הי ישכר” נותן יניב ‘כיף’ לגדעון וטפיחת שכם לישכר.

“שלום יניב, אני שמח לראות אותך!” מפנה לו ישכר מקום על הספסל.

אהבה פשוטה לישכר מציפה את ליבו של יניב. באיש הזה יש משהו שעושה לך טוב.

“הקדמתי לו שהיום תשאל אותו קצת שאלות ביהדות”. אומר גדעון ליניב.

יניב מהנהן בהסכמה, נע באי נוחות. גדעון וישכר מסתכלים עליו בצפייה דרוכה.

“אחמ”. מכחכח יניב בגרונו. “אז אני יניב, בן 18 וחצי, מקטמון”. הוא עוצר רגע, נושם עמוק ואז ממשיך ביתר רצינות. “אני רוצה לדעת אם יש ביהדות באמת משהו ממלא, מספק, לנשמה…” הוא מניח יד על ליבו, “משהו שנותן משמעות”. הוא נאנח, מסתכל על ישכר במבוכה.

אויר הלילה נהיה סמיך יותר.

“דבר ראשון התשובה היא- ודאי”. אומר ישכר בחיוך.

גדעון ויניב מסתכלים אחד על השני.

“כן?” מסתכל עליו יניב בספקנות, “כי אני- יצא לי לשמוע על מישהו…”, הוא מגניב מבט זהיר לגדעון. “ש…איך לומר? לא כ”כ התמלא מהיהדות”.

קבוצת ערבים מלהגים עוברת לידם.

“מישהו שאמר לך שהיהדות לא מלאה אותו?” שואל ישכר כאילו אינו יודע במי מדובר.

יניב מציץ שוב על גדעון. “כן”. הוא אומר.

“מיאו”. מילל גדעון. כולם פורצים בצחוק.

“אני באמת לא יכול לספר לו שהיהדות ממלאת ת’בן אדם”, מעביר גדעון את לשונו על שפתיו. “אני מצטער, אבל לא הרגשתי בגללה טעם לקום בבוקר..” הוא מסתכל על ישכר בצפיה למשהו שהוא בעצמו אינו יודע מהו.

“אני מבין”. מכניס ישכר את ידו לזקנו ומפזר אותו מעט. “אני מבין”. הוא חוזר שוב, מוציא סיגריה ומדליק אותה. מחשבותיו רצות בעוד העשן מסתלסל מעלה, והוא מנסה למצוא משל טוב שיוכל להדגים את המסר שרוצה להעביר.

—

צלצול טלפון במשרד מקפיץ את יוחאי מעבודתו. הוא ממהר להרים את השפורפרת, מזדקף במקומו.

“אבא?” קול צעיר של ילדה מעבר לקו.

“אני אבא, אבל לא שלך”. עונה יוחאי בתקיפות.

“מה?” מתבלבלת הילדה.

“את מי את רוצה?” בועט יוחאי בשולחן, גורם לכסאו להסתובב במהירות.

“את אבא”. היא עונה.

“אבא שלך זה הבוס?” מברר יוחאי.

“מה?” נבוכה הילדה.

“איך קוראים לאבא שלך?” מנסה יוחאי מכיוון שונה.

“אסור להגיד”. משיבה הילדה בקול צייצני.

“מה אסור להגיד?” מאבד יוחאי את סבלנותו.

“שקוראים לאבא מרדכי!” היא עונה בפסקנות.

“מרדכי?” לא מבחין יוחאי באבסורד שבתשובה. “בוס?” הוא צועק. “השם שלך זה מרדכי?”

“כן”. צועק לו הבוס בחזרה, מסמן ‘רגע’ לנוכחים בחדרו. “למה?” הוא נלחץ.

“מה את רוצה מאבא שלך?” שואל יוחאי את הילדה, מתעלם משאלתו של גלזמן.

“שיזכור לקנות לי ת’מדבקות ההלוקיטי הורודות כמו של הילה אבוחבוט”. מרוצה הילדה שסוף סוף היא יכולה לפרוש את משאלתה.

“רגע, אני רושם” מביא יוחאי דף ועט.

“מה?” היא שואלת.

בעוד גלזמן מתלבט האם לקום באמצע הפגישה לראות מה קורה שם בחדר, רושם יוחאי מילה במילה את בקשתה של הילדה.

“אני אדאג להעביר את זה לאבא שלך”. הוא מסיים את השיחה.

“מה?” היא שואלת את יוחאי שכבר קם, מגיש בגאווה את דף הממו לבוס.

“תודה יוחאי”. מעיף גלזמן מבט באותיות העגולות, מנסה להסתיר את חיוכו.

[ש ו]

פרק י”ט

“שלום, מדבר גלזמן”. קול שופע מרץ וחיות נשפך מהדיבורית של הרכב.

“אני… אמור להכיר אותך מאיזשהו מקום?” מגשש דיויד, חותך בחדות ימינה.

“לא ממש!” מצהיר גלזמן.

“אז.. במה אוכל לעזור?”

“אתה מתווך דירות, כן?” שואל גלזמן כהקדמה.

“אמת”. מנמיך דיויד את המעלות של המזגן.

“תראה, הענין הוא כזה. אני אנסה לתמצת סיפור עצוב בקצרה…”

“אני שומע”. מגיב דיויד כשנוכח לראות שגלזמן נעצר ומחכה לתגובה.

“יש בחור”, נאנח גלזמן. “שאני מכיר את ההורים שלו. מדובר בזוג הורים לא לגמרי נורמלים, יש להם פיגור קל וגם לקות תקשורתית כלשהיא…”

“כן”. מגיב שוב דיויד כשנוכח שגלזמן עוצר שוב.

“אקיצר המעישה”. קולו הבס של גלזמן ממשיך למלא את הרכב. “שהבן גדל בצורה חסרה מאד, על מצע קשה של אפס חיבור לרגשות, קשיים חברתיים ועוד ספיחים קשים. שניה אני עושה סיגריה”. מעדכן גלזמן. דיויד מחכה בסבלנות.

“אז אתה שומע?” ממשיך גלזמן, “הבחור ההוא גם לא כ”כ סטנדרטי- כלומר נורמלי לחלוטין, אבל לא מצא את עצמו כ”כ, ולא הסתדר במוסדות…”

“מממ..” מהמהם דיויד.

“תכלס”, ממשיך גלזמן. “כיום הוא פשוט גמור מהחיים, וישן ברחוב”.

“עצוב מאד”.

“אז איך זה קשור אליך אתה שואל?” מקשה גלזמן ומיד עונה “אז זה שאתה מתווך דירות מוצלח- זה ידוע, ובנוסף- אתה גם טוב לב מאד”.

“אהה”. לא יודע דיויד כיצד להגיב.

“אז רציתי אולי לתווך בין התווך לטוב- לב שלך…” מצחקק גלזמן. “ולהעזר בך במציאת מקום מגורים יותר ‘מתורבת’ לבחור”. הוא משתהה רגע “בשכירות כמובן, ואני אשלם חצי מהסכום”.

“אהה. אני שומע”.

“שומע ו…?” לוחץ גלזמן.

“תקשיב, אני לא יודע מי אתה, אתה בא אלי עם סיפור מרגש מאד ורוצה שאני אעשה עם זה משהו. אולי תאמר לי בדיוק מה אתה רוצה ממני?”

“אתה צודק, סליחה. זה פשוט מטריד אותי מאד”. מתנצל גלזמן. “אז אני אתחיל מההתחלה- אני מרדכי גלזמן, עורך דין במקצועי. אתה יכול לראות את האתר שלי- אם אתה רוצה”.

“אוקי”.

“אני הייתי רוצה ממך ככה- שאתה, בתור מתווך מנוסה, תראה אם יש איזה מציאה, אפילו חדרון בתוך בית מגורים, כדי שהבחור יוכל לעזוב את הרחוב לטובת בית נורמלי”. הוא מתנשף, נעצר לרגע. “כמובן שאנחנו מדברים על כך שתבוא לקראתו במחיר. כי אני יכול לשלם לא יותר מחצי. נשמע לך?”

“אני לא יודע”. אומר דיויד ומתלבט אם להוסיף משהו. “האמת, יש לי איזה רעיון מסוים”. הוא אומר לבסוף. “אבל…” הוא ממהר לומר “כמובן שאל תבנה עלי כלום. אני מציע שתתקשר עוד כמה ימים, ונראה אם יש מה לעשות. מוסכם עליך”?

“ירבו כמותך בישראל! ידעתי למי לפנות…”

“אמרתי לך- אל תבנה עלי בכלל”.

“לא בונה. רק אומר..”

“טוב. אז יופי. להתראות”.

“כל טוב”.

—

“רוצים לשחק אבא ואמא?” שומעת יעלי את אחיה נתנאל שואל את נחמי ויוסי- אחיה ואחותה.

“כן, אבל אני האבא”. עונה נחמי, מוצצת את אצבעה.

“למה את רוצה להיות האבא?” שואל יוסי בהתעניינות. יעלי כורה אוזן.

“כי הוא אף פם לא צועק!”. היא מתפלאת על השאלה.

“טוב, אז אני האמא”. מתרצה יוסי.

“ואני התינוק בן שנה”. מסכים נתנאל. “אהההה…” הוא עושה את עצמו בוכה.

“אבא, תגש אליו, צריך לתנת לו בקבוק”. אומר האמא אגב ‘שטיפת כלים’.

“את אמורה לבוא אליו! את האמא!” עונה האבא בידענות.

יעלי פוסעת חרש, מגיעה לאחורי הדלת.

“אהההה…” מגביר התינוק את בכיו.

“אבא, הוא בוכה!” אומר האמא בתקיפות, ממשיך להדיח כלים.

“אה, חי חי חי, אבא ואמא רבים…” מדבר פתאום התינוק.

האבא מסתכלת על התינוק בפליאה, “ככה זה”. היא אומרת. “לא?”

[ש ו]

פרק כ’

“שלום רבינו שאני לא זוכר את השם שלו”. דיויד יוצא למרפסת, הוא דחה את השיחה הזאת עד לרגע שכבר לא יפה לדחות, ועכשיו הגיע הרגע הזה.

“השם שלי הוא מרדכי. שלום דיויד, אני מבין שיש לך תשובה בשבילי”. מתיישב גלזמן על הכורסא בסלונו.

“אתה מבין נכון”.

“שומע כל מילה”. מדליק גלזמן את המזגן על 17 מעלות.

“אז ככה, יש לי סבא שחי לבד, בן 80 בערך”.

“כן”.

“הוא טיפוס יקה מאד” ממשיך דיויד. “וגם קצת לא שומע טוב. אבל עצמאי לחלוטין וגם ידידותי מאד”. שיעול קל קוטע את רצף הדברים. “בקיצור- אם אתה רוצה מקום לבחור שלך- אז הוא יכול לגור אצלו, יש לו יחידה כזאת בתוך הבית עם כניסה מסביב”.

“זה יכול להיות רעיון”. מהמהם גלזמן, מתנדנד על הכורסא. “בכמה כסף מדובר?”

“לפני שאני עונה לך”, פוסע דיויד הלוך וחזור במרפסת, “אני חייב לציין שני חסרונות שאתה צריך לקחת בחשבון”. הוא שואף אויר. “האחד- שהסבא אוהב מאד לדבר, זה יכול להגיע עד כדי…” הוא מנסה למצוא הגדרה.

“מטרד?” עוזר לו גלזמן, מרים את רגלית הכורסא.

“משהו כזה”. מאשר דיויד.

“והחסרון השני?” שואל גלזמן, משעין את ראשו אחורנית.

“אבא”, מגיעה אליו פתאום ללי ביתו, מתרפקת עליו. “תראה איזה מדבקות בביות יש לי!”

“ואו, איזה מדבקות שוות!” נהנה גלזמן לראות את ביתו מאושרת. “אחר כך אני אחליף איתך מהאוסף שלי, טוב? אז מה אתה אומר לוינסון, הוא מדבר יותר מידי?”

“נכון” משיב דיויד בסבלנות “הבעיה השניה היא שהוא יקה מאד”. הוא נאנח, תוהה כיצד יסביר את הענין. “זה יכול להתבטא בכל מיני צורות”.

“כמו?”

“כמו… אם הבחור שלך יגרור נגיד כסא, הוא ידפוק לו בדלת ויבדוק שהכל שלם ואגב אולי יעיר לו על הרעש, הבלאגן, על זה שהוא ער בכזאת שעה…”

“מממ”.

“מפריע לו כל מה שמוגדר כ’יוצא מהריבוע'” מצחקק דיויד.

“הבחור שלי עצמו הוא יוצא מהריבוע, אבל בסדר, אם תהיה לו יחידה נפרדת הוא יוכל לחיות בפרטיות יחסית, לא?”

“אתה צודק”.

“אוקי”. קם גלזמן במאמץ מהכורסא. “אני פשוט אשאל ישירות את הבחור ואם הוא יסכים אני אתן לך את האוקי. אגב”. מתמתח גלזמן. “אמרת לי בכמה כסף מדובר?”

“לא”. מסתכל דיויד על הנוף. “אמרת שאתה משלם חצי?”

“אמרתי”.

“אז נראה לי שהוא יקח 2000 לחודש. מוסכם?”

“על מה 2000? על ההערות והפטפטת שלו? סליחה אם אני נשמע בוטה מידי”.

“סולח. ולא, לא על זה. דבר ראשון על היחידה- היא די מטופחת ויפה. חוץ מזה שהסבא גם יכול לספק לבחור אוכל ממה שמבשל לעצמו”.

“1500?”

“1700”.

“סגור. ודיויד… אני מעריך שחזרת אלי”.

“בכיף”.

—

פוטי, התינוק בן החודשיים של אילה, משתף במחשבותיו;

‘אמא שמה לי את המוצץ הפוך, אוף ואוף. עכשיו זה לא יעזור שאני אצרח גם עד מחר, היא במילא לא תדע מה קורה לי.

אוף, עכשיו זה מציק לי. ובכלל- הרבה זמן כבר לא נתנו לי צומי, ואני גם מתחיל להיות רעב. אז יש לי עכשיו כבר מספיק סיבות לצרוח. אההההההההההה….

הו, הנה יעלי מתקרבת אלי. הפנים שלה מרחמות כאלה, מצוין. הבכי עזר.’

לתגובות לחצי כאן

[ש ו]

מעלה עוד 2 פרקים…

[ש ו]

פרק כ”א

“חשבתי על משל הולם” מסתכל ישכר על יניב וגדעון לסרוגין “שיצליח להמחיש את המסר שאני רוצה להעביר”.

“ומצאת?” שואל גדעון.

“בחסדי הבורא”. מחייך ישכר.

“אז כמו שאומרים- ‘פתח פיך ויאירו דבריך’.

“מה זה?” תמה יניב.

“ביטוי ש…” מתחילים ישכר וגדעון ביחד וצוחקים.

“ביטוי שאומרים למישהו שרוצים שכבר יתחיל לדבר” קורץ גדעון.

“אוקי, הבנתי את הרמז. המשל הוא על בן אדם שאוכל ארוחה טעימה ומשביעה”. עוצר ישכר רגע לשאוף אויר. “אבל יש לו קורונה שגורמת לו שלא ירגיש טעם באוכל, והוא בטוח”. הוא מסתכל על גדעון. “שהבעיה היא באוכל. הוא לא יודע שיש לו קורונה”.

ישכר מלחלח את שפתיו בלשונו. שתיקה מהורהרת משתררת בין השלושה. יונה לבנה פוסעת סמוך, הם עוקבים אחריה במבטם.

“ואי, זה גדול עלי!” מתמתח יניב. “שניה, תן להבין, אז אתה אומר שבעצם לגדעון היה קורונה מסוימת?”

“לגדעון או כל אחד אחר שלא מרגיש שהאוכל טעים כמו שהוא באמת”. עונה ישכר בשלוה.

“ואלה, זה ענק!” שורק יניב. “גדעון, מה ת’ה שותק?”

“תן לחשוב”. עונה גדעון.

“שמא תשתף את העם במחשבותיך?” מניח יניב רגל ימין על שמאל.

“לא באלי”. מפטיר גדעון.

“מה עובר עליך?” נעלב יניב.

“נראה לי ניתן לו זמן לעכל את מה ששמע”. מניח ישכר יד על יניב, מוביל אותו בעדינות למקום אחר.

—

יש אנשים שכשאת בוכה להם את מרגישה משוחררת לבכות כמה שאת צריכה, דקה לא פחות. ויעלי מרגישה שריני- חברתה הטובה היא מהזן הזה.

“ואי, את כ”כ טובה בלהקשיב!” היא אומרת כשהיא מסיימת לפרוק את ליבה ולבכות. להקשיב לבכי, היא יודעת, זה יותר קשה מלהקשיב למילים.

“אני שמחה שעזרתי לך”. אומרת ריני בכנות.

“האמת”, אומרת יעלי בגלוי לב, מהרהרת ביתמותה של ריני. “חששתי שתאמרי בליבך- ‘שתגיד נס שיש לה זוג הורים לפחות…'”

“ומי אמר לך שלא אמרתי ככה בליבי?” מקשה ריני.

“אמרת ככה?” מסתכלת עליה יעלי בחשש.

“למען האמת” נבוכה ריני. “היתה איזה שניה שחשבתי ככה”.

“באמת?” מנסה יעלי לא להתאכזב.

“כן. אבל מיד הוצאתי את המחשבה הזאת מהראש”. מנערת ריני את ראשה, כאילו מדגימה את הנאמר. “הרגשות שלך הם רגשות בלי קשר אלי דבר ראשון, דבר שני אני לא מתיימרת ללבוש את כתר ה’מסכנה יותר’. כל מסכן מסכן בדרכו הוא”. היא מגחכת.

“מממ”

“עכשיו תגידי, מה שלום פוטי החמוד?”

“אוי, הוא ממיס!” אומרת יעלי. “נראה שהוא קלט פתאום שהבכי שלו משרת את המטרות שלו…” היא מצחקקת. היופי בקשר שלה עם ריני, שהן יכולות רגע אחד לבכות אחת לשנייה, ובמשנהו להעביר חוויות ולצחוק. רק לכן מרגישה יעלי נח לשתף אותה ברגשותיה הכמוסים.

[ש ו]

פרק כ”ב

‘מסכנים האנשים הלא חכמים’ חושב גלזמן לעצמו אגב זמזום עליז, לאחר שהצליח למצוא פריצת דרך לאחד המקרים הקשים של אחד מלקוחותיו. ‘הם לא יודעים מה הם מפסידים…’

הוא מציץ לעבר יוחאי ששקוע בהשוואת נתונים מהמחשב לדף דפדפת גדול. ‘אבל בעצם’, הוא מתקן את עצמו בניגון למדני, ‘הם גם לא חכמים מספיק בשביל להבין את זה…’

“אז מה נשמע איתנו היום?” הוא שואל, קם לחלץ את עצמותיו.

“ברוך ה’- לא מתלוננים”. עונה לו יוחאי בלי להרים את הראש מהדף.

“אתה- מה יש לך בכלל להתלונן אתה”, מפזם גלזמן. “גם מוכשר, גם חכם…” הוא מונה באצבעותיו. “גם מידות טובות, גם אשה טובה, גם… ” הוא מתלבט אם להוסיף משהו על גדעון ומחליט שלא. “גם… בוס טוב…” הוא מצחקק. “בקיצור, הכל טוב לך, אה?”

“הכל טוב באמת, חוץ מהמשכורת!”. מפתיע יוחאי.

“מה רע במשכורת?” שואל גלזמן לאט, מנסה למצוא תגובה הולמת.

“אם אני כזה חכם ומה שאמרת, מגיעה לי משכורת יותר גבוהה!” פוסק יוחאי.

“אמממ, כן.” קצת מתבלבל גלזמן, מה שלא קורה לעיתים מזומנות.

“אה יופי, אז אתה מעלה לי את המשכורת? אשתי תשמח!” מרוצה יוחאי.

“אני אעלה לך בינתים ב50 שקל כל חודש”. אוסף גלזמן את עשתונותיו. “רק בגלל שאתה כזה מוכשר”. הוא מתרה באצבעו, מתלבט אם לא ירה לעצמו ברגל בפרגון האחרון.

“50 שקל לחודש?” מאושר יוחאי, מדמיין את כרטיס ההגרלה הנוסף שיוכל להגריל בלוטו . “אני מודה לך”. הוא אומר ברצינות, גורם לגלזמן לנשוף בהקלה.

—

“אילה, מה שלומך חמודה?” אמא של דיויד על הקו.

“ברוך השם אמא, אצלינו הכל טוב”. משקרת אילה. “איך אצלכם?” היא עורמת תפוחי אדמה על השיש ומתחילה לקלף.

“רחוקים”. נאנחת השויגער. “קשה לא לראות אתכם ואת הנכדים כל כך הרבה זמן”.

“גם לנו קשה”. מגיבה אילה כמצופה.

“העיקר שאתם בסדר וטוב לכם”. נאנחת שוב השויגער.

“נכון, זה העיקר”. ממשיכה אילה לקלף במרץ.

“מה אמא רוצה? רק שלילדים שלה יהיה טוב!” אומרת השויגער.

“מממ”.

“את יודעת?” מנמיכה השויגער את קולה. “דיויד הוא הילד הכי מוצלח שלי, הכי רגיש, הכי אכפתי מכולם… תמיד אמרתי שאשתו תהיה מאושרת!”

“יפה”. מגיבה אילה לא לענין.

“אז את מאושרת, אה?” שואלת השויגער כמעט רטורית.

“מאושרת?” שואלת אילה. “כן, נכון”. היא שמחה שהקו לא מעביר עד קנדה את רגשותיה, ושהשויגער שלה לא ידועה כבעלת חיישנים דקים במיוחד.

לתגובות לחצי כאן

[ש ו]

פרק כ”ג

“נו, הפעם זכינו?” שואלת זהבה את העובד בביתן הלוטו, מגישה לו את הכרטיס.

“כבר בודק לך”. אומר העובד. “בעלך גם היה פה היום”. הוא מציין אגב החיפוש.

“מממ”. מהמהמת זהבה.

“לא. צר לי”. הוא פורש את ידיו לאחר מכן. “אבל תמשיכו לנסות, אל תתיאשו!”. הוא מרחם עליה וחושב גם על עצמו.

“למה להתייאש?” היא תמהה, נחפזת לצאת.

היום פנה אליה יוחאי ברגע שפתחה את העיניים בבוקר. “זהבה אשתי”. הוא אמר, נרגש משהו.

“מה?” שאלה בקול מנומנם.

“אני חושב שהגיע הזמן שתבואי לבקר אותי בעבודה!” עיניו ברקו.

“אם הגיע הזמן, אז הגיע הזמן!” היא ענתה מבעד לקורי השינה.

אז עכשיו היא בדרך לשם, צריכה לעלות על קו 15 במסוף, ואז ללכת כמו במפה שצייר לה יוחאי- עד המשרד.

“שלום”. היא מופיעה לאחר חצי שעה, סמוקה מהדרך.

“שלום זהבה”. לא שולט יוחאי בהתרגשותו, מבצע סיבוב מהיר על הכסא.

גלזמן ממקומו, מטה אוזן בסקרנות.

“תזהר יוחאי, יהיה לך סחרחורת אחר כך. אז כאן המשרד שלך?” היא מסתכלת. “יפה”.

“כן, יפה”. מסכים יוחאי.

שתיקה לא אופיינית משתררת ביניהם.

“את רואה?” מסמן לה יוחאי להתקרב לעמדת המחשב. “זאת תוכנת מחשב שאני עובד בה”. הוא מקליק על סמל התוכנה, פותח אותה. “קוראים לה וורד- זה מילה באנגלית!”

“יפה, יפה”.

“את רואה?” הוא מקליק על ‘הוספה’, “כאן פותחים עמוד חדש”.

“כן?”

“כן. וכאן…” לוחץ יוחאי על ‘פריסה’ ואז על ‘כוון’.

“מה זה כאן?”

“כאן אפשר פשוט לשנות את הדף- אם את רוצה אותו לאורך…” הוא מקליק על ‘לאורך’, “או לרוחב..” הוא מקליק על ‘לרוחב’.

“איך אתה יודע את כל זה?” משתאה זהבה.

“גלזמן אומר שזה כשרון טבעי אצלי”. לוחץ וסוגר יוחאי את העט שעל השולחן.

“ואו”. היא מתפעלת.

“רוצה קפה?” מתעשת יוחאי.

“למה לא?” עונה זהבה.

“לא יודע למה לא”. מסביר יוחאי באורך רוח. “יש כאן קפה טעים”. הוא משכנע.

“אמרתי שאני רוצה”. מתיישבת זהבה על הכסא הנוסף שסחב יוחאי בעבורה לפני שהגיעה.

“אה טוב. כמה קפה וכמה סוכר?” ממהר יוחאי למטבחון.

“כמו תמיד, יוחאי”. היא עונה בפליאה, סוקרת את החדר הקטן ומרגישה שיוקרתו של בעלה עולה בעיניה.

“הנה”. מגיע יוחאי אחרי 4 דקות, מניח על השולחן 2 כוסות קפה.

“אז אתה מרוצה פה, בסך הכל?” היא לוגמת באטיות מהכוס.

“ברוך השם”. הוא עונה.

‘אם עד עכשיו חשבתי שאנשים טפשים הם מסכנים, כי אין להם את השכל לפתור בעיות’, מהרהר גלזמן בתוך חדרו ‘עכשיו אני מבין שגם בעיות אין להם…”

—

פוטי;

יעלי מדגדגת אותי בבטן. אני לא כל כך אוהב דגדוגים, אבל אין לי דרך לומר לה את זה כמובן.

את יעלי אני מאד אוהב. אני מרגיש שהיא אוהבת אותי מאד ורוצה שאני אהיה שמח, כשאני מחייך היא אפילו זורחת.

אז אפילו שהיא מדגדגת אותי- זה בסדר.

לתגובות לחצי כאן

[ש ו]

פרק כ”ד

“אמא שלי החליקה ושברה את הרגל”. מעדכנת אילה את דיויד בסיום יום מעייף במיוחד.

“אוי לא”. מרחם דיויד על חמותו. “ובדיוק מצאה לה את הזמן…”

“כן, הרגל שאלה אותה איזה זמן הכי לא נח לה, כי אז היא רוצה להשבר”. צוחקת אילה מבדיחתה הלא מצחיקה.

“מה היא תעשה עכשיו, בערב פסח, ועם הבר מצווה של מיקי מחר?” מעדיף דיויד לסטות מן הנושא. לא ברור לו אם הוא אמור לצחוק גם.

“תבוא לבר מצווה עם כסא גלגלים- ככל הנראה…”

“אויש. אני לא מדמיין את אמא שלך על כסא גלגלים…”

“אל תדמיין, מחר פשוט תראה אותה”. מגיבה אילה.

“זה… בדיחה?” הוא שואל.

“זה מה שאתה רוצה שזה יהיה”. היא עונה.

“מה קרה, אילה?”

“מה צריך לקרות?”

“למה את ככה?”

“מה זה ככה?”

דיויד נאנח. “קצת א…” הוא בולע מילה שכמעט אמר. “תוקפנית”.

“אתה מאשים אותי?”

“אמרתי שאני מאשים אותך?” הוא מנסה לשאול בקול הכי רך שלו.

“טוב”. היא אומרת. “קשה לי. מאד.”

“מה?” מנסה דיויד להזדהות איתה. “שאמא שלך ככה?”

“לא”. היא פורצת פתאום בבכי.

“מה קרה אילה?” נבהל דיויד באמת.

בכיה מתגבר.

“אילה, את רוצה לומר לי מה קרה?” הוא מנסה להרגיע את עצמו.

היא מסתכלת עליו רגע, מתלבטת אם לשתף, דיויד ממתין בסבלנות.

“אני… מרגישה…שהחיים… מידי… קשים… לי”. היא אומרת לבסוף בין יפחה ליפחה. “אני… רוצה… כבר… לחיות… יותר… טוב…”

“מה? מה קרה פתאום?” מבולבל דיויד.

“קרה שהתחלנו קצת… ל.. הסתדר”. היא מתנשפת. “ואני רוצה… יותר… מזה…”

“שניה, אני מביא לך טישו”. הולך דיויד לאמבטיה, מנצל את הזמן לאסוף כוחות ולתכנן את הבאות.

“אני חושב שזה התקדמות”. הוא מגיש לה את הטישו לאחר דקה. “שאנחנו מבינים שאנחנו בבעיה ורוצים שינוי.”

—

“איזה חברמן אתה שהסכמת ככה לבוא”. טופח יניב על גבו של גדעון בעודם מסיירים בשבילי גן החיות.

“לא נתת אופציה לסרב”. מעווה גדעון את פניו בתנועה של מסכן.

“גן חיות זה ההובי שלי”. משתף יניב ומרגיש שקרן.

הם מהלכים בנחת, מתפעלים מהחיות. שמש של אמצע היום קופחת על פניהם.

הם נעצרים בפינת ישיבה צדדית.

“אם היית חיה, איזו חיה היית בוחר להיות?” גומע גדעון מבקבוק המים.

“שאלה מענינת”. מוציא יניב סגריה. “שניה, תן לחשוב”. הוא מצית את הסגריה ומתבונן בה בשעה שהיא נאכלת אט אט.

“אני יכול לומר איזו חיה לא הייתי רוצה להיות”. דורך יניב על בדל הסיגריה.

“איזו?”

“לא קוף ולא תוכי. לא רוצה להיות חקיין. רוצה לפתח חשיבה משלי. חוץ מזה” קם יניב, מסמן לגדעון שהוא רוצה להמשיך במסלול. “גם לא פרה או כבשה- לא להגרר אחרי כולם”.

“אני שומע”.

“רגע, מה אתה היית בוחר להיות?” מגניב יניב מבט לכלוב הנמרים.

“אני? אולי נמלה”. עונה גדעון.

“אתה צוחק עלי?”

“לא. אני רציני.”

“למה? כי היא חרוצה?”

“לא. כי היא קטנה קטנה, והראש שלה מלא בדברים פשוטים וקטנים, וזהו. היא לא צריכה לעבור תהליכים נפשיים ולא לבנות את עצמה מאפס. ‘תה מבין?”

“טוב, לא נראה לי שיש חיה שצריכה לעבור תהליכים נפשיים”. מגחך יניב. “תסתכל” הוא מצביע על קוף שמתכרבל בשמיכה. “תראה איזה חמוד”.

הם מתקרבים לכלוב הקופים. יניב ממקד מבט בכלוב, מנסה לקלוט כל מה שצריך בשביל הפעולה מחר.

לתגובות לחצי כאן