סיפור/ מ. וינברג

[ש ו]

פרק כ”ה

“הבלורית שלך היא בכוונה, או ששכחת להסתפר?” שואל פרץ, סבו של דיויד את גדעון, בתור משפט הכרות.

“גם וגם”. עונה גדעון, סוקר אותו בענין. זקן קמוט פנים, מוקפד מראה, גב כפוף וחולצה מגוהצת כאילו נלבשה בחנות.

הוא קבע עם גלזמן שיגיע לפה, יראה במה מדובר ואז יחליט אם לעבור לגור פה.

“מה אמרת?” שואל פרץ בקול, כאילו גם גדעון קשה שמיעה, “אני לא שומע טוב, תדבר בקול רם”.

“אמרתי שגם וגם”. מגביה גדעון את קולו. “גם שכחתי להסתפר וגם עשיתי ת’בלורית בכוונה”.

פרץ מסתכל עליו רגע, כמו אומד את מידת רצינותו ואז פורץ בצחוק. “חחחחה, אתה בחור שנון. אמרו לך את זה פעם?”

“תמיד יש פעם ראשונה”. מפטיר גדעון.

“מה? בקול רם בחורצ’יק”.

“אמרתי”, מסביר גדעון בקול, תוהה כמה זמן תחזיק סבלנותו מעמד. “שתמיד יש פעם ראשונה”.

“נו טוב”. מדדה פרץ לכוון הסלון. “אולי כבר תשב ונדבר נורמלי?”

משפט שנון שעומד על לשונו נבלע עד מהרה כשנזכר גדעון בשמיעתו הרופפת של הזקן.

הוא מתיישב באחת הכורסאות שבחר, מעביר את עיניו על הבית. הוא דווקא מוצא חן בעיניו, מרוהט בטוב טעם ונראה נקי מאד. צריך רק לבדוק אם הזקן לא מזיק יותר מידי.

“אז אתה שומע בחור?” מתיישב גם הזקן באנחה. “לפני שאנחנו מדברים, קח עצה ממישהו שעבר בחיים קצת יותר ממך”. הוא משתהה קצת כדי לתת רושם לדבריו. “לעולם אל תזלזל בזקנים. גם אם הם לא חכמים- החיים חייבו אותם להיות כאלה. ואגב, שב ישר, עד סוף הכורסא. אתה רוצה שיהיה לך גב כפוף כמוני?”

“לא”. עונה גדעון בקול ומתיישר. “אז מה תכלס?”

“עד עכשיו לא דברנו תכלס?” נעלב הזקן. “אבל בסדר, אני רואה שאתה ממהר. דע לך, פעם לא מהרו לשום מקום. לאן היה למהר? לא היה לאן למהר. היום- כל היום רצים- רצים. אין שלווה, אין מנוחה. אפילו שיחה ידידותית ונעימה עם זקן חביב- כבר אי אפשר לדבר ברוגע”.

“אוקי”. נשען גדעון אחורנית, מגניב מבט בשעונו בייאוש. “אתה רוצה להראות לי את היחידה המדוברת?”

“ודאי, ודאי”. אומר הזקן ולא זז ממקומו. “יחידה ממש מפוארת, יפה, מרוהטת, נוחה…, אני אומר לך, ואני יודע על מה אני מדבר- היא שווה כל שקל…”

“אני רוצה לראות אותה”.

“אז אולי תעזור לי כבר לקום?”

“פעם הבאה תגיד שאתה רוצה עזרה”. ממלמל גדעון וקם לתמוך בזקן.

“מה מלמלת שם?” שואל פרץ אחרי שמצליח להעמד.

“אמרתי שאני אוהב אותך”. צועק לו גדעון.

צחוק מתגלגל פורץ מפיו של הזקן. “אתה בסדר, אתה בסדר”.

—

‘אני חייב להיות מהיר, זהיר וחכם’ מסכם לעצמו יניב בדרך לגן החיות.

כל השבוע האחרון הוא בצע מעקבים על הכלוב ‘שלו’, עכשיו הגיע הזמן לפעולה.

הוא מגיע לגן החיות, מסתובב כאילו להנאתו בין הכלובים, מחכה לשעה 18:00 שאז אמורים המבקרים לעזוב.

ב17:55 הוא נמצא כבר ליד כלוב הקופים, מחכה לשעת כושר.

אחרי שתי דקות, כשהוא רואה שהשטח ריק, הוא נכנס במהירות לכלוב, נשכב על הרצפה ומכסה את כל גופו במהירות.

‘מישהו גנב לי את השמיכה!’ חושב הקוף בעצבנות, מנסה למשוך אותה אליו.

‘פליז, קופיף’. מתחנן יניב במחבואו. ‘חכה עוד כמה דקות ואז אני אתן לך כמה שמיכות שאתה רק רוצה…!’

הקוף כמובן אינו קורא את מחשבותיו, וגם אם כן- אינו נוהג להתחשב ברצונות של בני אדם, והוא מנסה בכל כוחו למשוך את השמיכה אליו.

“תראה, יש שם סצנה חמודה”. מצביע עליהם עובד גן החיות שיצא לסיור לפני הסגירה. “הם פשוט לא מותרים על השמיכה שלהם”. הוא מצחקק.

“קופים”. מפטיר העובד השני- אין לדעת אם בלגלוג או כציון עובדה. הם ממשיכים בסיור, ונועלים לאחר מכן את גן החיות.

רק כשיניב בטוח לגמרי שהשטח ריק, הוא מתנער ממחבואו המאולתר. “סליחה”. הוא אומר ומושיט לקוף בחגיגיות את השמיכה. הקוף מחזיר לו מבט של- ‘לא צריך טובות’ ויניב יוצא מהכלוב, מתקדם לעבר מטרתו.

לתגובות לחצי כאן