סיפור/ מ. וינברג

[מירי]

פרק מ”ג

“אני מארגן יום הולדת לגדעון…” משתף ישכר את פרץ. הוא הגיע לגדעון לביקור קצר, ומחליט לנצל את ההזדמנות. “ואני מארגן לו בהפתעה תוכנית קטנה”.

“מה זה קשור אלי?” נוקש הזקן במקלו, קצר רוח.

“התוכנית היא, שאני מקליט את האנשים שהוא מכיר אומרים לו ברכה יפה, ואז משמיע את זה במסיבת יום ההולדת”. ישכר עוצר, לוקח נשימה. “אני רוצה להקליט אותך גם- אומר לו ברכה”. הוא מסתכל על הזקן בחשש.

“ברכה?” מהמהם פרץ. “רעיון יפה, איש צעיר”.

“הנה”. מוציא ישכר נגן. “אתה צריך לומר רק כמה מילים. מזל טוב ליום הולדתך, שנים מאושרות וטובות, זה הכל. אתה נראה לי טוב מאד בזה”. הוא טופח על גבו, משמן את דרכו בחנופה.

פרץ גונח בהנאה. “תכתוב לי על דף”. הוא מביא לו מהמגירה דף ועט.

ישכר ממהר לכתוב, מרוצה.

“היום יום הולדת, היום יום הולדת, היום יום הולדת לגי אי דון”. יניב מוזיקלי מאד, ואפילו השיר הפשוט שהוא שר נשמע יפה מאד.

אויר צח חודר לראותיו של גדעון. מתי הפעם האחרונה שמישהו ארגן לו יום הולדת? לא זכור לו כזה דבר. הוא מסתכל על ישכר שמסדר את המנגל, בוחש בגחלים, ורטט של התרגשות עובר בו.

“וואלה, הפתעתם אותי! זה לא יפה”. הוא ‘רוטן’.

“חכה, יש עוד הפתעות!” ישכר מוציא נגן מכיסו, מחבר אותו לרמקול קטן. “שש..” הוא אומר.

קולו של יניב נשפך מהרמקול. “גדעון היקר”. רעשים נשמעים ברקע. “רוצה לומר לך שאתה אחלה בן אדם. מאחל לך טוב ואושר, ושתמצא את הדרך שלך. אוהב- יניב”.

ישכר מוחא כפיים במרץ וגדעון נגש אל יניב, מחבק אותו ביד אחת. “ריגשת”. הוא לוחש לו באוזן.

“הלאה” אומר ישכר, מדליק שוב את הנגן.

“גדעון”. נשמע קול נמרץ, גדעון מאמץ את אוזניו. “כיף לראות אותך כל פעם, גם בגלל הכסף…” צחקוק קל. “וגם בגלל שאתה עושה אור, קונה תסיגריות ש’ך עם חיוך מתוק כזה ועדינות. מאחל לך מזל טוב…” שניה של שתיקה. “חיים תותים לגמרי”.

“חח, חמוד..” נהנה גדעון.

“הלאה…”

“גדעון מותק”, קול בס. “תמיד אמרתי שאתה בחור זהב, עם כישורים, יכולות ורגישות לזולת. מאחל לך את כל הטוב שבעולם”.

“מי זה”? שואל גדעון, מופתע.

“אתה לא מנחש?” נהנה ישכר למתוח אותו.

“טוב, אין לי הרבה מכרים, ככה שזה לא בעיה. גלזמן?”

“כן”. צוחק ישכר, מדליק שוב את הנגן.

“גדעון, מזל טוב”, נשמע קולו הרועד של פרץ. “שנים מאושרות וטובות, אמן!”

“יפה, יפה, פרגן…” מחייך גדעון.

“תכלס הוא משוגע עליך”. אומר לו יניב.

“בוא, אל תגזים” מגחך גדעון. “רגע, מה איתך? לא ברכת אותי?” הוא שואל את ישכר.

“מה נראה לך?” אומר ישכר, מדליק שוב.

“לגדעון היקר לי מאד. ראשית אני רוצה לאחל מכל הלב- מזל טוב ויום הולדת שמח. גם יום ההולדת הספציפי היום, וגם בכללי- אתה עכשיו בתהליך של למידה, בחינה, התבוננות, כמו לידה מחדש. ועל זה אני רוצה לאחל לך- יום הולדת שמח!

שנית, אני רוצה להביע באוזניך את הערכתי. אתה בחור עמוק, רגיש ורוחני, חושב ואמיתי, שלא נותן לעצמו ללכת בזרם עם כולם. יש בך גם שנינות וזרימה שגורמת שיהיה כיף ונעים במחיצתך…

אז הרבה ברכות ומזל טוב! אוהב אותך- ישכר”.

“יאו, קיבלת ת’ברכה של החיים ש’ך” מותח יניב את ידיו.

“ממש. תודה ישכר”. גדעון באמת נרגש “הברכה יקרה לי”.

המנגל מוכן. הם יושבים סביבו, אוכלים ומפטפטים.

האווירה מתחממת. “אולי נרקוד קצת?” מציע יניב. “למה לא?” נענה ישכר. גדעון מגחך.

מוזרותו של הריקוד לא מפריעה להנאה של שלושתם, הם רוקדים כמה דקות ומתיישבים, מותשים.

“אז ישכר, מה עם כל מה שאמרת אז על היהדות?” מתעניין יניב.

“לא הבנתי, מה זה נקרא מה עם זה?” שואל ישכר.

“המשכתם לדבר על זה?” מסתכל יניב על שניהם. גדעון שותק.

“אתה רוצה להמשיך לדבר?” שואל ישכר, מדגיש את המילה הראשונה.

“אני? למה לא. זה מעניין אותי מאד”.

“אוקי. אז אני חושב שנתחיל לפצל. אני אדבר איתך בנפרד ועם גדעון בנפרד. נראה לך?”

“סבבה לגמרי”.

“אוקי. אז נתאם כבר זמן לדבר. וחבר’ה, אני חושב שכבר מאוחר. נתחיל להתפזר?”

הם אוספים את הפסולת. יניב מציע לקחת את גדעון ליחידה.

ישכר וגדעון מתחבקים. “יש זמנים שלא צריך לומר כמה נהנו בהם. זה מובן”. אומר גדעון לישכר.

“אני שמח. גדעון, יניב, לילה טוב”.

לתגובות

[מירי]

פרק מ”ד

פרץ מניח רגל אחת בצרוף מקל הסבא שלו על מדרגת האוטובוס, משעין את גופו על המקל ומעלה את כל גופו. הוא מתנשף עמוקות.

“תודה שהיה לך סבלנות בשבילי”. הוא אומר לנהג אחרי שמתיישב.

“בטח”. אומר הנהג בטוב לב. “אני יש לי סבלנות לזקנים”. הוא מתגאה. המשפט לא טאקטי במיוחד ופרץ בוחר לשתוק, הוא מפשפש בתיקו, מחפש את הרב קו. מגלה לתדהמתו שהוא איננו.

‘מרוב חפזון לצאת שכחתי אותו בבית’ הוא מכה על מצחו. מה הוא עושה עכשיו?

האוטובוס יוצא מהעיר ופרץ מחליט להתעלם. הרי בין כה וכה הוא מעל גיל 75 והוא לא צריך לשלם אלא רק לתקף.. הוא עוצם את עיניו ומניח את ראשו על גב המושב שלפניו.

היום התקשר אליו דן חברו, נרגש. “פרץ, בררתי בדואר. טרטרתי להם את השכל עד שהם העבירו אותי למי שהגיע אליך לבית להביא את החבילה עם הקלטות”.

“אז הם כן הגיעו אלי לבית?” גלגלי מוחו של פרץ עובדים במהירות.

“כן. הדוור שהגיע אליך טוען שבחור חתם לו על החבילה. כנראה זה הבחור שלך.. פעם הבאה תזהיר אותו לא לפתח עצמאות יתירה. אבל העיקר זה נמצא”.

“אני הולך כבר להעמיד אותו על מקומו”. כועס פרץ. “לפחות היה מודיע לי! מעשה שלא יעשה..” דמו עולה לראשו, מזמן חשב שגדעון הזה מביא לו רק צרות. רגע, הוא מתנער. איפה החבילה עכשיו?

בקושי נפרד מדן, דשדש במהירות ליחידה, דופק בקולות רמים על הדלת.

גדעון פותח, מופתע. “למה חתמת במקומי על הדואר הרשום שהגיע לפה?” מסתכל עליו פרץ בעוינות.

קודם כל להכחיש, חושב גדעון בבהלה. “אני? על מה אתה מדבר?”

“אמרו מהדואר שאתה חתמת לדוור שהגיע לפה. אל תכחיש…” הוא מסתכל על עיניו באיום. “תביא את החבילה”.

“אני לא יודע על מה אתה מדבר”. גדעון עושה את עצמו מתמתח מהשינה. “הערת אותי מהשינה עם טענות מוזרות.. אני לא קשור אליהם”.

כאן פרץ כבר מתחיל להתבלבל. מה קורה כאן? יכול להיות שדן עובד עליו? דן אוהב לעבוד על אנשים.. אבל זה כן היה נשמע אמיתי.. מה יעשה?

הוא פונה אחורנית בלי לומר מילה. כעבור כמה דקות היה לבוש ומאורגן, החליט לנסוע לדן בהפתעה, להסתכל לו בעיניים ולראות אם הוא משקר לו.

האוטובוס מחליק על הכביש, הנוסעים שקטים ופרץ מרשה לעצמו להתענג מהנסיעה.

מה זה? יש תחנה בין עירונית ומבקר עולה לאוטובוס!! פרץ נחרד, מנסה להתכווץ. הוא מכניס ישר את היד לתיקו, מחפש בלהיטות שוב את הרב קו, אחר שומט את ידיו, עושה את עצמו אדיש, מחכה בדריכות.

המבקר הוא אדם גבוה בעל סבר פנים קשוח וקר. הוא עובר ליד פרץ, מבקש את הרב קו.

“מותר לי לשכוח בבית פעם אחת, אדוני”. מקדים פרץ להתגונן.

המבקר מסתכל עליו בעליונות. “תוציא תעודת זהות”.

“אדוני, אולי לא שמעת טוב. אני מיהרתי היום מאד בשל דבר מה חשוב שצץ לפתע. יש לי רב קו עם חופשי ופשוט שכחתיו בבית”.

כמה נוסעים מתבוננים בהם בענין. “תוציא את התעודת זהות” מבקש המבקר שוב, קצר רוח.

“אדוני הנכבד”, פרץ נהיה אדום. “לידיעתך הנכבדת, אני מבוגר ממך ב40 שנה לפחות ויכול להיות סבא שלך. עברתי דברים בחיים…” הוא מתנשם בכבדות “פי אלף קשים ממה שאתה עברת. אתה מנסה להשתמש בכוח שלך, זה לא בסדר”.

“אדון מבקר, מותר לך לוותר לו. אל תהיה כזה קשוח”. אומר חסיד אחד שיושב מאחור.

‘המבקרים האלה’ פולט אדם בעל גוון אדמוני בכעס. “אין לך לב תגיד לי?”

“אני עושה את העבודה שלי”. מנדב המבקר הסבר. “אם לא תוציא תעודת זהות אאלץ לנקוט בדרכים אחרות”. קשה למבקר לרדת מהעץ שעלה עליו. אם היה יודע שתתפתח סערה כזאת, לא היה מתחיל עם הזקן הזה.

מהומה קמה באוטובוס. אנשים קמים ממקומם, מנסים להתערב.

“המבקרים האלה, צריכים לפטר אותם!” אומר הג’ינג’י בלהט בקול גבוה. “תקשיב, זה העבודה שלהם”. מנסה בחור עדין לסתור אותו. “נכון שזאת העבודה, אבל לא יזיק להכניס שם קצת לב”. עונה לו הג’ינג’י. “אם יכניסו לב, מזמן כל האנשים לא היו משלמים”. מגחך חברו של הבחור. “ככה אנשים מפחדים לא לתקף”.

“רבותי, עליתם לי על העצבים. אם אתם לא נרגעים אני לא ממשיך בנסיעה”. הנהג עוצר את האוטובוס בצד הדרך. לאחר 3 דקות נוספות של ויכוח סוער, הנוסעים מפנימים שאם הם רוצים להתקדם הם צריכים לשבת במקומות. רגע לפני שהנהג ממשיך בנסיעה, ניידת משטרה חוסמת לו את המעבר.

מישהו הזמין משטרה? חושב הנהג, הגזימו האנשים! לא יכולים להסתדר לבד.. הוא רואה את השוטרים עולים לאוטובוס, אבל מה קורה פה? הם עם רובים שלופים! לא מגיעים לסכסוך עם פקח בצורה כזאת!

מבטם של השוטרים רציני. שתי ניידות נוספות חוסמות את הדרך. השוטרים רצים פנימה ומתחילים לסקור את הנוסעים במבט חד.

ליד אדם שחור שיער, נראה כערבי, שיושב שותק בצד הם נעצרים. מצמוץ קל של פחד עובר בעיניו של האיש. “תעודת זהות!”

לחץ מוחשי עובר בין יושבי האוטובוס. כולם מביטים מהופנטים, מתקשים לזוז ממקומם.

“אתה בא איתנו”. השוטרים גוררים את האיש, מורידים אותו מהאוטובוס, ודממת מוות נוצרת בין הנוסעים.

נראה שהמבקר מרוצה מהסולם שנמצא לו לרדת מהעץ, בתחנה הבאה יורד גם הוא מהאוטובוס בלי לומר מילה.

למחרת כשקורא פרץ בעיתון- ‘סוכל פיגוע. מחבל נתפס בירושלים באוטובוס מגבעת זאב, קו 135, עם מטען חבלה בדרכו לעשות פיגוע’. הוא מחוויר באחת, ידיו רועדות בלי שליטה.

כמה דקות הוא יושב חסר תזוזה. ‘זה לא יכול להיות’ הוא ממלמל לעצמו. ‘זה לא יכול להיות.’

לתגובות

[מירי]

פרק מ”ה

חדר החקירות קטן ומחניק. טארק מתבונן סביב. לפני כמה דקות סחבו אותו מחדר המעצר לכאן, ידיו ורגליו קשורות.

בסך הכל שעה עברה מאז שנתפס באוטובוס, בדרכו להנחת מטען החבלה. הישראלים זריזים מאד במקרים כאלה.

הוא מעביר במוחו במהירות את ההדרכה שעבר למקרה שייתפס, הוא צריך לשנן טוב את הדברים עד שהחוקר יגיע.

‘מה שלא יהיה- אני לא נשבר!’ הוא מחליט, מאגרף את ידו בתנועה החלטית.

ג’יהאד זה בכל מחיר- אמרו לו לפני שיצא לפעולה, אתה שומר על הפה שלך במקרה שאתה נתפס, גם במחיר עינויים. הוא הנהן אז בעיניים בורקות, וגם עכשיו הוא נחוש לעמוד בדיבורו. מהפה שלו לא ייצא שום סוד, באיזה מחיר שלא יהיה. הוא חזק מספיק כדי לעמוד על העקרונות שלו! שום דבר לא ישבור אותו!

חצי השעה שחולפת עד בוא החוקר מגבשת בתוכו חוסן וגאווה, וכשנכנס החוקר הוא מזדקף בכסאו, מוכן.

החוקר, גבוה ומרשים, מתיישב מולו, מחייך חיוך זחוח. “אני יואב”. הוא אומר באבירות. טארק מניד בראשו. שני אנשים נוספים נכנסים לחדר, נעמדים בצד.

יואב מתרווח על כסאו, מבטו משדר כאילו יש לו את כל הזמן שבעולם. “אז מאיפה אתה?” קולו נינוח.

“יאסיף”. עונה טארק. “כפר יאסיף”.

“כמה אתם במשפחה?”

“חמש”.

“מה אבא שלך עושה?” יואב יודע את התשובות, הוא רק מנסה להיכנס עם טארק לשיחה.

“אבא שלי מוכר נעליים”.

“ובמה אתה עובד?” יואב בוחן כל ניע בפניו של טארק.

“אני? במוסך של הכפר”. עונה טארק. בינתיים אין לו מה להסתיר.

“את זה אני יודע”. ניצוץ זדוני מרצד בעיניו של יואב. “במה אתה עובד אחרי השעה חמש?”

“בערב”, ממצמץ טארק. “אני לא עובד בכלום. אני הולך למסגד, מתפלל…” הוא מניע את ידיו הכבולות, עוצר בכח את הדחף לגרד באפו. בהדרכה אמרו לו שהתנועה הזו מעידה על שקר שנאמר. “אחר כך אני מבלה קצת עם המשפחה”.

סטירת לחי מצלצלת מהממת את טארק, הוא מתנדנד על מקומו, נאנק.

“אל תשקר לי”. יואב לא מראה פנים כועסות או חוסר שליטה. להפך, הוא מפגין שליטה מוחלטת. “אל תעז לשקר לי עוד פעם. אני יודע טוב מאד מתי אתה מדבר אמת ומתי לא.”

טארק מחזיק את לחיו האדומה, מבולבל. זה לא כמו שהדריכו אותו לפני. נראה שהיאהוד הזה חכם ויודע טוב טוב מה שהוא עושה.

שתי שניות מספיקות לו לגבש עמדה חדשה. הוא יציג כאילו הוא נכנע ליאהוד ומספר את כל האמת, בעוד שלמעשה הוא ימציא כמה סיפורים שיישמעו נחמד…

“טוב”. הוא נאנח כאילו לאחר התלבטות קשה. “אני אספר לך הכל…” יואב משלב את ידיו, מקשיב.

“כל ערב”, אומר טארק בלחש. “אחרי התיפלה, אנחנו נפגשים בחדר צדדי במסגד. אנחנו..” הוא לוקח נשימה עמוקה. “מתכננים פעולות נגדכם. גם זה עבודה בשבילי. אנחנו מקבלים על זה הרבה כסף…”

מבטו של יואב משועשע. טארק הזה חושב שהוא עובד עליו. “כמה זמן אתם נמצאים שם?” הוא שואל בנחת.

לא מוצא חן בעיני טארק השעשוע של היאהוד. “שעתיים”. הוא לוחש, כמו מתנצל.

סטירת לחי עזה פי כמה מקודמתה מוטחת בלחיו השניה. טארק מפסיק לנשום לרגע, המוח שלו בהלם.

“אתה כל יום אחרי התיפלה הולך לבן דוד שלך- עזיז”. נוהם יואב. “אתה חושב שאני טיפש?”

דמעות. דמעות חצופות ובוגדניות מטפסות לעיניו של טארק, פורצות החוצה. הוא מנסה לשלוט בהן בכל כוחו אך נשבר מהר מאד. יבבות עזות ממלאות את החדר, טארק מאבד שליטה על עצמו.

“לא התכוונתי…” הוא בוכה. “אני מצטער. אני לא אעשה את זה עוד פעם”.

“אני אגיד לך הכל”. מתרפס טארק כמו שרק ערבי מובס יודע. “את כל השמות. יש גם עוד מטעני חבלה, אני אספר לך איפה הם”.

יואב מרוצה וגם קצת מאוכזב. איפה המחבלים של פעם?! אלו שהיה אתגר לשבור אותם… היום כולם מחבלי צעצוע… שתי סטירות והבנאדם גמור…

הוא מגיש לטארק טישיו וסוכריה חמוצה. “בוא, תרגע, תרגע. הנה, קח גם כוס קולה. הכל יהיה בסדר”. הוא מוזג לו לכוס חד פעמית, מגיש לו.

טארק מנסה לשתות, ידיו רועדות. הקולה משפרת מעט את מצב רוחו. הוא מנגב את הדמעות בגב ידו.

“ספר לי מה שאתה יודע והכל יהיה בסדר”. לוקח ממנו יואב את הכוס. “קודם כל- ספר לי מה אתה יודע על עוד מטענים?” אנשי השטח של השב”כ שעומדים מאז תחילת החקירה בפינת החדר מטים אוזן קשבת יותר.

טארק שם את הסוכריה בפה, נרגע מהבכי. “בסך הכל יש עוד שלושה מטענים. הם במרתף של מארוון שוקיירי מהכפר”.

אנשי השטח לא מחכים עוד רגע. במודיעין כבר יבנו להם תיק על מארוון והבית שלו, איפה הוא ממוקם, ממה יש להזהר.. וכל שאר הפרטים. הם צריכים להיות שם הכי מהר שאפשר.

עכשיו כל שניה היא קריטית. הם מרכיבים צוות ודוהרים במהירות למקום.

—

השויגער של אילה אינה ידועה כמסודרת, ואפילו אפשר לומר שאינה אוהדת סדר. ואף על פי כן עובדת אילה לצחצח את ביתה לקראת בואה.

דיויד נסע להביא את הוריו משדה התעופה. הם סיכמו שהוא יצנתק לה 10 דקות לפני שהם מגיעים. מצחיק שהיא לחוצה מהם, הם האנשים האחרונים שצריך להיות מהם בלחץ בענין הסדר, אבל הלחץ לא מקשיב לקולו של ההגיון..

אם כבר לחשוש, זה בענין חינוך הילדים. בזה השויגער מרגישה שהיא בעלת הבית להעיר. היא גם עלולה להיות לא צפויה במיוחד. היא יכולה להחמיא ולפרגן בהתלהבות, ורגע לאחר מכן להעיר הערות בארשת חמוצה..

אילה לוקחת מטלית, מאבקת את ארון הספרים.

היא זוכרת את הפעם הראשונה שהיא התארחה אצל הוריו של דיויד, לא תשכח את ההלם שחשה כשנכנסה לבית. היה עליה לתמרן בין הקושי לעכל את המראה המבולגן שלא טרחו לסדר לכבודה, לבין הפגנת חביבות ונחמדות..

לאט לאט היא הפנימה שההרגל שם בבית הוא לחיות בתוך בלאגן. נראה שכמה שיותר הפוך שם- יש יותר שמחת חיים…

צנתוק קטן נשמע מהפלאפון. אילה מסתכלת על הבית מהצד, מרוצה. היא דופקת אצל השכנים, קוראת לילדיה לחזור.

לתגובות

[מירי]

פרק מ”ו

חן- לפני שנה.

תמיד אהבו חן והודיה להשתמש בדמיון המפליא ביניהן, כדי לשעשע קצת אנשים.

הרעיונות המקוריים היו בדרך כלל של חן. שכן אף על פי שהודיה הייתה נהנית מגוונים ועניין, ואוהדת דברים שוברי שגרה, היא הייתה שונה מאד מחן באופייה הרגוע והחלק.

חן לעומתה, שופעת מרץ, מעוף ויצירתיות, וכשהחליטה משהו לא עבר זמן רב עד שביצעה אותו.

ביום שני, כשהכל התחיל, אפילו לא עודכנה הודיה בתעלול הנוכחי, אך את פרותיו היא חוותה היטב על בשרה.

יש זמנים כאלה, שחן מרגישה שהיא חייבת, אבל חייבת לעשות משהו מקורי ומעניין- עכשיו! משהו שיזניק את האדרנלין בדמה..

יום שני היה היום הכי משמים בשבוע- חשבון, חשבון, הנדסה, דקדוק, אנגלית. יום שאפשר בקלות לצאת בו מהדעת. העובדה שהודיה נשארה באותו יום בבית כי לא הרגישה טוב, רק העמיקה את מצב רוחה העגום של חן. כיתתה של הודיה צמודה לכיתתה שלה והן נפגשות די הרבה במהלך היום, עדיין זוכות למבטים משתאים.

הצלצול נישא ברחבי בית הספר, מודיע על עוד שיעור מדכא, ובהחלטה פזיזה אחת מחליטה חן להיכנס לכיתתה של הודיה, ולהתיישב במקומה בטבעיות.

דקה אחרי שהיא מתיישבת, המורה נכנסת. חן נבהלת ממה שעשתה, אבל כבר אין לה דרך חזור. היא רק מקווה שהיא תוכל לשרוד שיעור שלם במשחק של דמות אחרת.

יש מורות שהן משותפות לשתי הכיתות- שלה ושל הודיה. אבל המורה אילה לוינסון היא מורה רק של הודיה, וחן אפילו אינה יודעת אם היא מודעת שהודיה תלמידתה- תאומה.

תחילת השיעור עובר בסדר. המורה מרצה על שוא נע, נעה הלוך וחזור ברחבי הכיתה.

ואז קורה משהו שגורם לחן להתכווץ על מקומה באימה. המורה כותבת מילה על הלוח, מסתכלת על כולן, עיניה נעצרות בה.

—

יוחאי נכנס למשרד כשחיוך זחוח על פניו. הוא מרגיש קצת שיכור. גם מעייפות- מאז הבשורה אתמול הספיק לישון רק שעתיים. וגם מאושר. הוא מיליונר אמיתי! אף אחד לא מדמיין כמה כסף יש לו!

“שלום יוחאי”. גלזמן עסוק בתיק מורכב, הוא מעיף על יוחאי מבט.

“שלום שלום! מה שלומך?” יוחאי מתקשה להסתיר את אושרו.

“ב”ה! אתה נראה שמח היום!” גלזמן מסתכל על יוחאי בפליאה. יוחאי תמיד מלא בשמחת חיים, אבל היום זה נראה קצת חריג.

“אני שמח כל יום! כל יום צריך להודות לה’!” עכשיו גלזמן בטוח שקרה משהו.

“זה בטוח. מה, לא תספר לי מה קרה שאתה ככה עליז?” מעמיד גלזמן פני נעלב.

“אני לא יכול לספר”. פורס יוחאי את ידיו. “אני..” הוא מניח אצבע על פיו. “אתה מבין?”

“לא כל כך. זה משהו סודי?”

“סודי סודי. האמת אני הייתי רוצה לספר, אבל אמא שלי הזהירה אותי שלא כדאי לי”.

“הו, נשמע מעניין!” גלזמן אדם פיקח ועורך דין משופשף. כמה שאלות חקירה מצידו והסוד יפרוץ החוצה.

“אתה לא מדמיין איזה מעניין זה!” יוחאי שם יד על פיו, צוחק.

“תן לי לנחש. עשית איזה עסקה טובה והרווחת הרבה כסף?”

“מתחמם, מתחמם..”

“אני מבין שמדובר בכסף. מה? קיבלת פתאום ירושה?”

“חם, רותח!”

“אל תגיד לי שזכית בפיס..” נשנק גלזמן.

“אששש!” מוחא יוחאי כפיים, מרוצה מאד. הוא לא סיפר, כיבד את אמא, וגם גלזמן יודע עכשיו ואפשר להתלהב איתו ביחד. “איך עלית על זה?”

“מההההההההה? אני לא מאמין!!!! בכמה מדובר?” לא הגיוני שדווקא יוחאי יזכה בפיס! אבל במחשבה שנייה- למה לא בעצם?

“תנחש”. מתיישב יוחאי על הכסא, מסתובב במהירות.

“יוחאי, אמרתי לך כבר שזה עושה לי סחרחורת”. אומר גלזמן. “מה? מיליון? סוג כזה?”

“קרררר”.

“15 מליון?”

“מתחמם, אבל עדיין קר”. מתפקע יוחאי מצחוק.

“יותר? 30 מליון”.

“חחחחחם, אבל יותר”.

“40?”

“אששש!”

גלזמן מתקרב ליוחאי, מעניק לו חיבוק חזק. “אתה בטוח שלא חלמת על זה בלילה?”

“בטח שחלמתי על זה! גם אני וגם זהבה! זהבה אפילו צעקה מתוך שינה שלא יגנבו את הכסף”. יוחאי נרגש.

“התכוונתי- זה קרה באמת, חוץ מהחלום?” גלזמן מתלבט אם להאמין. הוא יתקשר אחר כך לאמא של יוחאי, לוודא אם זה באמת קרה, אחר כך- אם יתברר שיוחאי אכן זכה בפיס, הוא יראה מהם הצעדים הבאים. יוחאי צריך עזרה בהתנהלות נכונה, בטח ובטח בדבר שגם אנשים שקולים ונבונים נופלים בו, כמו זכייה בפיס.

לתגובות

[מירי]

פרק מ”ז

חנה עולה במדרגות הבניין, נגררת. היא חזרה מקניות ומרגישה שעייפות גדולה משתלטת עליה. בהחלטה שמלווה באנחה עמוקה, היא יורדת את המדרגות שכבר עלתה, מזמינה את המעלית.

‘לא טוב מה שקורה איתי’ היא מהרהרת. אם גם היא תפול, המצב בבית יהיה עצוב ומסוכן.

מודעה צבעונית שתלויה במעלית צדה את עיניה. היא מאמצת את ראייתה. טוב שכן טוב! נכתב באותיות ורודות. שכנה יקרה, הנך מוזמנת לערב שכנות, מגבש, מהנה ומעצים! חנה מסתכלת בתאריך ומגלה שהערב יתקיים בדיוק היום. אולי זה רעיון, היא חושבת, לצאת קצת, להתאוורר.. אסור לה לעצור גם את החיים של עצמה, ולו בשביל שיהיה לה כח לתמוך בגבריאל…

ב21:00 היא כבר לבושה, עם פאה. היא רק מקווה שהכל יעבור בשלום עם הסקרנות לגבי העדרו של גבריאל מהסמינר.. אמנם רוב השכנות פה חסידיות, ולא בטוח ששמעו בכלל על המצב, אבל אין לדעת..

היא בוחרת לרדת רק ב21:45, שלושת רבעי שעה לאחר שהיה אמור להתחיל. רוצה לבטח את עצמה מפני שאלות מיותרות… אולי גם תצא מעט לפני שיגמר, זה רעיון.

כשהיא נכנסת, נראה שהשכנות באמצע ויכוח סוער, כשמרצה חביבה כלשהיא מנווטת את המהומה. היא מתיישבת בדממה, מנסה להבין את השיח.

“את מס’ 2!” לוחשת לה השכנה מהדלת ממול, שיושבת לצידה.

“מה?” לא נראה לה שהיא שמעה טוב.

השכנה צוחקת. “היא..” היא לוחשת, מסתכלת על המרצה. “מסבירה את גישת ה’אניאגרם’. זאת שיטה שמחלקת את האנושות ל9 סגנונות. אמרתי…” היא מנמיכה עוד את קולה. “שאת מס’ 2”.

“שמה זה אומר?” נשמע מעניין.

המרצה מסתכלת עליהן, הן משתתקות.

“כעת אני רוצה להציג מקרה סתמי, עם מגוון של אפשרויות תגובה..” המרצה מסיטה את הפוני של פאתה לצד. “אני אציג 9 תגובות, לפי 9 הסגנונות. תנסנה לזהות לאיזו תגובה אתן מתחברות”.

רחש נרגש עובר בין הנשים, נראה שהנושא מסקרן את כולן.

“אז ככה- את שומעת על תאונה בה נפצעו ל”ע כמה אנשים. יכול להיות אגב שהתגובות מעט מוקצנות, אבל תנסנה להתחבר לרעיון.

מס’ 1- ‘צריך להזהיר את הילדים שיזהרו יותר בכבישים.. באיזה כביש זה קרה? מי אשם בתאונה?..”

“זאת אני”. אשה סמוקת לחיים מהנהנת בהתרגשות. “נכון”. אומרות כמה שכנות לצידה, מחייכות. “אבל אני גם מרחמת על הפצועים”.. כמעט נעלבת מס’ 1, “בוודאי”, מחייכת אליה המרצה. “אנחנו אומרות את התגובות הדומיננטיות יותר, מספר 1 מתעסק בעיקר בצד המעשי, כמו שהסברנו. מעניין אותו צדק, סדר, מה למעשה..” “ו..זה טוב?” שואלת השכנה, מבויישת. “אנחנו לא באות לומר מה טוב או לא טוב”. מסבירה המרצה בסבלנות. “אנחנו באות להראות איך כל אחת מתנהלת בחיים לפי סגנון אישיות שונה..”

“הלאה, מס’ 2..” ממשיכה המרצה, מעיפה שוב את הפוני. חנה מטה אוזן, סקרנית. “אוי ואבוי! בטח האנשים שנפגעו צריכים עזרה, מה אני יכולה לעשות למענם? תהילים? תפילות על קברי צדיקים? עזרה…”

“נשמע שמס’ 2 היא בעלת הלב הכי טוב..” אומרת אחת גבוהה עם פאה בלונדינית, מס’ 4, בחמיצות. “אויש נו, באמת..” מהסה אותה אחת עם מטפחת אבוקדו. “אמרו לכם שזה סגנונות אישיות!” “גם מס’ 2..” אומרת המרצה. “שעוזרת תמיד לכולן, יכולה לפעול לאו דווקא מלב טוב, אלא מה שמניע אותה זה הצורך שיזדקקו לה..” העניין מעורר סערה קטנה. המרצה סופקת כף. “טוב, נשים יקרות. הנושא באמת מעניין, ויכול להתפתח לשעות רבות של שיח ומחקר. אני התכוונתי לתת רק הצצה קלה.. מין טעימה קטנה, יותר בשביל להנגיש משהו נחמד ופחות בשביל לעורר פולמוסים, הייתי שמחה כן, אבל אין לנו זמן כל כך..”

“אפשר לשאול אותך אחר כך שאלות על זה?” שואלת בעלת הפאה הבלונדינית. “בוודאי”. אומרת המרצה.

“אז נמשיך, מספר 3 חושבת- ‘היום בשיחה היומית שלי עם אמא שלי, אני אספר לה על התאונה… אני אספר גם לבעלי, מעניין מה הוא יגיב..”

“שוב, כמו שאמרנו,” מקדימה המרצה את הדיבורים. “מספר 3 הוא חברותי, ונשען על הערכת הסביבה בעיקר”.

“אבל במקרה הזה זה לא הערכה”. מעירה שכנה אחת הערה טיפשית. “נכון”. נאנחת המרצה, היא רגילה כבר לשיח עם נשים שלא חושבות קצת לבד. “ציינתי הסבר לאופי הכללי. מספר 3 חי על אינטראקציות חברתיות, זה יכול להגיע בצורת הערכה או בצורת שיח סתמי. הלאה, הגענו למספר 4”.

“זאת אני”. לוחשת הבלונדינית. “בטח היא תגיד שהיא תרחם על הפצועים..” “מספר 4 תכנס לרגשותיהם של הפצועים, של משפחותיהם, אולי אף של מי שעשה את התאונה, יכול להיות שהיא תרגיש רצון אף לעזור להם רגשית עם התחושות”.

“אוף, איזה טיפוס קשה זה”. מעווה הבלונדינית את פרצופה. “נכון”. מסכימה המרצה. “טיפוס 4 הוא טיפוס עמוק, ויותר מורכב, אך גם יכול יותר להשתתף רגשית בחוויותיו של זולתו. הלאה, מספר 5 הוא שוחר ידע; ‘מעניין כמה פצועים היו, איך עשה הנהג את התאונה ומה הציון הבטיחותי של הרכב במבחני ריסוק…” אף אחת לא מראה סימני הזדהות והמרצה ממשיכה. “מס’ 6- אוהב להיות נאמן ומסור. ‘אני צריכה לבקש מבעלי שייזהר יותר, ולהתחיל לקחת בעצמי את הילדים למוסדות הלימוד…” מספר 7 הוא טיפוס אוהב חיים וחברה. האמת, בגללל שזה מקרה כזה, קשה למצוא פה תגובה מתאימה לטיפוס 7.”

“אולי באמת הייתי צריכה להביא מקרה אחר”. מהרהרת המרצה בקול. “פחות נוגע למשהו קשה שהתגובה הראשונית של כל אחת עליו היא- ה’ ישמור, מסכנים הפצועים”. הנשים מהנהנות, מרוצות. “אז אני לא מדברת על התגובה הראשונית, ואל תקחו זאת אישית. אני רק באה להציג את הסגנונות, אוקי?

“וכמו שאמרתי בהתחלה”, היא מוסיפה. “לכל מספר יש כמה רמות של אופי. יש רמה גבוהה- בה הבנאדם מתנהג עם אופיו ברמה גבוהה של מיצוי האישיות והסגנון שלו, וישנה רמה נמוכה. אני מציגה שלל תגובות שיכולות להוות את כל הרמות. אז אנחנו במספר 8. מספר 8 אוהב לשלוט, להוביל.. ‘אני אצא עם הרכב שלי לתת עזרה..’ או- ‘צריך לדווח על כך..’

“זה בעלי..” כמעט משתפת חנה את היושבת לשמאלה, אך נעצרת ברגע האחרון. לא חסר לה לפתח שאלות על גבריאל. היא ממשיכה להקשיב, מרותקת. “מספר 9 הוא טיפוס רגוע, שוחר הרמוניה ושלווה. התגובה שלו תהיה- ‘אוי ואבוי, ה’ יעזור..’ ולמהר לשכוח מהעניין.”

המרצה מסיימת, קמה ממקומה. שתי נשים ממהרות אליה. “סליחה..” “כן”. היא מאירה להן פנים. “אני מזדהה עם שני טיפוסים שהזכרת, ולא רק אחד”. “ואני לא מצאתי את עצמי בשום טיפוס..” אומרת השנייה.

“לא הדגשתי באמת, יכול להיות שילובים. כל אחד הוא שילוב של לפחות שני מספרים, רק בדרך כלל מספר אחד מהמספרים הוא המאפיין העיקרי שלו..”

הן ממשיכות לדבר וחנה מנצלת את ההזדמנות. “אני צריכה ללכת”. היא מתנצלת. ממהרת לעזוב.

היא חוזרת הביתה מהורהרת. היה כל כך טוב להתרענן קצת! היא צריכה לשתף את גבריאל במה שהיה, מעניין מה הוא יאמר..”

לתגובות

[חני ברים]

מירי נשמה מה קורה?…

מעריכה יותר מתמיד את התקתוק:)

[מירי]

מעריכה שאת מעריכה!🙂

נראה, אולי אני עושה הפסקה קצרה..

[י]

לאאאאאאא,

מדי יפה בשביל הפסקה פליז.

[חני ברים]

תמיד זה קורה לסיפורים היפים————😣

למה מה יש? איך אני יכולה לעזור?…😉

[מירי]

חח, הפרגונים נותנים כח..

[מירי]

שכויח

סורי..😓

[שושי]

😭😭

עם הודעה כזו את צריכה לדאוג לנו למלאי טישו…

נקווה שזו תהיה הפסקה רק, וגם כמה שיותר קצרהה

[מירי]

כיף לקרוא,

מקווה גם😶

[פצצת אנרגיות (כבי)]

קראתי את הסיפור שלך ופשוט לא יכולתי להפסיק!

כל מילה, כל פרט, כל תפנית בעלילה גרמו לי להרגיש כאילו אני חלק מהסיפור עצמו.

הייתי כל כך שקועה בעולם שיצרת, עד שפתאום… זה נגמר.

אני מתחננת בבקשה, אל תעצרי!

יש לנו עוד כל כך הרבה שאלות, כל כך הרבה רגשות שלא נבנו.

אנחנו לא יודעות מה קורה הלאה עם הדמויות, איך הסיפור הזה מסתיים???????

הוא כמו מסע, ואנחנו באמצע המסע שלך.

להפסיק עכשיו זה כמו לעזוב את האמצע של סרט מותח,

זה פשוט לא הוגן כלפי הקוראות סתכלי איך כולם נהנות!!!!!!!

בטוחה שעוד המון קוראות ונהנות ופחות אם אופי להגיב!!!!!!!!!!

יש בך ובכישרון שלך דרך העברה מסרים מושלמת לסיפור הזה.

אני בעיקרון לא אוהבת לקרא ספרים זה כל הסביבה שלי תעיד

אבל את הסיפור שלך אני קוראת את פשוט מעבירה את כל הרגשות בתוכו

נסחפתי אליו לא מסוגלת להתנתק!!!!!!!!

בבקשה, אל תתני לנו לחכות זמן רב מדי.

בציפייה ע-נ-ק-י-ת להמשך,

כבי שאוהבת אותך ואת הכישרון שלך 🥰💞

[מירי]

ממש טוב לי לקרוא! מילים שנותנות כח!

בעז”ה אחזור…

[מירי]

פרק מ”ח

“אילה, את מבשלת נפלא!” מחמיאה השויגער על האוכל. אילה הכינה בשר ביין עם אורז וירקות מאודים, לכבוד ארוחת הצהריים הראשונה עם הוריו של דיויד.

כולם גמרו לאכול וכעת נשארו רק שתיהן על יד השולחן.

“תודה”. כן, מותר לומר שהיא נהנית מהמחמאה.

הסלון נקי ונעים, ריח טוב של אוכל עדיין נמצא באוויר. פוטי על הרצפה, מנסה לזחול ללא הצלחה…

“אבל..” מתחילה השויגער. אילה נאנחת. למה חשבה שזה יסתיים במחמאה?

“זה לא בטיחותי איך שאת מבשלת”. פוסקת השויגער.

“כלומר?”

“את שמה את פוטי קרוב מידי לסירים. שמן רותח עלול להינתז וחלילה לפגוע בו. את לא חושבת?” השויגער קמה, מרימה את פוטי מהרצפה ומניחה אותו עליה. אולי רוצה להוכיח שהיא שומרת עליו טוב.

אילה מאדימה. “אני חושבת שהוא במרחק מספיק”, ‘גבירתי השויגער’, היא מוסיפה במחשבתה.

“אז מה תכננת לגבי השבע ברכות של איתמר? את מכינה משהו?” כמו תמיד, כשהשויגער מגיעה למבוי סתום בו אינה יודעת איך להמשיך, היא עוברת נושא באלגנטיות.

“לא יודעת”. מפטירה אילה בשקט. היא רוצה שהשויגער תקלוט שקשה לה לקבל כאלה הערות. היא לא יכולה לעבור בקלות על ביקורת.

“מה זה נקרא? שירה לא דברה איתך?” השויגער שלה לא מבחינה בדקויות, חושבת אילה. אין בשביל מה לנסות לעשות פנים חמוצות.

“היא דיברה”. היא אומרת, שוב בשקט.

“ו..?” השויגער לא מבינה למה אילה מקצרת פתאום בדיבור.

“אני צריכה לחשוב אם אני רוצה לבשל או לקנות משהו מוכן”. אילה מסבירה בנדיבות.

“אהה. תעשי רק מה שטוב לך, אילה. כן?”

“כן”.

השיחה נתקעת. כמו תמיד במצבים כאלו- הופך פוטי להיות מוקד. “הוא גדל כל כך”. אומרת השויגער, מגרה את סנטרו. פוטי צוחק.

“כן, ברוך ה'”. אילה מנסה גם כן לשעשע את פוטי. נראה שהוא נהנה מתשומת הלב הכפולה שנפלה עליו פתאום.

אילה מהרהרת. מסכן פוטי, הוא לא מקבל את כל מה שהוא צריך. היא כן מנסה לתת לו תשומת לב ככל יכולתה, אבל מרגישה כל הזמן מצפון. כאילו היא לא מספיק טובה.

“… לא אמרתי לך את זה עד היום, משום מה”. מסיימת השויגער, מסתכלת על אילה.

אילה מתנערת. אויש, היא לא שמעה את תחילת המשפט! מה לעשות? לומר שלא הייתה מרוכזת? לא נעים.. “מממ..” היא מהמהמת כתגובה.

“אני באמת לא יודעת למה לא אמרתי לך..” משתפת השויגער משהו לא אמיתי. בתת מודע היא כן יודעת למה היא לא אמרה.

אוף. חבל שפספסתי את המידע… לומר עכשיו שהיא לא הקשיבה? כבר באמת לא נעים.. היא שותקת.

“את שמת לב לזה?” שואלת השויגער בהתעניינות.

“כן”. היא מהמרת. מסתכלת על השויגער בחשש.

“זה לא כזה נורא, אה?” השויגער נרגעת, נראה שלא כל כך אכפת לאילה.

“אממ..” אוף! מה לא כזה נורא? ואיך היא יוצאת מהפלונטר הנורא הזה למען ה’?

השויגער מתבוננת באילה, חוששת. אילה כן נראית מתלבטת. אז אולי זה כן נורא?

“זה כנראה לא כזה נורא”. המילים יוצאות לאילה מהפה, היא מסמיקה. מקווה שלא הסגירה את עצמה, וגם מקווה שלא אמרה על משהו נורא שהוא לא.

משהו לא סגור עם אילה בנושא הזה, מהרהרת השויגער. מה הקשר לומר ‘כנראה’? מה היא אמורה להגיב עכשיו? “יש לדיויד כל כך הרבה מעלות,” היא מצחקקת לבסוף, “שזה לא כזה משנה, אה?”

אילה בהלם. אז מדובר על דיויד? מה יש לו, ירחם ה’? משהו שהיא לא יודעת? היא צריכה לנסות להוציא את המידע באומנות. “אמ.. במה זה מתבטא, ה..דבר הזה?”

“במה זה מתבטא?” השויגער מהורהרת. “את לא רואה לבד?”

“אני רואה”. ממהרת אילה להצהיר. “אני רוצה לשמוע גם ממך!”

“זה יכול להתבטא, שאני מדברת איתו, והוא מרחף באמצע.. אבל באמת, דיויד כל כך מקסים! זה רק חסרון קטן.. האמת, זה לא חסרון בכלל! זה אפילו מעלה!”

אילה משתעלת. עוד מעט היא תשאל למה זה מעלה, עכשיו חשוב קודם לברר מה זה. “את מדברת על הריחוף שלו? על הקשב והריכוז שלו?”

“כן, אמרתי לך”. מתפלאת השויגער. “כשהלכתי איתו לאבחון, לא האמנתי שאלו יהיו התוצאות”.

“מה חשבת שהם יהיו?” מנסה אילה מכיוון אחר. טוב לדעת שדיויד מאובחן עם בעיית קשב וריכוז, אחר כך היא תעבד גם את המידע.

“אני יודעת? חשבתי שהוא סתם ילד קצת רחפן..”

“אני מבינה”. מחכה לדיויד חקירה יסודית ברגע שיתאפשר.

“איך אמא שלי תמיד אמרה?” משתפכת השויגער בהתנצלות. “צריך להודות על מה שיש!”

“פשש.. יפה!” אולי אני אעביר כבר נושא ודי? “מתי היארצייט של אמא שלך?” היא מבררת. כאילו זה מעניין אותה..

“את לא יודעת?” מתפלאת השויגער. אויש.. אילה מרפה ידיים. מן הפח אל הפחת. “תזכירי לי..” היא עושה את עצמה כמעט נזכרת.

“ל’ כסלו”.

“אה, נכון. לא תמיד יש את התאריך הזה..” היא מצחקקת.

“כן. זה באמת יוצר בעיה. יש שנים”, משתפת השויגער, מבטה נוגה. “שהתאריך לא יוצא. ואז אני מדמיינת שאמא שלי לא באמת נפטרה. הרי אין אפילו תאריך…”

“מממ”. לא יודעת אילה מה לומר.

“כל כך קשה לי החסר שלה! את יודעת, אין כמו אמא! השויגער שלי- אחרי שאמא שלי נפטרה, קצת מילאה את מקומה, אבל..” היא צוחקת, “אמא זו אמא, לא?”

“אממ…” מה לעשות עכשיו? להסכים או להתנגד? “אמא זו אמא”. היא בוחרת בסוף במשפט זהה.

“נכון. אבל גם לשויגער יש מקום, אה?”

“בודאי!” מהנהנת אילה. השויגער גם יודעת לבקש מחמאות כשהיא רוצה.

“תראי אותנו..” לא הרבה קורה שהבעתה של השויגער נהיית נבוכה. “אנחנו מסתדרות לא רע, אה?”

אמאלה, מה זו הפתיחות הזו פתאום? “בטח”.

נראה שהשיחה המרנינה מיצתה את עצמה. אילה צועדת למטבח, מסתכלת בחצי עין על השויגער, במטרה לרמוז לה על סיום השיחה.

השויגער קמה, מנערת את החצאית שלה. “אני הולכת לנוח. נכון פוטי?” היא פונה אליו. “גם סבתות צריכות לישון”.

הוא צוחק. אולי מגחך על השימוש שעושים בו כדי לסיים שיחות מביכות…

פוטי-

יש בבית פתאום פרצופים שאני לא מכיר.. יש אחת עם מטפחת, שכל הזמן מדברת איתי, כאילו שאני מכיר אותה..

אבל העיקר נותנים לי צומי..

לתגובות

[מירי]

פרק מ”ט

יששכר מחכה בתור לבית מרקחת, יש שלושה אנשים לפניו. הוא לוקח מספר ומתיישב.

הפל’ מצלצל. “הלו”. הוא מקווה שזה לא משהו ארוך.

“שלום הרב דונאט. מדבר פה מרדכי גלזמן”.

“שלום שלום”. לומר לו להתקשר פעם אחרת? יששכר מתלבט. טוב, הוא יראה קודם אם זה משהו קצר או ארוך..

“רציתי להעביר אליך מידע. משהו רגיש שצריך לשמור בסוד”.

אז מדובר בשיחה רצינית.. “אוקי. אני שומע. אני כרגע כאן בתור לבית מרקחת. אני משער שייקח עוד איזה 5 דקות עד לתורי…” יששכר מסתכל על האנשים שלפניו. “אתה רוצה לומר עכשיו בקצרה, או להתקשר יותר מאוחר?”

“אני אתחיל לומר”.

“מצוין. כולי אוזן”. יששכר מתרווח על הכסא, מאזין. בטח זה קשור לגדעון, הרי ההכרות ביניהם נוצרה כשניסו שניהם לעזור לו כשהסתבך עם הוריו.

“המידע אולי יפתיע אותך”.

“אוקי”. נשמע מעניין.

“אז ככה”. נאנח גלזמן אנחה ארוכה. “ההורים של גדעון..” הוא נעצר שנייה, יששכר נבהל. קרה להם משהו? “למעשה..” ממשיך גלזמן. “הם זכו בפיס”. איזה מידע מוזר שזה.

“מהה? מה אתה אומר!!!! בסכום רציני?”

“הרבה מעבר ל’רציני'”. צוחק גלזמן. “40 מליון..”

יששכר מניח יד על פיו. “מה אתה אומר..!!” הוא חוזר שוב. “זו.. זה בשורה ממש.. מעניינת, ו.. מפתיעה. וגם- משמחת”. התור מתקדם. גלגלי מוחו של יששכר נעים במהירות, מנסים לעכל ולסווג את המידע במגירות המתאימות.

“כן. זה באמת מידע מטלטל. אני זקוק פה לעזרתך בדחיפות”.

“בקשר לגדעון?” צריך באמת לחשוב על גדעון, איך הוא נכנס לתמונה.

“בדיוק. גדעון בחור רגיש. אני חושב שחייבים לעדכן אותו בכזה דבר, ולא לחכות שישמע את הסקופ מאחרים”.

התור שלו מגיע. יששכר מתלבט אם לעצור את גלזמן. רגע התלבטות, והוא מסמן בידו לאישה שאחריו לעקוף אותו. “אני שומע”. הוא מהמהם. “באמת צריך לשקול פה הרבה צדדים. מה דעתך לשכנע את יוחאי לספר לגדעון ישירות?”

“זה נושא קצת מורכב.. אני חש..”

“הרב גלזמן. תורי הגיע בבית המרקחת” התור כמעט הגיע, אבל הוא לא רוצה לעצור את גלזמן באמצע העניין. “אני לא אוכל אחר כך לדבר, אבל אני אחשוב על הדברים ואחזור אליך עם תשובה”.

“מאה אחוז. כל טוב”.

כל אותו היום מהרהר יששכר בגדעון. בקשר שלו עם הוריו, בסיבות שייצרו את הניתוק, בהשלכות ובטריגר העכשווי. לקראת תפילת ערבית, כשהוא בדרך לבית הכנסת, נופלת לו הבנה במוחו. הוא נעצר, משתאה. בהירות גדולה מציפה אותו, הוא מניח את התובנה בצד, נותן לה להתבשל אט אט.

—

חן- לפני שנה

חן מסתכלת על המורה, מבטה מפוחד.

“בואי הודיה, תנקדי לנו את המילה “תחשבו””. הודיה תלמידה מצויינת, חושבת אילה. היא בוחרת אותה ראשונה כדי שתהיה מוטיבציה לבנות לגשת אל הלוח.

חן קמה בכבדות, נגררת לעבר הלוח. איזה ברוך! היא לא הקשיבה מילה בשיעור, ואין לה מושג איך לנקד.. אבל אולי יהיה לה מזל פתאום.

אילה ממתינה, מביטה בהודיה המשתרכת בהליכה לא אופיינית.

רגע, מה זה???

ראשה הולם. היא רואה טוב?? אף פעם לא לבשה הודיה מגפונים. רק אתמול היא נאמה בכיתה הזו על מגפונים והבעייתיות שבהם, ודווקא יום אחרי שהיא מדברת על זה היא מגיעה כך? איזו חצופה!!

אילה מוחה את זיעתה, כעס ועלבון מטפסים בה. מה היא עושה עכשיו? מצב רוחה נוחת.

“הודיה, מה זה אמור להביע?'” היא מתיזה לבסוף, מצביעה על רגליה.

“מה?” מבטה של חן מבולבל ולא מבין. היא מתבוננת לסירוגין במורה ובמגפונים, מנסה להבין על מה מדובר.

“נדמה לי שרק אתמול אמרתי את דעתי על מגפונים. השמיעה שלך מצויינת בדרך כלל..”

חן מסתכלת על המגפונים, נבוכה. מה היא אמורה להגיב עכשיו? היא שותקת. “אז לנקד בלוח?” היא מבררת, מבולבלת.

“אני מבינה שאת רוצה להתעלם מהנושא הודיה. אני מסרבת להתעלם”.

“מה הבעיה?” חן פולטת את המילים מתוך לחץ.

“את עוד שואלת מה הבעיה??” אילה כועסת וכאובה. סתם היא משקיעה את כל כולה בחינוך?

“כן”. איך יוצאים מהתסבוך הזה, איך?

“אני מבינה שהחלטת לשחק ‘ראש קטן’. לא הכרתי אותך ככה.. אני חושבת שאהיה גם אני ‘ראש קטן’, אם זה מה שאת רוצה. על המגפונים עוד היית יכולה לצאת בזול, אבל על ההיתממות הטיפשית הזו- לא, ממש לא!”

אוי! אוי ואבוי!

מה היא גרמה להודיה בטיפשותה! אולי תאמר שהיא חן ודי? לא. זה מידי מסוכן ויוסיף עוד שמן למדורה.

“הודיה, את מושעית מבית הספר ליומיים. אל תחזרי בלי פתק מההורים שהם יודעים על הנעשה”.

כל אותו היום מהורהרת אילה, מתלבטת האם העונש שנתנה צודק. הודיה התעלמה במופגן מדבריה ועוד העיזה להציג כאילו אינה מבינה את הבעייתיות בדבר.. כשהיא נזכרת בכך היא מאגרפת את ידיה מבלי משים בכעס. סתם חשבה שהיא תלמידה מחונכת, חבל..

לתגובות

[a-sher]

זו תגובה על כל הסיפור עד כה 5 פרקים

כתיבה קולחת, נוגעת, יש לך את זה. מזכיר קצת את אחת הסופרות הידועות. את עוד תהי גדולה.

[מירי]

תודה, התפרגנתי!☺

מעניין איזו סופרת התכוונת..

[מירי]

פרק נ’

“יוחאי?” קולו הבס של גלזמן מקפיץ את יוחאי משקיעותו בעבודה.

יוחאי שומט את הדפים שלפניו, מניח יד על ליבו, מרגיש את הדופק המהיר. “תגיד לי, אתה נורמ..” הוא פולט ומתחרט. לא ככה מדברים לבוס.

“אתה נורמלי באמת”. הוא מתקן, נבוך. “פשוט הבהלת אותי כמו לא יודע מה”.

גלזמן מבליע חיוך. “מצטער ידידי”. הוא מניח יד על כתפו של יוחאי.

“סולח, בוס”. נראה שיוחאי מנסה לתקן את הרושם שעשו מילותיו.

“העיקר שאנחנו ידידים, אה?” גלזמן אוסף כוסות קרטון ריקות מהשולחן, זורק לפח.

“אני צריך לנקות פה!” קם יוחאי מהכסא.

“צודק”. גלזמן מסמן ליוחאי לשבת. “שמע, רציתי לדבר איתך בנוגע לזכייה בפיס”.

“מה, אתה צריך הלוואה?” פניו של יוחאי מזדרחות כשהוא חושב על הרעיון.

“לא, תודה”. גלזמן רושם לעצמו שצריך לדבר עם יוחאי בדחיפות בנושא הזה, הוא צריך לקחת יעוץ איך להתנהל נכון עם הררי הכסף שנפלו בחלקו . “רציתי לשאול..” הוא אומר בזהירות. “מה חשבת לעשות עם גדעון בנושא?”

“אני לא מבין. מה יש לעשות איתו?”

“קודם כל, סיפרת לו?”

“אמרתי לך שאמא שלי אמרה לא לספר לאף אחד”. יוחאי מסדר את הפאות מאחורי אוזניו. “גם לך לא סיפרתי!” הוא זוכר בפרוש שהוא לא גילה לו. גלזמן ניחש לבד.

“אני מבין. אני חושב שאמא שלך לא התכוונה לגדעון. הוא צריך לדעת מכך”. אתמול הוא דיבר עם אמא של יוחאי, אימת את הזכייה. חבל שלא ביקש ממנה לומר ליוחאי לספר לגדעון.

“היא לא אמרה לי- ‘חוץ מגדעון'”. מתעקש יוחאי.

“אתה יודע למה כדאי לספר לו, יוחאי?”

“לא”.

“הוא יכול להעלב אם ישמע שזכיתם, ולא סיפרתם לו..”

“למה להעלב?”

“טוב. אני מציע שתשאל את אמא שלך מה היא אומרת. אולי אפילו אני אתקשר אליה עכשיו, לידך”.

“לא, בשום פנים. היא תכעס עלי שסיפרתי לך”.

“אה, נכון. אז תתקשר אתה עכשיו, ותעשה על רמקול”.

יוחאי מתקשר. “אימוש?” הוא אומר לפומית.

“מה שלום המיליונר שלי?” אמא של יוחאי מפסיקה לנקות את החלונות.

“שלומו טוב”. צוחק יוחאי באושר. “אמא, נכון אמרת לי לא לספר לאף אחד על הזכייה?”

“נכון מאד. אתה לא רוצה שאנשים ירדפו אחריך שתלווה להם כסף או שתביא להם מתנות, נכון? מה,” היא שואלת “סיפרת למישהו?” היא יודעת שהוא סיפר, מעניין מה הוא יגיד.

“מה פתאום. רק גלז.. רק רציתי לשאול- את חושבת שכדאי לספר לגדעון?”

“אם אני חושבת שכדאי שתספר לגדעון?”

“זה מה ששאלתי”.

“בטח! חייבים לספר לו”.

“אבל את לא אמרת לי- ‘חוץ מגדעון’?!”

“נכון”. היא נאנחת. “שכחתי לומר. עכשיו אני אומרת”.

“אבל אני לא מדבר איתו בעצמי, כן? אולי תספרי לו את”.

“אני? לא לא לא. זה חייב להיות אתה!” היא משתהה רגע. “עדיף אתה וזהבה ביחד”.

“אני לא יכול לדבר איתו. הוא כועס עלי. אני לא יודע מה הוא רוצה ממני”.

“אז תגיד לגלזמן שידבר איתו”.

יוחאי לא אוחז איך אימו מוכנה שיספר לגלזמן. “טוב, אין בעיה. הוא פה ל.. הוא במשרד, אני כבר אומר לו”.

“מצוין. יום טוב”.

—

מיומנה של יעלי-

אתמול שמעתי את אמא וסבתא מתווכחות,

זה הלך ככה-

סבתא לאמא- כל הכבוד לך שאת רוחצת את פוטי כל יום, אבל אחרי האמבטיה את צריכה להלביש לו כובע, כי הוא עם שיער רטוב ויכול להצטנן..

אמא- (נראה מהפרצוף שלה שנמאס לה סופית מההערות) אני שומעת. (חושבת קצת ואז)- אני לא חושבת שצריך להיות אובססיביים בנושא.

סבתא- (נזעקת)- זה אובססיה? זה דבר הכי בסיסי..

אמא- (בשקט) כל אחת והדברים הבסיסיים שלה!

סבתא- (נדמה לי שנעלבה) את אומרת שהדברים הבסיסיים שלי לא חשובים?

אמא- (בעייפות) אני לא אומרת. אני אומרת שלי יש את הקו שלי. את הדברים שאני מקפידה עליהם, ויכול להיות ש.. לי יש דברים שאצלך.. (מתקנת) שאצלכם לא מקפידים!.

סבתא- (מתגוננת) מה למשל?

אמא- (חושבת אם לומר) אממ.. אני מקפידה למשל לרחוץ את הילדים כל יום. (מחכה שסבתא תבין את ההמשך לבד)

אבא נכנס הביתה, (וזה נהיה יותר מורכב) הוא מסתכל על סבתא ואמא.

סבתא- דיויד, תגיד לי, יש ענין לשים כובע לתינוק אחרי אמבטיה?

(אמא מסתכלת על אבא בצפיה דרוכה, סבתא מסתכלת על אבא בצפייה לעזרה, אבא מסתכל על אמא במבט מרגיע)

אבא- אני לא מבין כל כך בעניינים האלו. אבל אני.. סומך על אשתי.

סבתא נאנחה, אמא הייתה מרוצה, אבא הלך לאכול, וככה נגמר הדו שיח.

והנה שיר שכתבתי על זה;

הויכוח מאמש-

כבר הלך ונגוז.

הדיו התפזרו בחלל.

ולי הוא מרגיש

קשה כמו אגוז

וסתם כך- ויכוח אומלל..

לתגובות

[מירי]

פרק נ”א

שעטת המכונית החדישה מדגם לנד קרוזר נשמעת סביב כמו רעם רחוק.

אבי- איש שב”כ מנוסה, דק כרס ועב בלורית, מחזיק בהגה היטב, מחליף משפטים עם יורם- היושב לצידו, בנוגע לפלישה העתידית לביתו של מארוון.

מידי כמה רגעים נשמעת הודעה מהמודיעין במכשיר הקשר, מעדכנת עוד מידע חשוב ומדויק על התוכנית, מתוך חקירתו של טארק על הבית של מארוון.

“אני רוצה להיות כבר אחרי..” יורם מזיז את מושבו, נשען אחורנית.

“מענין מה שאתה אומר”. אבי מסתכל עליו בפליאה. “מה נפל עליך? בשביל זה אנחנו חיים!”

יורם מפוקק את אצבעות ידיו. “אני שמח בדיוק כמוך מהאקשן. אני פשוט רוצה כבר את המטענים ביד”.

“הבנתי”. הדרך יפה, ולמרות שאבי נוהג בצורה פרועה הוא מצליח להנות מהנוף.

בצומת רעננה הם נעצרים, אוספים למכונית את אילן כהן- שב”כניק נוסף שהוזנק מביתו בהרצליה. אבי מגביר מהירות והם מגיעים סוף סוף ליאסיף.

הם יורדים מהרכב, עולים לרכבים ממוגנים של משמר הגבול.

ששים לקרב הם לובשים אפודי מגן, לוקחים נשקים ומחכים לפרטי המשימה.

כעבור שתי דקות נשמע קולו הבס של המפקד במכשיר הקשר- ‘הבית ברחוב אל ארז 12 . מצורפת הדמיה של תוך הבית’.

הם פותחים את הטבלט. תמונות של וילה כתומה ענקית נגלות לעיניהם. עמודי שיש וחיפוי אבן חלקי מעטרים את הוילה, נראה שמארוון עתיר במזומנים.

לתמונות מצורף תרשים של הבית מבפנים. שלושת השב”כניקים מעיינים היטב בנתונים, כשבינתיים מצטרפים עוד ועוד לוחמים לזירה, דנים ביניהם. התוכנית הולכת ולובשת צורה.

הגיע הזמן! המפקד נותן אות, ו-15 הלוחמים מתקדמים לכיוון הבית.

מכאן הכל מתרחש במהירות. שני לוחמים מסתערים על הדלת, פורצים אותה.

חמישה מהם עולים לכיוון חדרי השינה, ארבעה מתפרסים בקומת הכניסה, ושישה יורדים לקומת המרתף. תוך חמש דקות הם בשליטה מוחלטת על הבית.

שני לוחמים נכנסים לחדר השינה של מארוון, מגלים אותו ישן שנת ישרים. הם ניגשים אליו, שמים לו אזיקים. הוא מתעורר ופולט צווחת בהלה “מי אתם?” הם מתעלמים. בני הבית הנוספים נעצרים אף הם לתשאול.

רבע שעה אינטנסיבית עוברת, ולאחריה מתקשר המפקד אל האחראי, קולו עייף ומרוצה. “מצאנו את שלושת מטעני החבלה ועוד חמישה כלי נשק”. קולו הופך צופן סוד כשהוא ממשיך “ולא תאמין מה מצאנו עוד”. הוא שותק שניה. “שני נעדרים שכל המדינה מחפשת אחריהם”.

—

לאחר שנרגע פרץ מהפיגוע שכמעט ובוצע, הוא מתיישב לעשות חושבים כיצד להתנהל כעת מול גדעון.

אגרופיו נקמצים בזעם. בברור עם דן- חברו, הוא הגיע למסקנה שגדעון שיקר לו. החצוף הזה שאוכל ממזונותיו מעז לשקר לו במצח נחושה, היו לא תהיה!

הוא מחייג במהירות לנכדו.

“שלום דיויד”. יורה פרץ.

“שלום סבא, מה שלומך?” מה מביא את סבו להתקשר אליו ביום בהיר?

“דיויד, אני.. הבחור שהבאת לי לפה, עלה לי על עצבי. כזה מחוצף! אוי! פוי!”

“מה קרה, סבא?” מראש חשב שעלולה להיות ‘תאונה’ ביניהם, הנה היא הגיעה.

קולו של פרץ עולה אוקטבה. “מה קרה?! מה קרה?!?! קרה שהבחור הוליך אותי שולל! זה מה שקרה!”

“אני מבין”. מהמהם דיויד, לא מבין. “מה הוא עשה?”

“תשמע דיויד. הבחור החליט לחתום במקומי על דואר רשום. אבל מילא, דבר כזה- ניחא. החוצפה מתחדדת ביתר שאת…” קולו עולה. “כשהוא החליט להעלים ממני גם את המידע הזה וגם את החבילה”.

“יודע מה?” הוא ממשיך, קולו הופך פוגעני. “גם זה- ניחא. אולי נשכח ממנו הדבר. אך הגרוע מכל, מה הוא עונה לי כשאני שואל אותו אם הוא חתם על החבילה?” פרץ ממתין לתשובה.

“מה?”

“שאין לו מושג על מה אני מדבר!!!!” הקול של פרץ מתחיל לרעוד. הוא כמעט איבד את חברו הטוב בגלל הבחור הסכל הזה.

“ומי אמר לך שזה באמת הוא?” עוד מעט ישאל מה היה בחבילה.

“דן- חברי, בירר אצל הדוור בעצמו. הוא אומר שהעביר את החבילה לבחור. יש לי עוד בחורים פה בבית? אולי התגנב לפה בחור נוסף..” הוא צוחק צחוק מוזר.

“אז.. מה אתה מציע לעשות?”

“שמע. אני- אין בכוחי לדבר עימו. אני זועם עליו במידה רבה מאוד. תעשה אתה בירור. רק מהר, כי דן עצוב ביותר מהחבילה שנאבדה לו. יש שם קלטות בהן הוא שר שירי רגש”. הוא עוצר, שואף אוויר. “ודן חברי מיטיב לשיר!”

“אוקי, אני אברר לך”.

“רק מהר!” פרץ צונח לכורסת העור, מוחה את מצחו בממחטת בד. עכשיו יש להמתין עד שדיויד יוציא מגדעון מידע על החבילה, נו טוב.

לתגובות