סיפור/ מ. וינברג

[מירי]

פרק מ”ג

“אני מארגן יום הולדת לגדעון…” משתף ישכר את פרץ. הוא הגיע לגדעון לביקור קצר, ומחליט לנצל את ההזדמנות. “ואני מארגן לו בהפתעה תוכנית קטנה”.

“מה זה קשור אלי?” נוקש הזקן במקלו, קצר רוח.

“התוכנית היא, שאני מקליט את האנשים שהוא מכיר אומרים לו ברכה יפה, ואז משמיע את זה במסיבת יום ההולדת”. ישכר עוצר, לוקח נשימה. “אני רוצה להקליט אותך גם- אומר לו ברכה”. הוא מסתכל על הזקן בחשש.

“ברכה?” מהמהם פרץ. “רעיון יפה, איש צעיר”.

“הנה”. מוציא ישכר נגן. “אתה צריך לומר רק כמה מילים. מזל טוב ליום הולדתך, שנים מאושרות וטובות, זה הכל. אתה נראה לי טוב מאד בזה”. הוא טופח על גבו, משמן את דרכו בחנופה.

פרץ גונח בהנאה. “תכתוב לי על דף”. הוא מביא לו מהמגירה דף ועט.

ישכר ממהר לכתוב, מרוצה.

“היום יום הולדת, היום יום הולדת, היום יום הולדת לגי אי דון”. יניב מוזיקלי מאד, ואפילו השיר הפשוט שהוא שר נשמע יפה מאד.

אויר צח חודר לראותיו של גדעון. מתי הפעם האחרונה שמישהו ארגן לו יום הולדת? לא זכור לו כזה דבר. הוא מסתכל על ישכר שמסדר את המנגל, בוחש בגחלים, ורטט של התרגשות עובר בו.

“וואלה, הפתעתם אותי! זה לא יפה”. הוא ‘רוטן’.

“חכה, יש עוד הפתעות!” ישכר מוציא נגן מכיסו, מחבר אותו לרמקול קטן. “שש..” הוא אומר.

קולו של יניב נשפך מהרמקול. “גדעון היקר”. רעשים נשמעים ברקע. “רוצה לומר לך שאתה אחלה בן אדם. מאחל לך טוב ואושר, ושתמצא את הדרך שלך. אוהב- יניב”.

ישכר מוחא כפיים במרץ וגדעון נגש אל יניב, מחבק אותו ביד אחת. “ריגשת”. הוא לוחש לו באוזן.

“הלאה” אומר ישכר, מדליק שוב את הנגן.

“גדעון”. נשמע קול נמרץ, גדעון מאמץ את אוזניו. “כיף לראות אותך כל פעם, גם בגלל הכסף…” צחקוק קל. “וגם בגלל שאתה עושה אור, קונה תסיגריות ש’ך עם חיוך מתוק כזה ועדינות. מאחל לך מזל טוב…” שניה של שתיקה. “חיים תותים לגמרי”.

“חח, חמוד..” נהנה גדעון.

“הלאה…”

“גדעון מותק”, קול בס. “תמיד אמרתי שאתה בחור זהב, עם כישורים, יכולות ורגישות לזולת. מאחל לך את כל הטוב שבעולם”.

“מי זה”? שואל גדעון, מופתע.

“אתה לא מנחש?” נהנה ישכר למתוח אותו.

“טוב, אין לי הרבה מכרים, ככה שזה לא בעיה. גלזמן?”

“כן”. צוחק ישכר, מדליק שוב את הנגן.

“גדעון, מזל טוב”, נשמע קולו הרועד של פרץ. “שנים מאושרות וטובות, אמן!”

“יפה, יפה, פרגן…” מחייך גדעון.

“תכלס הוא משוגע עליך”. אומר לו יניב.

“בוא, אל תגזים” מגחך גדעון. “רגע, מה איתך? לא ברכת אותי?” הוא שואל את ישכר.

“מה נראה לך?” אומר ישכר, מדליק שוב.

“לגדעון היקר לי מאד. ראשית אני רוצה לאחל מכל הלב- מזל טוב ויום הולדת שמח. גם יום ההולדת הספציפי היום, וגם בכללי- אתה עכשיו בתהליך של למידה, בחינה, התבוננות, כמו לידה מחדש. ועל זה אני רוצה לאחל לך- יום הולדת שמח!

שנית, אני רוצה להביע באוזניך את הערכתי. אתה בחור עמוק, רגיש ורוחני, חושב ואמיתי, שלא נותן לעצמו ללכת בזרם עם כולם. יש בך גם שנינות וזרימה שגורמת שיהיה כיף ונעים במחיצתך…

אז הרבה ברכות ומזל טוב! אוהב אותך- ישכר”.

“יאו, קיבלת ת’ברכה של החיים ש’ך” מותח יניב את ידיו.

“ממש. תודה ישכר”. גדעון באמת נרגש “הברכה יקרה לי”.

המנגל מוכן. הם יושבים סביבו, אוכלים ומפטפטים.

האווירה מתחממת. “אולי נרקוד קצת?” מציע יניב. “למה לא?” נענה ישכר. גדעון מגחך.

מוזרותו של הריקוד לא מפריעה להנאה של שלושתם, הם רוקדים כמה דקות ומתיישבים, מותשים.

“אז ישכר, מה עם כל מה שאמרת אז על היהדות?” מתעניין יניב.

“לא הבנתי, מה זה נקרא מה עם זה?” שואל ישכר.

“המשכתם לדבר על זה?” מסתכל יניב על שניהם. גדעון שותק.

“אתה רוצה להמשיך לדבר?” שואל ישכר, מדגיש את המילה הראשונה.

“אני? למה לא. זה מעניין אותי מאד”.

“אוקי. אז אני חושב שנתחיל לפצל. אני אדבר איתך בנפרד ועם גדעון בנפרד. נראה לך?”

“סבבה לגמרי”.

“אוקי. אז נתאם כבר זמן לדבר. וחבר’ה, אני חושב שכבר מאוחר. נתחיל להתפזר?”

הם אוספים את הפסולת. יניב מציע לקחת את גדעון ליחידה.

ישכר וגדעון מתחבקים. “יש זמנים שלא צריך לומר כמה נהנו בהם. זה מובן”. אומר גדעון לישכר.

“אני שמח. גדעון, יניב, לילה טוב”.

לתגובות

[מירי]

פרק מ”ד

פרץ מניח רגל אחת בצרוף מקל הסבא שלו על מדרגת האוטובוס, משעין את גופו על המקל ומעלה את כל גופו. הוא מתנשף עמוקות.

“תודה שהיה לך סבלנות בשבילי”. הוא אומר לנהג אחרי שמתיישב.

“בטח”. אומר הנהג בטוב לב. “אני יש לי סבלנות לזקנים”. הוא מתגאה. המשפט לא טאקטי במיוחד ופרץ בוחר לשתוק, הוא מפשפש בתיקו, מחפש את הרב קו. מגלה לתדהמתו שהוא איננו.

‘מרוב חפזון לצאת שכחתי אותו בבית’ הוא מכה על מצחו. מה הוא עושה עכשיו?

האוטובוס יוצא מהעיר ופרץ מחליט להתעלם. הרי בין כה וכה הוא מעל גיל 75 והוא לא צריך לשלם אלא רק לתקף.. הוא עוצם את עיניו ומניח את ראשו על גב המושב שלפניו.

היום התקשר אליו דן חברו, נרגש. “פרץ, בררתי בדואר. טרטרתי להם את השכל עד שהם העבירו אותי למי שהגיע אליך לבית להביא את החבילה עם הקלטות”.

“אז הם כן הגיעו אלי לבית?” גלגלי מוחו של פרץ עובדים במהירות.

“כן. הדוור שהגיע אליך טוען שבחור חתם לו על החבילה. כנראה זה הבחור שלך.. פעם הבאה תזהיר אותו לא לפתח עצמאות יתירה. אבל העיקר זה נמצא”.

“אני הולך כבר להעמיד אותו על מקומו”. כועס פרץ. “לפחות היה מודיע לי! מעשה שלא יעשה..” דמו עולה לראשו, מזמן חשב שגדעון הזה מביא לו רק צרות. רגע, הוא מתנער. איפה החבילה עכשיו?

בקושי נפרד מדן, דשדש במהירות ליחידה, דופק בקולות רמים על הדלת.

גדעון פותח, מופתע. “למה חתמת במקומי על הדואר הרשום שהגיע לפה?” מסתכל עליו פרץ בעוינות.

קודם כל להכחיש, חושב גדעון בבהלה. “אני? על מה אתה מדבר?”

“אמרו מהדואר שאתה חתמת לדוור שהגיע לפה. אל תכחיש…” הוא מסתכל על עיניו באיום. “תביא את החבילה”.

“אני לא יודע על מה אתה מדבר”. גדעון עושה את עצמו מתמתח מהשינה. “הערת אותי מהשינה עם טענות מוזרות.. אני לא קשור אליהם”.

כאן פרץ כבר מתחיל להתבלבל. מה קורה כאן? יכול להיות שדן עובד עליו? דן אוהב לעבוד על אנשים.. אבל זה כן היה נשמע אמיתי.. מה יעשה?

הוא פונה אחורנית בלי לומר מילה. כעבור כמה דקות היה לבוש ומאורגן, החליט לנסוע לדן בהפתעה, להסתכל לו בעיניים ולראות אם הוא משקר לו.

האוטובוס מחליק על הכביש, הנוסעים שקטים ופרץ מרשה לעצמו להתענג מהנסיעה.

מה זה? יש תחנה בין עירונית ומבקר עולה לאוטובוס!! פרץ נחרד, מנסה להתכווץ. הוא מכניס ישר את היד לתיקו, מחפש בלהיטות שוב את הרב קו, אחר שומט את ידיו, עושה את עצמו אדיש, מחכה בדריכות.

המבקר הוא אדם גבוה בעל סבר פנים קשוח וקר. הוא עובר ליד פרץ, מבקש את הרב קו.

“מותר לי לשכוח בבית פעם אחת, אדוני”. מקדים פרץ להתגונן.

המבקר מסתכל עליו בעליונות. “תוציא תעודת זהות”.

“אדוני, אולי לא שמעת טוב. אני מיהרתי היום מאד בשל דבר מה חשוב שצץ לפתע. יש לי רב קו עם חופשי ופשוט שכחתיו בבית”.

כמה נוסעים מתבוננים בהם בענין. “תוציא את התעודת זהות” מבקש המבקר שוב, קצר רוח.

“אדוני הנכבד”, פרץ נהיה אדום. “לידיעתך הנכבדת, אני מבוגר ממך ב40 שנה לפחות ויכול להיות סבא שלך. עברתי דברים בחיים…” הוא מתנשם בכבדות “פי אלף קשים ממה שאתה עברת. אתה מנסה להשתמש בכוח שלך, זה לא בסדר”.

“אדון מבקר, מותר לך לוותר לו. אל תהיה כזה קשוח”. אומר חסיד אחד שיושב מאחור.

‘המבקרים האלה’ פולט אדם בעל גוון אדמוני בכעס. “אין לך לב תגיד לי?”

“אני עושה את העבודה שלי”. מנדב המבקר הסבר. “אם לא תוציא תעודת זהות אאלץ לנקוט בדרכים אחרות”. קשה למבקר לרדת מהעץ שעלה עליו. אם היה יודע שתתפתח סערה כזאת, לא היה מתחיל עם הזקן הזה.

מהומה קמה באוטובוס. אנשים קמים ממקומם, מנסים להתערב.

“המבקרים האלה, צריכים לפטר אותם!” אומר הג’ינג’י בלהט בקול גבוה. “תקשיב, זה העבודה שלהם”. מנסה בחור עדין לסתור אותו. “נכון שזאת העבודה, אבל לא יזיק להכניס שם קצת לב”. עונה לו הג’ינג’י. “אם יכניסו לב, מזמן כל האנשים לא היו משלמים”. מגחך חברו של הבחור. “ככה אנשים מפחדים לא לתקף”.

“רבותי, עליתם לי על העצבים. אם אתם לא נרגעים אני לא ממשיך בנסיעה”. הנהג עוצר את האוטובוס בצד הדרך. לאחר 3 דקות נוספות של ויכוח סוער, הנוסעים מפנימים שאם הם רוצים להתקדם הם צריכים לשבת במקומות. רגע לפני שהנהג ממשיך בנסיעה, ניידת משטרה חוסמת לו את המעבר.

מישהו הזמין משטרה? חושב הנהג, הגזימו האנשים! לא יכולים להסתדר לבד.. הוא רואה את השוטרים עולים לאוטובוס, אבל מה קורה פה? הם עם רובים שלופים! לא מגיעים לסכסוך עם פקח בצורה כזאת!

מבטם של השוטרים רציני. שתי ניידות נוספות חוסמות את הדרך. השוטרים רצים פנימה ומתחילים לסקור את הנוסעים במבט חד.

ליד אדם שחור שיער, נראה כערבי, שיושב שותק בצד הם נעצרים. מצמוץ קל של פחד עובר בעיניו של האיש. “תעודת זהות!”

לחץ מוחשי עובר בין יושבי האוטובוס. כולם מביטים מהופנטים, מתקשים לזוז ממקומם.

“אתה בא איתנו”. השוטרים גוררים את האיש, מורידים אותו מהאוטובוס, ודממת מוות נוצרת בין הנוסעים.

נראה שהמבקר מרוצה מהסולם שנמצא לו לרדת מהעץ, בתחנה הבאה יורד גם הוא מהאוטובוס בלי לומר מילה.

למחרת כשקורא פרץ בעיתון- ‘סוכל פיגוע. מחבל נתפס בירושלים באוטובוס מגבעת זאב, קו 135, עם מטען חבלה בדרכו לעשות פיגוע’. הוא מחוויר באחת, ידיו רועדות בלי שליטה.

כמה דקות הוא יושב חסר תזוזה. ‘זה לא יכול להיות’ הוא ממלמל לעצמו. ‘זה לא יכול להיות.’

לתגובות

[מירי]

פרק מ”ה

חדר החקירות קטן ומחניק. טארק מתבונן סביב. לפני כמה דקות סחבו אותו מחדר המעצר לכאן, ידיו ורגליו קשורות.

בסך הכל שעה עברה מאז שנתפס באוטובוס, בדרכו להנחת מטען החבלה. הישראלים זריזים מאד במקרים כאלה.

הוא מעביר במוחו במהירות את ההדרכה שעבר למקרה שייתפס, הוא צריך לשנן טוב את הדברים עד שהחוקר יגיע.

‘מה שלא יהיה- אני לא נשבר!’ הוא מחליט, מאגרף את ידו בתנועה החלטית.

ג’יהאד זה בכל מחיר- אמרו לו לפני שיצא לפעולה, אתה שומר על הפה שלך במקרה שאתה נתפס, גם במחיר עינויים. הוא הנהן אז בעיניים בורקות, וגם עכשיו הוא נחוש לעמוד בדיבורו. מהפה שלו לא ייצא שום סוד, באיזה מחיר שלא יהיה. הוא חזק מספיק כדי לעמוד על העקרונות שלו! שום דבר לא ישבור אותו!

חצי השעה שחולפת עד בוא החוקר מגבשת בתוכו חוסן וגאווה, וכשנכנס החוקר הוא מזדקף בכסאו, מוכן.

החוקר, גבוה ומרשים, מתיישב מולו, מחייך חיוך זחוח. “אני יואב”. הוא אומר באבירות. טארק מניד בראשו. שני אנשים נוספים נכנסים לחדר, נעמדים בצד.

יואב מתרווח על כסאו, מבטו משדר כאילו יש לו את כל הזמן שבעולם. “אז מאיפה אתה?” קולו נינוח.

“יאסיף”. עונה טארק. “כפר יאסיף”.

“כמה אתם במשפחה?”

“חמש”.

“מה אבא שלך עושה?” יואב יודע את התשובות, הוא רק מנסה להיכנס עם טארק לשיחה.

“אבא שלי מוכר נעליים”.

“ובמה אתה עובד?” יואב בוחן כל ניע בפניו של טארק.

“אני? במוסך של הכפר”. עונה טארק. בינתיים אין לו מה להסתיר.

“את זה אני יודע”. ניצוץ זדוני מרצד בעיניו של יואב. “במה אתה עובד אחרי השעה חמש?”

“בערב”, ממצמץ טארק. “אני לא עובד בכלום. אני הולך למסגד, מתפלל…” הוא מניע את ידיו הכבולות, עוצר בכח את הדחף לגרד באפו. בהדרכה אמרו לו שהתנועה הזו מעידה על שקר שנאמר. “אחר כך אני מבלה קצת עם המשפחה”.

סטירת לחי מצלצלת מהממת את טארק, הוא מתנדנד על מקומו, נאנק.

“אל תשקר לי”. יואב לא מראה פנים כועסות או חוסר שליטה. להפך, הוא מפגין שליטה מוחלטת. “אל תעז לשקר לי עוד פעם. אני יודע טוב מאד מתי אתה מדבר אמת ומתי לא.”

טארק מחזיק את לחיו האדומה, מבולבל. זה לא כמו שהדריכו אותו לפני. נראה שהיאהוד הזה חכם ויודע טוב טוב מה שהוא עושה.

שתי שניות מספיקות לו לגבש עמדה חדשה. הוא יציג כאילו הוא נכנע ליאהוד ומספר את כל האמת, בעוד שלמעשה הוא ימציא כמה סיפורים שיישמעו נחמד…

“טוב”. הוא נאנח כאילו לאחר התלבטות קשה. “אני אספר לך הכל…” יואב משלב את ידיו, מקשיב.

“כל ערב”, אומר טארק בלחש. “אחרי התיפלה, אנחנו נפגשים בחדר צדדי במסגד. אנחנו..” הוא לוקח נשימה עמוקה. “מתכננים פעולות נגדכם. גם זה עבודה בשבילי. אנחנו מקבלים על זה הרבה כסף…”

מבטו של יואב משועשע. טארק הזה חושב שהוא עובד עליו. “כמה זמן אתם נמצאים שם?” הוא שואל בנחת.

לא מוצא חן בעיני טארק השעשוע של היאהוד. “שעתיים”. הוא לוחש, כמו מתנצל.

סטירת לחי עזה פי כמה מקודמתה מוטחת בלחיו השניה. טארק מפסיק לנשום לרגע, המוח שלו בהלם.

“אתה כל יום אחרי התיפלה הולך לבן דוד שלך- עזיז”. נוהם יואב. “אתה חושב שאני טיפש?”

דמעות. דמעות חצופות ובוגדניות מטפסות לעיניו של טארק, פורצות החוצה. הוא מנסה לשלוט בהן בכל כוחו אך נשבר מהר מאד. יבבות עזות ממלאות את החדר, טארק מאבד שליטה על עצמו.

“לא התכוונתי…” הוא בוכה. “אני מצטער. אני לא אעשה את זה עוד פעם”.

“אני אגיד לך הכל”. מתרפס טארק כמו שרק ערבי מובס יודע. “את כל השמות. יש גם עוד מטעני חבלה, אני אספר לך איפה הם”.

יואב מרוצה וגם קצת מאוכזב. איפה המחבלים של פעם?! אלו שהיה אתגר לשבור אותם… היום כולם מחבלי צעצוע… שתי סטירות והבנאדם גמור…

הוא מגיש לטארק טישיו וסוכריה חמוצה. “בוא, תרגע, תרגע. הנה, קח גם כוס קולה. הכל יהיה בסדר”. הוא מוזג לו לכוס חד פעמית, מגיש לו.

טארק מנסה לשתות, ידיו רועדות. הקולה משפרת מעט את מצב רוחו. הוא מנגב את הדמעות בגב ידו.

“ספר לי מה שאתה יודע והכל יהיה בסדר”. לוקח ממנו יואב את הכוס. “קודם כל- ספר לי מה אתה יודע על עוד מטענים?” אנשי השטח של השב”כ שעומדים מאז תחילת החקירה בפינת החדר מטים אוזן קשבת יותר.

טארק שם את הסוכריה בפה, נרגע מהבכי. “בסך הכל יש עוד שלושה מטענים. הם במרתף של מארוון שוקיירי מהכפר”.

אנשי השטח לא מחכים עוד רגע. במודיעין כבר יבנו להם תיק על מארוון והבית שלו, איפה הוא ממוקם, ממה יש להזהר.. וכל שאר הפרטים. הם צריכים להיות שם הכי מהר שאפשר.

עכשיו כל שניה היא קריטית. הם מרכיבים צוות ודוהרים במהירות למקום.

—

השויגער של אילה אינה ידועה כמסודרת, ואפילו אפשר לומר שאינה אוהדת סדר. ואף על פי כן עובדת אילה לצחצח את ביתה לקראת בואה.

דיויד נסע להביא את הוריו משדה התעופה. הם סיכמו שהוא יצנתק לה 10 דקות לפני שהם מגיעים. מצחיק שהיא לחוצה מהם, הם האנשים האחרונים שצריך להיות מהם בלחץ בענין הסדר, אבל הלחץ לא מקשיב לקולו של ההגיון..

אם כבר לחשוש, זה בענין חינוך הילדים. בזה השויגער מרגישה שהיא בעלת הבית להעיר. היא גם עלולה להיות לא צפויה במיוחד. היא יכולה להחמיא ולפרגן בהתלהבות, ורגע לאחר מכן להעיר הערות בארשת חמוצה..

אילה לוקחת מטלית, מאבקת את ארון הספרים.

היא זוכרת את הפעם הראשונה שהיא התארחה אצל הוריו של דיויד, לא תשכח את ההלם שחשה כשנכנסה לבית. היה עליה לתמרן בין הקושי לעכל את המראה המבולגן שלא טרחו לסדר לכבודה, לבין הפגנת חביבות ונחמדות..

לאט לאט היא הפנימה שההרגל שם בבית הוא לחיות בתוך בלאגן. נראה שכמה שיותר הפוך שם- יש יותר שמחת חיים…

צנתוק קטן נשמע מהפלאפון. אילה מסתכלת על הבית מהצד, מרוצה. היא דופקת אצל השכנים, קוראת לילדיה לחזור.

לתגובות

[מירי]

פרק מ”ו

חן- לפני שנה.

תמיד אהבו חן והודיה להשתמש בדמיון המפליא ביניהן, כדי לשעשע קצת אנשים.

הרעיונות המקוריים היו בדרך כלל של חן. שכן אף על פי שהודיה הייתה נהנית מגוונים ועניין, ואוהדת דברים שוברי שגרה, היא הייתה שונה מאד מחן באופייה הרגוע והחלק.

חן לעומתה, שופעת מרץ, מעוף ויצירתיות, וכשהחליטה משהו לא עבר זמן רב עד שביצעה אותו.

ביום שני, כשהכל התחיל, אפילו לא עודכנה הודיה בתעלול הנוכחי, אך את פרותיו היא חוותה היטב על בשרה.

יש זמנים כאלה, שחן מרגישה שהיא חייבת, אבל חייבת לעשות משהו מקורי ומעניין- עכשיו! משהו שיזניק את האדרנלין בדמה..

יום שני היה היום הכי משמים בשבוע- חשבון, חשבון, הנדסה, דקדוק, אנגלית. יום שאפשר בקלות לצאת בו מהדעת. העובדה שהודיה נשארה באותו יום בבית כי לא הרגישה טוב, רק העמיקה את מצב רוחה העגום של חן. כיתתה של הודיה צמודה לכיתתה שלה והן נפגשות די הרבה במהלך היום, עדיין זוכות למבטים משתאים.

הצלצול נישא ברחבי בית הספר, מודיע על עוד שיעור מדכא, ובהחלטה פזיזה אחת מחליטה חן להיכנס לכיתתה של הודיה, ולהתיישב במקומה בטבעיות.

דקה אחרי שהיא מתיישבת, המורה נכנסת. חן נבהלת ממה שעשתה, אבל כבר אין לה דרך חזור. היא רק מקווה שהיא תוכל לשרוד שיעור שלם במשחק של דמות אחרת.

יש מורות שהן משותפות לשתי הכיתות- שלה ושל הודיה. אבל המורה אילה לוינסון היא מורה רק של הודיה, וחן אפילו אינה יודעת אם היא מודעת שהודיה תלמידתה- תאומה.

תחילת השיעור עובר בסדר. המורה מרצה על שוא נע, נעה הלוך וחזור ברחבי הכיתה.

ואז קורה משהו שגורם לחן להתכווץ על מקומה באימה. המורה כותבת מילה על הלוח, מסתכלת על כולן, עיניה נעצרות בה.

—

יוחאי נכנס למשרד כשחיוך זחוח על פניו. הוא מרגיש קצת שיכור. גם מעייפות- מאז הבשורה אתמול הספיק לישון רק שעתיים. וגם מאושר. הוא מיליונר אמיתי! אף אחד לא מדמיין כמה כסף יש לו!

“שלום יוחאי”. גלזמן עסוק בתיק מורכב, הוא מעיף על יוחאי מבט.

“שלום שלום! מה שלומך?” יוחאי מתקשה להסתיר את אושרו.

“ב”ה! אתה נראה שמח היום!” גלזמן מסתכל על יוחאי בפליאה. יוחאי תמיד מלא בשמחת חיים, אבל היום זה נראה קצת חריג.

“אני שמח כל יום! כל יום צריך להודות לה’!” עכשיו גלזמן בטוח שקרה משהו.

“זה בטוח. מה, לא תספר לי מה קרה שאתה ככה עליז?” מעמיד גלזמן פני נעלב.

“אני לא יכול לספר”. פורס יוחאי את ידיו. “אני..” הוא מניח אצבע על פיו. “אתה מבין?”

“לא כל כך. זה משהו סודי?”

“סודי סודי. האמת אני הייתי רוצה לספר, אבל אמא שלי הזהירה אותי שלא כדאי לי”.

“הו, נשמע מעניין!” גלזמן אדם פיקח ועורך דין משופשף. כמה שאלות חקירה מצידו והסוד יפרוץ החוצה.

“אתה לא מדמיין איזה מעניין זה!” יוחאי שם יד על פיו, צוחק.

“תן לי לנחש. עשית איזה עסקה טובה והרווחת הרבה כסף?”

“מתחמם, מתחמם..”

“אני מבין שמדובר בכסף. מה? קיבלת פתאום ירושה?”

“חם, רותח!”

“אל תגיד לי שזכית בפיס..” נשנק גלזמן.

“אששש!” מוחא יוחאי כפיים, מרוצה מאד. הוא לא סיפר, כיבד את אמא, וגם גלזמן יודע עכשיו ואפשר להתלהב איתו ביחד. “איך עלית על זה?”

“מההההההההה? אני לא מאמין!!!! בכמה מדובר?” לא הגיוני שדווקא יוחאי יזכה בפיס! אבל במחשבה שנייה- למה לא בעצם?

“תנחש”. מתיישב יוחאי על הכסא, מסתובב במהירות.

“יוחאי, אמרתי לך כבר שזה עושה לי סחרחורת”. אומר גלזמן. “מה? מיליון? סוג כזה?”

“קרררר”.

“15 מליון?”

“מתחמם, אבל עדיין קר”. מתפקע יוחאי מצחוק.

“יותר? 30 מליון”.

“חחחחחם, אבל יותר”.

“40?”

“אששש!”

גלזמן מתקרב ליוחאי, מעניק לו חיבוק חזק. “אתה בטוח שלא חלמת על זה בלילה?”

“בטח שחלמתי על זה! גם אני וגם זהבה! זהבה אפילו צעקה מתוך שינה שלא יגנבו את הכסף”. יוחאי נרגש.

“התכוונתי- זה קרה באמת, חוץ מהחלום?” גלזמן מתלבט אם להאמין. הוא יתקשר אחר כך לאמא של יוחאי, לוודא אם זה באמת קרה, אחר כך- אם יתברר שיוחאי אכן זכה בפיס, הוא יראה מהם הצעדים הבאים. יוחאי צריך עזרה בהתנהלות נכונה, בטח ובטח בדבר שגם אנשים שקולים ונבונים נופלים בו, כמו זכייה בפיס.

לתגובות

[מירי]

פרק מ”ז

חנה עולה במדרגות הבניין, נגררת. היא חזרה מקניות ומרגישה שעייפות גדולה משתלטת עליה. בהחלטה שמלווה באנחה עמוקה, היא יורדת את המדרגות שכבר עלתה, מזמינה את המעלית.

‘לא טוב מה שקורה איתי’ היא מהרהרת. אם גם היא תפול, המצב בבית יהיה עצוב ומסוכן.

מודעה צבעונית שתלויה במעלית צדה את עיניה. היא מאמצת את ראייתה. טוב שכן טוב! נכתב באותיות ורודות. שכנה יקרה, הנך מוזמנת לערב שכנות, מגבש, מהנה ומעצים! חנה מסתכלת בתאריך ומגלה שהערב יתקיים בדיוק היום. אולי זה רעיון, היא חושבת, לצאת קצת, להתאוורר.. אסור לה לעצור גם את החיים של עצמה, ולו בשביל שיהיה לה כח לתמוך בגבריאל…

ב21:00 היא כבר לבושה, עם פאה. היא רק מקווה שהכל יעבור בשלום עם הסקרנות לגבי העדרו של גבריאל מהסמינר.. אמנם רוב השכנות פה חסידיות, ולא בטוח ששמעו בכלל על המצב, אבל אין לדעת..

היא בוחרת לרדת רק ב21:45, שלושת רבעי שעה לאחר שהיה אמור להתחיל. רוצה לבטח את עצמה מפני שאלות מיותרות… אולי גם תצא מעט לפני שיגמר, זה רעיון.

כשהיא נכנסת, נראה שהשכנות באמצע ויכוח סוער, כשמרצה חביבה כלשהיא מנווטת את המהומה. היא מתיישבת בדממה, מנסה להבין את השיח.

“את מס’ 2!” לוחשת לה השכנה מהדלת ממול, שיושבת לצידה.

“מה?” לא נראה לה שהיא שמעה טוב.

השכנה צוחקת. “היא..” היא לוחשת, מסתכלת על המרצה. “מסבירה את גישת ה’אניאגרם’. זאת שיטה שמחלקת את האנושות ל9 סגנונות. אמרתי…” היא מנמיכה עוד את קולה. “שאת מס’ 2”.

“שמה זה אומר?” נשמע מעניין.

המרצה מסתכלת עליהן, הן משתתקות.

“כעת אני רוצה להציג מקרה סתמי, עם מגוון של אפשרויות תגובה..” המרצה מסיטה את הפוני של פאתה לצד. “אני אציג 9 תגובות, לפי 9 הסגנונות. תנסנה לזהות לאיזו תגובה אתן מתחברות”.

רחש נרגש עובר בין הנשים, נראה שהנושא מסקרן את כולן.

“אז ככה- את שומעת על תאונה בה נפצעו ל”ע כמה אנשים. יכול להיות אגב שהתגובות מעט מוקצנות, אבל תנסנה להתחבר לרעיון.

מס’ 1- ‘צריך להזהיר את הילדים שיזהרו יותר בכבישים.. באיזה כביש זה קרה? מי אשם בתאונה?..”

“זאת אני”. אשה סמוקת לחיים מהנהנת בהתרגשות. “נכון”. אומרות כמה שכנות לצידה, מחייכות. “אבל אני גם מרחמת על הפצועים”.. כמעט נעלבת מס’ 1, “בוודאי”, מחייכת אליה המרצה. “אנחנו אומרות את התגובות הדומיננטיות יותר, מספר 1 מתעסק בעיקר בצד המעשי, כמו שהסברנו. מעניין אותו צדק, סדר, מה למעשה..” “ו..זה טוב?” שואלת השכנה, מבויישת. “אנחנו לא באות לומר מה טוב או לא טוב”. מסבירה המרצה בסבלנות. “אנחנו באות להראות איך כל אחת מתנהלת בחיים לפי סגנון אישיות שונה..”

“הלאה, מס’ 2..” ממשיכה המרצה, מעיפה שוב את הפוני. חנה מטה אוזן, סקרנית. “אוי ואבוי! בטח האנשים שנפגעו צריכים עזרה, מה אני יכולה לעשות למענם? תהילים? תפילות על קברי צדיקים? עזרה…”

“נשמע שמס’ 2 היא בעלת הלב הכי טוב..” אומרת אחת גבוהה עם פאה בלונדינית, מס’ 4, בחמיצות. “אויש נו, באמת..” מהסה אותה אחת עם מטפחת אבוקדו. “אמרו לכם שזה סגנונות אישיות!” “גם מס’ 2..” אומרת המרצה. “שעוזרת תמיד לכולן, יכולה לפעול לאו דווקא מלב טוב, אלא מה שמניע אותה זה הצורך שיזדקקו לה..” העניין מעורר סערה קטנה. המרצה סופקת כף. “טוב, נשים יקרות. הנושא באמת מעניין, ויכול להתפתח לשעות רבות של שיח ומחקר. אני התכוונתי לתת רק הצצה קלה.. מין טעימה קטנה, יותר בשביל להנגיש משהו נחמד ופחות בשביל לעורר פולמוסים, הייתי שמחה כן, אבל אין לנו זמן כל כך..”

“אפשר לשאול אותך אחר כך שאלות על זה?” שואלת בעלת הפאה הבלונדינית. “בוודאי”. אומרת המרצה.

“אז נמשיך, מספר 3 חושבת- ‘היום בשיחה היומית שלי עם אמא שלי, אני אספר לה על התאונה… אני אספר גם לבעלי, מעניין מה הוא יגיב..”

“שוב, כמו שאמרנו,” מקדימה המרצה את הדיבורים. “מספר 3 הוא חברותי, ונשען על הערכת הסביבה בעיקר”.

“אבל במקרה הזה זה לא הערכה”. מעירה שכנה אחת הערה טיפשית. “נכון”. נאנחת המרצה, היא רגילה כבר לשיח עם נשים שלא חושבות קצת לבד. “ציינתי הסבר לאופי הכללי. מספר 3 חי על אינטראקציות חברתיות, זה יכול להגיע בצורת הערכה או בצורת שיח סתמי. הלאה, הגענו למספר 4”.

“זאת אני”. לוחשת הבלונדינית. “בטח היא תגיד שהיא תרחם על הפצועים..” “מספר 4 תכנס לרגשותיהם של הפצועים, של משפחותיהם, אולי אף של מי שעשה את התאונה, יכול להיות שהיא תרגיש רצון אף לעזור להם רגשית עם התחושות”.

“אוף, איזה טיפוס קשה זה”. מעווה הבלונדינית את פרצופה. “נכון”. מסכימה המרצה. “טיפוס 4 הוא טיפוס עמוק, ויותר מורכב, אך גם יכול יותר להשתתף רגשית בחוויותיו של זולתו. הלאה, מספר 5 הוא שוחר ידע; ‘מעניין כמה פצועים היו, איך עשה הנהג את התאונה ומה הציון הבטיחותי של הרכב במבחני ריסוק…” אף אחת לא מראה סימני הזדהות והמרצה ממשיכה. “מס’ 6- אוהב להיות נאמן ומסור. ‘אני צריכה לבקש מבעלי שייזהר יותר, ולהתחיל לקחת בעצמי את הילדים למוסדות הלימוד…” מספר 7 הוא טיפוס אוהב חיים וחברה. האמת, בגללל שזה מקרה כזה, קשה למצוא פה תגובה מתאימה לטיפוס 7.”

“אולי באמת הייתי צריכה להביא מקרה אחר”. מהרהרת המרצה בקול. “פחות נוגע למשהו קשה שהתגובה הראשונית של כל אחת עליו היא- ה’ ישמור, מסכנים הפצועים”. הנשים מהנהנות, מרוצות. “אז אני לא מדברת על התגובה הראשונית, ואל תקחו זאת אישית. אני רק באה להציג את הסגנונות, אוקי?

“וכמו שאמרתי בהתחלה”, היא מוסיפה. “לכל מספר יש כמה רמות של אופי. יש רמה גבוהה- בה הבנאדם מתנהג עם אופיו ברמה גבוהה של מיצוי האישיות והסגנון שלו, וישנה רמה נמוכה. אני מציגה שלל תגובות שיכולות להוות את כל הרמות. אז אנחנו במספר 8. מספר 8 אוהב לשלוט, להוביל.. ‘אני אצא עם הרכב שלי לתת עזרה..’ או- ‘צריך לדווח על כך..’

“זה בעלי..” כמעט משתפת חנה את היושבת לשמאלה, אך נעצרת ברגע האחרון. לא חסר לה לפתח שאלות על גבריאל. היא ממשיכה להקשיב, מרותקת. “מספר 9 הוא טיפוס רגוע, שוחר הרמוניה ושלווה. התגובה שלו תהיה- ‘אוי ואבוי, ה’ יעזור..’ ולמהר לשכוח מהעניין.”

המרצה מסיימת, קמה ממקומה. שתי נשים ממהרות אליה. “סליחה..” “כן”. היא מאירה להן פנים. “אני מזדהה עם שני טיפוסים שהזכרת, ולא רק אחד”. “ואני לא מצאתי את עצמי בשום טיפוס..” אומרת השנייה.

“לא הדגשתי באמת, יכול להיות שילובים. כל אחד הוא שילוב של לפחות שני מספרים, רק בדרך כלל מספר אחד מהמספרים הוא המאפיין העיקרי שלו..”

הן ממשיכות לדבר וחנה מנצלת את ההזדמנות. “אני צריכה ללכת”. היא מתנצלת. ממהרת לעזוב.

היא חוזרת הביתה מהורהרת. היה כל כך טוב להתרענן קצת! היא צריכה לשתף את גבריאל במה שהיה, מעניין מה הוא יאמר..”

לתגובות

[חני ברים]

מירי נשמה מה קורה?…

מעריכה יותר מתמיד את התקתוק:)

[מירי]

מעריכה שאת מעריכה!🙂

נראה, אולי אני עושה הפסקה קצרה..

[י]

לאאאאאאא,

מדי יפה בשביל הפסקה פליז.

[חני ברים]

תמיד זה קורה לסיפורים היפים————😣

למה מה יש? איך אני יכולה לעזור?…😉

[מירי]

חח, הפרגונים נותנים כח..

[מירי]

שכויח

סורי..😓

[שושי]

😭😭

עם הודעה כזו את צריכה לדאוג לנו למלאי טישו…

נקווה שזו תהיה הפסקה רק, וגם כמה שיותר קצרהה

[מירי]

כיף לקרוא,

מקווה גם😶

[פצצת אנרגיות (כבי)]

קראתי את הסיפור שלך ופשוט לא יכולתי להפסיק!

כל מילה, כל פרט, כל תפנית בעלילה גרמו לי להרגיש כאילו אני חלק מהסיפור עצמו.

הייתי כל כך שקועה בעולם שיצרת, עד שפתאום… זה נגמר.

אני מתחננת בבקשה, אל תעצרי!

יש לנו עוד כל כך הרבה שאלות, כל כך הרבה רגשות שלא נבנו.

אנחנו לא יודעות מה קורה הלאה עם הדמויות, איך הסיפור הזה מסתיים???????

הוא כמו מסע, ואנחנו באמצע המסע שלך.

להפסיק עכשיו זה כמו לעזוב את האמצע של סרט מותח,

זה פשוט לא הוגן כלפי הקוראות סתכלי איך כולם נהנות!!!!!!!

בטוחה שעוד המון קוראות ונהנות ופחות אם אופי להגיב!!!!!!!!!!

יש בך ובכישרון שלך דרך העברה מסרים מושלמת לסיפור הזה.

אני בעיקרון לא אוהבת לקרא ספרים זה כל הסביבה שלי תעיד

אבל את הסיפור שלך אני קוראת את פשוט מעבירה את כל הרגשות בתוכו

נסחפתי אליו לא מסוגלת להתנתק!!!!!!!!

בבקשה, אל תתני לנו לחכות זמן רב מדי.

בציפייה ע-נ-ק-י-ת להמשך,

כבי שאוהבת אותך ואת הכישרון שלך 🥰💞

[מירי]

ממש טוב לי לקרוא! מילים שנותנות כח!

בעז”ה אחזור…

[מירי]

פרק מ”ח

“אילה, את מבשלת נפלא!” מחמיאה השויגער על האוכל. אילה הכינה בשר ביין עם אורז וירקות מאודים, לכבוד ארוחת הצהריים הראשונה עם הוריו של דיויד.

כולם גמרו לאכול וכעת נשארו רק שתיהן על יד השולחן.

“תודה”. כן, מותר לומר שהיא נהנית מהמחמאה.

הסלון נקי ונעים, ריח טוב של אוכל עדיין נמצא באוויר. פוטי על הרצפה, מנסה לזחול ללא הצלחה…

“אבל..” מתחילה השויגער. אילה נאנחת. למה חשבה שזה יסתיים במחמאה?

“זה לא בטיחותי איך שאת מבשלת”. פוסקת השויגער.

“כלומר?”

“את שמה את פוטי קרוב מידי לסירים. שמן רותח עלול להינתז וחלילה לפגוע בו. את לא חושבת?” השויגער קמה, מרימה את פוטי מהרצפה ומניחה אותו עליה. אולי רוצה להוכיח שהיא שומרת עליו טוב.

אילה מאדימה. “אני חושבת שהוא במרחק מספיק”, ‘גבירתי השויגער’, היא מוסיפה במחשבתה.

“אז מה תכננת לגבי השבע ברכות של איתמר? את מכינה משהו?” כמו תמיד, כשהשויגער מגיעה למבוי סתום בו אינה יודעת איך להמשיך, היא עוברת נושא באלגנטיות.

“לא יודעת”. מפטירה אילה בשקט. היא רוצה שהשויגער תקלוט שקשה לה לקבל כאלה הערות. היא לא יכולה לעבור בקלות על ביקורת.

“מה זה נקרא? שירה לא דברה איתך?” השויגער שלה לא מבחינה בדקויות, חושבת אילה. אין בשביל מה לנסות לעשות פנים חמוצות.

“היא דיברה”. היא אומרת, שוב בשקט.

“ו..?” השויגער לא מבינה למה אילה מקצרת פתאום בדיבור.

“אני צריכה לחשוב אם אני רוצה לבשל או לקנות משהו מוכן”. אילה מסבירה בנדיבות.

“אהה. תעשי רק מה שטוב לך, אילה. כן?”

“כן”.

השיחה נתקעת. כמו תמיד במצבים כאלו- הופך פוטי להיות מוקד. “הוא גדל כל כך”. אומרת השויגער, מגרה את סנטרו. פוטי צוחק.

“כן, ברוך ה'”. אילה מנסה גם כן לשעשע את פוטי. נראה שהוא נהנה מתשומת הלב הכפולה שנפלה עליו פתאום.

אילה מהרהרת. מסכן פוטי, הוא לא מקבל את כל מה שהוא צריך. היא כן מנסה לתת לו תשומת לב ככל יכולתה, אבל מרגישה כל הזמן מצפון. כאילו היא לא מספיק טובה.

“… לא אמרתי לך את זה עד היום, משום מה”. מסיימת השויגער, מסתכלת על אילה.

אילה מתנערת. אויש, היא לא שמעה את תחילת המשפט! מה לעשות? לומר שלא הייתה מרוכזת? לא נעים.. “מממ..” היא מהמהמת כתגובה.

“אני באמת לא יודעת למה לא אמרתי לך..” משתפת השויגער משהו לא אמיתי. בתת מודע היא כן יודעת למה היא לא אמרה.

אוף. חבל שפספסתי את המידע… לומר עכשיו שהיא לא הקשיבה? כבר באמת לא נעים.. היא שותקת.

“את שמת לב לזה?” שואלת השויגער בהתעניינות.

“כן”. היא מהמרת. מסתכלת על השויגער בחשש.

“זה לא כזה נורא, אה?” השויגער נרגעת, נראה שלא כל כך אכפת לאילה.

“אממ..” אוף! מה לא כזה נורא? ואיך היא יוצאת מהפלונטר הנורא הזה למען ה’?

השויגער מתבוננת באילה, חוששת. אילה כן נראית מתלבטת. אז אולי זה כן נורא?

“זה כנראה לא כזה נורא”. המילים יוצאות לאילה מהפה, היא מסמיקה. מקווה שלא הסגירה את עצמה, וגם מקווה שלא אמרה על משהו נורא שהוא לא.

משהו לא סגור עם אילה בנושא הזה, מהרהרת השויגער. מה הקשר לומר ‘כנראה’? מה היא אמורה להגיב עכשיו? “יש לדיויד כל כך הרבה מעלות,” היא מצחקקת לבסוף, “שזה לא כזה משנה, אה?”

אילה בהלם. אז מדובר על דיויד? מה יש לו, ירחם ה’? משהו שהיא לא יודעת? היא צריכה לנסות להוציא את המידע באומנות. “אמ.. במה זה מתבטא, ה..דבר הזה?”

“במה זה מתבטא?” השויגער מהורהרת. “את לא רואה לבד?”

“אני רואה”. ממהרת אילה להצהיר. “אני רוצה לשמוע גם ממך!”

“זה יכול להתבטא, שאני מדברת איתו, והוא מרחף באמצע.. אבל באמת, דיויד כל כך מקסים! זה רק חסרון קטן.. האמת, זה לא חסרון בכלל! זה אפילו מעלה!”

אילה משתעלת. עוד מעט היא תשאל למה זה מעלה, עכשיו חשוב קודם לברר מה זה. “את מדברת על הריחוף שלו? על הקשב והריכוז שלו?”

“כן, אמרתי לך”. מתפלאת השויגער. “כשהלכתי איתו לאבחון, לא האמנתי שאלו יהיו התוצאות”.

“מה חשבת שהם יהיו?” מנסה אילה מכיוון אחר. טוב לדעת שדיויד מאובחן עם בעיית קשב וריכוז, אחר כך היא תעבד גם את המידע.

“אני יודעת? חשבתי שהוא סתם ילד קצת רחפן..”

“אני מבינה”. מחכה לדיויד חקירה יסודית ברגע שיתאפשר.

“איך אמא שלי תמיד אמרה?” משתפכת השויגער בהתנצלות. “צריך להודות על מה שיש!”

“פשש.. יפה!” אולי אני אעביר כבר נושא ודי? “מתי היארצייט של אמא שלך?” היא מבררת. כאילו זה מעניין אותה..

“את לא יודעת?” מתפלאת השויגער. אויש.. אילה מרפה ידיים. מן הפח אל הפחת. “תזכירי לי..” היא עושה את עצמה כמעט נזכרת.

“ל’ כסלו”.

“אה, נכון. לא תמיד יש את התאריך הזה..” היא מצחקקת.

“כן. זה באמת יוצר בעיה. יש שנים”, משתפת השויגער, מבטה נוגה. “שהתאריך לא יוצא. ואז אני מדמיינת שאמא שלי לא באמת נפטרה. הרי אין אפילו תאריך…”

“מממ”. לא יודעת אילה מה לומר.

“כל כך קשה לי החסר שלה! את יודעת, אין כמו אמא! השויגער שלי- אחרי שאמא שלי נפטרה, קצת מילאה את מקומה, אבל..” היא צוחקת, “אמא זו אמא, לא?”

“אממ…” מה לעשות עכשיו? להסכים או להתנגד? “אמא זו אמא”. היא בוחרת בסוף במשפט זהה.

“נכון. אבל גם לשויגער יש מקום, אה?”

“בודאי!” מהנהנת אילה. השויגער גם יודעת לבקש מחמאות כשהיא רוצה.

“תראי אותנו..” לא הרבה קורה שהבעתה של השויגער נהיית נבוכה. “אנחנו מסתדרות לא רע, אה?”

אמאלה, מה זו הפתיחות הזו פתאום? “בטח”.

נראה שהשיחה המרנינה מיצתה את עצמה. אילה צועדת למטבח, מסתכלת בחצי עין על השויגער, במטרה לרמוז לה על סיום השיחה.

השויגער קמה, מנערת את החצאית שלה. “אני הולכת לנוח. נכון פוטי?” היא פונה אליו. “גם סבתות צריכות לישון”.

הוא צוחק. אולי מגחך על השימוש שעושים בו כדי לסיים שיחות מביכות…

פוטי-

יש בבית פתאום פרצופים שאני לא מכיר.. יש אחת עם מטפחת, שכל הזמן מדברת איתי, כאילו שאני מכיר אותה..

אבל העיקר נותנים לי צומי..

לתגובות

[מירי]

פרק מ”ט

יששכר מחכה בתור לבית מרקחת, יש שלושה אנשים לפניו. הוא לוקח מספר ומתיישב.

הפל’ מצלצל. “הלו”. הוא מקווה שזה לא משהו ארוך.

“שלום הרב דונאט. מדבר פה מרדכי גלזמן”.

“שלום שלום”. לומר לו להתקשר פעם אחרת? יששכר מתלבט. טוב, הוא יראה קודם אם זה משהו קצר או ארוך..

“רציתי להעביר אליך מידע. משהו רגיש שצריך לשמור בסוד”.

אז מדובר בשיחה רצינית.. “אוקי. אני שומע. אני כרגע כאן בתור לבית מרקחת. אני משער שייקח עוד איזה 5 דקות עד לתורי…” יששכר מסתכל על האנשים שלפניו. “אתה רוצה לומר עכשיו בקצרה, או להתקשר יותר מאוחר?”

“אני אתחיל לומר”.

“מצוין. כולי אוזן”. יששכר מתרווח על הכסא, מאזין. בטח זה קשור לגדעון, הרי ההכרות ביניהם נוצרה כשניסו שניהם לעזור לו כשהסתבך עם הוריו.

“המידע אולי יפתיע אותך”.

“אוקי”. נשמע מעניין.

“אז ככה”. נאנח גלזמן אנחה ארוכה. “ההורים של גדעון..” הוא נעצר שנייה, יששכר נבהל. קרה להם משהו? “למעשה..” ממשיך גלזמן. “הם זכו בפיס”. איזה מידע מוזר שזה.

“מהה? מה אתה אומר!!!! בסכום רציני?”

“הרבה מעבר ל’רציני'”. צוחק גלזמן. “40 מליון..”

יששכר מניח יד על פיו. “מה אתה אומר..!!” הוא חוזר שוב. “זו.. זה בשורה ממש.. מעניינת, ו.. מפתיעה. וגם- משמחת”. התור מתקדם. גלגלי מוחו של יששכר נעים במהירות, מנסים לעכל ולסווג את המידע במגירות המתאימות.

“כן. זה באמת מידע מטלטל. אני זקוק פה לעזרתך בדחיפות”.

“בקשר לגדעון?” צריך באמת לחשוב על גדעון, איך הוא נכנס לתמונה.

“בדיוק. גדעון בחור רגיש. אני חושב שחייבים לעדכן אותו בכזה דבר, ולא לחכות שישמע את הסקופ מאחרים”.

התור שלו מגיע. יששכר מתלבט אם לעצור את גלזמן. רגע התלבטות, והוא מסמן בידו לאישה שאחריו לעקוף אותו. “אני שומע”. הוא מהמהם. “באמת צריך לשקול פה הרבה צדדים. מה דעתך לשכנע את יוחאי לספר לגדעון ישירות?”

“זה נושא קצת מורכב.. אני חש..”

“הרב גלזמן. תורי הגיע בבית המרקחת” התור כמעט הגיע, אבל הוא לא רוצה לעצור את גלזמן באמצע העניין. “אני לא אוכל אחר כך לדבר, אבל אני אחשוב על הדברים ואחזור אליך עם תשובה”.

“מאה אחוז. כל טוב”.

כל אותו היום מהרהר יששכר בגדעון. בקשר שלו עם הוריו, בסיבות שייצרו את הניתוק, בהשלכות ובטריגר העכשווי. לקראת תפילת ערבית, כשהוא בדרך לבית הכנסת, נופלת לו הבנה במוחו. הוא נעצר, משתאה. בהירות גדולה מציפה אותו, הוא מניח את התובנה בצד, נותן לה להתבשל אט אט.

—

חן- לפני שנה

חן מסתכלת על המורה, מבטה מפוחד.

“בואי הודיה, תנקדי לנו את המילה “תחשבו””. הודיה תלמידה מצויינת, חושבת אילה. היא בוחרת אותה ראשונה כדי שתהיה מוטיבציה לבנות לגשת אל הלוח.

חן קמה בכבדות, נגררת לעבר הלוח. איזה ברוך! היא לא הקשיבה מילה בשיעור, ואין לה מושג איך לנקד.. אבל אולי יהיה לה מזל פתאום.

אילה ממתינה, מביטה בהודיה המשתרכת בהליכה לא אופיינית.

רגע, מה זה???

ראשה הולם. היא רואה טוב?? אף פעם לא לבשה הודיה מגפונים. רק אתמול היא נאמה בכיתה הזו על מגפונים והבעייתיות שבהם, ודווקא יום אחרי שהיא מדברת על זה היא מגיעה כך? איזו חצופה!!

אילה מוחה את זיעתה, כעס ועלבון מטפסים בה. מה היא עושה עכשיו? מצב רוחה נוחת.

“הודיה, מה זה אמור להביע?'” היא מתיזה לבסוף, מצביעה על רגליה.

“מה?” מבטה של חן מבולבל ולא מבין. היא מתבוננת לסירוגין במורה ובמגפונים, מנסה להבין על מה מדובר.

“נדמה לי שרק אתמול אמרתי את דעתי על מגפונים. השמיעה שלך מצויינת בדרך כלל..”

חן מסתכלת על המגפונים, נבוכה. מה היא אמורה להגיב עכשיו? היא שותקת. “אז לנקד בלוח?” היא מבררת, מבולבלת.

“אני מבינה שאת רוצה להתעלם מהנושא הודיה. אני מסרבת להתעלם”.

“מה הבעיה?” חן פולטת את המילים מתוך לחץ.

“את עוד שואלת מה הבעיה??” אילה כועסת וכאובה. סתם היא משקיעה את כל כולה בחינוך?

“כן”. איך יוצאים מהתסבוך הזה, איך?

“אני מבינה שהחלטת לשחק ‘ראש קטן’. לא הכרתי אותך ככה.. אני חושבת שאהיה גם אני ‘ראש קטן’, אם זה מה שאת רוצה. על המגפונים עוד היית יכולה לצאת בזול, אבל על ההיתממות הטיפשית הזו- לא, ממש לא!”

אוי! אוי ואבוי!

מה היא גרמה להודיה בטיפשותה! אולי תאמר שהיא חן ודי? לא. זה מידי מסוכן ויוסיף עוד שמן למדורה.

“הודיה, את מושעית מבית הספר ליומיים. אל תחזרי בלי פתק מההורים שהם יודעים על הנעשה”.

כל אותו היום מהורהרת אילה, מתלבטת האם העונש שנתנה צודק. הודיה התעלמה במופגן מדבריה ועוד העיזה להציג כאילו אינה מבינה את הבעייתיות בדבר.. כשהיא נזכרת בכך היא מאגרפת את ידיה מבלי משים בכעס. סתם חשבה שהיא תלמידה מחונכת, חבל..

לתגובות

[אפי שר]

זו תגובה על כל הסיפור עד כה 5 פרקים

כתיבה קולחת, נוגעת, יש לך את זה. מזכיר קצת את אחת הסופרות הידועות. את עוד תהי גדולה.

[מירי]

תודה, התפרגנתי!☺

מעניין איזו סופרת התכוונת..

[מירי]

פרק נ’

“יוחאי?” קולו הבס של גלזמן מקפיץ את יוחאי משקיעותו בעבודה.

יוחאי שומט את הדפים שלפניו, מניח יד על ליבו, מרגיש את הדופק המהיר. “תגיד לי, אתה נורמ..” הוא פולט ומתחרט. לא ככה מדברים לבוס.

“אתה נורמלי באמת”. הוא מתקן, נבוך. “פשוט הבהלת אותי כמו לא יודע מה”.

גלזמן מבליע חיוך. “מצטער ידידי”. הוא מניח יד על כתפו של יוחאי.

“סולח, בוס”. נראה שיוחאי מנסה לתקן את הרושם שעשו מילותיו.

“העיקר שאנחנו ידידים, אה?” גלזמן אוסף כוסות קרטון ריקות מהשולחן, זורק לפח.

“אני צריך לנקות פה!” קם יוחאי מהכסא.

“צודק”. גלזמן מסמן ליוחאי לשבת. “שמע, רציתי לדבר איתך בנוגע לזכייה בפיס”.

“מה, אתה צריך הלוואה?” פניו של יוחאי מזדרחות כשהוא חושב על הרעיון.

“לא, תודה”. גלזמן רושם לעצמו שצריך לדבר עם יוחאי בדחיפות בנושא הזה, הוא צריך לקחת יעוץ איך להתנהל נכון עם הררי הכסף שנפלו בחלקו . “רציתי לשאול..” הוא אומר בזהירות. “מה חשבת לעשות עם גדעון בנושא?”

“אני לא מבין. מה יש לעשות איתו?”

“קודם כל, סיפרת לו?”

“אמרתי לך שאמא שלי אמרה לא לספר לאף אחד”. יוחאי מסדר את הפאות מאחורי אוזניו. “גם לך לא סיפרתי!” הוא זוכר בפרוש שהוא לא גילה לו. גלזמן ניחש לבד.

“אני מבין. אני חושב שאמא שלך לא התכוונה לגדעון. הוא צריך לדעת מכך”. אתמול הוא דיבר עם אמא של יוחאי, אימת את הזכייה. חבל שלא ביקש ממנה לומר ליוחאי לספר לגדעון.

“היא לא אמרה לי- ‘חוץ מגדעון'”. מתעקש יוחאי.

“אתה יודע למה כדאי לספר לו, יוחאי?”

“לא”.

“הוא יכול להעלב אם ישמע שזכיתם, ולא סיפרתם לו..”

“למה להעלב?”

“טוב. אני מציע שתשאל את אמא שלך מה היא אומרת. אולי אפילו אני אתקשר אליה עכשיו, לידך”.

“לא, בשום פנים. היא תכעס עלי שסיפרתי לך”.

“אה, נכון. אז תתקשר אתה עכשיו, ותעשה על רמקול”.

יוחאי מתקשר. “אימוש?” הוא אומר לפומית.

“מה שלום המיליונר שלי?” אמא של יוחאי מפסיקה לנקות את החלונות.

“שלומו טוב”. צוחק יוחאי באושר. “אמא, נכון אמרת לי לא לספר לאף אחד על הזכייה?”

“נכון מאד. אתה לא רוצה שאנשים ירדפו אחריך שתלווה להם כסף או שתביא להם מתנות, נכון? מה,” היא שואלת “סיפרת למישהו?” היא יודעת שהוא סיפר, מעניין מה הוא יגיד.

“מה פתאום. רק גלז.. רק רציתי לשאול- את חושבת שכדאי לספר לגדעון?”

“אם אני חושבת שכדאי שתספר לגדעון?”

“זה מה ששאלתי”.

“בטח! חייבים לספר לו”.

“אבל את לא אמרת לי- ‘חוץ מגדעון’?!”

“נכון”. היא נאנחת. “שכחתי לומר. עכשיו אני אומרת”.

“אבל אני לא מדבר איתו בעצמי, כן? אולי תספרי לו את”.

“אני? לא לא לא. זה חייב להיות אתה!” היא משתהה רגע. “עדיף אתה וזהבה ביחד”.

“אני לא יכול לדבר איתו. הוא כועס עלי. אני לא יודע מה הוא רוצה ממני”.

“אז תגיד לגלזמן שידבר איתו”.

יוחאי לא אוחז איך אימו מוכנה שיספר לגלזמן. “טוב, אין בעיה. הוא פה ל.. הוא במשרד, אני כבר אומר לו”.

“מצוין. יום טוב”.

—

מיומנה של יעלי-

אתמול שמעתי את אמא וסבתא מתווכחות,

זה הלך ככה-

סבתא לאמא- כל הכבוד לך שאת רוחצת את פוטי כל יום, אבל אחרי האמבטיה את צריכה להלביש לו כובע, כי הוא עם שיער רטוב ויכול להצטנן..

אמא- (נראה מהפרצוף שלה שנמאס לה סופית מההערות) אני שומעת. (חושבת קצת ואז)- אני לא חושבת שצריך להיות אובססיביים בנושא.

סבתא- (נזעקת)- זה אובססיה? זה דבר הכי בסיסי..

אמא- (בשקט) כל אחת והדברים הבסיסיים שלה!

סבתא- (נדמה לי שנעלבה) את אומרת שהדברים הבסיסיים שלי לא חשובים?

אמא- (בעייפות) אני לא אומרת. אני אומרת שלי יש את הקו שלי. את הדברים שאני מקפידה עליהם, ויכול להיות ש.. לי יש דברים שאצלך.. (מתקנת) שאצלכם לא מקפידים!.

סבתא- (מתגוננת) מה למשל?

אמא- (חושבת אם לומר) אממ.. אני מקפידה למשל לרחוץ את הילדים כל יום. (מחכה שסבתא תבין את ההמשך לבד)

אבא נכנס הביתה, (וזה נהיה יותר מורכב) הוא מסתכל על סבתא ואמא.

סבתא- דיויד, תגיד לי, יש ענין לשים כובע לתינוק אחרי אמבטיה?

(אמא מסתכלת על אבא בצפיה דרוכה, סבתא מסתכלת על אבא בצפייה לעזרה, אבא מסתכל על אמא במבט מרגיע)

אבא- אני לא מבין כל כך בעניינים האלו. אבל אני.. סומך על אשתי.

סבתא נאנחה, אמא הייתה מרוצה, אבא הלך לאכול, וככה נגמר הדו שיח.

והנה שיר שכתבתי על זה;

הויכוח מאמש-

כבר הלך ונגוז.

הדיו התפזרו בחלל.

ולי הוא מרגיש

קשה כמו אגוז

וסתם כך- ויכוח אומלל..

לתגובות

[מירי]

פרק נ”א

שעטת המכונית החדישה מדגם לנד קרוזר נשמעת סביב כמו רעם רחוק.

אבי- איש שב”כ מנוסה, דק כרס ועב בלורית, מחזיק בהגה היטב, מחליף משפטים עם יורם- היושב לצידו, בנוגע לפלישה העתידית לביתו של מארוון.

מידי כמה רגעים נשמעת הודעה מהמודיעין במכשיר הקשר, מעדכנת עוד מידע חשוב ומדויק על התוכנית, מתוך חקירתו של טארק על הבית של מארוון.

“אני רוצה להיות כבר אחרי..” יורם מזיז את מושבו, נשען אחורנית.

“מענין מה שאתה אומר”. אבי מסתכל עליו בפליאה. “מה נפל עליך? בשביל זה אנחנו חיים!”

יורם מפוקק את אצבעות ידיו. “אני שמח בדיוק כמוך מהאקשן. אני פשוט רוצה כבר את המטענים ביד”.

“הבנתי”. הדרך יפה, ולמרות שאבי נוהג בצורה פרועה הוא מצליח להנות מהנוף.

בצומת רעננה הם נעצרים, אוספים למכונית את אילן כהן- שב”כניק נוסף שהוזנק מביתו בהרצליה. אבי מגביר מהירות והם מגיעים סוף סוף ליאסיף.

הם יורדים מהרכב, עולים לרכבים ממוגנים של משמר הגבול.

ששים לקרב הם לובשים אפודי מגן, לוקחים נשקים ומחכים לפרטי המשימה.

כעבור שתי דקות נשמע קולו הבס של המפקד במכשיר הקשר- ‘הבית ברחוב אל ארז 12 . מצורפת הדמיה של תוך הבית’.

הם פותחים את הטבלט. תמונות של וילה כתומה ענקית נגלות לעיניהם. עמודי שיש וחיפוי אבן חלקי מעטרים את הוילה, נראה שמארוון עתיר במזומנים.

לתמונות מצורף תרשים של הבית מבפנים. שלושת השב”כניקים מעיינים היטב בנתונים, כשבינתיים מצטרפים עוד ועוד לוחמים לזירה, דנים ביניהם. התוכנית הולכת ולובשת צורה.

הגיע הזמן! המפקד נותן אות, ו-15 הלוחמים מתקדמים לכיוון הבית.

מכאן הכל מתרחש במהירות. שני לוחמים מסתערים על הדלת, פורצים אותה.

חמישה מהם עולים לכיוון חדרי השינה, ארבעה מתפרסים בקומת הכניסה, ושישה יורדים לקומת המרתף. תוך חמש דקות הם בשליטה מוחלטת על הבית.

שני לוחמים נכנסים לחדר השינה של מארוון, מגלים אותו ישן שנת ישרים. הם ניגשים אליו, שמים לו אזיקים. הוא מתעורר ופולט צווחת בהלה “מי אתם?” הם מתעלמים. בני הבית הנוספים נעצרים אף הם לתשאול.

רבע שעה אינטנסיבית עוברת, ולאחריה מתקשר המפקד אל האחראי, קולו עייף ומרוצה. “מצאנו את שלושת מטעני החבלה ועוד חמישה כלי נשק”. קולו הופך צופן סוד כשהוא ממשיך “ולא תאמין מה מצאנו עוד”. הוא שותק שניה. “שני נעדרים שכל המדינה מחפשת אחריהם”.

—

לאחר שנרגע פרץ מהפיגוע שכמעט ובוצע, הוא מתיישב לעשות חושבים כיצד להתנהל כעת מול גדעון.

אגרופיו נקמצים בזעם. בברור עם דן- חברו, הוא הגיע למסקנה שגדעון שיקר לו. החצוף הזה שאוכל ממזונותיו מעז לשקר לו במצח נחושה, היו לא תהיה!

הוא מחייג במהירות לנכדו.

“שלום דיויד”. יורה פרץ.

“שלום סבא, מה שלומך?” מה מביא את סבו להתקשר אליו ביום בהיר?

“דיויד, אני.. הבחור שהבאת לי לפה, עלה לי על עצבי. כזה מחוצף! אוי! פוי!”

“מה קרה, סבא?” מראש חשב שעלולה להיות ‘תאונה’ ביניהם, הנה היא הגיעה.

קולו של פרץ עולה אוקטבה. “מה קרה?! מה קרה?!?! קרה שהבחור הוליך אותי שולל! זה מה שקרה!”

“אני מבין”. מהמהם דיויד, לא מבין. “מה הוא עשה?”

“תשמע דיויד. הבחור החליט לחתום במקומי על דואר רשום. אבל מילא, דבר כזה- ניחא. החוצפה מתחדדת ביתר שאת…” קולו עולה. “כשהוא החליט להעלים ממני גם את המידע הזה וגם את החבילה”.

“יודע מה?” הוא ממשיך, קולו הופך פוגעני. “גם זה- ניחא. אולי נשכח ממנו הדבר. אך הגרוע מכל, מה הוא עונה לי כשאני שואל אותו אם הוא חתם על החבילה?” פרץ ממתין לתשובה.

“מה?”

“שאין לו מושג על מה אני מדבר!!!!” הקול של פרץ מתחיל לרעוד. הוא כמעט איבד את חברו הטוב בגלל הבחור הסכל הזה.

“ומי אמר לך שזה באמת הוא?” עוד מעט ישאל מה היה בחבילה.

“דן- חברי, בירר אצל הדוור בעצמו. הוא אומר שהעביר את החבילה לבחור. יש לי עוד בחורים פה בבית? אולי התגנב לפה בחור נוסף..” הוא צוחק צחוק מוזר.

“אז.. מה אתה מציע לעשות?”

“שמע. אני- אין בכוחי לדבר עימו. אני זועם עליו במידה רבה מאוד. תעשה אתה בירור. רק מהר, כי דן עצוב ביותר מהחבילה שנאבדה לו. יש שם קלטות בהן הוא שר שירי רגש”. הוא עוצר, שואף אוויר. “ודן חברי מיטיב לשיר!”

“אוקי, אני אברר לך”.

“רק מהר!” פרץ צונח לכורסת העור, מוחה את מצחו בממחטת בד. עכשיו יש להמתין עד שדיויד יוציא מגדעון מידע על החבילה, נו טוב.

לתגובות

[מירי]

פרק נ”ב

לאחר שהות של שלושה ימים בארץ, מרגישה ברכה, השויגער של אילה, שהיא רוצה לצאת קצת, להסתובב.

“אני הולכת לקניות, להתראות אילה”. היא נוטלת תיק צד שחור, מנופפת לילדים לשלום.

“סבתא”. נתנאל מחנחן בקולו. “תקני לי גולות, טוב?”

“בסדר מותק”. היא צוחקת. מאושרת למלא משאלה של נכדה. “אילה, אממ.. נראה לי.. צריך להקפיד ש..הדלת תישאר סגורה. אני מפחדת על פוטי, שיזחל לבחוץ”.

אילה נאנחת. היא לא מסוגלת כבר עם ההערות האלה! “כשזה פתוח- אני שמה עין. אני לא משאירה אותו בלי השגחה..”

“טוב, אם ככה- מצוין! Wonderful”

הדלת נסגרת. אילה מחכה שתי דקות ופותחת אותה לרווחה, בדווקא.

כצפוי, שכחה השוויגער מטריה, והיא חוזרת, מתנשפת. היא מסתכלת על אילה, מסתכלת על הדלת, מתלבטת אם לומר משהו ואז הולכת, בדממה.

כשהיא חוזרת, מלא הבית המולה. אילה מביאה ארוחת ערב לילדים, מספרת להם סיפור. פוטי על הרצפה, זוחל אחורנית.

היא מניחה את הדברים בחדר שלה, מוציאה את הגולות. לנכדי המתוק– היא כותבת על פתק ממו, משרבטת לב גדול, ומניחה לו על הכוננית בחדר.

מבלי משים נופלת גולה אחת על השטיח בחדר…

אילה נאנחת. שעת ההשכבה זה דבר מתיש! היא מניחה את פוטי על הרצפה בחדר, ומכניסה ילד אחר ילד למקלחת..

—

“נעדרים???? אילו נעדרים?” ירון, האחראי על המבצע משפשף את מצחו. על מה הוא מדבר?

“תנחש”. מתגרה בו המפקד, נהנה.

ירון מסתקרן. “תגיד לי מיד, או שאני מוריד אותך בדרגה!”

“שני גורי הנמרים שנגנבו מגן חיות התנ”כי! מצאנו אותם! בריאים ושלמים חח”.

“שתהיה לי בריא, אתה והשטויות שלך!” פולט האחראי, מתמוגג מנחת. “אבל יפה, עבודה יפה! תברר מהר אם מארוון גנב אותם או מישהו אחר, כי אני רוצה לצאת לתקשורת”.

המפקד מוציא סיגריה. “שאלתי כבר את מארוון. הוא טוען בתוקף שה’חתולים’ הם של אחיו”. הוא מעשן, מביט בסליל העשן המיתמר מעלה.

“מעולה. אני יוצא לתקשורת”. הרגשה נעימה ממלאת את ירון. כיף להביא בשורות טובות לעם ישראל, בפרט אם על הדרך מקבלים כבוד.

תוך רבע שעה יוצאים כל כלי התקשורת בכותרות; התפתחות דרמטית בפרשת הנמרים. זועקות הכתבות. שני הנמרים שנגנבו מגן חיות התנ”כי לפני כחודש, נמצאו כעת בריאים ושלמים. הדבר קרה בפשיטה של השב”כ בכפר ערבי. יתר הפרטים אסורים בינתיים בפרסום.

יניב מציץ בחדשות רק בערב, וכמעט חוטף התקף לב. הוא נהנה מהאתגר שבגניבה, נהנה כהוגן מהכסף שהרוויח, אבל לא חשב שבאמת יוכל להיתפס.

עכשיו זה קרוב, מידי קרוב! מוחו פועל במהירות. מה יעשה? יישאר פה בתקווה שלא יעלו עליו? כארים לא יודע את שמו, ולכאורה אין לשב”כ דרך להגיע אליו. אבל ליתר בטחון הוא מתקשר לגדעון, מנסה להסוות את בהלתו.

—

פוטי

מה זה הדבר היפה הזה?! זה נראה כל כך טעים!!

(מכניס לפה) אוי! מה זה? מה קרה? אני לא מצליח לנשום!

אחו אחו אחו אחו אאאאאאאאאאאאאאאאאאא

לתגובות

[מירי]

פרק נ”ג

ברגע הראשון, כששומעת אילה את פוטי משתנק, היא קופאת על מקומה באימה.

רגע לאחר מכן היא מזנקת, רצה לחדר כסהרורית, תופסת אותו, מנענעת, ודופקת על גבו.

“תקראו להצלה!!!” היא זועקת בקול לא לה. “מהר!!!!!!!!!!!!”

השויגער מגיעה בריצה, מבוהלת מאד. היא לוקחת את הפלאפון, מחייגת. בלי לשים לב היא מדברת באנגלית. “הלו, My grandson choked! Come quickly!”! (-הנכד שלי נחנק, בואו במהירות!)

המוקדנית מגיבה לה באנגלית, שואלת כתובת ומבטיחה להזניק צוות.

פוטי מתחיל להכחיל ואילה פורצת איתו לחדר מדרגות. “הצילללללללללללללללו”. היא זועקת את נשמתה.

השכן ממול פותח דלת, מסתכל ורץ כחץ מקשת אל פוטי. הוא מקרב את שלושת אצבעות יד שמאל שלו, האגודל ושתי האצבעות הסמוכות, מניח את פוטי כשהשקע מתחת בית החזה מונח עליהן, ואז מתחיל לדפוק בידו הימנית על גבו של פוטי, דפיקות קצובות וחזקות.

“תציל אותו”. מתייפחת אילה. “תציל אותו”.

השכן לא מתייחס, מרוכז כולו הוא ממשיך לדפוק. שתי שניות עוברות ומגרונו של פוטי עפה גולה למרחק ונדפקת בקול רעש במדרגות.

פוטי מתחיל לנשום באטיות, גומע טיפות אוויר. חמש שניות עוברות ולאחריהן הוא פורץ בבכי היסטרי.

אילה מביטה בו באלם. כשהוא פורץ בבכי פורצת אף היא בבכי קולני, חוטפת אותו מהשכן ומחבקת אותו חזק אל ליבה.

פיה של השוויגער נפתח ונסגר חליפות. נראה שהיא מנסה לומר משהו ולא מצליחה, ברגעים אלו פורצים אל הבניין אנשי הצלה, מביטים במתרחש. “זה הילד?” הם שואלים. פרמדיק גבוה ניגש אליו, בודק אותו ואומר: “אתם צריכים להתפנות איתנו לבית חולים, צריך לעשות לו בדיקות, לראות שהוא לגמרי בסדר”.

—

20 דקות נסיעה חולפות, ויניב מתייצב בביתו של פרץ, נוטף מים.

“בוא, בוא תכנס. רק תנגב את הרגליים היטב”. פרץ בוחן אותו מראשו ועד נעליו.

“מה שלומך, אדון פרץ?” מתעניין יניב בדיפלומטיות.

“אני? אני מאוכזב קשות מהחבר שלך! הוא הוליך אותי שולל! אבל עזוב, אין בי מוטיבציה לדבר על כך. אני מקווה שאתה מחונך יותר, ולא משתמש בזקנים ומשליך עליהם אבנים לאחר מכן”.

“הו, נשמע עצוב”.

“אבל אל תדאג..” יניב מהרהר באפשרות שיבוא לגור פה. “אני אחלה בחור, ואני אנסה לחנך את גדעון. אני בטוח שהוא יתחרט! להתראות, סבא טוב”. בלי לחכות לתשובה נכנס יניב, מתקדם לעבר היחידה.

“מה הביאך הלום?” משפשף גדעון את כפות ידיו זו בזו.

“אני רואה התחלת לדבר כמו פרץ”. מנסה יניב להקליל את האווירה.

“משהו משפיע בסוף. הסתבכת?”

“לצערי”.

כמה שניות שוררת שתיקה ביניהם.

“זה.. סיפור ארוך!” מגמגם יניב, מתיישב על הכסא.

“שומע!”

יניב מגולל את סיפורו בקצרה. מסתכל על גדעון בחשש. גדעון שותק.

כשמסיים יניב, מסתכל עליו גדעון כאילו רואה אותו לראשונה. “אז.. אתה גנב!” הוא פולט לאחר מכן, מבולבל. יניב שותק הפעם.

“אוקי, אז מה אתה רוצה עכשיו?” קולו של גדעון מרוחק, כאב מפעם בו.

יניב מתכווץ. “אני.. צריך.. מקום מסתור. תפסו את הנמרים…אני מפחד שיתפסו אותי”

“ו..?”

“חשבתי.. כלומר..” גמגומו של יניב לא אופייני לו. “לבוא.. לפה, בינתיים”.

“אני שומע”.

מבחוץ נשמעת המולה של ילדים. יניב בוהה בחלון, נתפס בנקודה בנוף.

גדעון מתנער. “יניב.. אני… אני צריך לחשוב על זה, על הכל, טוב?” רגשותיו סוערים. נעים בין זעזוע ורצון לנתק את הקשר, לרחמים ורצון לעזור ליניב.

“אוקי. נהיה בקשר”. יניב קם ממקומו. עייפות גדולה משתלטת עליו.

‘או שלא’. חושב גדעון ולא אומר.

לתגובות– אשמח!

[מירי]

פרק נ”ד

כבר שעות לא מצליח גדעון להרדם.

הוא מרגיש שענן של מחשבות אופף את ראשו. להמשיך את הקשר עם יניב? לא להמשיך?

יניב הוא חברו היחיד! איך יאבד גם אותו? מצד שני- הוא גנב! גדעון נרתע אפילו מהמילה. גנב!

בקוצר רוח הוא מחכה לשעה שבה יוכל להתקשר ליששכר. כשמתקרבת השעה 9:00 בבוקר, הוא מחייג. מקווה שלא מוקדם מידי.

קולו של יששכר צלול ועירני, גדעון שמח. “יששכר, אני צריך לדבר איתך..”

ברגע הראשון חושב יששכר שגדעון שמע על הזכייה בפיס. “שמעת?” הוא שואל ומתחרט מייד.

חושיו של גדעון נעורים באחת. “שמעתי מה?”

יששכר נאנח. “על מה אתה רוצה לדבר איתי?”

“משהו בקשר ליניב. אבל מה הייתי אמור לשמוע?”

“אני מציע שניפגש. אומר לך כבר פנים אל פנים. עוד שעה מתאים לך?”

“כן. זה.. משהו רע?”

“לא, ממש לא! אז תחכה לי בגינה של רמת אשכול, בסדר?” יששכר מתארגן לצאת, מהרהר איך יאמר לגדעון את הבשורה. בדרך הוא מתקשר לגלזמן, מעדכן אותו שהוא יהיה זה שיספר לגדעון.

הוא מגיע לגינה, מחפש בעיניו את גדעון. מוצא אותו יושב על ספסל, עם קפוצ’ון כחול, מחבק את רגליו.

“אז ממה נתחיל?” הוא מתיישב ליד גדעון, שם יד על כתפו.

“מה הייתי אמור לשמוע?” עיניו של גדעון- ירוקות עם מסגרת כחולה, ננעצות בו בצפייה.

“ההורים שלך, גדעון, הרוויחו כסף טוב!”

“ההורים שלי? ממה הם הרוויחו? כמה כסף?” גדעון מתנשף. “ולמה אתה זה שאומר לי את זה?”

“אתה יודע גדעון, שההורים שלך ניסו הרבה פעמים להגריל בלוטו..”

“הם זכו בפיס?” עיניו של גדעון גדלות.

“הם זכו”. מאשר יששכר.

“ב..כמה?” משום מה חושש גדעון לשמוע את התשובה.

“הרבה מאד. 40 מליון!”

גדעון קם מהספסל, נסער. “אתה רציני? ואו. זה.. ואו!” הוא מניח רגל אחת על הספסל ומוריד אותה לאחר כמה שניות. “בטח אבא שלי מאושר”. גיחוך מלווה במרירות עולה בו.

יששכר מביט בגדעון, שותק. יצטרכו לדבר עם יוחאי וזהבה בנוגע לגדעון. הם חייבים להפריש לו סכום ניכר. הבעיה היא שהוא לא יכול להבטיח לגדעון עדיין כלום. “אני מניח שהוא מאושר”. הוא אומר לבסוף. “אבל אל תחשוב, זה גם הרבה כאב ראש. הוא יצטרך עז.. הדרכה לגבי ההתנהלות עם הכסף. כרגע הוא.. לא מעכל עדיין, לא חושב הלאה”.

“אני מבין”. מוזר להיות בן של הורים שזכו בפיס. טוב, כל החיים שלו מוזרים. מידי פעם יש בהם דברים נורמליים..

“עכשיו מה רצית לשאול בקשר ליניב?” יששכר מקווה שהסחת הדעת תפתור אותו מהתעסקות בסוגייה הלא פתורה של הכסף.

“יניב אתמול היה אצלי”, נאנח גדעון אנחה עמוקה. הוא מתיישב לצידו של יששכר, מסתכל אל האופק. “הוא סיפר לי שהסתבך במשהו ושהוא צריך עזרה דחופה”.

“במה הוא הסתבך?”

שוב נאנח גדעון, הוא מסתכל לכל הכיוונים לפני שהוא אומר: “הוא סיפר שהוא.. גנב. הוא זה שגנב לפני חודש את גורי הנמרים מגן חיות התנ”כי! היית מאמין?!”

הוא גנב בצורה מתוחכמת, ומכר אותם. עכשיו”, גדעון עוצר, שואף אוויר נקי. “גילו את הנמרים אצל מי שהוא מכר לו אותם. הוא מפחד שיעלו עליו, הוא רוצה לעבור לגור בינתיים ביחידה, איתי”.

יששכר חופן את זקנו בידיו, שותק. יניב הוא גנב!! איך הוא לא זיהה את זה בעצמו?

בטח זה משפיע קשה על גדעון, צריך לחשוב מה לעשות.

“אני שומע”. הוא מגיב לבסוף, מעלה רגל על רגל. “אני מניח שלקחת קשה את המידע הזה”.

גדעון מסתכל על נקודה רחוקה. “אני מבולבל. אני.. אוהב את יניב! ועכשיו.. זה קשה”.

“אני מבין אותך!”

מסוק חג מעליהם בשמיים. גדעון מסתכל עליו. אולי מחפשים כבר אחרי יניב? מחשבת פתע עולה בו- אולי אם יעזור לו- יסתבך גם הוא בגללו?

“אתה יכול להגדיר מה קשה לך?” יששכר מנסה להלך בזהירות.

“קשה לי לגלות שהחבר הטוב שלי הוא גנב”. יורה גדעון. “כאילו- למה הוא עושה את זה?? זה נתעב!” הוא מהרהר לרגע. “וקשה לי שעד שמצאתי חבר- אני מוצא חבר כזה.. מה זה אומר עלי?”

“ההגדרות שלך יפות ומדוייקות!” מחמיא יששכר. גדעון מחייך בעל כורחו. “אז ככה- למה לדעתך יניב גנב?”

“למה? אני יודע למה?! אולי כי הוא נהנה מזה, ואולי כי הוא צריך כסף..”

יששכר מניד בראשו. “ולמה גניבה זה מעשה נתעב?”

“למה?” גדעון צוחק. “כי ה’ אמר לא לגנוב!! חוץ מזה זה סתם..” הוא מחפש את המילה. “בזוי!”

“אתה צודק כמובן. אני רק רוצה לברר איתך. ה’ אמר לא לגנוב, נכון. יניב יודע את זה?”

“לא נראה לי”.

“אז בנקודה הזאת- הוא תינוק שנשבה. בוא נחשוב לרגע. נראה לך שאם יניב היה יודע את חומרת הדבר, מבחינת היהדות, הוא היה עושה את זה?”

“נראה לי שלא”.

“יפה. אז אין ספק שהמעשה שהוא עשה הוא אסור. אבל אנחנו צריכים לקוות שכשתעמת אותו עם חומרת המעשה, הוא יתחרט עליו. חוץ מזה מפריע לך שמבחינה אנושית הוא עשה דבר בזוי”.

“נכון”.

פה תצטרך להבין שיניב הוא בחור שכלי. הוא צריך כסף, אז הוא משיג אותו. אם הוא יעבור תהליך נכון ויבין בשכל למה זה דבר לא ראוי, הוא ישתנה וימנע מלגנוב. הוא פחות פועל על פי רגש. אתה מבין?”

“מנסה”.

“לא הייתה לו סיבה מספיק חזקה שבגללה הוא ימנע מהגניבה. זאת החכמה ביהדות. הקב”ה מחייב אותנו לשמור את מצוותיו, גם אם אנחנו לא ‘מתחברים’. זה נותן לנו את הסיבה הכי חזקה להימנע מדברים אסורים, כי ככה ה’ צווה”.

“בלי קשר, אפשר ומוכרח אפילו, לנסות להתחבר לטעם, למתיקות של עשיית המצוות. גם כדי שיהיה כוח להתמיד בהם”.

“לדעתי, אתה יכול לעזור לו כמו שהוא רוצה. להמשיך להסתכל על מה שעשה כדבר נתעב, אבל עליו- כתינוק שנשבה, שיכול להגיע להבנה שהדבר אסור”.

“אוקי”. גדעון ממשש את מצחו, פולט נשיפה ארוכה. “תודה יששכר”.

אשמח מאד לתגובות!

[מירי]

פרק נ”ה

כל הדרך הביתה חושבת חן כיצד תספר להודיה את מה שקרה. היא מעלה בדמיונה וריאציות שונות להצגת הסיפור. פוסלת אחת אחרי השנייה על הסף. לבסוף היא בוחרת באחת, מקווה לטוב.

“הודיה”, היא פונה אליה בבית, “מה דעתך על תעלול גזעי…להחליף כיתות? שאת תציגי שאת- אני, ותבואי לכיתה שלי, ואני אציג שאת- אני, ואבוא לכיתה שלך?” לפי התגובה של הודיה היא תדע איך להתקדם בסיפור.

הודיה עוצרת מהכנת כוס התה, מחניקה שיעול. “דעתי? יכול להיות מעניין.. אולי בפורים”.

“ולא בפורים?” מתח קל מעבה את המילים. הודיה מסתכלת עליה מופתעת. “אמממ.. קצת נועז!”

“נכון”. חן נעצרת, מפחדת להמשיך.

הודיה שופכת מים לקומקום, מפעילה אותו. “למה חשבת על זה עכשיו?” היא שואלת.

“כי.. עשיתי את התעלול הזה היום”.

“היום? מה זה נקרא? לא הייתי! מה, נכנסת במקומי לכיתה?” הודיה מהירת תפיסה.

“כן”. לחייה של חן נצבעות באדום.

“את לא רצינית!” שיעול. “ו.. מה קרה?”

“אל תשאלי!”

“נווווו.. אל תמתחי אותי..”

“המורה כעסה עלי, כלומר עלייך”. עיניה של חן נמלטות ממבטה של הודיה.

“רגע, מה, היית שיעור שלם? והמורה לא גילתה שזו את?”

“כן, לא”.

“מה כן לא? דברי ברור”.

“כן- הייתי שיעור שלם”. מסבירה חן. “לא- המורה לא גילתה שזו אני”.

“יואו איזה בושות. אז למה היא כעסה?” קמצוץ של כעס מופיע בקולה של הודיה.

“כי..” אין מנוס מלומר.. “היא ראתה שאני- כלומר את, עם מגפונים”.

“אל תעשי לי את זה!!”

“כבר עשיתי. מצטערת”.

“הבנתי שכבר עשית”. הודיה מסתובבת לחלון, לוקחת אוויר. “פעם הבאה תחשבי אולי לפני כן”.

דמעות עומדות בעיניה של חן והיא מתאמצת לכבוש אותן. הן כמעט ולא רבות אף פעם. “לא תהיה פעם הבאה”. היא אומרת בקול חלוש.

הודיה לא עונה, סוגרת את החלון ויוצאת מהמטבח.

חן נשארת לעמוד, נבוכה. היא מנגבת דמעות מעיניה, מחפשת טישיו. מה תעשה עכשיו? איך תאמר להודיה על העונש שהטילו עליה?

—

שעת בוקר במשרד, שמש נעימה חודרת מהחלון. יוחאי שקוע בעבודתו, נהנה מקרני השמש שעל פניו.

גלזמן יוצא מחדרו. “יוחאי”. הוא כמעט לוחש, מפחד להבהיל אותו שוב.

“מה רצית אדוני?” יוחאי סוגר את העט, מסתכל על גלזמן.

“אולי תכנס אלי לחדר, אני רוצה לדבר איתך”.

“לומר לי שאתה מעלה לי את המשכורת?” מנחש יוחאי.

“חחח”. גלזמן צוחק בטוב לב. “יוחאי, אתה עשיר עכשיו, מיליונר! אתה צריך להעלות לי את המשכורת!”

“מה זה נקרא?” יוחאי מקבל את הדברים כפשוטם. “אתה רוצה ממני משכורת?” הוא נסער, זה יכול להיות רעיון טוב!

“צחקתי יוחאי. הכל טוב! תסיים את העבודה שהתחלת

ותכנס אלי. מחכה לך!”

יוחאי נכנס כעבור כמה דקות, מתיישב על קצה הכסא.

“תתרווח”. גלזמן מוציא שתייה וכוסות, מניח על השולחן.

“ככה זה נוח לי”. מסביר יוחאי. “אני חייב?”

“לא, לא”. צוחק גלזמן. “תשב איך שנוח לך. למעשה, רציתי לדבר איתך על הכסף”.

“אז כן החלטת להעלות לי את המשכורת?” יוחאי מאושר.

“לא. על הכסף שזכית בו. יוחאי, אתה אבא של גדעון, נכון?”

“בוודאי”. תמה יוחאי.

“יפה. אם ככה, אתה צריך לדאוג לו, נכון?” גלזמן מעביר את לשונו על שיניו. צריך פה זהירות, והרבה.

“שידאג לעצמו. הוא כבר גדול!” יוחאי חושק את שיניו. את הסיבה האמיתית הוא לא מגלה, אבל יש לו בעיה עם לעזור לגדעון בכסף. הילד הזה מרגיש את עצמו יותר מידי, ומישהו צריך לחנך אותו. אם גלזמן מדבר על חובתו כאבא אז חובתו העיקרית במעלה היא לחנך את הילד.

שפת הגוף של יוחאי משדרת לגלזמן משהו ממה שלא נאמר. כנראה יש לו בעיה עקרונית עם עזרה לגדעון. אולי חנופה תעזור פה.

“יוחאי, אתה בן אדם כל כך מסור ואכפתי! אבא מאד טוב. מאד מתאים שאבא כמוך ייתן כסף לבן שלו”.

“אין לי כוח!” ולמה אתה מתערב בכלל? חושב יוחאי ולא אומר.

גלזמן נאנח. אולי ידבר על אומללותו של גדעון? “אתה יודע שגדעון ישן ברחוב עד עכשיו?! זה בגלל שלא היה לו כסף להיות בדירה נורמלית. תחשוב שאתה היית ברחוב, זה היה לך כיף?”

יוחאי מושך בכתפיו. “שייצא לעבוד! שירוויח כסף!”

צריך לחזור לחנופה, זה תמיד עוזר. “אתה אבא כזה טוב שבטוח רוצה שלבן שלו יהיה הכי טוב בעולם, נכון?”

“כן”. מפטיר יוחאי בלי התלהבות.

“אם תתן כסף לגדעון, כל חודש, גדעון מאד יעריך אותך!”

“באמת?” יוחאי שואל. חשוב לו מאד שגדעון יעריך אותו.

“ברור!” סוף סוף משהו מתחיל לזוז.

“בכמה כסף מדובר?” מברר יוחאי, מתיישב סוף סוף בנינוחות.

“זה יוצא 1700 שקל לחודש”. הלוואי שיסכים.

“מה זה אומר? אתה יכול לתת לי מחשבון?”

גלזמן ממהר להביא לו. “אתה יכול ללחוץ לי את החישוב?” מבקש יוחאי. אין לו מושג איך כותבים 40 מליון.

יוחאי נוכח שגם החשבון מסובך לו מידי. “תחשבן כמה כסף יישאר לי”. הוא מבקש.

“40 מליון פחות 1700 ₪ יוצא 39 מליון 998 אלף ו300 ש”ח”. אומר גלזמן.

יוחאי מתרשם. “אוקי”. ואם אני משלם עליו שנה, כמה יישאר לי?”

“תשלם 20,400 לשנה. יישאר לך 39 מליון, 979 אלף ו600 ש”ח”.

“אני מבין”. יוחאי מסתכל על החלון, מלטף את זקנו כמהרהר בדבר. “בסדר”.

גלזמן מופתע ומרוצה, השכנוע עבד מהר משתכנן. הערכה של גדעון ליוחאי, זה מה שהיה צריך פה… “אז יופי. סיכמנו. אתה מעביר לי כסף בשבילו, ואני נותן לגדעון. אוי איזה אבא מסור אתה”.

הם לוחצים ידיים, גלזמן רושם לעצמו לדבר עם יששכר דחוף בנוגע לקשר של יוחאי עם גדעון.

תגובות לפרק- כאן

[מירי]

פרק נ”ו

חן- בעבר

כל עוד לא מוכרחת חן לספר להודיה על העונש שהמורה השיתה עליה, היא לא מספרת.

השעות חולפות עליהן בדומייה מעיקה, למעט משפטים טכניים קצרים הן לא מדברות בכלל.

חן לא מעיזה אפילו להתנצל כל עוד היא לא סיפרה את כל מה שקרה. לרגעים היא חושבת להתקשר למורה אילה, להודות במה שעשתה ולקבל כל עונש שתגזור עליה, אבל אי הנעימות והחשש מהעונש, שמסתבר יהיה גדול יותר, מונעים ממנה לעשות זאת.

בערב, כשרואה חן את הודיה מכינה מערכת למחר, היא נבהלת. הודיה בסוף תגיע לכיתה למרות העונש, היא חייבת כבר לומר לה!

“אל תכיני..” המילים נפלטות לה מהפה.

“מה?” הודיה מסתובבת אליה.

חן מסמיקה. מה היא תאמר עכשיו? “א.. למה את מכינה מ..ערכת?” השאלה טיפשית למדי וחן ממהרת להמשיך, מילותיה מבולבלות. “אממ.. הודיה, אני אמ.. בשיעור עם המורה אילה, נכון היא כעסה עלי כי הגעתי עם מגפונים?”

הודיה לא עונה, רק מסתכלת עליה בצפייה. חן ממשיכה. “אז היא בדיוק קראה לי ללוח, לנקד איזו מילה, ואז היא ראתה אותם, את המגפונים”.

חן מדברת מהר. “אז היא שאלה אותי למה אני מגיעה איתם, ולא הבנתי מה היא רוצה, אז היא כעסה שאני מיתממת וזה. אז..” חן עוצרת, לוקחת אוויר.

“אז..?” הודיה דרוכה.

“אז היא כעסה שאני ככה מיתממת, וכאילו לא מבינה, היא חשבה שאני מתחצפת”.

“אז היא נתנה לך עונש?”

“כן”.

“מהו? את מוכנה לדבר הכל בבת אחת? אין לי כוח להוציא ממך כל רגע עוד המשך”. הודיה קצרת רוח.

“היא.. אמרה לי.. לך.. להישאר יומיים בבית”.

הודיה נושמת עמוק, שומטת את הילקוט. “תודה שאת מעדכנת”.

חן מסתכלת על הודיה בייאוש. היא לא אמרה זאת בצורה טובה, סתם הרסה עוד יותר!

“הודיה, מצטערת. אני לא.. התכוונתי!” אוף, היא שונאת את הדמעות האלה.

“ברור שלא התכוונת”. הודיה נשכבת במיטה, מושכת את השמיכה מעל ראשה, נותנת לחן להבין שמבחינתה- תמה השיחה ביניהן.

כמה דקות עוברות, חן מסתובבת בחדר הלוך ושוב, חסרת מנוחה. היא לא מסוגלת ללכת ככה לישון, היא צריכה לדבר עם הודיה, לא להשאיר את זה ככה פתוח.

“תאמרי משהו”. אומרת חן לשמיכה.

השמיכה נעה קלות. שום תגובה לא מגיעה.

“תכעסי עלי, תרביצי לי. אוף הודיה, תביני אותי, זה לא נעים גם לי!”

הודיה מסיטה מעט את השמיכה. “אז מה את רוצה, שאני אתנצל שעשיתי לך לא נעים?”

זאת לא הודיה שהיא מכירה! “לא. שנדבר. שננסה להבין”.

“סורי. אני עייפה”. הודיה מושכת שוב את השמיכה, עוצמת עיניים. בלית ברירה הולכת גם חן לישון, ישנה שינה טרופה.

בבוקר היא קמה, מתארגנת והולכת לבית הספר בלב כבד מאד.

—

הוחלט שיעלי תשאר עם הילדים בבית, ואילה ודיויד יתפנו עם פוטי לבית החולים.

כשהם יורדים במדרגות מצלצל הפלאפון של דיויד. “כן אמא?” הוא עונה.

“דיויד..” מבוכה עצומה אופפת את ברכה. “אפשר לבוא אתכם?” היא לא תעמוד במתח כשתשאר בבית. היא רוצה לראות שהכל בסדר.

דיויד מכסה את הפומית. ‘אמא שלי רוצה לבוא’ מציירות שפתיו. ‘מה לומר לה?’ אילה מנידה בראשה והשוויגער מצטרפת.

בנסיעה, כולם שקטים. פוטי נרדם ואילה לוחשת תהילים שיודעת בעל פה.

הם מגיעים למיון, מספרים על המקרה. אחות נחמדה ניגשת, מתחילה לבדוק את פוטי. לאחר כמה בדיקות שגרתיות, משתנה סבר פניה.

לתגובות– כאן.

[מירי]

פרק נ”ז

יוחאי נכנס למשרד בצעדי דילוג, מדליק את האור.

הוא מציץ לחדר של הבוס, גלזמן עדיין לא הגיע. מעניין איך זה להיות בוס, הוא חושב. אולי ייכנס לשנייה אחת לחדר, ינסה לראות.

הוא פותח את הדלת, נכנס בחשש. רק יישב שנייה על הכסא הענק של הבוס. הוא נכנס עוד קצת, מתיישב על הכסא. ואו. זאת הרגשה נפלאה כל כך. הוא עושה את עצמו שקוע בניירת. לא רע! לא רע! הוא לא חשב שזה כל כך נעים להיות בוס!

על פניו מתלבשת הרגשה של חשיבות, כשגלזמן נכנס לחדר, מופתע מאד.

“א.. סליחה”. מגמגם יוחאי, קם במהירות. “אני לא ידעתי שתגיע”.

לצחוק או לגעור בו? גלזמן מתלבט. “אני רואה שיש לך שאיפות להיות בוס בעצמך!” הוא אומר בנימה שיכולה להשתמע כגערה או כבירור חביב.

יוחאי מרוצה. הבוס לא כועס! “זה מאד כיף פה”. הוא אומר.

גלזמן מתיישב, שוקע בכסא. “אל תחשוב שזה כל כך כיף. היום יש לי תיק כבד מאד!”

“אז תיקח תיק יותר קל”. מציע יוחאי. מסתכל לעבר התיק של גלזמן.

“תיק זה.. נכון באים לפה אנשים כדי שאני אעזור להם?” שואל גלזמן. “אז כל אחד שבא לפה, הבעיה שלו נקראת ‘תיק’. אתה מבין?”

“בטח”.

“הנה עכשיו, הגיעו לפה זוג ש.. לא מסתדר ביניהם”.

“מה זה נקרא?” יוחאי תמה.

“יש להם טענות אחד על השני.. אני צריך לסדר את ה…עסקים ביניהם בבית המשפט, לפני שהם נפרדים”. גלזמן מנסה לפשט את הדברים עד כמה שאפשר.

“מה זה אומר ‘לא מסתדרים ביניהם’?” לא מבין יוחאי. “שיסתדרו! הם בעל ואישה!”

“אתה מסתדר עם גדעון, יוחאי?” מגשש גלזמן.

“אני מסתדר איתו. הוא לא מסתדר איתי!” יוחאי חותך. “אבל אנחנו בכלל לא בעל ואישה!”

גלזמן פותח חלון, אוויר צלול נכנס. “לא כל בעל ואישה מסתדרים. יש כאלה ש.. רבים אפילו”. הוא מסביר בסבלנות.

“רבים? למה? על מה יש לריב?”

גלזמן צוחק. “לא חסר על מה”.

“אני לא רבתי עם זהבה בחיים שלי”. מתפלא יוחאי.

“זה יפה. זה נדיר. אין כיום זוג שלא רב..”

“מה, אתה רב עם אשתך?” יוחאי מדמיין את הבוס רב, חחח.

“אני? גלזמן צוחק במבוכה. “אתה יודע.. לפעמים”.

“מה, כמו הילדים בחיידר ליד הבית, שהולכים מכות בהפסקה?”

גלזמן משתעל. “הום.. לריב זה לא מכות. זה לא להסכים.. זה לכעוס. אם לדוגמא יש משהו שהאשה לא עשתה אפילו ש..רצית”.

“אבל זהבה תמיד עושה מה שאני רוצה..”

“אתם משהו מיוחד. אבל אנשים בעולם- הם לא ככה! אנשים רבים ביניהם, מבין?” קוצר רוח קל מציף את גלזמן. לא נעים לדבר על חסרונות שלך, במיוחד עם מישהו שטיפש מכדי להבין אותם.

“אז מה הזוגות עושים אחרי שהם רבים?” מברר יוחאי. “מתגרשים?”

“או שהם מבקשים סליחה ומשלימים”. גרד עז עולה בגלזמן, מתחשק לו להעיף את יוחאי מעל פרצופו. “או שהם לא יודעים איך להשלים, ונשארים כועסים. היום יש הרבה אנשים שעוזרים בזה, אנשים חכמים. יש גם קורסים שלומדים בהם איך להתנהג..” הוא פותח את המחשב, מתחיל לעיין בתיק של הזוג.

“איפה מוצאים קורסים כאלה?” רעיון מסוים מתחיל להתבשל במוחו של יוחאי.

“זה מפורסם בעיתונים”.

“בסדר”. יוחאי גומר את השיחה במפתיע. יוצא מהחדר. בינתיים הוא לא יאמר לאף אחד על הרעיון המדהים שלו. אחרי שיגמור לעבוד הוא יחשוב עם עצמו איך אפשר לקדם את הרעיון הזה.

לתגובות

[מירי]

הי

האמת, כשכתבתי על פוטי, לא ידעתי למה אני נכנסת..

המקרה הרפואי שרציתי להכניס אותו, דרש ממני ברור רב, ועורר קצת סיבוך להמשך העלילה.

לפני שכתבתי שפוטי בלע גולה, ניסיתי גרסה שונה ומחקתי,

עכשיו, כשאני רואה שהמקרה שכתבתי מסובך מידי, אני מחליפה תקרית.

אני יודעת שזה לא נשמע מקצועי, ושקוראות לא אוהבות כאלה דברים, אז- סורי.

אז כאילו שהוא לא בלע גולה מעולם..

והנה התיקון-

תיקון חלק מפרק נ”ב

לאחר שהות של שלושה ימים בארץ ישראל, מחליטה ברכה, השויגער של אילה, שהגיע הזמן לבקר ידידה שלה שעברה מקנדה לארץ ישראל, וכעת גרה באשקלון.

הידידה מתלהבת מאד מהרעיון. היא מדגישה לברכה שב21:00 היא צריכה לצאת לערב נשים אז שתגיע לפחות שעה קודם.

ברור של יעלי בקו המידע הארצי, מעלה שיש לה קו ב19:00 מתחנה מרכזית, כך תוכל להיות אצל הידידה כמעט שעה.

היא מתארגנת במהירות. מחפשת את אילה בשביל לומר לה שלום. היא מוצאת אותה בחדר ילדים, מנסה להרגיע את פוטי הצורח.

רעיון מהיר עולה בה. “אילה, תרצי אולי שאקח את פוטי? אני נוסעת לידידה שגרה באשקלון”.

אילה מסתכלת על השויגער ועל פוטי חליפות. זה דווקא רעיון! “אתה רוצה שסבתא תיקח אותך לטיול?” היא מחייכת אליו. פוטי צוהל. “את רואה, הוא ענה שכן..”

היא מארגנת לו מהר תיק. השויגער עוזרת, מרתיחה מים, שמה בטרמוס, ותוך חמש דקות הם יוצאים.

פוטי נרגע, נראה שהוא נהנה מהגיוון המרענן.

ב18:50 ניצבת ברכה ברציף, ממתינה. ‘אולי כדאי שאכין לו בקבוק כבר עכשיו’ היא חושבת. ‘שלא אצטרך לעשות זאת בנסיעה’.

היא לוקחת את התיק, ועיניה חושכות. הטרמוס שהכינה היה פתוח מעט, והמים נשפכו בתיק. התיק כולו רטוב, הבגדים להחלפה רטובים, והכי נורא- אין כעת מים לנסיעה!!

מה תעשה עכשיו? אולי תרוץ לקנות מים מינרלים? אבל איך היא תרוץ עם פוטי?

היא מסתכלת סביב. שתי בחורות סמינר נחמדות מפטפטות לצידה. “בחורות צדיקות, תוכלו אולי לשמור עליו שתי דקות, ואני ארוץ לקנות לו מים לדרך?” היא מראה להן את פוטי בעגלה.

“אבל האוטובוס שלנו מגיע ב19:00!” אומרות הבחורות בחוסר נוחות.

“זה בסדר”. היא מרגיעה במבטאה המתגלגל. “גם האוטובוס שלי מגיע ב19:00. אני לא רוצה להפסיד אותו. חמש דקות ואני פה”.

הן מסכימות, והיא ממהרת לרדת במדרגות הנעות, יורדת גם בעצמה מדרגות.

היא מגיעה לחנות, מוצאת את המים וממהרת לקופה. המוכר אינו נמצא.

לחוצה מאד היא מסתכלת סביב, בודקת. “סליחה?” היא שואלת בקול. אף אחד לא עונה.

שתי דקות יקרות עוברות, היא שמה את הבקבוק על הדלפק, ממהרת לעזוב. בדיוק כשהיא יוצאת מגיע המוכר, מסתכל עליה.

“גברת, את צריכה חשבון?” היא מתלבטת רגע. “כן, אבל מהר בבקשה!”

הוא נכנס מאחורי הדלפק, מפעיל את המחשב. עצביה נמתחים עד שהמחשב נדלק. היא מסתכלת בשעונה. 18:57. משלמת בשטר של 20 ₪, לא מחכה לעודף, ורצה לקומה מעל.

כשהיא מגיעה, פוטי לא במקום שהשאירה אותו. הבחורות אף הן- אינן.

חסרת נשימה היא מסתכלת על האוטובוס. רואה בחורה עם פוטי בידיה, עולה לאוטובוס.

“לאאאאאאאאאאא!!!!!!!!!!! נשמתה כמעט פורחת ממנה, היא עוזבת את התיק עם הדברים ורצה כל עוד רוחה בה לכיוון האוטובוס.

—

[מירי]

פרק נ”ח

הדרך לדירה שאמור דיויד לתווך היום ארוכה, והוא מדליק מוזיקה ברכב, מתענג על שירת ‘יונגערליך’ שבוקעת מהרמקולים.

כשהוא עובר ליד הכניסה לסנהדריה, משהו מנצנץ במוחו. סבא שלו ביקש ממנו משהו והוא שכח. מה זה היה?

אה, כן. הוא ביקש שיברר אצל הבחור ההוא על החבילה שנאבדה. האמת, יש לו קצת זמן, אולי יקפוץ לסבו כמה דקות, ויעשה לו את הטובה הזאת.

הוא בודק אם החנייה פנויה בדיוק כשיניב מגיע גם הוא עם רכבו, רוצה לחנות.

“הי אתה”. הוא צועק לו. “אתה נשאר פה הרבה זמן?”

“כן”. צועק לו יניב בחזרה.

“אז תחנה אתה ואני אחסום אותך, אני כמה דקות פה”.

הם מחנים ויוצאים מהרכב. באופן מפתיע, עולים שניהם לקומה שניה. יניב נגרר עם מזוודה, מחכה לדיויד שנכנס וקורא לסבו.

“שלום בחור”. גדעון סיכם עם פרץ שיניב יצטרף אליו בתוספת תשלום. “אתה יכול להכנס”.

יניב מתקדם ליחידה ודיויד מסמן בידו תנועת שאלה. “זה חבר של גדעון, הוא רוצה לנפוש קצת מהעבודה שלו, הוא הגיע לפה לחודש”. מסביר פרץ את מה שהסביר לו גדעון.

“יפה. הגעתי כדי לברר לך את ענין החבילה שנאבדה”.

“יופי. יופי. אתה מוזמן להכנס אליו עכשיו. אולי החבר שלו יעזור לך”.

—

האוטובוס סוגר את דלתותיו, ומתחיל להתרחק בקול מנוע עמום.

זעקה חנוקה פורצת מפיה של ברכה. בלי לשים לב למה שהיא עושה, היא רצה אחריו, מנפנפת בידיה. “עצור” היא זועקת בקול לא לה. “עצור”!

הנהג כמובן לא שומע אותה. האוטובוס עוזב את המתחם של תחנה מרכזית והיא ממשיכה לרוץ אחריו. אנשים ברחוב מסתובבים לעברה, מנסים להבין מה קרה, אבל עד שמישהו מתעורר ומנסה לעזור לה, האוטובוס פונה שמאלה ומתרחק.

ברכה שומטת את ידיה ברפיון, חדלון נורא אופף אותה. נהג מונית מביט עליה בעניין. “גיברת, את צריכה עזרה?”

“גנבו לי את הנכד שלי!” היא מתייפחת. רגע של הלם עובר עליה, ולאחריו היא מתנערת, מחייגת במהירות למשטרה.

המשטרה מבטיחה להגיע בהקדם, וברכה צונחת על ספסל ברחוב, מליטה את פניה בידיה.

גופה רועד. חוץ מהחרדה לשלומו של פוטי, היא נכלמת מאד מאד. מה תאמר לדיויד ואילה? מה תסביר להם?

צלצול פלאפון מחריד אותה. אילה על הקו. להרים? לא להרים? היא מרימה.

“אילה”. היא אומרת בקול נכאים, מקדימה אותה. “פוטי נעלם”.

“מההההההה?” אילה מחווירה באחת, נתמכת בקיר. “אני מתעלפת! מה זה נקרא נעלם? איפה הוא?”

“המשטרה עכשיו בדרך”. קולה רועד כבעווית. “אני בתחנה מרכזית”.

“אני מגיעה מיד עם מונית. תתקשרי להודיע לי על כל דבר הכי קטן”.

—

עוד לפני שאומר יוחאי שלום לזהבה, הוא נכנס למטבח, מדפדף בעיתונים. הוא ממיין את עיתוני הפרסומות, מניח בערימה על השולחן.

מיד אחר כך הוא נכנס לסלון. “שלום זהבה. לא יכולתי לבוא לומר לך מיד שלום כי הייתי צריך משהו דחוף. גם עכשיו אני חייב לעסוק במשהו”.

זהבה מתנדנדת על הכורסא. “בסדר יוחאי. אני סומכת עליך”. בעלה יודע מה שהוא עושה.

יוחאי ממהר שוב אל המטבח, מתחיל לדפדף עמוד אחר עמוד, מרפרף בעיניו על הפרסומות.

בעמוד אחד לפני הסוף הוא נעצר, מקרב את העיתון אליו. הו! הנה מה שהוא חיפש. בדיוק את זה! ‘מרגישה תקועה?’ כתוב בראש המודעה. ‘נפתח קורס לשלום בית, מקצועי ומקיף, בו תוכלי לרכוש כלים מעשיים לחיי היום יום, שיעזרו לך לפצח את חידת הנישואין, ולהגיע להבנה הדדית עמוקה. הקורס ימסר על ידי חגית כי טוב, יועצת זוגית מוסמכת. שיעור ראשון- חינם!

נרגש, ממהר יוחאי להביא דף גדול ועט. הוא מעתיק את המודעה מילה במילה. לאחר שהוא גומר הוא מחליף את כל המילים שנכתבו בלשון נקבה- ללשון זכר, ומשנה את שם המרצה. את מקום הקורס והשעה הוא משאיר בינתיים פתוח.

הוא מקפל את הדף בסיפוק, מכניס לכיסו. מחר יברר על אולם מתאים ועל יום ושעה מדויקים. לאחר מכן ידפיס במחשב של המשרד את המודעה וישלח לעיתון כפרסומת.

הוא מזמזם שיר עליז כשחיוך רחב קורע את שפתיו. אף אחד לא יחלום אילו טיפים מוצלחים לשלום בית יש לו, אפילו גלזמן המוצלח אמר שהוא טוב בזה! סוף סוף אנשים יבינו מי הוא באמת!

לתגובות– הארות/הערות