סיפור/ מ. וינברג

קדם Forums כתיבה ספרותית סיפור/ מ. וינברג

  • מירי

    הוראה רכזות וחינוך
    חברה
    26/02/2025 ב1:26 am
    1144
    2618
    0
    ותיקה

    פרק ס”ג

    בנסיעה חזור מהתחנה המרכזית יושבים כולם דוממים, פרט לפוטי שאוכל ובין לגימה ללגימה מגרגר את החלב בגרונו.

    אילה שולחת מבטים מידי פעם אל חמותה מהמראה הקדמית. זו יושבת מכונסת, מעבירה יד על פאתה שוב ושוב.

    לבסוף, האברך ששמר על פוטי יצר קשר עם המשטרה, והוא הוחזר אחר כבוד להוריו. ברכה, חמותה של אילה, פשוט התבלבלה וחשבה בטעות שבחורה עולה עם פוטי לאוטובוס.

    “עוד יומיים הטיסה”. דיויד מנסה לשבור את הקרח. “באיזו שעה בדיוק?”

    “23:00”. עונה ברכה בקול שקט. היא רק מחכה לרגע הזה. ליטול את חפציהם ומטלטליהם ולטוס הרחק.

    ‘אה דה דה’. פוטי פתאום מדבר בקול רם, ומאלץ את כולם לצחוק.

    “פוטי, פעם הבאה לא להעלם לנו, טוב?” אילה מנסה גם היא להקליל את האווירה הדחוסה.

    ברכה מתכווצת. משום מה נראה לה שאילה פנתה ישירות אליה; פעם הבאה אל תעלימי… פעם הבאה תהיי אחראית קצת יותר… “בסדר”. היא אומרת בקול חמוץ. אילה ודיויד שולחים לעברה מבטים תמהים.

    “אני עוד יומיים טסה. לא יהיה מי שיעלים לכם אותו”. היא מצחקקת בעליבות.

    אילה פותחת את פיה לענות, אבל שום משפט מוצלח לא עולה במוחה. היא מצחקקת לבסוף בתגובה, נבוכה אף היא.

    “זה היה יכול לקרות לכל אחד, אמא”. מסתובב אליה דיויד. “אל תרגישי אשמה. ואנחנו מאד נהנים שאת איתנו”.

    אבל ניסיונות הריצוי לא עולים יפה, והם עולים לבית בהרגשה כבידה.

    גבו של יוחאי כואב מהכיפוף הממושך, אבל הוא לא מצליח לחשוב על שום רעיון שביכולתו לעשות. בעקרון- בטבעו, הוא היה רץ לגדעון, מחבק אותו חזק, טופח על שכמו ושואל בקול אבהי- מה שלומך ילד שלי? אבל הוא חושש. כמה ניסיונות בעבר שלא צלחו יפה, לימדו אותו להימנע מכך.

    אולי יציץ שניה על בנו? הוא מזדקף לרגע, מאהיל בידו על עיניו.

    הגיחה הפתאומית לוכדת את עיניו של גדעון. רגע, זה אבא שלו, לא? כנראה הלך לזרוק את הפח. מבטיהם נפגשים לרגע. יוחאי משפיל ראשון את עיניו.

    גדעון קם בהיסוס. מרגיש שכל פסיעה כמוה כמאה פסיעות במדבר חם. הוא מגיע קרוב לאביו. מבטו של יוחאי נעשה נבוך וחסר אונים.

    “אבא, אין לי מקום לישון”. המילים יוצאות לו מתריסות וכואבות. הוא מתאמץ בקושי לא לפרוץ בבכי.

    יוחאי מסתכל על בנו. הוא פוכר את ידיו, נבוך מאי פעם. מה גדעון רוצה ממנו?

    זיכרונות רחוקים צפים במחשבתו, הוא מתנתק לרגעים מהסובב. כשגדעון נולד לא היה מאושר ממנו. הוא היה גאה בילד שלו מאד! מסתובב סביבו שעות רבות, מצחיק אותו, משתעשע איתו. גם כשגדל קצת אהב לשחק איתו, ללמד אותו כל מיני ידיעות חשובות. הוא הרגיש שגם גדעון נהנה איתו ומחזיר לו אהבה.

    הוא לא יודע מתי העניינים התחילו להסתבך. גדעון כבר לא הסתכל עליו בעיניים תמימות ומעריצות. הוא התחיל לכעוס לפעמים, להתמרמר.. הוא מצידו היה מנסה לחנך אותו בחכמה. ללמד אותו איך מתנהגים, אבל גדעון לא נהנה מהחינוך ופעמים רבות הראה לו פנים חמוצות.

    לאט לאט הפכו הדיבורים ביניהם זועמים וגדעון היה מעז להתחצף אליו לפעמים, מה שהוביל אותו למסקנה שהוא לא אבא טוב בשביל גדעון.

    הקשר הלך ונעשה סבוך עד שהוא הרגיש שאין לו יותר מה לתרום לילד שלו, והכי טוב לנתק אותו מהבית. גדעון ממילא לא אוהב אותם, אז בשביל מה לריב סתם? יהיה לגדעון יותר טוב אם יתרחק מהבית, והם- יש להם אנשים אחרים שמעריכים ואוהבים אותם.

    אז הוא לא מבין מה גדעון רוצה ממנו עכשיו, להתייעץ איתו? לבקש ממנו עזרה? הוא בכלל חושב שהוא יודע לעזור? הוא בכלל מאמין שהוא דואג לו?

    “אני רוצה לישון אצלכם”. גדעון ממשיך לנוכח שתיקתו של אביו. הוא מסתכל עליו בעיניים בוערות, מצפה לתגובתו.

    “טוב”. אומר יוחאי בקול חלוש. “בוא”. אז גדעון כן צריך אותם. טוב לדעת. יוחאי מרגיש פתאום צורך עז לחזק איתו את הקשרים. אבל איך?

    גדעון מסתכל חזק על אביו. מנסה להגדיר את התחושות המשתוללות בקרבו. האמת, הוא חשב שאביו יתנגד, ישליך אותו מעליו בבושת פנים. עכשיו הוא בפלונטר. לא נראה לו שהוא באמת יסתדר שם, בבית. מצד שני- הוא כבר ביקש ונענה, וגם אין לו אלטרנטיבה אחרת.

    מוחו קודח ממחשבות. אולי הוא יתקשר ליששכר, לשאול בעצתו. עכשיו כשיש לו לפחות מקום בעולם, גם אם מקום כזה, הוא פחות מרגיש קבצן עלוב.

    “תודה אבא”. הוא אומר במאמץ. “אז.. אני צריך לעשות שיחת טלפון כאן לפני כן. אחר כך אני אעלה אליכם. טוב?”

    “בסדר”. יוחאי פונה לכיוון הבניין, צעדיו עייפים. כל כך היה רוצה להיות חבר הכי טוב של הבן שלו. הוא מקווה שלא יהיו תקלות עכשיו. החיים שלו נכנסו למסלול רגוע ואין לו כוחות לחזור על הבלאגן שהיה בעבר.

    לתגובות– תודה!

  • מירי

    הוראה רכזות וחינוך
    חברה
    05/03/2025 ב1:01 am
    1144
    2618
    0
    ותיקה

    פרק ס”ד

    חן- בעבר

    לפעמים מרגישה שושנה כמו שדכנית. למה כמו בעצם? היא שדכנית באמת. רוקמת שידוכים, מחברת תכים, מבררת, מסייגת, בוררת, ולבסוף- מוציאה בפינצטה את המובחרות ביותר, הראויות ביותר לסמינר.

    רק חבל שהתהליך הנ”ל גובל לפעמים בכאב לב של הבנות שדחתה אותן הצידה.

    היא מניפה את ידה, עוצרת מונית מזדמנת. אין לה כסף למוניות, אבל יום העבודה הזה כל כך התיש אותה שמגיע לה להתפנק בסופו.

    נשארו לה כמה בנות אחרונות שעליה לברר עליהן. היא מעבירה במחשבתה את השמות. ישנן גם תאומות זהות. אחת מהן היא תלמידה של אילה לוינסון- בת דודתה. היא תרים אליה טלפון בערב, כשתתאושש.

    “אילה, שלומך?” היא מבררת בקצרה בערב. נחפזת להגיע אל המידע.

    “טוב, ב”ה”. אילה משערת ששושנה רוצה ממנה אינפורמציה. היא מחכה לשמוע.

    “הודיה לוי. מה את אומרת עליה?”

    “הודיה?” אוי לא. מה היא תגיד? עד שבוע שעבר היתה אומרת רק דברים טובים. עכשיו, אחרי המקרה עם המגפונים היא כבר מפקפקת באיכותה של הודיה.

    “כן, הודיה. אני מבינה שהיא לא אי אי אי, אה?” שושנה מזהה את ההתלבטות של אילה בקלות.

    “תראי. היא דווקא הייתה תלמידה מצוינת…” אילה לוקחת אוויר. “מצויינת ממש”.

    “ו…? מה קרה אז?”

    אילה מדברת מהר. “קרה שהיא הגיעה עם מגפונים יום אחרי שדיברתי לא להגיע. והיא גם לא הבינה מה הבעיה. אז..”

    “אז?” יש לשושנה סבלנות.

    “אז השארתי אותה יומיים בבית. את מבינה?”

    “אני מבינה טוב מאד. אילה, תודה! עזרת לי ממש”.

    אילה נבהלת. “תקשיבי. אני באמת לא הבנתי מה קרה לה. היא תמיד הייתה ממושמעת. פתאום אנ..”

    “אני מבינה”. קוטעת אותה שושנה. “אנשים לפעמים משתנים. תודה רבה אילה, המשך יום מוצלח לשתינו”.

    באותו יום נחרץ גורלה של הודיה. היא לא תתקבל לסמינר.

    יוחאי פותח את דלת הבית, משתהה קצת ואז סוגר אותה באטיות. הוא נכנס למטבח, מחפש את זהבה. בראשו חולפות וריאציות שונות לאופן בו יודיע לה על גדעון.

    הוא מוצא אותה בסלון, עומדת על יד השולחן, עיניה נוצצות באושר וחיוך צופן סוד על פניה. מבט חטוף על השולחן מבהיר לו את פשר התרגשותה. מגנט מעוצב מונח שם, מופיעות עליו המילים- ‘לבעלי היקר’.

    נבוך, הוא מגרד בלחיו, כמו תמיד כשהיא מפתיעה אותו. “זה יפה מאד”. הוא מתקדם לעבר השולחן, נוטל את המגנט, מניח אותו על ליבו ואז יורה את המילים “אבל גדעון אמור להגיע עוד מעט, לגור פה”.

    זהבה מסתכלת עליו, לא מבינה. “מה הקשר למגנט?” היא שואלת.

    יוחאי מתבונן במגנט, ראשו מוסח. “זה לא קשור, המגנט מאד יפה”.

    “אני קניתי את זה בהכל בשקל”. זהבה זוקפת את גבה, נרגשת. הנושא שוב עבר אל המתנה שקנתה.

    “זה עלה שקל?” יוחאי מברר ומחשבן בראשו שהיא לא עברה את מכסת המתנות החודשית.

    “כן” מאשרת זהבה.

    כעת יוחאי רגוע מספיק בכדי להחמיא “את אישה מאד טובה”.

    “אז מה אמרת על גדעון?” זהבה באה על סיפוקה.

    “פגשתי את גדעון למטה. הוא רוצה לבוא לגור פה”.

    “למה? מתי?” היא מתחילה ללכת במעגלים, כדרכה כשהיא נסערת.

    “אולי פתאום הוא אוהב אותנו”. קולו של יוחאי לאה. “אולי אין לו מקום לישון”.

    “טוב”. זהבה פותחת ארונות, סוגרת בסערה. “אז מתי הוא בא?”

    “הוא אמר שעוד מעט”.

    לתגובות

  • מירי

    הוראה רכזות וחינוך
    חברה
    12/03/2025 ב12:59 am
    1144
    2618
    0
    ותיקה

    פרק ס”ה

    גדעון מחכה עד שהדי פסיעותיו של אביו נמוגים, ואז מחזיק בזרועותיו בתנועת חיבוק. צמרמורת עזה חולפת בו. כמה זמן לא ראה את אביו? כמה שנים ודאי. אביו נשאר אותו דבר, ילדותי, תמים.. צביטת כאב פועמת בו. הוא מרגיש מערבולת רגשות שהוא לא מבין את פשרה. הוא יתקשר ליששכר, יתייעץ מה לעשות הלאה.

    יששכר עונה בצלצול הראשון, מדליק את הדיבורית ברכב. “כן גדעון יקר”.

    רטט פנימי מרעיד את גבו של גדעון, הוא פורץ בבכי. “גדעון?” יששכר נבהל.

    “כן. אני.. פה. ב.. ליד הבית של ההורים שלי”. גל בכי מונע ממנו להמשיך. יששכר מחכה.

    גדעון מסדר את נשימותיו, נרגע מעט. “פרץ- הזקן שגרתי אצלו, אמר לי שאני לא יכול יותר להיות אצלו. אני.. לא היה לי לאן ללכת, אז.. הגעתי לפה”.

    יששכר בולם את השאלה מדוע גדעון לא התקשר אליו. “אז עכשיו אתה רוצה לגור שם?” הוא מברר במעשיות.

    “אני פה למטה. פגשתי את אבא שלי, הוא אמר לי שאבוא” גדעון מתנשף. “אבל אין לי מושג מה לעשות עכשיו. לעלות? לא לעלות? אין לי כוח לכל זה. אני לא יודע איך להתנהג שם”.

    יששכר מחנה את רכבו בצד הדרך. הוא צריך לחשוב. האמת, מזמן הבין את הנקודה החוצצת בין גדעון להוריו. אך לא הייתה לו הזדמנות לדבר עליה עם גדעון. הוא מקווה לעשות זאת כעת ברגישות המרבית.

    “אתה יודע גדעון? אני בטוח שאבא שלך אוהב אותך מאד מאד”. יששכר מזיז את כסאו, ואז נשען אחורנית.

    “אוהב אותי?” צחוק מר פורץ מפיו של גדעון. “אולי”.

    “אתה מרגיש שלא, אה?”

    “לא נראה לי. לא יודע”. גדעון מושך בכתפיו.

    “בוא אני אסביר לך משהו, גדעון. כשאתה מסתכל על אבא שלך. איך אתה מרגיש מולו? כלומר, הוא מכובד בעיניך?”

    גדעון עוצם לרגע את עיניו. “מה זה נקרא מכובד? אתה יודע, הוא לא בן אדם רגיל..”

    “אני יודע. גדעון, לפי דעתי, אבא שלך מרגיש שאתה קצת מזלזל בו, קצת לא מחשיב אותו”.

    “ומה אתה רוצה לומר לי בזה?”

    יששכר לוקח נשימה. “אני רוצה לומר שאביך הוא בן אדם רגיש. אכפת לו שיעריכו אותו, שיכבדו אותו”.

    “אני יודע”. גדעון מגחך.

    יששכר בורר את מילותיו. “תראה גדעון, אתה מתגעגע להורים שלך. אתה מתגעגע אליהם יותר ממה שאתה חושב, ויותר ממה שאתה מרשה לעצמך להודות. אתה רוצה – רוצה מאד – לעלות עכשיו במדרגות ולהתחיל לחיות טוב עם ההורים שלך. עד כדי כך אתה מתגעגע אליהם ורוצה אותם, שאתה מתקשר אלי כי אתה פוחד שאם תעלה ויקרה ביניכם מה שקרה בפעמים הקודמות, אתה רק תתרחק מההורים שלך. ופה תרשה לי לדבר איתך גלויות, על דבר שהוא אמנם השערה שלי, אבל אין לי באמת ספק בו”.

    גדעון שותק, מרוכז. יששכר ממשיך. “הבעיה ביניכם היא שאביך לא כל כך מרגיש הערכה וכבוד מצידך, הוא מרגיש שאתה מרגיש שווה לו. אולי אפילו מעליו. ילדים לא כל כך מבינים את זה, אבל כל הורה עם אינסטינקט הורות בריא יודע שזה מצב לא נכון, מצב שאסור לאפשר אותו. ילד צריך להרגיש ‘מתחת’ הוריו. להזדקק להם, להסתכל עליהם מלמטה. אם הילד לא במצב הזה, בתת מודע ההורה ידחוף אותו לשם. כל הורה ודרכו הוא. דרכי נועם והסברה או לחילופין גערות, נזיפות, מכות, הרחקה מהבית… כל הורה ורמת האישיות שלו, אבל כל אחד יעשה משהו. אין הורה עם אינסטינקט בריא שיישב ולא יעשה כלום”.

    גדעון ממשיך לשתוק.

    “תקן אותי אם אני טועה” ממשיך יששכר. “אבל אתה אדם חכם. הוריך- פחות. אין לך כמעט מנוס מהרגשה של עליונות עליהם, ואם באמת אתה מרגיש מעליהם, ותהיה אמיתי עם עצמך לגבי זה, זה יכול להסביר לך כמה וכמה דברים על מה שעברת איתם בחיים”.

    “אם אתה רוצה לעלות עכשיו הביתה ולחיות בצורה אחרת עם ההורים שלך, אני לא מבקש ממך לשנות עכשיו כלום בעצמך. תתבשל עם הדברים כמה ימים, ואז תתקשר אלי, נדבר על זה בצורה מסודרת, ויכול להיות שהפעם תוכלו לחיות בצורה נכונה. להיות משפחה. אבא ובן”.

    אשמח לתגובות

  • מירי

    הוראה רכזות וחינוך
    חברה
    19/03/2025 ב9:38 pm
    1144
    2618
    0
    ותיקה

    פרק ס”ו

    היומיים הבאים עוברים על אילה וחמותה בשתיקה רועמת. הן נמנעות כמעט לגמרי מלהיפגש ויוצרות קשר טכני בלבד.

    ביום שני מסיימים הוריו של דיויד לארוז את חפציהם. הטיסה אמורה להמריא לקראת ערב, וב13:00, אוסף דיויד את משפחתו ואת הוריו, ונוסע לשדה התעופה.

    בדרך, מנסה אילה לסגנן משפטי פרידה וסיכום, כשקולו של נתנאל נשמע מאחור: “אמא, את וסבתא כבר לא מדברות בכלל!”

    שניה של שתיקת הלם משתררת, ולאחריה פולטות שתיהן צחקוק נבוך.

    “נתנאל” דיויד מנסה להסיח את דעתו. “אתה יודע לאן אנחנו נוסעים?”

    “לשדה התעופה, אבל אמא, למה אתן לא מדברות?” הילד מוטרד.

    “לא חייבים כל היום לדבר, נכון?” אילה יודעת שאם לא תענה לו על שאלתו, הוא לא יניח לה.

    נתנאל מקמט את מצחו, ואז מביט בחלון. נראה שהתשובה הניחה את דעתו.

    ברכה, חמותה של אילה פותחת את פיה “אני, זאת אומרת, אני מרגישה..” היא עוצרת לרגע לשאוף אוויר. “ש.. לא חשוב”.

    אילה שונאת להפציר באנשים לדבר, כשהם כאילו דורשים זאת, אבל עכשיו היא באמת לא יודעת מה לעשות, לבקש מחמותה שתאמר מה היא מרגישה?

    משתררת שתיקה מביכה. “אני מרגישה..” מתחילה ברכה שוב, כשנוכחת שאף אחד לא מבקש ממנה להמשיך, “ש..” היא צוחקת צחוק קצר. “שאת לא…” שוב היא נעצרת.

    “שמה אני לא?” כעת אין לאילה ברירה אלא לשאול.

    “שאת היית רוצה שכבר נלך”. השויגער מסמיקה קלות. היא תמיד דוגלת בדיבור ישיר. ככה אפשר לראות את התגובה המיידית של השני.

    “לא. מה פתאום! בכלל לא”. אילה מגייסת את הקול המשכנע ביותר שלה. במושב הקדמי מבליע דיויד חיוך.

    “היית רוצה שנישאר עוד?” חוקרת ברכה בלי עכבות.

    “אממ.. בטח! למה לא?” אילה מתאמצת להשאר רגועה. הם בדרך לשדה התעופה, אין סיכוי שההורים של דיויד יבטלו את הטיסה פתאום.

    “אני שמחה לשמוע”. ברכה מתרווחת אחורנית. “את יודעת, חשבתי שלא”. היא שותקת לרגע ואז מצטחקת קלות. “חשבתי ש.. המקרה שארע קצת הרחיק ביננו”. היא בוחנת את הפנים של אילה.

    “למה הרחיק?” אילה משתפת פעולה. היא רוצה לומר ‘רק קירב’ אבל יודעת שזה מגוחך מידי. השיחות עם חמותה מעייפות אותה. הן בנויות באופן חוזר על אותה מניפולציה; חמותה אומרת משהו שמכריח אותה לענות באופן מסוים כדי למנוע אי נעימות משתיהן. אם זה מרצה את השוויגער שלה, היא תשתף איתה פעולה. “היה ממש נחמד איתכם, הילדים כל כך.. ואנחנו גם כמובן”, מוסיפה אילה במהירות “כל כך יתגעגעו..”

    “למה? למתנות?” ברכה צוחקת צחוק סבתאי ומצפה להתנגדות.

    “אליכם”.

    הנסיעה ממשיכה. דיויד מדליק מוזיקת רקע והילדים מצטרפים לשירה. אילה מגבירה את הווליום מחשש להמשך השיחה.

    חצי שעה לאחר מכן הם מגיעים לשדה התעופה.

    יששכר לא ציפה לראות את יניב עם עליצותו התמידית, אבל גם כך- נפול פנים ומיואש, לא דמיין אותו.

    “אז מה, יניב?” הוא שואל. צר לו על מצבו של הבחור הזה.

    “מה מה?” יניב מדוכדך.

    “מה שלומך? איך אתה מרגיש?”

    “מעולה ממש! אין טוב מזה”.

    “אני שמח לשמוע”. משתף יששכר פעולה.

    “אני לא. את האמת, יששכר, אין לך מה לבוא לבקר אותי. עזוב. אני הולך להירקב פה איזה עשר שנים. אני מציע שתמלא את הזמן שלך בדברים טובים יותר”.

    יששכר שותק, מחשב את מילותיו. “יניב”. הוא אומר לאחר מכן. “יצא לנו לדבר כמה פעמים ומצאת חן בעיני. אתה חשוב לי, אני דואג לך!”

    רטט פתאומי מרעיד את גבו של יניב. הוא מצטמרר. “וואלה, אתה מרגש אותי!”

    יתוש מזמזם ברקע, יששכר מוחא כף והורג אותו. “הבאתי לך קצת אוכל” הוא מוציא משקית שקופה עוגת שמרים ובקבוק מירינדה. יניב אוכל במתינות, מנסה לא להראות כמה הוא רעב.

    “אפשר לבקש ממך שני דברים?” שואל יניב כשמסיים לאכול.

    “בשמחה”.

    “א’- אם תוכל להודיע להורים שלי שאני פה. הם רגילים שאני יוצא לכל מיני מקומות ולא מודיע להם. אני רוצה שידעו שאני פה. רק מה? כדאי לך להתכונן”.

    יששכר מעביר את לשונו על שיניו. “להתכונן?”

    “כן”. יניב משמיע קול גיחוך. “הם.. לא יאהבו את זה, בלשון המעטה. אתה מבין?”

    “אני מבין. בעזרת ה’ אודיע להם”. יששכר כותב בפלאפון שלו את המספר בבית הוריו של יניב. “מהי הבקשה השנייה?”

    “אם אתה מגיע עוד פעם..” “אני אגיע, בעזרת ה'”. “מעולה. אשמח שתביא לי עט. אם יאשרו פה כמובן”. יניב מסתכל על הסוהר שפוקח עליהם עין.

    “אתה רוצה לכתוב יומן?” לא מתאים ליניב.

    “לא”. יניב צוחק. “אני רוצה לצייר קצת”.

    “אז אתה צריך גם דפים”.

    “נכון. אבל לא יודע אם יאשרו. תנסה לבקש”.

    “אם לא יסכימו, איפה חשבת לצייר?”

    יניב מסתכל שהסוהר לא מבחין. הוא מצביע על הקיר.

    “אתה יצירתי!”

    “הצורך הוא אבי ההמצאה, לא?” יניב מחייך.

    הסוהר מסמן להם שתם הזמן, יששכר קם ממקומו.

    “יששכר תודה. הפחת בי חיים”. יניב שם יד על ליבו.

    “אני שמח. להתראות”.

    לתגובות

  • מירי

    הוראה רכזות וחינוך
    חברה
    26/03/2025 ב2:43 pm
    1144
    2618
    0
    ותיקה

    פרק ס”ז

    הלמות ליבו של גדעון מתמזגות עם קול פסיעותיו. דלת העץ של בית הוריו ניצבת מולו בשתיקה, הוא מתמהמה קצת, מרגיש כאילו הוא הולך למערה תת קרקעית, כשאינו יודע מה היא מכילה בתוכה.

    שתי שניות של התלבטות האם לדפוק או להיכנס חולפות עליו. הרגש דוחק בו להיכנס בטבעיות, לפזר ‘שלום’ וחיוך ולומר בטבעיות “מה נשמע? התגעגעתי!”, אבל הכוויות מהעבר ושכלו אומרים לו לדפוק במתינות, לחכות שיפתחו לו.

    “הוא דופק”, קולה של זהבה רועד. הסיטואציה הזאת מביכה אותה כליל.

    “תפתחי”. פוסק יוחאי. הוא מרגיש חסר אונים מידי. אינו יודע כיצד עליו לנהוג.

    זהבה מדשדשת לכיוון הדלת. מציצה רגע בקוקר, מסדרת את זנבות מטפחתה, ופותחת את הדלת לרווחה.

    “שלום”, אמא שלו נשארה אותו הדבר. “אתה רוצה אולי לאכול משהו?”

    הוא מסמיק. נעימה לו ההצעה, על אף שנאמרת מהר, כנראה מתוך לחץ. “אממ..” הוא מתלבט. “אני.. אשים את הדברים ואז.. אבוא לאכול, טוב?” קולו מנסה להיות מרוכך, נכנע.

    אבא שלו מתקרב, גדעון מושיט יד ללחיצה. הלחיצה של אביו רפויה וחוששת, והוא משתדל לחייך אליו חיוך מרגיע. “ישנת ברחוב?” מברר יוחאי.

    “אמ.. לאחרונה ישנתי ביחידת דיור”. חם לו פתאום והוא מרגיש שהוא צריך אוויר.

    גדעון הלך לסדר את דבריו ויוחאי מסמן לזהבה לבוא אחריו למטבח. “מה את אומרת?” הוא לוחש לה כשהם נמצאים רחוק מטווח השמיעה של גדעון.

    “אני צריכה לומר משהו?” תמהה זהבה.

    “עשית לו אוכל?” מברר יוחאי.

    “יש אוכל מארוחת צהריים”. זהבה ניגשת למקרר, פותחת אותו בתנופה. “הנה, אתה רואה?”

    “יופי”. מהמסדרון נשמעים קול פסיעותיו של גדעון ויוחאי מתיישב מהר על הכיסא, לוקח עיתון גדול, מעיין בו.

    “אני.. מודה לכם על ש.. אתם הסכמתם לי להיות פה”. גדעון מגמגם במאמץ את המשפט שסיגנן במוחו בדקות האחרונות.

    “טוב”. אומרת זהבה. “יופי”. אומר יוחאי ומרים את עיניו מהעיתון.

    גדעון מתיישב על יד השולחן, תנועותיו גמלוניות. “את.. רוצה שאני אקח את האוכל?” הוא מברר.

    “מה שאתה מעדיף”. היא פוסקת. “זהבה, תגישי לו”. יוחאי מבקש.

    זהבה מניחה על הצלחת חזה עוף ופתיתים, שמה במיקרוגל. “אתה רוצה עיתון?” יוחאי מגיש לו את מה שקרא.

    גדעון מעולם לא התעניין בעיתונים, אבל בכל זאת, הוא נוטל את העיתון, מעיין בו בכובד ראש.

    לתגובות– אשמח ממש!

Page 6 of 6

Log in to reply.

מעוניינת בפרסום

חשוב: לא כל פרסום מאושר, נא לפרט בדיוק במה מדובר

ניתן לפנות גם במייל ל: [email protected]

מה את מחפשת?

מילות מפתח פופולריות לפי תחומים

ניתן לחפש גם מילות מפתח , תפקידים וכישרון מיוחד שאינם מופיעים ברשימות - "נהגת", "ציור בחול" וכדומה.

דילוג לתוכן