סיפור/ מ. וינברג

[ש ו]

פרק כ”ה

“הבלורית שלך היא בכוונה, או ששכחת להסתפר?” שואל פרץ, סבו של דיויד את גדעון, בתור משפט הכרות.

“גם וגם”. עונה גדעון, סוקר אותו בענין. זקן קמוט פנים, מוקפד מראה, גב כפוף וחולצה מגוהצת כאילו נלבשה בחנות.

הוא קבע עם גלזמן שיגיע לפה, יראה במה מדובר ואז יחליט אם לעבור לגור פה.

“מה אמרת?” שואל פרץ בקול, כאילו גם גדעון קשה שמיעה, “אני לא שומע טוב, תדבר בקול רם”.

“אמרתי שגם וגם”. מגביה גדעון את קולו. “גם שכחתי להסתפר וגם עשיתי ת’בלורית בכוונה”.

פרץ מסתכל עליו רגע, כמו אומד את מידת רצינותו ואז פורץ בצחוק. “חחחחה, אתה בחור שנון. אמרו לך את זה פעם?”

“תמיד יש פעם ראשונה”. מפטיר גדעון.

“מה? בקול רם בחורצ’יק”.

“אמרתי”, מסביר גדעון בקול, תוהה כמה זמן תחזיק סבלנותו מעמד. “שתמיד יש פעם ראשונה”.

“נו טוב”. מדדה פרץ לכוון הסלון. “אולי כבר תשב ונדבר נורמלי?”

משפט שנון שעומד על לשונו נבלע עד מהרה כשנזכר גדעון בשמיעתו הרופפת של הזקן.

הוא מתיישב באחת הכורסאות שבחר, מעביר את עיניו על הבית. הוא דווקא מוצא חן בעיניו, מרוהט בטוב טעם ונראה נקי מאד. צריך רק לבדוק אם הזקן לא מזיק יותר מידי.

“אז אתה שומע בחור?” מתיישב גם הזקן באנחה. “לפני שאנחנו מדברים, קח עצה ממישהו שעבר בחיים קצת יותר ממך”. הוא משתהה קצת כדי לתת רושם לדבריו. “לעולם אל תזלזל בזקנים. גם אם הם לא חכמים- החיים חייבו אותם להיות כאלה. ואגב, שב ישר, עד סוף הכורסא. אתה רוצה שיהיה לך גב כפוף כמוני?”

“לא”. עונה גדעון בקול ומתיישר. “אז מה תכלס?”

“עד עכשיו לא דברנו תכלס?” נעלב הזקן. “אבל בסדר, אני רואה שאתה ממהר. דע לך, פעם לא מהרו לשום מקום. לאן היה למהר? לא היה לאן למהר. היום- כל היום רצים- רצים. אין שלווה, אין מנוחה. אפילו שיחה ידידותית ונעימה עם זקן חביב- כבר אי אפשר לדבר ברוגע”.

“אוקי”. נשען גדעון אחורנית, מגניב מבט בשעונו בייאוש. “אתה רוצה להראות לי את היחידה המדוברת?”

“ודאי, ודאי”. אומר הזקן ולא זז ממקומו. “יחידה ממש מפוארת, יפה, מרוהטת, נוחה…, אני אומר לך, ואני יודע על מה אני מדבר- היא שווה כל שקל…”

“אני רוצה לראות אותה”.

“אז אולי תעזור לי כבר לקום?”

“פעם הבאה תגיד שאתה רוצה עזרה”. ממלמל גדעון וקם לתמוך בזקן.

“מה מלמלת שם?” שואל פרץ אחרי שמצליח להעמד.

“אמרתי שאני אוהב אותך”. צועק לו גדעון.

צחוק מתגלגל פורץ מפיו של הזקן. “אתה בסדר, אתה בסדר”.

—

‘אני חייב להיות מהיר, זהיר וחכם’ מסכם לעצמו יניב בדרך לגן החיות.

כל השבוע האחרון הוא בצע מעקבים על הכלוב ‘שלו’, עכשיו הגיע הזמן לפעולה.

הוא מגיע לגן החיות, מסתובב כאילו להנאתו בין הכלובים, מחכה לשעה 18:00 שאז אמורים המבקרים לעזוב.

ב17:55 הוא נמצא כבר ליד כלוב הקופים, מחכה לשעת כושר.

אחרי שתי דקות, כשהוא רואה שהשטח ריק, הוא נכנס במהירות לכלוב, נשכב על הרצפה ומכסה את כל גופו במהירות.

‘מישהו גנב לי את השמיכה!’ חושב הקוף בעצבנות, מנסה למשוך אותה אליו.

‘פליז, קופיף’. מתחנן יניב במחבואו. ‘חכה עוד כמה דקות ואז אני אתן לך כמה שמיכות שאתה רק רוצה…!’

הקוף כמובן אינו קורא את מחשבותיו, וגם אם כן- אינו נוהג להתחשב ברצונות של בני אדם, והוא מנסה בכל כוחו למשוך את השמיכה אליו.

“תראה, יש שם סצנה חמודה”. מצביע עליהם עובד גן החיות שיצא לסיור לפני הסגירה. “הם פשוט לא מותרים על השמיכה שלהם”. הוא מצחקק.

“קופים”. מפטיר העובד השני- אין לדעת אם בלגלוג או כציון עובדה. הם ממשיכים בסיור, ונועלים לאחר מכן את גן החיות.

רק כשיניב בטוח לגמרי שהשטח ריק, הוא מתנער ממחבואו המאולתר. “סליחה”. הוא אומר ומושיט לקוף בחגיגיות את השמיכה. הקוף מחזיר לו מבט של- ‘לא צריך טובות’ ויניב יוצא מהכלוב, מתקדם לעבר מטרתו.

לתגובות לחצי כאן

[ש ו]

פרק כ”ו

כל הלילה אלישבע לא מצליחה להירדם. יותר מהכאבים, מטריף אותה שהיא צריכה לבוא ככה לבר מצווה של הנכד הראשון שלה- על כסא גלגלים…

“אולי אני לא אבוא וזהו?” היא שואלת את נחום בעלה בבוקר, כשהוא שב מהתפילה. “חבל שאני אהיה תקועה שם ככה, כמו דחליל”.

“מה אכפת לך?” הוא מנתח, כדרכו. “הנוחות? הבושות? הרצון לא לגרום צער לאחרים?”

“הבושות נחום, הבושות”. היא מנסה לגרד ברגלה ונזכרת שהגבס מפריע. “אתה לא מבין שזה בושות גדולות ונוראיות?”

“אני יכול להבין שבשבילך זה בושות גדולות ונוראיות”. מכניס נחום את אצבעות ידיו לזקנו.

“טוב. אני יודעת שלך זה לא היה מזיז את קצה הרגל, תרתי משמע. אבל אני בת אנוש אני, וזה כן מזיז לי”.

“את קצה הרגל?” הוא שואל.

“הלואי!”

הם צוחקים.

“אז מה אתה אומר? איך לעבוד על עצמי שזה יהיה פחות בושות?” היא מכירה אותו, יודעת שלשם הוא יוביל אותה.

“עכשיו את כבר מדברת לענין”. נחום במקצועו הוא איש צוות בישיבה לבחורים נושרים. הבחורים אוהבים אותו מאד ואין כמוהו ביעוץ.

“וקודם לא דיברתי לענין?” ‘נעלבת’ אלישבע, מגלגלת את כסא הגלגלים לכיוון המקרר.

“לא להעלב, תמיד את מדברת לענין. אני מתכוון שאין כמו להרגיש את הרגש הקשה- במקרה זה הבושה, באוטנטיות שלו, ואז לנסות לעבד אותו”.

“אוקי”.

“בואי נשאל ככה- למה את מרגישה שזה בושות שאת בכסא גלגלים?” הוא עוזר לה להוציא חלב.

“צריך להסביר למה זה בושות?” תמהה אלישבע.

“צריך להגדיר לעצמך מה בדיוק במראה שלך בכסא גלגלים מתפרש אצלך כבושות”.

היא חושבת רגע. “א… אני מרגישה שזה לא אני, פשוט לא אני”.

“מי זו ‘את’?” הוא שואל בנחת, מתיישב ליד השולחן.

“אני? אני זה…” היא מסמיקה. “זה לבוא אלגנטית, מטופחת, זקופה. לראות את הנחת לא מגובה של כסא גלגלים…”

הוא שותק. נותן למילים להדהד במטבח.

“זה מרגיש לך כאילו את לא שווה ככה?” הוא שואל לבסוף מבלי להסתכל לכיוונה.

“נגיד שכן”. האדמימות בלחייה מעמיקה.

“אז את שווה כי את מגיעה מטופחת ואלגנטית?”

היא שותקת במבוכה.

“טוב אלישבע, אני חושב שנניח את זה כרגע, זאת שיחה שיכולה לקחת זמן ואני כבר צריך לצאת. אני רק יכול לומר לך שבעיני את שווה בכל מצב. בזכות שאת- את. בזכות המעלות הפנימיות שלך, בזכות העבודה העצמית שלך”. הוא נעמד, חובש את כובעו. “ואגב, אני מציע לך לעשות צחוק מכל הענין”.

“צחוק?”

“כן. נגיד לומר לנכדים כשאת מגיעה- ‘רוצים לראות מה היה קורה אם לסבתא היו גלגלים?'”

—-

מיומנה של יעלי-

הפעם, במקום

במלל רב

בשיר קליל ופשוט

אתבטא

מבקשת סליחה יומני- מראש

אם יהיה הוא מעט

ישיר ובוטה.

אני שוב מרגישה

בדידות מעיקה

עמוס לי בלב,

עומס רגשי.

האוירה פה בבית

כל כך חנוקה

ואני הכל, כמו תמיד-

לוקחת אישי…

לתגובות.

[ש ו]

פרק כ”ז

בימים של פעילות הסמינר נראה כמו כוורת דבורים, וריני ויעלי צריכות לפלס דרך בין הבנות עד שהן מגיעות לחצר.

“מה את אומרת, מה נראה לך קרה למנהל?” שואלת ריני בעודן מתיישבות במקום הקבוע שלהן, מתחת עץ התאנה.

“תעלומה מסתורית”. עונה יעלי. המנהל שלהן נעדר מהסמינר כבר שבועיים וחצי, ואף אחת לא יודעת מהי הסיבה.

“אני מקווה שהכל טוב איתו”. תולשת ריני עלה מהעץ, נזכרת מאוחר מידי שהשרף שלו דביק ומלכלך.

נערה סמוקת לחיים, עם קוקו בלונדיני גבוה מתנדנד, ניגשת אליהן. “אתן מכיתה י’ אולי?”

“כן”. הן עונות ביחד.

“אתן מכירות אולי אחת בשם יעלי לוינסון?”

הן מסתכלות אחת על השניה. “כן, זאת אני”. אומרת יעלי. “את צריכה משהו?”

הנערה מסתכלת על יעלי באלם. “זאת את?” היא מגמגמת.

“נראה לי שקוראים לי ככה”.

“טוב, תודה”. מפטירה הנערה והולכת משם בהליכה מהירה, מותירה אותן מבולבלות ותוהות.

—

“חנה, מה אני עושה? מה אני עושה?” אם היה יכול, היה גבריאל מסתובב עכשיו בחדר במעגלים, כדרכו בשעת סערת רגשות, אבל הוא לא יכול. הוא כזה חלש שאפילו להזיז את האצבע הוא לא יכול.

“אני לא יודעת, אבל חייבים לומר משהו”. היא מניחה לידו כוס תה רותחת עם לימון ודבש. “כולם שואלים מה איתך. למה אתה לא מגיע לסמינר. אם אתה לא רוצה שהניחושים יעלו דרגה אתה חייב לספר על המונו שלך, גבריאל”.

הוא נאנח, מסדר את השמיכה שלא תציץ לו הרגל. קר לו. “את מכירה אותי. אני לא מסוגל לספר את זה, לא מסוגל. מונו ידוע כמשהו נפשי. מה יחשבו עלי?”

“יחשבו עליך מה שאני חושבת עליך”. פותחת חנה את החלון, לאוורר את החדר.

“מה את חושבת עלי?” מתעניין גבריאל.

“שאתה עובד כמו עשרה אנשים לפחות, ושזה לא פלא שככה התמוטטת”. מרימה חנה לכלוך מהרצפה. “אני הולכת להביא לך עוד תה”. היא יוצאת מהחדר.

“חנה”. הוא צועק אחריה. “בסוף אני ארגיש לא טוב רק בגלל מליון כוסות התה שלך”.

—

תחושה מוזרה אופפת את גדעון שעה שהוא נשכב עם נעליו על המיטה הנוחה ביחידה של הזקן.

הרבה זמן לא שכב בכזאת נוחות. במקום נורמלי, ממוזג, יפה אפילו.

הוא עוצם את עיניו, מנסה לזהות מה הוא מרגיש עם כל זה.

תזוזה קלה מעם הדלת תופסת את מבטו. הוא מסתכל ומבחין בדף ממו שמושחל מתחת לדלת.

הוא מצמיד את משקפיו ומצמצם את עיניו, מנסה לראות מה כתוב בו, ללא הצלחה.

המסר החשוב יחכה, הוא מחליט, ונשאר לשכב.

‘אז מה אני מרגיש?’ הוא מהרהר. ‘אני אמור להרגיש יותר טוב. יש לי קורת גג נורמלית, יש לי מיטה נוחה ומקום להניח חפצים. אז למה אני מרגיש דכאון?’ ישכר אמר שיגיע לפה היום, לראות מה שלומו. אולי הוא ישאל אותו מה לדעתו גורם לו להרגיש כ”כ רע.

הוא קם באנחה, מרים את הדף מהרצפה.

‘מר גדעון הנכבד’, כתב יד ילדותי ניבט אליו. ‘כאמור ארוחת הערב תתקיים בשעה 20:00 בדיוק. אבקש בכל לשון לדייק מאד. כמו כן: כזכור- דף הכללים שוהה במגירה העליונה. שהות מיטיבה- פרץ’.

‘דף הכללים ‘שוהה”, מגחך גדעון. ‘מה הוא, בן אדם?’

לתגובות לחצי כאן

[ש ו]

פרק כ”ח

גם שש שעות של המתנה דרוכה נגמרות בסוף, וכשבטוח יניב שנגמרו הבדיקות והאכלת החיות ושהשטח ריק, הוא קם ממחבואו בפינת כלוב הקופים, מתמתח בהקלה.

כלוב הנמרים הפרסיים צמוד לכלוב הקופים, ונותר לו רק לעבור את השביל. הוא מפשפש בתיקו, ומוציא שקית עם שני נתחי בשר גדולים, מלאים בחומר הרדמה.

‘שלוש ארבע ו…’ הוא אומר וזורק את חתיכות הבשר לתוך הכלוב. ההורים הנמרים מתנפלים על המנה הלא צפויה ולאחר דקה צונחים ארצה, רדומים.

יניב מרוצה, עכשיו צריך לחכות רבע שעה כדי לוודא שהם בטוח ישנים. הוא מוציא חפיסת סיגריות, תופס לעצמו פינה ומתחיל לעשן.

ריינג’ר שעליו שני עובדי הגן, מקפיץ אותו ממקומו בבהלת מוות. הוא מכבה את הסיגריה ונצמד אל הקיר, עוצר את נשימתו.

דקה ארוכה כמו נצח חולפת, כשהוא בטוח שאם לא הוא- פעימות ליבו יסגירו אותו.

לאחר דקה משתרר שוב שקט במקום, והוא מרשה לעצמו לקוות שהסכנה חלפה.

‘אין ברירה’ הוא חושב. ‘אני אמשיך כמתוכנן, בתקווה שהכל יעבור בשלום’.

רבע שעה עוברת בעצלתיים. ‘הלאה’ חושב יניב. הוא מוציא קטר מתיקו, וחותך במיומנות את גדר התיל שמעל המעקה. הקרע המבוקש נוצר ויניב קופץ מעל הגדר, משתחל פנימה, עוקף את התעלה בקפיצה ומתקדם לעבר הגורים הקטנים.

הוא תופס ברגליהם הקטנות ומזריק להם במהירות חומר הרדמה. הגורים מייללים חצי דקה, ואז נוחתים על הרצפה, רדומים.

‘עכשיו תתנו לי לגנוב אתכם בשקט’ מרוצה יניב. הוא מוציא קופסת פלסטיק גדולה עם חורים לנשימה ומכניס לתוכה שני גורים. מוציא בקבוק מטרנה מהתיק ומניח בתוך הקופסא. ‘תסתפקו בזה בינתיים’ הוא לוחש.

לקחת גם את השלישי? הוא מתלבט. מצד אחד כל גור שווה הון עתק, מצד שני זה סיכון להכניס לקופסא שלושה גורים, הם יכולים לחנוק אחד את השני. בקושי רב הוא משאיר את השלישי. “הרווחת” הוא אומר לו “וגם אבא ואמא לא יהיו כל כך עצובים”. הוא שם את הקופסא בתיק ופונה לצאת מהכלוב. נעמד לפני התעלה, מזנק חזרה אל הגדר, נאחז בה ומטפס החוצה.

מבט קצר אחורנית על ההורים הנמרים מעורר את מצפונו, אך הוא מתנער וממשיך לצעוד.

הוא פונה ימינה, צועד כמה דקות, מגיע לכלוב הפילים, פונה שמאלה, צועד בשביל עד כלוב התנינים, מגיע לפינה שסימן בראשו, חותך גם את הגדר הזאת בקטר ויורד במורד העמק עד שביל ישראל, שם ניגש לשיח גדול. האופנוע שהחביא עדיין שם, הוא נושף בהקלה. קופץ עליו כשהתיק על גבו ויוצא לדרך בדהרה.

רק בדירתו, אחרי שהוא מאכסן את הנמרים בחדר, מוריד את המסיכה מפניו, את הכפפות מידיו ואת הכובע מראשו, הוא פולט נשיפת הקלה. ‘עשיתי את זה’ הוא טופח לעצמו על השכם בסיפוק.

—

“חנה”, מטיח גבריאל את עיתון הבוקר על השידה שסמוכה למיטתו. “אם אני נשאר פה עוד רגע אחד, אני פשוט הופך ל…”

“למה?” שואלת חנה בחרדה.

“לגולם של פרפר”. הוא מנסה לקום מהמיטה ואז חוזר לשכב בחולשה.

“תאמין לי גבריאל”, אומרת חנה. “קראתי כל חומר שרק קיים על מונו”.

“ו…?” הוא מתוסכל.

“ואין שום תרופה לזה”. פוכרת חנה ידיים. קשה לה כל כך לראות אותו ככה. “חוץ מכמובן- דברים לחיזוק”. היא מוסיפה, מורידה את המעלות במזגן.

“כמה כיף”. עוצם גבריאל את עיניו.

“האמת ש…” אומרת חנה בשקט ונעצרת.

“מה אמרת?” פותח גבריאל את עיניו.

“לא אמרתי כלום”. ממלמלת חנה, סוגרת את דלת הארון.

“אני לא אוהב שאומרים משהו, ואחר כך אומרים ‘לא אמרתי כלום'”. מסתכל עליה גבריאל בעיון.

“קראתי ש.. א… כלומר, באחד המאמרים היה אהם, כתוב על מונו…”

“כן”. הוא מנחש את ההמשך לבד.

“כתוב שזה, זאת אומרת, מלחץ נפשי זה נובע”. המילים יוצאות לה מבולבלות. כמעט נהיה לה בעצמה מונו עכשיו.

“ואת מאמינה לזה”? כועס עליה גבריאל. “אוקי, ואם זה נכון,” הוא מתיז שניה אחר כך בלגלוג, “מה הם בדיוק מייעצים לעשות?”

“ל.. הפחית מ..הלחץ”. מגמגמת חנה.

“טוב, שמעתי. תקראי היום לשימי, אני רוצה שהוא יעזור לי לצאת קצת מהבית”.

“ככה? במצב הזה?”

“כן. מה את רוצה, שלא יישאר לך בעל?”

“ומה עם האנשים שיסתכלו עליך?”

“שיסתכלו. שיהנו, למה לא? אני אוהב שאנשים נהנים”.

שתיקה משתררת ביניהם.

“חנה, את צריכה להבין, אני ככה לא יכול להמשיך. עדיף לי בושות מאשר להתבונן בלכלוך הזה בתקרה במשך שבועיים רצופים”.

היא מסתכלת על הלכלוך. “טוב גבריאל, מה שאתה רוצה”.

“את אשה כל כך טובה, חנה”, מתמלא גבריאל מצפון פתאום. “אני מעריך את הדאגה שלך כלפי, סליחה שאני ככה. אני פשוט כבר יוצא מדעתי. לא. בעצם- אין לי כבר דעת לצאת ממנה…”

[ש ו]

פרק כ”ט

“נו, איך גדעון?” שואל ישכר את הזקן. הוא הגיע לראות מה עם גדעון במקום המגורים החדש, מסוקרן איך הוא עם מיטה וארבע קירות.

“מה? כמה פעמים אני אומר- לדבר בקול רם!”

ישכר מסתכל עליו רגע ואז מגביה את קולו; “גדעון ילד טוב?”

“ילד?” משלב פרץ את ידיו. “הוא כבר לא ילד”.

“אתה צודק”. צועק ישכר. “הוא כבר בחור. בחור טוב גדעון?”

הזקן מסתכל על ישכר ועל גדעון חליפות, תוהה כיצד להגיב.

“עזוב ישכר”. מחזיק גדעון בידו, מסמן לו לבוא אחריו. “לא תצליח להוציא ממנו אגורה של מחמאה. חבל על הזמן, בוא, כנס”.

“בסדר”. צועק ישכר לגדעון בטעות. הם פורצים בצחוק משותף.

“אתם צוחקים עלי”. נעלב הזקן עד עמקי נשמתו.

“חס ושלום”. צועק ישכר. “צחקנו בגלל ש… א… בגלל שגדעון הזכיר לי בדיחה! אתה מצוין אתה. איש טוב מאד”.

הזקן מסתכל עליו בספקנות. “אתה יודע?” הוא אומר. “אמרתי לבחור המפונק שלך, שאני עברתי בחיים שלי הרבה יותר ממנו. אמא שלי שתהיה בריאה היתה חולה כשהייתי ילד, אחר כך כשהייתי בחור בערך בגילו”. הוא מצביע על גדעון. ” היא נפטרה, לצערי”.

“אז למה אמרת שתהיה בריאה?” שואל גדעון.

“מה?” מצביע הזקן על אוזניו.

“גדעון מותק, תשתדל לדבר אליו בכבוד. הוא שאל”, צועק ישכר לזקן. “איך עברת את כל זה?”

הזקן נראה כמתמוגג מהשאלה. “מה זאת אומרת איך עברתי? היתה לי ברירה נראה לו? זה הנסיון שה’ שלח, אז זה הנסיון שה’ שלח. פשוט עוברים אותו”. הוא מסתכל על גדעון במבט מוכיח. “חביבי, בחיים שלנו לא היתה אפשרות להתפנק. היתה אפשרות להתפנק? לא ולא”. הוא מנענע בראשו. “אחר כך גם לא היה כסף, לא היה אפשרות לקנות כלום, לא כמותכם- שרק הסיגריות שלכם יכלו לפרנס משפחה שלימה למשך חודש”.

“טוב, ישכר. אתה רוצה להכנס?” נגמרה לגדעון הסבלנות.

“כן בטח”. עונה ישכר. “תהיה בריא. אתה דוגמא לכולנו”. הוא צועק לזקן, נכנס אחרי גדעון ליחידה.

“ואו. מפואר פה. אני ממש שמח בשבילך”.

“יפה. אני לא שמח בשבילי”.

“לא שמח? מתיישב ישכר על כסא משרדי. “למה, בגלל הזקן? הוא באמת טיפוס לא קל”.

“בהחלט. אבל לא בגללו, אני לא כל כך סופר אותו”.

“אז למה?” מתבונן ישכר על החפצים במדף הנוי.

“זה מה שאני שואל את עצמי”. מפריע קצת לגדעון שישכר לא מרוכז רק בו. “אני לא יודע”.

“אתה לא מרגיש יותר טוב?” מתבונן עליו כעת ישכר בעיון, לרווחתו.

“מרגיש יותר רע”. הוא חולץ את נעליו, מתיישב על המיטה בישיבה מזרחית.

הם שותקים שתיקה סמיכה.

“מענין”. חושב ישכר. “אני כן יכול לנחש מה הסיבה לכך”.

“שאני מרגיש רע? מה הסיבה?”

“אני חושב”. בורר ישכר את מילותיו. “שהשהות ברחוב נתנה לך איזושהי הגנה”.

“הגנה? אתה רציני איתי?”

“זה אפשר לך להתחפר בתוך הדכאון, להשלים איתו. עכשיו שאתה פה, אתה כאילו כבר לא מסכן, לפחות בפן החיצוני. וזה מחייב אותך יותר, מבין?”

שתיקה מכיוון גדעון.

“גדעון?” נבהל ישכר.

“כן, אתה צריך משהו?” קולו של גדעון עמום.

“מה איתך?”

“מה איתי?” שואל גדעון בקול טעון. “פרץ אמר שהוא עבר יותר ממני. יעני אני לא עברתי כלום בחיים. עכשיו גם אתה מצטרף אליו? יפה, זה מעודד”.

‘אמרתי שלא עברת?’ רוצה ישכר לומר וכולא את השאלה ברגע האחרון. הוא שותק, מנסה להיכנס להרגשתו של גדעון. האמת, הוא בא היום עם קצת פחות פניות להקשיב. אולי לא היה צריך להנחית על גדעון את התובנה שלו בכזאת מהירות.

“אני מצטער גדעון” הוא אומר בכנות. “אני לא חושב שאני מכיר מישהו שעבר כמוך בחיים”.

לתגובות.

[ש ו]

פרק ל’

לשם שינוי, מוצאת יעלי בגד כלבבה לאחר שהייה של חצי שעה בחנות, והיא ממהרת לקופה, מרוצה.

מגיע תורה והיא מגהצת את כרטיס האשראי. לא עובר. מוזר. מנסה עוד פעם, לא עובר.

אמאלה, איזה בושות. אין לה עליה מזומן, וזה הפריט האחרון. ועד שהיא מצאה אותו, אין לה חשק לוותר עליו עכשיו.

“נו בחורונת”, המוכרת עייפה מאד, יש תור ארוך והיא צריכה כבר לסגור. “פעם הבאה לבדוק קודם אם האשראי עובר”.

“אני מצטערת”. נבוכה יעלי. “זה אף פעם לא קרה לי. זה…” היא מסמיקה “היה אמור לעבור”.

“זה לא משנה” המוכרת בקושי עומדת על הרגליים. “יש לך איך לקנות?” שתהיה בריאה הבחורה הזאת, סוף סוף היא צריכה לסגור פה, והיא מעכבת אותה עכשיו.

“מתי אתם סוגרים?” מגמגמת יעלי. אולי מישהו יספיק להביא לה לפה כסף מהבית.

“לפני חמש דקות”. מפהקת המוכרת.

“סליחה”, פונה אליה נערה חמודה שעומדת שתיים אחריה. “את רוצה אולי שאני אלווה לך כסף? אני גרה פה”. היא מצביעה על הרחוב והקוקו הבלונדיני שלה מתנדנד. “תוכלי להחזיר לי בהזדמנות”.

רגע, זאת לא הנערה ההיא, זאת שהגיעה אליה בסמינר? “את מכירה אותי, לא?” מסתכלת עליה יעלי.

“אני? מכירה אותך?”

זאת בטוח היא. “אהה”.

“מאיפה אני אמורה להכיר אותך בדיוק?”

“ילדות”. עצבנית המוכרת. “אתן רוצות לשלם במקום לעשות פה שיחות הכרות?”

“תבטלי את הקניה” אומרת יעלי למוכרת. “אני אעמוד בסוף התור, מקסימום אחר כך אני אקנה שוב”.

“בטוחה שיש לי זמן מיותר”. מפטירה המוכרת ומבטלת את הקניה.

“את בטוחה שאת לא יודעת מי אני? אני יעלי לוינסון”. הן נעמדות שתיהם בסוף התור.

“אוקי. אני נראה לי מבינה מה קרה. את מתבלבלת איתי ועם התאומה הזהה שלי- חן”.

“יש לך תאומה זהה?” בוחנת אותה יעלי במבט חדש. “זה כנראה באמת היא. היא הגיעה אלי יום אחד ושאלה אותי אם אני מכירה אחת בשם יעלי לוינסון, כשאמרתי לה שזאת אני היא ברחה…”

“מענין. בואי נחליט שניה קודם על הכסף. את רוצה שאני אלווה לך?”

“אני אשמח. אז אני אוכל להחזיר לך בסמינר…”

“אני לא בסמינר של אחותי”. צל חולף בעיניה. “אבל תוכלי להעביר לה. חן יוסף, כיתה ט’- 3”.

“אני לא בטוחה שהיא תשמח, אבל טוב”.

—

בכל יום, כשקוראת זהבה את העיתון בבוקר, היא מציבה לעצמה שני כללים שהם בבחינת ‘חוק בל יעבור’.

האחד- שהחדר שהיא קוראת בו את העיתון יהיה מסודר ‘פיקס’. השני- לא לדבר עם אף אחד בשעה שהיא קוראת.

יוחאי מודע לכללים ומכבד אותם, לכן הוא מופתע כשחורגת זהבה מן הכללים וקוראת לו באמצע הקריאה.

“יוחאי, בוא רגע, תראה, זה לא הנמרים שלנו?”

“מה? מי? מו?” הוא שואל אותה.

היא מסתכלת עליו. “כתוב פה ששני גורים של נמרים נגנבו אתמול מגן החיות. אתה זוכר שהיינו שם והעובד הראה לנו אותם?” היא מצביעה על התמונה בעיתון.

“בטח שאני זוכר!” מתכופף יוחאי, קורא את הידיעה. “ואו”. הוא מהמהם. “כתוב פה…” אומר יוחאי אחר כך, חופן את זקנו בכף ידו. “שמי שיביא מידע…” הוא מקריא. “על מקום המצאם, יתוגמל באלפי שקלים. איזה יופי זהבה, אנחנו הולכים להיות עשירים!”

“יש לך מידע?” היא מתעניינת.

“שכחת שאנחנו ראינו אותם?” מתפלא יוחאי.

היא לא שואלת איך זה מביא לו מידע, רק תולה בו עיניים מעריצות.

“יוחאי, מה הגנב צריך נמרים בבית?” היא שואלת פתאום.

“אני יודע? כל אחד והשגעונות שלו..”

[ש ו]

פרק ל”א

עיניה של אילה אדומות עדיין מהבכי. “אז מה אני עושה עכשיו, אחרי שאני יודעת שאנחנו בבעיה ושצריך שינוי?” היא מרימה את פוטי ומניחה אותו בסלקל לידה, מרגישה קצת נוחם במחיצתו.

“רוצה לשמוע את דעתי?” שואל דיויד.

“אם שאלתי, כנראה שאני רוצה”. אומרת אילה. “האמת, לא בטוח שאני רוצה”. היא חוזרת בה, נבוכה.

“אני מבין”.

“טוב, תגיד”.

דיויד שוקל את מילותיו. “אני חושב שבתור התחלה- את צריכה ללכת לאיזה טיפול או יעוץ. לא שאת לא טובה”, הוא ממהר לומר. “זה פשוט כדי לעזור לשנינו. לקבל כלים טובים לחיים”.

“ידעתי”. לוחשת אילה.

“מה ידעת?”

“שזאת העצה שתגיד”. היא מלטפת את פוטי והוא מגרגר בהנאה.

“אז למה לא רצית שאני אגיד אותה?” מתעניין דיויד.

פוטי בוכה, היא קמה להכין לו בקבוק. “כי אני נורא. מפחדת. ללכת. לטיפול”. היא אומרת כשגבה אל דיויד.

הם שותקים. רק בכיו של פוטי נשמע ברקע.

“אני מבין אותך”. אומר דיויד לאחר מכן, עיניו משקפות אמפתיה.

“שמה? זה אמור לעזור, לא?”

“ברור, אבל זה גם קשה. זה חושף את כל הכאבים, החולשות, התקוות, את כל מה שאנחנו מסתירים מעצמינו”. דיויד נאנח. “זה לא קל”.

שוב הם שותקים. פוטי אוכל בתאבון ברקע.

“את כל זה אתה עובר אצל הפסיכולוג?” חושבת עליו פתאום אילה.

“אוהו עובר!” נאנח דיויד. “זאת עבודת פרך. אבל זה שווה”. הוא מותח את ידיו, מותש. “זה מקדם, זה מבריא. זה גם אמור להיות יותר קל לאט לאט”.

“אני רוצה כבר להיות אחרי הכל”. קמה אילה, מתחילה לשטוף כלים. “כלומר- אחרי שהטיפול כבר ישפיע, מבין?”

“ברור”.

“ואני רוצה גם לעבור טיפול על הפחד מהטיפול”.

“אדרבה”.

“לא. אבל בלי ללכת לטיפול בשביל זה”.

—

לא לכל התאומות יש קשר כל כך קרוב. חן והודיה יודעות להעריך את זה מאד.

“תגידי חן, מה הסיפור שלך?” הן יוצאות להליכה היומית שלהן, חבושות בנעלי ספורט ובבגדים זהים. אחת ההנאות היותר גדולות שלהן זה להראות בדיוק אותו דבר, כולל גומיית השיער החומה שעל ראשן.

“מה הסיפור שלי? סיפור חיי את מתכוונת?”

הודיה צוחקת. “אחת פגשה אותי, אמרה שבאת אליה בסמינר, שאלת אותה איך קוראים לה וברחת”.

“יעלי לוינסון?”

“כן”.

“את יודעת מי היא, הודיה?”

“ממש לא”. היא שותקת כמה שניות. “רגע, היא הבת של המורה אילה?”

“בדיוק”.

“את לא אמיתית”. מורידה הודיה את נעלה, מנערת ממנה אבן חצץ קטנה. “אז מה רצית ממנה?”

“רציתי להעביר לה מכתב אנונימי לאמא שלה. אבל זה נהיה כבר לא אנונימי, אז לא העברתי”.

לתגובות

[מיכל פוקס (דיכובסקי)]

סיפור חמוד ומעניין. הקריאה מאד קולחת ונעימה.

אישית הייתי ממליצה להשתמש במשלב שפה גבוה יותר. זה מעלה את הרמה לדעתי.

[ש ו]

תודה מיכל.

את מתכוונת לדיבורים של הגיבורים?

[ש ו]

פרק ל”ב

הזקן יצא מהבית, לוקח איתו עגלת קניות מרופטת וכובע מצחיה גדול. “במקרה הצורך, אתה יכול להכנס לבית וליטול מה שאתה צריך”. הוא אומר לגדעון לפני שיוצא.

גדעון משועמם עד מוות. חסרה לו התנועה שהיתה ברחוב, והקירות פה לא מספקים אותו. אולי יצא קצת לבית של הזקן. ‘במקרה הצורך…’ אמר לו הזקן, אז עכשיו יש לו צורך.

ריח של רהיטים ישנים מעורב בבישום אויר עדין חודר לנחיריו, שעה שהוא יוצא לבית והוא מנסה לחשוב האם הריח לטעמו.

דפיקות על דלת הבית מנערות אותו מהרהוריו. הוא פותח. גבר עם תיק צד גדול עומד בדלת.

“דואר רשום”. מגיש לו האיש מכתב ועט. גדעון מסתכל עליו, שוקל מה לעשות.

‘אני הרי אחד מדיירי הבית’, הוא חושב. לוקח את העט וחותם, נכנס חזרה לבית, מניח את החבילה על אחת הכורסאות בסלון.

מעניין לעשות סיור בבית, חושב גדעון. נקיפת מצפון קלה עולה בו אך הוא מתנער ממנה מיד. נגיד שהייתי צריך טישו, הוא אומר לעצמו, עובר בין החדרים, מתבונן.

ליד חדר השינה של הזקן הוא נעצר. ‘נגיד שהייתי צריך טישו מחדר השינה’ הוא פותח את הדלת, מסתכל סביב.

חדר יפה ארגן לו הזקן. גדעון נכנס פנימה, מביט בחפצים שעל הכוננית. יש שם מסגרת עם תמונה ישנה של ילדה קטנה, מתקן למפתחות ואלבום קטן. הוא פותח את האלבום. זה כנראה הזקן בצעירותו, הוא חושב. תמונה של אדם בשנות השלושים בערך, עם אישה וילדה- אותה ילדה שבמסגרת…

רשרוש קל מהדלת מקפיץ לו את הדופק. “אבאלה!” הוא פולט ומסתובב במהירות.

“אבאלה שלך רחוק עכשיו מלהציל אותך”. זועם הזקן. “באיזו רשות אתה מדפדף בחפצי?”

“חשבתי שתחזור הרבה יותר מאוחר”. אומר גדעון בקול, סוגר את האלבום.

“יש לך דרך חצופה מאד לבקש סליחה”. נשען הזקן על המשקוף. “באמת הייתי אמור לחזור יותר מאוחר ולא לתפוס אותך על חם, אבל הגעתי הנה לקחת את האשראי ששכחתי. אני מבקש סליחה שלא התחשבתי בך”.

“אני מצטער. אני מצטער”. נאנח גדעון, מתקדם לכוון היציאה מהחדר. “רק הייתי משועמם. זה גם לא כל כך מענין אותי”. הוא משתחל בין הזקן לדלת.

“כשתלמד להיות פחות חצוף יהיה לך יותר טוב”. קורא הזקן אחר גבו המתרחק, אך גדעון כבר נכנס ליחידה, נועל את הדלת פעמיים.

“יניב?” הוא מחייג את המספר. “שכחת מהחברים ש’ך?”

“לא תאמין, אבל אני בדיוק בדרך אליך”. אומר יניב. “אתה עכשיו בגבעת זאב, נכון? עשרים דקות אני אצלך”.

עשרים ואחת דקות לאחר מכן צועק לו הזקן שחבר שלו הגיע.

מסתבר שהשניים כבר הספיקו לדבר ביניהם. “סיפרתי לו…” מסתכל פרץ על יניב. ” שהחבר שלו הרשה לעצמו לחטט לי בחדר”.

“יפה…” אומר גדעון בקול, מבחין בזווית העין בחבילה שעל הכורסא. הוא קופא. אולי לא היה צריך לחתום? אולי היה צריך לשאול קודם את הזקן? רק זה חסר לו שהזקן יתעצבן עליו שוב. צריך להעלים אותה, הוא מחליט בפזיזות.

“הוא הסכים איתי…” אומר לו הזקן. “שזאת לא התנהגות. ושפעם לא היו מעזים להתנהג ככה”.

“יפה…”. אומר שוב גדעון, שקוע בשלו. הוא מתקדם לעבר הכורסא.

“החבר שלך נראה יותר עדין ממך”. מסתכל הזקן על יניב. יניב משועשע.

“יפה..” צועק גדעון בקוצר רוח, לוקח את החבילה במהירות ומחביא מאחורי גבו.

“אולי הוא ילמד אותך קצת נימוסים”. ממשיך הזקן הנודניק לצלוף בו, לא שם לב למתרחש.

“אולי”. צועק גדעון ביאוש. “בוא יניב, כנס”. הוא הולך הפוך עד החדר, סוגר את הדלת מאחוריהם ופולט נשיפת הקלה. “אוי, אלוקים…”

“שיגע אותך, אה?” לא מתאפק יניב מלצחוק. “מה זאת החבילה הזאת”.

“זה?” הופך אותה גדעון. “אין לי שמץ”.

—

פוטי:

אמא מרימה אותי, מצחיקה אותי ופתאום מתחילה לבכות חזק. מענין מה קרה לה, אולי נפל לה המוצץ?

[ש ו]

פרק ל”ג

“הלו?” כשהוא מנסה להסוות את התרגשותו, מתקשר יוחאי למסור מידע על הנמרים.

“שלום. עם מי אני מדבר?” עונה לו קול מחוספס.

“אני יוחאי. ושניה, אני מעלה גם את אשתי לשיחת ועידה, היא גם רוצה לשמוע”. הוא מקיש על ‘ועידה’. “זהבה, את איתנו?”

“כן, יוחאי. כבר ענו לך?” עולה קולה של זהבה.

“כן. אז עכשיו אני אדבר. טוב זהבה?”

“בסדר”.

“אני שומע”. מתרווח השוטר על הכסא, משועשע. חושיו מאותתים לו שהשיחה הולכת להיות מעניינת.

“אז ככה”. חופן יוחאי את זקנו בידו – התנועה החביבה עליו. “התקשרתי, זאת אומרת- התקשרנו…” “אתה התקשרת, יוחאי”. מתערבת זהבה.

“לא משנה מי התקשר” מנסה השוטר לזרז תהליכים. “דבר”.

“אז התקשרנו בכדי לתת מידע על הנמרים הגנובים”.

‘אולי יצא מהם משהו’, מיטיב השוטר את תנוחתו. “דבר”.

“אנחנו, כלומר אשתי ואני”, “אומרים אני ואשתי, יוחאי”. מתערבת שוב זהבה. “זהבה, ככה לא נתקדם”. “טוב”. “אז אני ואשתי, זהבה, היינו לפני שבוע, ביום שני, בגן החיות”.

באמת נשמע שיש להם מידע. “ו..?”

“ובדיוק הגיע אלינו העובד של גן החיות, והראה לנו את הנמרים החדשים, כלומר הגורים. הסתכלנו עליהם טוב. אחד היה קטן, חום כהה כזה, ואחד היה יותר גדול, חום בהיר. שניהם היו בלי פסים, בגיל הזה אין להם פסים”.

“אוקי, ו…?”

“מה “ו”? תארתי לך אותם בפרטי פרטים. זה לא מספיק לך?”

“לא אדוני. איך זה מקרב אותי למצוא אותם?”

“עכשיו תדע את מי לחפש, איך לחפש”.

“אתה רציני אדוני? נראה לך שלגן החיות אין תמונות שלהם? אנחנו צריכים מידע איך היה נראה הגנב, איפה הם נמצאים עכשיו, כאלה דברים”.

“אז מה אתה רוצה ממני? נראה לך אני עוקב אחריהם?”

“הממ… אדוני, אני לא יודע מה לומר. זה כל הקונספט של בקשת מידע מהציבור”.

“אני לא יודע מה זה קונספט ואל תבלבל לי את השכל. אני נתתי לך מידע ואני רוצה כסף. הזמן שלי יקר, יכולתי להיות בעבודה עכשיו”.

“הוא עובד במשרד עורך דין”. מתערבת זהבה.

“יופי, כל הכבוד. אם יהיה לך מידע חשוב- תתקשר לפה עוד פעם, טוב?”

טריקת טלפון מהדהדת עונה לו תשובה.

“יוחאי, אתה טרקת?” שואלת זהבה, נדהמת. יוחאי תמיד אומר לה לא לטרוק טלפונים אפילו אם עצבניים מאד.

“כן, זה הוא טרק והוא לא יכול לענות לך”. מנגב השוטר דמעות צחוק. “צהריים טובים, גבירתי”.

—

מיומנה של יעלי-

מה אתה אומר, יומני?

מבולבלת טיפה, אני…

זה טוב להיות עמוקה?

לתשובה ממך, מחכה…

לתגובות לחצי כאן

[ש ו]

פרק ל”ד

ריני היא בת יחידה, ומאז שהתייתמה זה נהיה בולט פי כמה.

אבל אף על פי שמעשית היא בודדה ונמצאת זמן גדול מהיממה לבד, היא לא מרגישה בדידות.

דמותה של אימה חסרה לה מאד ואין יום שהיא לא כואבת עד היסוד את חסרונה, אבל יש לה מספיק אנשים שקרובים אליה כדי להרגיש טוב.

“אבא, מה נשמע?” היא נכנסת הביתה. אבא שלה למשל, קרוב אליה מאד מאד.

“ברוך השם רינילה” בוחן יוסי את ביתו. הוא יכול לזהות בשנייה איזה יום עבר עליה. גם כי היא שקופה, גם כי היא חשובה לו מאד וגם כי הוא די מומחה בזה. “מה איתך? מה את מספרת?”

“המנהל עדיין לא מגיע”. היא משתפת. “אף אחת לא יודעת מה איתו. אומרים שהוא לקח הלוואות בשוק האפור, צבר ריביות של מיליונים וברח לחו”ל…”

“ה’ ירחם. מסכן”. הוא נאנח ומצקצק בשפתיו. “אם רק הייתי יכול לעזור לו…”

“אומלל”. מסכימה איתו ריני.

“בואי, רוצה לאכול?” מפנה יוסי את השולחן.

הם מתיישבים לאכול ארוחת צהרים קנויה, יום שלישי זה היום שקונים אוכל, יוסי מסיים את העבודה בשעה מאוחרת יחסית ואין לו זמן להכין ארוחה.

הם מפטפטים בנינוחות, נהנים להעביר ביניהם חוויות, דעות וידיעות.

“אבא, יש לי שאלה…” אומרת ריני פתאום, נועצת את המזלג בדג.

“כן”. היא נראית קצת נבוכה, מעניין.

“אני קצת… מפחדת לשאול”. מסתכלת עליו ריני.

“אז תשאלי עם לפחד”. הוא צוחק, מפזר מלח על הפתיתים.

“אתה צריך לומר לי שאני לא צריכה לפחד”. היא צוחקת גם, מנגבת את שפתה עם מפיון. “תכלס, אבא, למה אתה.. לא מנסה ל..חפש שידוך?”

יוסי נאלם. מזלגו נעצר באמצע הדרך לפה. “אה?” הוא פולט.

היא נבהלת מחוורונו. אוף, האימפולסיביות שלה… למה היתה צריכה לשאול בכלל?

“את רוצה שאתחתן?” הוא שואל בקול נמוך, מניח את המזלג.

“אני לא יודעת אם אני רוצה”. אוף. היא סתם הרסה לאבא שלה את מצב הרוח. “סתם, עניין אותי”.

“אני מבין”.

הם אוכלים, עושים את עצמם שקועים באוכל.

“קניתי טבעת יפה, מצאתי בזול”. היא מנסה להעביר נושא.

“אני שמח”. הוא פזור דעת.

“רוצה לראות?” היא שואלת, מנסה להחיות את השיחה.

“את מה? אה. את הטבעת? כן, בטח”.

“טוב, אני אראה לך אחר כך”. חבל לבזבז את זה עכשיו.

היא מסיימת את האוכל בשתיקה, “אני הולכת לישון קצת, להתראות אבא”.

אחרי שעה וחצי היא מתעוררת ונכנסת לסלון בחשש.

יוסי, ששמע את צעדיה, עוטה על עצמו הבעה קלילה מיד. “הצלחת לישון?” הוא מדפדף בעיתון, כאילו הוא באמצע קריאתו.

“כן”. היא מפהקת.

“יופי. רוצה להראות לי את הטבעת?”

היא יוצאת להביא אותה, והוא שב להיות מהורהר.

“הנה”. מפתיעה אותו ריני, שמה לב להבעתו.

“אצילי ומקורי”. מתפעל יוסי, מקווה שהיא לא הבחינה בפזרנותו. “ממש כמוך!” הוא מוסיף.

היא צוחקת. “אבא, סליחה ששאלתי…”

“מה? אה. בסדר”. אנחה גדולה נפלטת ממנו.

לתגובות

[buksboimnechami]

תודה על הסיפר המדהים שלך! העומק שלו. הזרימה

פשוט מדהיםםםם מחכה בקוצר רוח להמשך!!!!

הזוי שזה הסיפור הראשון שלך…לא להאמין

[ש ו]

נהנית לקרוא!

תודה נחמי!

[ש ו]

פרק ל”ה

גבריאל ושימי חומקים מהבניין לקראת חצות הלילה, מנסים לא להראות.

שימי תומך בגבריאל והם הולכים פסיעה פסיעה, נעצרים מידי כמה דקות למנוחה.

“אתה בטוח שכל האנשים המשיכו לחיות כרגיל כשאני שכבתי שם כמו עציץ?” מסתכל גבריאל על הרחוב.

“מסתבר”. נאנח שימי.

“לא ייאמן”. פולט גבריאל, מרגיש חולשה וסחרחורת.

“אני חושב שאתה צריך להתחיל לצאת מהבית, אפילו בכח”. שימי מחליף יד, אבא שלו די כבד וזה קשה לתמוך בו. “אבא”, הוא לוחש פתאום בבהילות. “שכטר מגיע מולנו, מה לעשות?”

“בוא נסתובב בטבעיות”. לוחש גבריאל בחרדה, מקרטע את הסיבוב, הם מדברים כאילו בניחותא.

“המנהל? אני רואה טוב?” מגיע אליהם שכטר, נרגש.

שניית התלבטות, וגבריאל מקרטע חזרה באנחה. “תגיד אתה אם אתה רואה טוב. מה שלומך, שכטר?”

“אז לא ברחת מהארץ?” סוקר אותו שכטר בעיון.

“אני נראה לך בחו”ל?” נאנח שוב גבריאל. “מה איתך, מה עם הילדים?”

“מעצבנים”. חותך שכטר. הם כבר דיברו על זה אלף פעמים, גבריאל הזה סתם מנסה להסיט את הנושא “אתה מסובך עד הצוואר עם כספים שמעתי, אה?”

“האמת שכטר, אני קצת ממהר..” איך אני מתפטר ממנו, איך?

“זה ממש לא קל”. מתעלם שכטר. “פנית לארגוני עזרה וכאלה?”

גבריאל חושק שפתיים, עם אנשים כאלה צריך פשוט לשנות נושא בכח. “למה מעצבנים הילדים שלך?” הוא שואל.

“עזוב. אז שמעתי אתה לא מגיע כבר בכלל לסמינר..”

זה לא ילך בלי לחתוך, מבין גבריאל. “שימי, לא מחכים לנו כבר?” הוא שואל בבהלה מעושה. “בטח”. משתף איתו שימי פעולה.

“אף אחד לא יאמין שפגשתי אותך”. מנענע שכטר את ראשו, מסרב לעזוב את טרפו.

“להתראות שכטר”. מתרחק משם גבריאל, מובס.

“מה קרה? נחפזת חנה לקראתם. “למה כבר חזרתם?”

“אולי תשאלי קודם למה יש אנשים חסרי טקט בעולם”. נרגז גבריאל, מתיישב בחולשה על הכורסא.

“למה יש אנשים חסרי טקט?” ממלמלת חנה, מרתיחה מים.

“כי ככה העולם מעניין”. מתערב שימי בצחוק, מוריד את הסוודר.

“עוד ענין כזה ואבדנו”. נשען גבריאל אחורנית. “תביא איזה עיתון, שימי”.

שימי ממהר להביא עיתון, וחנה נכנסת לסלון, כוסות תה בידיה. “תשתה, גבריאל”.

“לפחות יש אנשים שמאזנים את המצב”. אומר לה גבריאל בחיוך. “את, שימי..”

“העיקר שאתה מחייך”. מניחה חנה את הכוסות.

“עם אשה כמוך ודאי שאני מחייך”. מפרגן לה גבריאל.

חנה לא שואלת איך עד עכשיו הוא לא חייך אפילו שהיא אשתו. “אתה חוור, גבריאל”.

“וזה יפה לי?” שימי נכנס עם העיתון “זה טוב, אבא?”

“העיקר משהו לקרוא, תודה שימי”. הוא עובר על המאורסים. “פשש.. אני רואה שצימרוט התארסה”.

“מי זו צימרוט?” מתיישבת חנה על הספה.

“תלמידה שלנו, בי”ב..” מתאפק לא לומר ‘בעייתית’.

“בת 19 כולה?” שואל שימי.

“אפילו 18”. אומר גבריאל. “העיקר מצאה את זיווגה”.

“ההגון”. מוסיף שימי. “טוב אבא, אני זז, אביגיל מחכה לי”.

“להתראות שימי”. נושק גבריאל לבנו. “תודה שבאת…”

לתגובות- תודה!

[ש ו]

פרק ל”ו

“אילה לוינסון, בת 37”. מציגה אילה את עצמה למטפלת הרגשית. היא מתהלכת בסלון, הפלאפון מוצמד לאוזנה והיא מרימה את הכתף כדי לתמוך בו.

“אילה, אני אשמח מאד להכיר אותך”.

‘אני לא’ חושבת אילה ובקול אומרת “אז מתי את יכולה?”

“שבוע הבא, יום חמישי, מתאים לך?”

אילה מהרהרת. “כן”. היא מתבוננת במראה בסלון, מסדרת את מטפחתה.

“מצוין, אז קבענו. מחכה לך..”

“תודה”.

אילה לוחצת על ניתוק בחוזקה, מסתכלת על הפלאפון הדומם. היא לא מאמינה שהיא עשתה את הצעד הזה… סחרחורת פתאומית תוקפת אותה והיא מתיישבת על הספה, שוקעת בה.

הפלאפון רוטט. היא קמה באנחה, בודקת את הצג; ‘אמא של דיויד’. אין לה כוחות עכשיו, היא תחזור אליה אחר כך. היא מחכה שהצליל ייגמר ומתיישבת שוב.

חצי דקה עוברת והפלאפון מצלצל שוב. אילה מסתכלת, עוד פעם ‘אמא של דיויד’. “כן אמא”. היא עונה. אם היא מתקשרת פעמיים אולי משהו קרה.

“אילה? למה לא ענית?”

“כי לא הייתי ליד הפלאפון”. משנה אילה מהאמת מפני דרכי שלום. “מה נשמע?”

“בקרוב תוכלו לדעת מה נשמע יותר מקרוב”. המבטא של השויגער בולט יותר כשהיא מרוגשת.

“מה זה נקרא? אתם טסים?” אוי לא.

“בדיוק”. מריעה השויגער. “איך ידעת? שבוע הבא כבר נהיה אצלכם, נראה אתכם סוף סוף”.

“יפה. ו… איפה תהיו?” מגששת אילה. “כלומר- תתאכסנו?”

שניה של שתיקה מכיוון השויגער מלחיצה את אילה, רק לא מה שאני חושבת שהיא תגיד.

“חשבנו שאצלכם”. אומרת השויגער לבסוף למרבה הזוועה. “מה את אומרת?”

אלוקים.

“מה אני אומרת?” קולה צרוד. “שזה רעיון מענין”.

“ידעתי שתשמחו!” האשה הזאת לא מבינה רמזים. “רק תוודאי אצל דיויד, הוא בטוח ירצה גם. הטיסה בשבוע הבא, יום חמישי”.

“אני לא יכולה”. פולטת אילה בלי מחשבה. אויש, איזה טיפשה אני.

“מה את לא יכולה?” תמהה השויגער.

“אמרתי פה לאחד הילדים”. מאלתרת אילה מהר, שוב מפני דרכי שלום. “אני לא יכולה לספר סיפור”. היא אומרת ליתר בטחון, מסתכלת על הקיר.

“אוקי, beautiful, מחכים כבר להיות אצלכם. אז תשאלי את דיויד, כן?”

“בטח, להתראות”.

אוף. אין לה כח להתקשר עכשיו עוד פעם למטפלת הרגשית כדי לשנות את היום, הספיקה לה פעם אחת.

“דיויד, ההורים שלך רוצים לבוא לארץ, שבוע הבא”.

“באמת? איזה יופי”.

“עוד יותר יופי שהם רוצים לבוא לפה, להתאכסן פה בבית”. קולה של אילה נואש, דיויד מסתכל עליה. “ומה את אומרת?” הוא מגשש.

“אין כל כך ברירה. אני לא אגיד לא”.

“חבל שזה רק ‘אין ברירה'” נפלט לו מהפה. היא מסתכלת עליו, מתלבטת אם לקחת ללב את מה שאמר ולעשות מזה ענין. ‘אחרי הכל זה ההורים שלו’, היא מנסה להכנס לראש שלו, ‘והוא רוצה שיהיה לי כיף איתם’. “טוב, נראה”. היא אומרת במאמץ. “אולי אני אהנה”.

—

מיומנה של יעלי;

סתם שיר שכתבתי-

יש אחת

לגלוטן רגישה

ויש אחת

לרעשים,

יש אחת

עקצוצים מרגישה

כשנפגשת עם אנשים…

יש כזאת

שרגישה לחלב,

כל אחת היא שונה, יומני.

אבל יש אחת

שרגישה היא מאד

מאד רגישה לשני…

לתגובות

[פצצת אנרגיות (כבי)]

וואו איזה סיפור מדהים!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

מחכה כבר לפרק הבא!!!!!!!!

אהבתי את הביטוי של כל הרגשות

נתת לי להרגיש מה הדמויות מרגישות

ממש התחלתי למצא את עצמי בחל דמויות

להתחיל להבין את הסביבה שלי שלא כולם כמוני

שאנחנו שונים וכל אחד רואה את העולם והרגשות ממקום אחר

תודה מחכה כבר לפרקים הבאים!!!!!!!!!!

את אלופה מירי גם הכתיבה הזורמת גם היחס לפרטים הקטנים פשוט מושלם!!!!!!!!!!

[ש ו]

תודה כבי,

איזה כיף לקרוא את ההתרשמות שלך..

שמחה מאד שזה גם תרם לך!💗

[ש ו]

פרק ל”ז

אנשים חושבים שגניבה זה כסף קל ומהיר, מהרהר יניב. הולכים- גונבים- מוכרים- מרוויחים… וואי כמה שהם טועים! איזה מלאכת מחשבת היה צריך כדי לסדר הכל…

היה צריך ראש יצירתי במיוחד כדי לכסות את כל הבעיות שעלולות לצוץ… שאלות רבות הטרידו אותו- איך יוכל למכור את הנמרים? איך יוכל לדעת שמדובר בקונה רציני, איך יוכל לוודא שהוא לא ישדוד אותו, ואיך יוכל לוודא שהוא מגיע למפגש עם הקונה ולא למארב מתוכנן של המשטרה…

אז דבר ראשון לפני שהגיע הביתה, ביום הגניבה, הוא הניח את הנמרים בדירת חדר ששכר כמה ימים לפני כן בשכונה מרוחקת.

אחר כך הוא פרסם ברשת האפילה תמונה של הנמרים בעלות של 20 אלף דולר, 10 לאחד. את כל מי שהתמקח איתו על המחיר הוא הוריד, גם את אלו שלא היו רציניים הוא פסל, נשאר בסוף עם כארים- ערבי ממולח שהסכים למחיר והיה נראה רציני. כארים היה מרוצה ונחה דעתו לדעת שיניב הוא הגנב כששלח לו לבקשתו תמונה של הגורים עם העיתון היומי.

לאחר דין ודברים הם סיכמו שכצעד בונה אמון, הם יפגשו בלטרון, וכארים יעביר לו דמי רצינות של אלף דולר. המפגש נועד לכך שכארים לא ינסה לשדוד את הגור באלימות עוד לפני התשלום.

לאחר שהמקדמה תועבר הם יפגשו שוב, הפעם יחליף הגור הראשון ידיים, כארים יתן בעדו תשעת אלפים דולר וישלם מקדמה נוספת על הגור השני, הפעם נועד המפגש כדי לחזק את האמון בין הצדדים. יניב יביא למפגש רק גור אחד כדי שכארים לא יבוא עם כנופייה וישדוד אותו משום שבכך יסתום את הגולל על האפשרות לקבל לידיו את הגור השני. רק במפגש שלישי ואחרי המקדמה השנייה, יוכיח כארים את עצמו כקונה אמין, ויקבל את הגור השני תמורת תשעת אלפים דולר נוספים.

אז עכשיו הוא בדרך למפגש הראשון, התרגשות מפעמת בו. אם הכל ילך כראוי, תהיה זו עדות נוספת למשנת חייו – שכל יכול לסדר לך את החיים!

הוא יורד מכביש 1 ימינה לצומת לטרון, פונה שמאלה. קצת לפני הגשר הוא נעצר, מחכה.

הוא מהרהר בכך שגם אם טעה וכארים הוא בעצם סוכן משטרתי ו”הפגישה” היא בעצם מארב, אין להם מה למצוא בביתו.

שתי דקות לאחר מכן נעצר אופנוע טימקס חדש לגמרי לידו, רוכב האופנוע חבוש קסדה הדורה יורד ממנו, נראה צעיר שלא חסר לו כסף.

“יריב?” פונה אליו הרוכב במבטא ערבי בולט. אז הוא כארים? יפה. הוא קרא לעצמו יריב ברשת, חושש להזכיר את שמו במפורש.

“כן. כארים?”

“כן”. עיניו השחורות של כארים סוקרות אותו בעיון.

יניב מושיט יד, מחכה.

כארים מתכופף, מוציא מכיס הברך שלו חבילת שטרות עטופה גומיה דקה. “קח, תספור”.

יניב סופר, מבליח מידי כמה שניות מבטים אל כארים. “אוקי. נסכם ברשת על המפגש השני”.

כארים מניד בראשו, עולה על האופנוע ונעלם בשאגת מנוע אדירה.

לפני שיוצא יניב מהבית למפגש השני הוא מאכיל את הגור ומלטף את פניו. נראה שהוא התחבב על הגור, והוא מרגיש צביטה קטנה על הפרידה העתידית.

הוא נוסע שוב באותה הדרך, לפניו נוסעת ניידת של משטרת התנועה. הוא מגביר את הווליום של המוזיקה ומגחך לעצמו בקול. שוטרי התנועה לא חולמים מה הוא מחביא בתא המטען.

הוא רק מדמיין את הפרצוף שלהם אם היו מגלים את אחד הנמרים שכל הארץ מחפשת אחריהם מציץ מהקופסא..

שוב הוא עוצר בצומת לטרון. גם הפעם הוא הקדים קצת, מעדיף לחכות הוא לכארים.

חריקת גלגלים נשמעת ויניב מזדקף, מביט בכארים שבא לקראתו.

כארים שולף מכיסו מעטפה, מושיט אותה ליניב, הוא סופר. 10 אלף כפי שסוכם, צהלת סיפוק פראית מהדהדת בליבו.

הקופסא עוברת ידיים. כארים פותח אותה, בקושי מצליח להסתיר את להיטותו. הוא מסתכל על הגור ביראת כבוד, מעביר על פניו לטיפה בגב אצבעו. מיד לאחר מכן הוא ננער, חוזר לעצמו. הוא מעמיס את הגור על האופנוע, מניד בראשו לעבר יניב ונוסע לדרכו.

כעת נשאר רק החלק השלישי בעסקה, משפשף יניב את ידיו, הוא מדליק סיגריה לפרוק את המתח. אחרי שתי שאיפות הוא נמלך בדעתו ומסתלק משם במהירות.

אחרי שגם המפגש השלישי עובר בהצלחה ומעטפה נוספת ובה תשע אלף דולר מונחת לבטח תחת מזרונו, שוכב יניב במיטתו, חיוך עולה על פניו. מי היה מאמין שיהיה אחרי הכל כש20 אלף דולר מונחים בכיסו, אה?

—

פוטי;

איזה מענין! פתאום אני שם לב שאם אני פותח את הפה- המוצץ נופל לי…

לתגובות

[נעמה]

קוראת את הסיפור שלך, ונהנית מכל פרק!

הזרימה, והתוכן יוצרים שילוב מנצח.

מחכה להמשך…

[ש ו]

פרק ל”ח

כמעט בלי סבלנות חיכה דן, חבר ותיק עוד מימי הילדות של פרץ, לתגובה על הדואר הרשום ששלח לו. בכל שעה עגולה הוא הסתכל בטלפון לראות אם פרץ מתקשר, אולי סוף סוף הוא רוצה להחמיא לו על הקלטות ששלח.

כעבור 3 ימים מורטי עצבים החליט להתקשר אליו בעצמו.

“פרץ, עליך לא הייתי חושב ככה!” הוא אומר במקום ‘שלום’.

“מה? אתה מוכן להסביר לי מה על מה אתה מדבר?” פרץ מחבב את דן עד שהוא מתחיל עם המשחקים שלו.

“בשמחה ובטוב לבב. קשה לך להגיב על הקלטות?” נשמע דן ממורמר וכעוס.

“אילו קלטות? דן, אם אתה לא מסביר לי מה אתה רוצה ממני”. פרץ מהרהר באיזה איום לנקוט, “אני טורק עליך את הטלפון”.

“קיבלת את הקלטות ששלחתי לך, בתוספת מכתב הסבר. למה לא הגבת, משהו?” רועד קולו של דן.

בום. טריקה.

פרץ מתיישב באנחה על הכורסא, מנדנד את רגליו בעצבנות. יצא מדעתו דן עם ההצגות שלו. הוא מדפדף בעיתון הפרסומות שעל השולחן, מנסה להסיח דעת.

שתי דקות מספיקות לו להרגע.

“כן?” הוא מרים את הטלפון שהתעורר לחיים שוב.

“שמע פרץ. שלחתי לך דואר רשום, אמרו לי שחתמת שהגיע. לא הגיע אליך?”

“לא”. חותך פרץ בקולו, נוקש על השולחן.

“אז למה אמרו לי שחתמת?”

“חלמו בלילה”. זועם פרץ.

“טוב. אני אברר את זה עם הדואר”. משנה דן את קולו. “על כל פנים, סליחה שהאשמתי אותך בחינם”.

“נו, אין דבר”. מתרצה פרץ.

“אז במקום המכתב אני אספר לך על פה מה שכתבתי לך”. מחנן דן בקולו.

“אדרבה”.

“יש לי נכד, בנה של ביתי שרית”. משתף דן בקול דרמטי. “ש-איך אומרים? יצא לתרבות לא טובה”.

“ירחם ה'”. מניח פרץ יד על מצחו.

“אמן”. עונה דן. “סוף דבר, עלה בדעתי רעיון כיצד להחזירו למוטב”.

“כמה סטירות והוא יחזור”. ממליץ פרץ, מלקק את אצבעו בכדי להפוך דף בעיתון.

“מסתבר שהשיטה הזו לא עבדה”. נאנח דן מקירות ליבו.

“כנראה לא נתנו מספיק. אז מה השיטה שלך?” מגלה פרץ התעניינות.

“נו נו שיטה, רעיון”. מוחה דן.

“אל תזלזל בעצמך”.

“לא מזלזל. על כל פנים, היו באמתחתי קלטות ישנות, עוד מהיותי בחור. שרתי בהן שירי רגש ונשמה”.

“יפה”.

“כן. אז חשבתי להביא אותן לנכדי- אריאל קוראים לו, בתקווה שהשירים יעוררו בליבו רגשות לחזור בתשובה שלימה בעזרת השם”.

“מה אני אומר לך דן? רעיון מקסים. אז אלו הקלטות ששלחת לי?”

“בדיוק. אני מאד מקווה שהן לא נעלמו אלא רק עדיין לא הגיעו אליך”.

“נקווה לטוב”.

“אז אני אברר עם הדואר את העניין. להשתמע פרץ”. סוגר דן את הטלפון.

“כל טוב”. אומר פרץ לטלפון הדומם.פרק ל”ח

כמעט בלי סבלנות חיכה דן, חבר ותיק עוד מימי הילדות של פרץ, לתגובה על הדואר הרשום ששלח לו. בכל שעה עגולה הוא הסתכל בטלפון לראות אם פרץ מתקשר, אולי סוף סוף הוא רוצה להחמיא לו על הקלטות ששלח.

כעבור 3 ימים מורטי עצבים החליט להתקשר אליו בעצמו.

“פרץ, עליך לא הייתי חושב ככה!” הוא אומר במקום ‘שלום’.

“מה? אתה מוכן להסביר לי מה על מה אתה מדבר?” פרץ מחבב את דן עד שהוא מתחיל עם המשחקים שלו.

“בשמחה ובטוב לבב. קשה לך להגיב על הקלטות?” נשמע דן ממורמר וכעוס.

“אילו קלטות? דן, אם אתה לא מסביר לי מה אתה רוצה ממני”. פרץ מהרהר באיזה איום לנקוט, “אני טורק עליך את הטלפון”.

“קיבלת את הקלטות ששלחתי לך, בתוספת מכתב הסבר. למה לא הגבת, משהו?” רועד קולו של דן.

בום. טריקה.

פרץ מתיישב באנחה על הכורסא, מנדנד את רגליו בעצבנות. יצא מדעתו דן עם ההצגות שלו. הוא מדפדף בעיתון הפרסומות שעל השולחן, מנסה להסיח דעת.

שתי דקות מספיקות לו להרגע.

“כן?” הוא מרים את הטלפון שהתעורר לחיים שוב.

“שמע פרץ. שלחתי לך דואר רשום, אמרו לי שחתמת שהגיע. לא הגיע אליך?”

“לא”. חותך פרץ בקולו, נוקש על השולחן.

“אז למה אמרו לי שחתמת?”

“חלמו בלילה”. זועם פרץ.

“טוב. אני אברר את זה עם הדואר”. משנה דן את קולו. “על כל פנים, סליחה שהאשמתי אותך בחינם”.

“נו, אין דבר”. מתרצה פרץ.

“אז במקום המכתב אני אספר לך על פה מה שכתבתי לך”. מחנן דן בקולו.

“אדרבה”.

“יש לי נכד, בנה של ביתי שרית”. משתף דן בקול דרמטי. “ש-איך אומרים? יצא לתרבות לא טובה”.

“ירחם ה'”. מניח פרץ יד על מצחו.

“אמן”. עונה דן. “סוף דבר, עלה בדעתי רעיון כיצד להחזירו למוטב”.

“כמה סטירות והוא יחזור”. ממליץ פרץ, מלקק את אצבעו בכדי להפוך דף בעיתון.

“מסתבר שהשיטה הזו לא עבדה”. נאנח דן מקירות ליבו.

“כנראה לא נתנו מספיק. אז מה השיטה שלך?” מגלה פרץ התעניינות.

“נו נו שיטה, רעיון”. מוחה דן.

“אל תזלזל בעצמך”.

“לא מזלזל. על כל פנים, היו באמתחתי קלטות ישנות, עוד מהיותי בחור. שרתי בהן שירי רגש ונשמה”.

“יפה”.

“כן. אז חשבתי להביא אותן לנכדי- אריאל קוראים לו, בתקווה שהשירים יעוררו בליבו רגשות לחזור בתשובה שלימה בעזרת השם”.

“מה אני אומר לך דן? רעיון מקסים. אז אלו הקלטות ששלחת לי?”

“בדיוק. אני מאד מקווה שהן לא נעלמו אלא רק עדיין לא הגיעו אליך”.

“נקווה לטוב”.

“אז אני אברר עם הדואר את העניין. להשתמע פרץ”. סוגר דן את הטלפון.

“כל טוב”. אומר פרץ לטלפון הדומם.

לתגובות

[ש ו]

פרק ל”ט

אילה מתיישבת על הכורסא, נבוכה עד למאד.

הפגישה הוקדמה ביום אחד, מחר אמורה השוויגער להגיע לארץ והיא תוכל לקדם אותה בבואה.

“שלום אילה”. למטפלת הרגשית יש קול חם ומראה מרושל- אבל מושקע. אף סולד ועיניים חומות, קטנות. “אז אני אביטל, כמו שאת יודעת…”

“שלום”. פולטת אילה, מרגישה עקצוצים בכל גופה. זה מה שעוברות כל הנשים שהולכות לטיפול?

“רוצה לספר קצת על עצמך?” כשאביטל מחייכת, רוקדת לה גומה אחת בלחי הימנית.

“לא כל כך”. מצחקקת אילה.

פניה המקשיבות של אביטל לא מסגירות את הפתעתה. “אני… פשוט.. זה… קשה לי פה”. נושפת אילה “את מבינה?”

“בטח”. מבינה אביטל.

“מה בטח?” קולה של אילה מתריס.

“זה מאד מובן שקשה לך”. בוררת אביטל את מילותיה. “זה לא קל. במיוחד בפגישה ראשונה, ובמיוחד למי שלא אוהבת כל כך לדבר על הנפש”. היא מסתכלת עליה בהכלה.

“טוב”. מתיישבת אילה עוד יותר אחורה, מניחה גם את ראשה על המשענת. “אז לי קוראים אילה, את כבר יודעת. אני בת 37, נראה לי שאמרתי לך בטלפון. אני מורה בכיתה ח’, בבית ספר יסודי. אממ.. יש לי ששה ילדים, אממ.. בעלי אמריקאי, עוד משהו?”

“באיזה גילאים הילדים שלך?” מחייכת אביטל, מנסה להקליל את האווירה.

“הגדולה- יעלי בת 16 וחצי..” אילה מסתכלת על החדר, גוונים של ורוד עתיק וחום משולבים בו באומנות, נראה שמי שעיצב את החדר היה עם טעם טוב, ועם רצון שהחדר ישדר חמימות ויוקרה…

“יפה. את נראית צעירה”.

“אני באמת צעירה, לא?” התמונה על הקיר גם היא מוצאת חן בעיניה, זה נראה לה רישום בפחם.

“כמובן”. מחייכת שוב אביטל. “רק יחסית לגיל- את נראית יותר צעירה”. היא מסבירה.

“אוקי”. נבוכה אילה, ‘היא בטח חושבת שאני סתומה’ היא חושבת. “אז אחרי יעלי- יש את יוסי, נתנאל, נחמי, ופוטי- בן 3 וחצי חודשים”.

“מזל טוב”.

“על מה?” מסתכלת אילה על אביטל בתמיהה.

“ילדת ממש עכשיו, לפני 3 חודשים..”

“אה, כן”. מסמיקה אילה, ‘היא כבר בטוחה שאני סתומה’. “תודה”.

“גידול קל אילה. אז את אוהבת להיות מורה?”

“כן, מאד”. משקרת אילה, מוציאה את שערות הפאה הצידה.

“יפה”. משנה אביטל תנוחה. “אילה, חשוב לי לומר לך, פה זה מקום שאני לא דנה אותך בכלל, לא מסתכלת עליך ממקום של שפיטה, רק שומעת ומנסה לחשוב יחד איתך על כל ענין מכל הצדדים וההבטים. תרגישי הכי בנוח לספר מה שאת רוצה, כמה שאת רוצה. פה את יכולה להביא את עצמך- איך שאת. כמובן שהכל תהליך,” היא נעצרת, לוקחת נשימה עמוקה. “וייקח זמן ליצור אמון בינינו, אבל אני לא רוצה שתחששי מלהביע את עצמך בכל צורה שהיא…”

“אוקי. זה באמת נראה לי יקח זמן”.

“בלי לחץ. תקחי את הזמן שלך. יש לי סבלנות”.

“מצוין”.

—

חברות של חן אומרות שהיא כנראה בחצר, ונגנבות ליעלי ולריני שש דקות מההפסקה עד שהן מוצאות אותה קופצת בחבל, משולהבת.

“חן”. קוראת יעלי. חצי מהחברות של חן מסתכלות לעברה.

חן יוצאת מהמשחק, מסמיקה. “באת להחזיר לי את הכסף על הבגד?”

“כן”. מגישה לה יעלי שטר של מאתיים.

“תודה”.

“תודה לאחותך”. אומרת יעלי, מנידה בראשה לשלום.

“את לא דומה לאמא שלך, את יודעת?” עוצרת אותה חן , מביטה בה בעיון.

“את מכירה את אמא שלי?” אז לכן היא חפשה אותי, מתחיל להתבהר לה.

“בטח”. המילה טעונה בקצוות.

“היא הייתה מורה שלך?” מנחשת יעלי.

“של אחותי”. חן מסתכלת על הבנות שממשיכות לשחק.

“אז למסור לה דרישת שלום?” מנסה יעלי לסגור את השיחה.

“א.. עדיף שלא”.

הן שותקות, מבטיהן מתמודדים.

“אז אני אמסור את הכסף לאחותי”. מנסה גם חן לסיים.

“מעולה. להתראות”. סוף סוף.

לתגובות

[ש ו]

פרק מ’

כבר הרבה זמן מהרהר ישכר בגדעון, רוצה כל כך לעזור לו, להוביל אותו למקום טוב יותר.

ישכר רק מחפש את ההזדמנות המתאימה, הוא מרגיש שגם גדעון נהיה בשל יותר לשינוי.

היום בבוקר הוא החליט פשוט לצאת עם גדעון, לאן שלא יהיה, ולתת לה’ להוביל את השאר.

‘כבר זיהיתי את הבעיה של גדעון’ מהרהר ישכר בדרך. ‘יש לו את הבעיה של חלק ניכר מהציבור, שבאה לידי ביטוי אצל אחוז קטן מהם.. הם לא מרגישים שה’ אוהב אותם… דבר שבהכרח גורם לכך שגם אם הם קיבלו חינוך טוב או גילו את ה’ בעצמם ורק רוצים לעבוד אותו כל היום, אין להם מספיק אנרגיות בשביל זה’. משאית חולפת לידו, הוא מאט, נותן לה לעקוף אותו. ‘כמה כבר יכול בן אדם לעשות משהו שהוא לא מחובר אליו באמת? איך יכל גדעון לקיים מצוות ולעבוד את ה’ כשלא הרגיש חיבור?’ הוא נכנס לרחוב של גדעון, מזהה את הבניין מרחוק.

‘רובם’ נעצר ישכר, מדומם מנוע. ‘מסוגלים לעבוד את ה’ בצורה מונחית שכל. כל עוד זה מסתדר להם שכלית, הם לא צריכים שהרגש יהיה תואם עד הסוף’. יוצא מהרכב, נועל. ‘אבל אנשים כמו גדעון- אם משהו לא מסתדר להם רגשית, ודאי אם מלכתחילה הם מגיעים עם חוסר רגשי, הם לא יוכלו להתמיד בעבודת ה’ לאורך ימים בלי לסדר את הבעיות’.

“גדעון?” הוא מגיע ליחידה, מפתיע אותו.

“ישכר?” קורא גדעון “איזו הפתעה!”

“בוא, גדעון. אני לוקח אותך לגן הוורדים לאיזו שיחה פתוחה. מחכה לך שתתארגן..”

אז עכשיו הם כאן. גן הוורדים שקט בשעה זו, והם מחפשים מקום עם צל. “הנה, שם”. מצביע ישכר, גדעון מגיע אחריו.

הם מתיישבים על ספסל בפינה צדדית, מביטים זמן ארוך על הגן.

“על מה אתה חושב?” מפר ישכר את הדממה.

גדעון מביט על הפרחים “לא על משהו מיוחד”.

“מה המשהו הלא מיוחד?” ישכר משער שגדעון יאהב את החפירה הזו.

גדעון ממצמץ. “אני מסתכל על הפרחים”.

ישכר שותק, מחכה.

“הייתי רוצה גם ככה- להפתח כבר”. פותח גדעון את ידו כהדגמה, הוא משער שישכר רוצה להמשיך לדבר איתו על עבודת ה’ שלו, ושמח על ההזדמנות.

“מה מפריע לך להפתח ולמה אתה רוצה להפתח?” עוזר לו ישכר.

“אמרת שהיהדות לא היתה ‘טעימה’ לי, כי היה לי ‘קורונה'”. מסתכל גדעון על ישכר.

“נכון”.

“אז אני לא מפסיק לחשוב על זה”. אומר גדעון, מהרהר בימים האחרונים. “זה אומר שכל אותם שנים שעבדתי ונלחמתי בשיניים ובציפורניים על לימוד תורה, קיום מצוות, תפילות, חגים ושבתות…” הוא עוצר, שואף אוויר. “בעצם עשיתי משהו שיכול היה להיות מאד חווייתי, ממלא ומספק”, הוא נעצר שוב, משחזר שנים של מלחמות עם עצמו. “והרגשתי רק צער, לחץ, עצבים…” דמעות תסכול מופיעות בעיניו. “איך אתה מסביר את זה?”

“גדעון, אפשר לשאול אותך שאלה?” מגשש ישכר. הוא מפחד לשאול, לפתוח את הנושא, אבל נראה לו שכדי שגדעון יגיע למסקנות הוא יהיה חייב להיות מודע ולהתחבר לכאבו.

“איך אומרים? לשאול אפשר”. מצחקק גדעון, חושש. האויר נהיה קריר, הוא מצטמרר.

פיו של ישכר נפתח ואז נסגר. “גדעון”. הוא אומר לבסוף. “הרגשת פעם שאוהבים אותך?” ה’ יעזור שהוא לא פותח דברים שיהיו מידי קשים לגדעון.

צחוק מר נפלט מפיו של גדעון. “לא חושב”.

אוי, זה כל כך כואב…לא בטוח שגדעון בעצמו יודע כמה זה כואב… “אני מצטער לשמוע”. הוא אומר.

“זה מה יש”. פורש גדעון את ידיו. כבר מזמן השלים עם זה שהוא לא הרגיש אף פעם שהוריו מאושרים בקיומו, שאי מי אוהב אותו באמת.

ישכר מניח יד על כתפו, הם שותקים כמה דקות.

“יש כאלה שכן מרגישים אהובים?” עיניו של גדעון עצובות. הרבה פעמים בחיים שאל את עצמו איך זה הולך במשפחות אחרות, הרבה פעמים גם נתקל בילדים אהובים ומסופקים, אבל לא באמת הפנים שקיימת מציאות אחרת, שיתכן שגם הוא יהיה כמותם.

“כן, גדעון”. כואב לישכר לענות כך, אבל נראה לו שאין ברירה אלא לעמת את גדעון עם הכאב הזה.

“אז…” דמעות זולגות כעת בחופשיות על לחיו של גדעון, ישכר מתכווץ. “למה… רק.. אני..?”

“שאלה טובה”. הוא מוציא מכיסו טישיו, מביא לו.

“ומה התשובה?” אין מרירות בקולו של גדעון, רק כאב עמוק מאד. אולי פתאום נקלטת במוחו משמעות הדברים. נופל לו האסימון שהעולם המשיך כרגיל, נשם אהבה, התקדם, והוא נשאר ככה שנים, חסר וצמא כל כך.

“אולי אני אחדד את השאלה שלך, גדעון. למה הקב”ה, שהוא אבא של כולם, ואוהב את כולנו בשווה, נתן לחלק אנשים חיים טובים, ולך- חיים כאלה..”

גדעון שותק לרגע, מהרהר. “בדיוק”. הוא אומר “ואתה יודע מה אני עונה לעצמי על זה? שה’ חילק את הטוב לאנשים שמגיע להם טוב, ולי- בגלל שלא מגיע לי טוב”. הוא דומע שוב . “אז..” הוא לא מצליח להמשיך.

“אתה יודע שזה לא הולך שה’ נותן למישהו כי מגיע לו”. אומר ישכר ברכות.

“לא?”

“ממש לא”.

“אז אם כולם לא בהכרח טובים יותר ממני- למה הם קיבלו חיים טובים?”

“זאת שאלה טובה, אבל לא זאת הנקודה. הנקודה היא שאתה חושב שאתה לא טוב, שלא מגיע לך.. זה הדבר שצריך שינוי”.

“אני באמת חושב ככה”.

“אתה צריך לדעת קודם כל שה’ אוהב אותך הכי בעולם, אתה הילד המיוחד שלו!” גדעון בוכה. “מגיע לך או לא- זה ענין אחר”. ממשיך ישכר. “קודם כל תדע שאתה אהוב, רצוי, בן של המלך!”

“קשה לי להאמין בזה”.

“תחשוב על תינוק שנולד עם מום כלשהוא. זה בגלל שלא מגיע לו? הוא לא הספיק אפילו לחטוא!”

“אולי בגלגול הקודם שלו הוא חטא”. מחייך גדעון מבעד לדמעות.

“לה’ יש חשבונות רבים. אנחנו לא יכולים להבין הכל. אנחנו רק יודעים שאנחנו הילדים שלו, ובטח אתה- ילד כל כך נדיר, שהתאמץ להתקרב אליו כל כך הרבה שנים, למרות הקושי ולמרות שלא הרגיש מזה סיפוק”.

כעת גדעון נמס מבכי. הוא מעביר במוחו שנים של סבל, ייאוש, נסיונות, נפילות…

“אתה לא חושב שאתה ה-ילד המיוחד של ה’?”

“לא יודע, אולי”.

“אני שמח לשמוע שזה כבר ‘אולי'” אומר ישכר. “בוא, רוצה לטייל קצת?”

“רעיון”. נעמד גדעון, מאושש. הם מתחילים לטייל, נעצרים ליד האגם.

גדעון מסתכל על המים. “מים זה דבר יפה”. הוא אומר.

“מסכים”. ישכר מתכופף, לוקח אבן קטנה, זורק אותה לאגם.

הם מסתכלים בשתיקה על המעגלים שנוצרו, עד שהם נעלמים.

לתגובות

[ש ו]

פרק מ”א

“גבריאל, נראה לי שאין לך ברירה, אתה צריך ללכת לרופא..” אומרת חנה בזהירות.

“ברור שאין ברירה”. החום מלהיט את פניו של גבריאל. “אני בלחץ אז יש לי מונו, ואז אני בלחץ עוד יותר, ואז המונו חוגג! אולי נעשה לזה כותרת- ‘בלחץ מהלחץ’. הוא מגחך, מרים את השמיכה שקצת נפלה.

“זה קשה”. מניחה חנה מרק אפונה על השידה לידו. כשגבריאל ככה היא נזהרת כמה שפחות להגיב.

“תודה חנה”. על המרק או על ההשתתפות? אין לדעת.

אחרי שהוא מבין שבאמת אין לו ברירה, הוא מתארגן בכוחות לא לו, ונוסע לרופא.

חדר ההמתנה עמוס באנשים, הוא עושה את עצמו שקוע בספר, תומך את ראשו בשני ידיו לבל יראה מישהו חס ושלום את קלסתרו.

“כן שוורצבלום”. מקבל אותו הרופא. “שב”.

גבריאל מתיישב, מגיש את הכרטיס המגנטי. “יש לי מונו כבר שלושה שבועות..” הוא מספר. “בתחילה זה לווה בחום, אחר כך החום ירד והרגשתי קצת יותר טוב. עכשיו החום שוב חזר”.

“אני שומע. היו לך עוד תופעות?” מתקתק הרופא במחשב. ‘קצת אמפתיה לא תזיק לו’, מהרהר גבריאל, הוא מניד בראשו “עייפות נוראה, חולשה איומה.. מספיק?”

“אני שומע שאתה מתוסכל”. מרים הרופא את עיניו.

יפה שהוא שומע. “בהחלט. אדוני הרופא, אם לך היה מונו גם אתה היית מתוסכל. מה גם..” מסתכל גבריאל על הדלת. “שאני מנהל סמינר ואף אחד לא יודע לאן נעלמתי”.

“שוורצבלום,” מצחו הגבוה של הרופא נחרש קמטים. “היה לך לאחרונה משהו מלחיץ?”

“לפני המונו?”

“כן”.

“חוץ מהלחצים הרגילים- לא משהו מיוחד”. עכשיו הוא ישאל מהם הלחצים הרגילים.

“מממ… והלחצים הרגילים, מהם?”

איזה גאון אני. “אני מנהל, זה מקצוע די מלחיץ. חוץ מזה יש קצת לחצים בבית. אתה יודע, לא משהו דרמטי.. כספים, ילדים, חתונות..” עכשיו הוא יאמר לי להוריד מהלחץ, או ללכת לאיזה יעוץ.

“מממ… טוב שוורצבלום, מה שאני ממליץ לך זה להוריד קצת מהלחץ. לנסות לנשום ולחיות חיים יותר רגועים. כיום יש מודעות רבה לנושא ואתה יכול גם להעזר”.

שתיים אפס. “זה מה שיש לך להציע לי?” קם גבריאל. בשביל זה הוא טרח?

“זה הגורם לבעיה, אז זה הפתרון”. הרופא נראה מתנצל.

“טוב, תודה”. גבריאל יוצא כשפניו כבושות בקרקע, נכנס למכונית ומתניע. כעבור 10 דקות הוא מגיע הביתה. “חנה, אני גמרתי עם רופאים”. הוא אומר לה כשהוא עדיין בדלת.

“ה’ יעזור”. היא לא רוצה להסכים איתו, מפחדת.

“ה’ ודאי יעזור, בלי קשר לרופאים, יועצים, מטפלים, אימונים וכל מרעין בישין”. צונח גבריאל על הכורסא.

“טוב גבריאל, חיכיתי שתחזור לשמוע איך היה, אני צריכה לצאת לשיעור…”

חנה יוצאת וגבריאל מסתכל על הקירות.

הוא לא רגיל לדבר עם ה’ במילים שלו אבל פתאום הוא מוצא את עצמו לוחש. ‘ה’, תעזור לי, אנא, אני מרגיש שאני כבר לא יכול’, הוא מתנשף, אם היה בוכה לפעמים, אז עכשיו היה עושה זאת. ‘אני מרגיש גם רע בשביל חנה- שאני ככה, גם קצת עצבני.. בקיצור ה’, אני מתחנן אליך שתושיע אותי, אותנו’

הרגשה מוזרה פושטת בו כשהוא מסיים. הוא מרגיש לא נח עם עצמו, אבל יחד עם זה הוא מרגיש שעשה צעד שיכול באמת לעזור לו.

—

מיומנה של יעלי-

לפעמים

כשהשמים שופעים

וגשם יורד כמו בריכה,

יש בי הרגשה

שה’ אומר לי

אני רוצה להוריד לך

שפע של ברכה…

ולפעמים

כשהשמים בוכים

וגם אני

וגשם ארצה ניתך..

מרגישה חזק

שה’ אומר לי

אל תדאגי, אני איתך..

לתגובות