סיפור/ מ. וינברג

[ש ו]

פרק י”א

“טוב שנזכרת לבוא!” רוטנת זהבה כשמגיע יוחאי לבית.

“אני מסכים איתך!” הוא מרוצה. לא מבחין בביקורת.

“למה התעכבת? שואלת זהבה, לא שמה לב שהוא לא הבחין ברטינתה.

“התעכבתי?” תמה יוחאי. “אה, כן”. הוא נזכר. “פגשתי את גלזמן בשיעור”.

“ודברתם?” מבררת זהבה.

“אם התעכבתי אז כנראה שדיברנו”. מרוצה יוחאי משנינותו.

“מאיפה אני אדע?” היא נעלבת. “אולי דברת עם קוריץ? או עם שלוסברג? או נשארת לסדר את הספסלים? או ניקי…”

“טוב, טוב”. עוצר אותה יוחאי, מחוה בידו. “אז דיברתי עם גלזמן”.

“ו…?” היא כועסת. “שוב הוא נתן לך ביקורת?”

“אמרתי לך כבר”, מזכיר לה יוחאי “הביקורת שלו לא מענינת אותי”. הוא מעיף את הנעליים בסלון, מחליף לנעלי בית. “גם כשהוא השתולל שנוציא את גדעון מהבית- זה לא ענין אותי”.

“אתה איש טוב”. פוסקת זהבה “גם אם אנשים לא מבינים את זה”. היא לוקחת את הנעליים שלו, שמה בפינת חדר השינה.

“בדיוק”. הוא הולך אחריה. “את רוצה כבר לשמוע מה דיברתי איתו?”

“8 דקות” מסתכלת זהבה בשעונה “ו40 שניות, אני כבר חופרת לך על זה ואתה שואל אם אני רוצה?”

“טוב, טוב”. מתישב יוחאי על המיטה שלו. “אז מה שהיה זה שהוא הציע לי הצעה מפתה”. הוא נהנה לסקרן אותה.

“כן?” נעורה זהבה לחיים. “מהי?”

“לבוא לעבוד אצלו במשרד”. קם יוחאי, סוגר את החלון.

“ומה אמרת לו?” היא מתלהבת.

“שאלתי אותו”, הוא מתחרט ופותח את החלון. “אם הוא חושב שאני נורמלי בשביל לעבוד אצלו”.

“את כולם אתה שואל אם אתה נורמלי”. היא מציינת, מתחילה לסדר את המדפים בארון.

“נכון”. מתפלא יוחאי על ציון העובדה. “זה חשוב לי מה אנשים חושבים עלי!”

“טוב, סטינו מהנושא שוב”. היא נאנחת. “אז מה הוא ענה לך?”

“הוא ענה שהוא אוהב אנשים לא נורמלים”. מספר יוחאי.

“אז זה אומר” מחשבת זהבה “שהוא חושב שאתה לא נורמלי!” היא מריעה.

“אמרתי לך כבר זהבה”. סוגר יוחאי את החלון בחזרה. “כל עוד אני ואת יודעים שאני כן נורמלי- זה לא מענין מה אחרים חושבים”. הוא אומר, שוכח שלפני רגע טען אחרת.

“אני מסכימה איתך”. ממהרת זהבה לעמוד לצידו.

“אז את רוצה לשמוע מה עניתי לו על ההצעה?” מנסה יוחאי שוב לסקרן אותה. הוא מוציא ערימת דפים מהמגירה ומשיב בה אויר על פניו.

“כן”. היא מודה.

“שאני רוצה לעבוד אצלו!” הוא יורה, מרוצה. עובר לנפנף מול פרצופה.

“יפה”. מפרגנת זהבה, נהנית ממשב האויר. “אז תעזוב את העבודה שלך בגנים?”

“אני חושב שכן”. מחליף יוחאי יד “זאת עבודה יותר שווה”.

“אני מסכימה איתך”. מצהירה זהבה. “אז מתי תתחיל לעבוד? ומה זה בכלל המשרד הזה? וכמה כסף הוא ישלם לך? ואיפה העבודה? ומה תעשה במשרד?”

הוא מחכה בסבלנות שתגמור לשאול. “אני מתחיל כבר מחר, זה משרד עורך דין. הוא יאמר לי כבר מה לעשות”. הוא נעצר. “ומה עוד שאלת?”

“איפה זה המשרד וכמה כסף תקבל?”

“אני אקבל שכר מינימום”. מעווה יוחאי את פניו בתנועה של ‘זה מה יש’. “וזה נמצא במודיעין, אני אסע עם קו 15”.

“אני מבינה”. מרוצה זהבה מהארון המסודר. “להכין לך הפתעה קטנה למחר?” היא מבררת.

“אני אשמח”.

[שרה ו]

איזה פרק טוב!

נהנית מאוד לקרא את הסיפור שלך התיאורים פשוט כובשים ומרתקים

תמשיכי אני כבר מחכה…

[Noa Sharabi]

וואו מדהים!

אני אוהבת איך את יורדת לניואנסים-

הנורמלי- לא נורמלי, ה’שנינות’ שלהם…

במיוחד אהבתי את זה-

“אני מבינה”. מרוצה זהבה מהארון המסודר. “להכין לך הפתעה קטנה למחר?” היא מבררת.

“אני אשמח”.

מצחיק איך שה’לא נורמליות’ הזאת גורמת לשלום בית שלהם לפרוח…

ובכללי הכל טוב להם.

האמת, נראה לי פשוט בלי קשר לסיטואציה-

הכתיבה הזורמת והרכה שלך מייצרת את האווירה הנעימה,

ולכן כל כך כיף לקרוא כל מילה- גם בפרקים הרגישים והמורכבים יותר.

בקיצור- מאיזו סיבה שזה לא יהיה-

אני מחכה להמשך כמה שיותר מהר…

אגב, אמור להיות עוד המשך ארוך?

כי אם כן נראה לי כדאי לעשות שרשור תגובות בנפרד מהסיפור,

לטובת כל אלה שלא קוראות מייד כשהפרק עולה ואחרי זה קשה להן לחפש…

[ש ו]

תודה שרה

שמחתי לקרוא🤗

ותודה נעה על התגובה המפורטת!

אהבתי את מה שכתבת!🙏

אני באמת ינסה לסדר שיהיה שרשור נפרד…

[ש ו]

שבוע טוב!

מעלה עוד פרק…

מקבלת כח מהתגובות שלכן!🙂

[ש ו]

פרק י”ב

“שלום, אני יוחאי!” מגיע יוחאי למשרד החדש, סוקר בענין את היושבים בו.

“אתה צריך משהו?” מזכיר עסוק מרים אליו עיניים בוחנות, ממשיך להקליד בשיטה עוורת.

“אני… צריך להתחיל לעבוד פה!” הוא אומר, מתיישב על כסא פנוי.

“פה? אתה בטוח?” מכווץ המזכיר את מצחו, עוצר רגע מההקלדה.

“אני בטוח כמו שקוראים לי יוחאי ושלאשתי קוראים זהבה!” הוא מתעצבן.

המזכיר מסתכל עליו בענין. “מי אמר לך לבוא לפה?” הוא שואל בסבלנות.

“אל תדבר אלי כמו אל ילד קטן!” כועס יוחאי. “וגלזמן אמר לי לבוא”.

“גלזמן? זה שם”. הוא מצביע על המשרד השני, ששלט ‘גלזמן עורך דין’ מעוטר תלוי עליו.

“אז למה לא אמרת קודם?” רוטן יוחאי וממהר לצאת.

“הו, טוב שבאת”. מקדם אותו גלזמן.

“ברור שטוב”. אומר יוחאי. “התבלבלתי והלכתי למשרד השני בטעות, והיה שם איזה פקיד משועמם שלא טרח לעזור לי”. הוא מתלונן.

“אויש”. משתתף גלזמן. “בוא, להכין לך קפה?”

“לא”. עונה יוחאי. “אני רוצה כבר להתחיל לעבוד. חבל על הזמן. אז מה לעשות?” הוא מפשיל את שרווליו.

“אני רואה באת עם מרץ, אה?” מעניק לו גלזמן טפיחה כואבת.

“אי, זה כאב”. נאנק יוחאי.

“אוי, סליחה, מצטער, לא התכוונתי…” מתנצל גלזמן.

“תגיד כבר מה לעבוד במקום להצטער כ”כ הרבה”. אומר יוחאי וסוקר את המשרד הקטן. ארון מתכת ומדף שוכנים בימינו, בשמאלו יש עמדת מחשב, ולידה יש דלת צדדית המובילה לחדר קטן. ‘כאן כנראה יושב גלזמן’ הוא מהרהר.

“אין פה תמונה יפה, עציץ, משהו? שואל יוחאי בחוסר שביעות רצון.

“אתה צודק”. מעביר גלזמן יד על זקנו, “צריך יותר לטפח פה”. הוא סוקר את החדר, כמו רואה אותו לראשונה.

“אז תגיד כבר- מה אני עושה?” מתיישב יוחאי על הכסא המשרדי ומסתובב עליו להנאתו.

—

“אמא, ראית אולי דף מקופל ל4?” שואלת יעלי, מבוהלת.

“מקופל ל4?” מנסה אילה להרויח זמן.

“ל3, ל4… לא יודעת בדיוק”. אומרת יעלי, שוכחת שהיא לא נוהגת לקפל דפים ל3.

“אמממ”, מהמהמת אילה, לחוצה. מודעת לכך שאם יעלי לא היתה מבוהלת עכשיו היא כבר היתה מבחינה בלחצה ועולה עליה. “חיפשת טוב?”

“טוב מאד”, מרימה יעלי ערימת עיתונים, בודקת תחתיה.

“בחדר? בסלון? במרפסת?” שואלת אילה. חשש פתאומי מציף אותה- היא רק מקווה שזכרה לקפל חזרה את הדף… נראה לה שכן אבל יש לה עכשיו נערוים שלא.

“כן”. אומרת יעלי.

“זה דף חשוב לך?” מצטרפת אילה למאמץ החיפוש.

“מאד”. עונה יעלי, עולה על כסא ובודקת מעל המקרר. הסבירות ששמה שם את הדף- נמוכה, אבל היא מחפשת שם בכל אופן.

“מה זה הדף הזה?” הולכת אילה צעד קדימה בזהירות. ‘מה אני עושה כדי לבדוק אם קיפלתי אותו?’ היא חושבת בלחץ.

“אמא, את לא ראית אותו?” מסתכלת עליה יעלי פתאום בחשד.

“ראיתי? למה שאני אראה?” נבהלת אילה.

יעלי מסתכלת עליה בעיניים מוצרות. “טוב אמא, תודה”. היא אומרת ויוצאת מהמטבח.