סיפור/ מ. וינברג

[מירי]

פרק ס”ג

בנסיעה חזור מהתחנה המרכזית יושבים כולם דוממים, פרט לפוטי שאוכל ובין לגימה ללגימה מגרגר את החלב בגרונו.

אילה שולחת מבטים מידי פעם אל חמותה מהמראה הקדמית. זו יושבת מכונסת, מעבירה יד על פאתה שוב ושוב.

לבסוף, האברך ששמר על פוטי יצר קשר עם המשטרה, והוא הוחזר אחר כבוד להוריו. ברכה, חמותה של אילה, פשוט התבלבלה וחשבה בטעות שבחורה עולה עם פוטי לאוטובוס.

“עוד יומיים הטיסה”. דיויד מנסה לשבור את הקרח. “באיזו שעה בדיוק?”

“23:00”. עונה ברכה בקול שקט. היא רק מחכה לרגע הזה. ליטול את חפציהם ומטלטליהם ולטוס הרחק.

‘אה דה דה’. פוטי פתאום מדבר בקול רם, ומאלץ את כולם לצחוק.

“פוטי, פעם הבאה לא להעלם לנו, טוב?” אילה מנסה גם היא להקליל את האווירה הדחוסה.

ברכה מתכווצת. משום מה נראה לה שאילה פנתה ישירות אליה; פעם הבאה אל תעלימי… פעם הבאה תהיי אחראית קצת יותר… “בסדר”. היא אומרת בקול חמוץ. אילה ודיויד שולחים לעברה מבטים תמהים.

“אני עוד יומיים טסה. לא יהיה מי שיעלים לכם אותו”. היא מצחקקת בעליבות.

אילה פותחת את פיה לענות, אבל שום משפט מוצלח לא עולה במוחה. היא מצחקקת לבסוף בתגובה, נבוכה אף היא.

“זה היה יכול לקרות לכל אחד, אמא”. מסתובב אליה דיויד. “אל תרגישי אשמה. ואנחנו מאד נהנים שאת איתנו”.

אבל ניסיונות הריצוי לא עולים יפה, והם עולים לבית בהרגשה כבידה.

—

גבו של יוחאי כואב מהכיפוף הממושך, אבל הוא לא מצליח לחשוב על שום רעיון שביכולתו לעשות. בעקרון- בטבעו, הוא היה רץ לגדעון, מחבק אותו חזק, טופח על שכמו ושואל בקול אבהי- מה שלומך ילד שלי? אבל הוא חושש. כמה ניסיונות בעבר שלא צלחו יפה, לימדו אותו להימנע מכך.

אולי יציץ שניה על בנו? הוא מזדקף לרגע, מאהיל בידו על עיניו.

הגיחה הפתאומית לוכדת את עיניו של גדעון. רגע, זה אבא שלו, לא? כנראה הלך לזרוק את הפח. מבטיהם נפגשים לרגע. יוחאי משפיל ראשון את עיניו.

גדעון קם בהיסוס. מרגיש שכל פסיעה כמוה כמאה פסיעות במדבר חם. הוא מגיע קרוב לאביו. מבטו של יוחאי נעשה נבוך וחסר אונים.

“אבא, אין לי מקום לישון”. המילים יוצאות לו מתריסות וכואבות. הוא מתאמץ בקושי לא לפרוץ בבכי.

יוחאי מסתכל על בנו. הוא פוכר את ידיו, נבוך מאי פעם. מה גדעון רוצה ממנו?

זיכרונות רחוקים צפים במחשבתו, הוא מתנתק לרגעים מהסובב. כשגדעון נולד לא היה מאושר ממנו. הוא היה גאה בילד שלו מאד! מסתובב סביבו שעות רבות, מצחיק אותו, משתעשע איתו. גם כשגדל קצת אהב לשחק איתו, ללמד אותו כל מיני ידיעות חשובות. הוא הרגיש שגם גדעון נהנה איתו ומחזיר לו אהבה.

הוא לא יודע מתי העניינים התחילו להסתבך. גדעון כבר לא הסתכל עליו בעיניים תמימות ומעריצות. הוא התחיל לכעוס לפעמים, להתמרמר.. הוא מצידו היה מנסה לחנך אותו בחכמה. ללמד אותו איך מתנהגים, אבל גדעון לא נהנה מהחינוך ופעמים רבות הראה לו פנים חמוצות.

לאט לאט הפכו הדיבורים ביניהם זועמים וגדעון היה מעז להתחצף אליו לפעמים, מה שהוביל אותו למסקנה שהוא לא אבא טוב בשביל גדעון.

הקשר הלך ונעשה סבוך עד שהוא הרגיש שאין לו יותר מה לתרום לילד שלו, והכי טוב לנתק אותו מהבית. גדעון ממילא לא אוהב אותם, אז בשביל מה לריב סתם? יהיה לגדעון יותר טוב אם יתרחק מהבית, והם- יש להם אנשים אחרים שמעריכים ואוהבים אותם.

אז הוא לא מבין מה גדעון רוצה ממנו עכשיו, להתייעץ איתו? לבקש ממנו עזרה? הוא בכלל חושב שהוא יודע לעזור? הוא בכלל מאמין שהוא דואג לו?

“אני רוצה לישון אצלכם”. גדעון ממשיך לנוכח שתיקתו של אביו. הוא מסתכל עליו בעיניים בוערות, מצפה לתגובתו.

“טוב”. אומר יוחאי בקול חלוש. “בוא”. אז גדעון כן צריך אותם. טוב לדעת. יוחאי מרגיש פתאום צורך עז לחזק איתו את הקשרים. אבל איך?

גדעון מסתכל חזק על אביו. מנסה להגדיר את התחושות המשתוללות בקרבו. האמת, הוא חשב שאביו יתנגד, ישליך אותו מעליו בבושת פנים. עכשיו הוא בפלונטר. לא נראה לו שהוא באמת יסתדר שם, בבית. מצד שני- הוא כבר ביקש ונענה, וגם אין לו אלטרנטיבה אחרת.

מוחו קודח ממחשבות. אולי הוא יתקשר ליששכר, לשאול בעצתו. עכשיו כשיש לו לפחות מקום בעולם, גם אם מקום כזה, הוא פחות מרגיש קבצן עלוב.

“תודה אבא”. הוא אומר במאמץ. “אז.. אני צריך לעשות שיחת טלפון כאן לפני כן. אחר כך אני אעלה אליכם. טוב?”

“בסדר”. יוחאי פונה לכיוון הבניין, צעדיו עייפים. כל כך היה רוצה להיות חבר הכי טוב של הבן שלו. הוא מקווה שלא יהיו תקלות עכשיו. החיים שלו נכנסו למסלול רגוע ואין לו כוחות לחזור על הבלאגן שהיה בעבר.

לתגובות– תודה!

[מירי]

פרק ס”ד

חן- בעבר

לפעמים מרגישה שושנה כמו שדכנית. למה כמו בעצם? היא שדכנית באמת. רוקמת שידוכים, מחברת תכים, מבררת, מסייגת, בוררת, ולבסוף- מוציאה בפינצטה את המובחרות ביותר, הראויות ביותר לסמינר.

רק חבל שהתהליך הנ”ל גובל לפעמים בכאב לב של הבנות שדחתה אותן הצידה.

היא מניפה את ידה, עוצרת מונית מזדמנת. אין לה כסף למוניות, אבל יום העבודה הזה כל כך התיש אותה שמגיע לה להתפנק בסופו.

נשארו לה כמה בנות אחרונות שעליה לברר עליהן. היא מעבירה במחשבתה את השמות. ישנן גם תאומות זהות. אחת מהן היא תלמידה של אילה לוינסון- בת דודתה. היא תרים אליה טלפון בערב, כשתתאושש.

“אילה, שלומך?” היא מבררת בקצרה בערב. נחפזת להגיע אל המידע.

“טוב, ב”ה”. אילה משערת ששושנה רוצה ממנה אינפורמציה. היא מחכה לשמוע.

“הודיה לוי. מה את אומרת עליה?”

“הודיה?” אוי לא. מה היא תגיד? עד שבוע שעבר היתה אומרת רק דברים טובים. עכשיו, אחרי המקרה עם המגפונים היא כבר מפקפקת באיכותה של הודיה.

“כן, הודיה. אני מבינה שהיא לא אי אי אי, אה?” שושנה מזהה את ההתלבטות של אילה בקלות.

“תראי. היא דווקא הייתה תלמידה מצוינת…” אילה לוקחת אוויר. “מצויינת ממש”.

“ו…? מה קרה אז?”

אילה מדברת מהר. “קרה שהיא הגיעה עם מגפונים יום אחרי שדיברתי לא להגיע. והיא גם לא הבינה מה הבעיה. אז..”

“אז?” יש לשושנה סבלנות.

“אז השארתי אותה יומיים בבית. את מבינה?”

“אני מבינה טוב מאד. אילה, תודה! עזרת לי ממש”.

אילה נבהלת. “תקשיבי. אני באמת לא הבנתי מה קרה לה. היא תמיד הייתה ממושמעת. פתאום אנ..”

“אני מבינה”. קוטעת אותה שושנה. “אנשים לפעמים משתנים. תודה רבה אילה, המשך יום מוצלח לשתינו”.

באותו יום נחרץ גורלה של הודיה. היא לא תתקבל לסמינר.

—

יוחאי פותח את דלת הבית, משתהה קצת ואז סוגר אותה באטיות. הוא נכנס למטבח, מחפש את זהבה. בראשו חולפות וריאציות שונות לאופן בו יודיע לה על גדעון.

הוא מוצא אותה בסלון, עומדת על יד השולחן, עיניה נוצצות באושר וחיוך צופן סוד על פניה. מבט חטוף על השולחן מבהיר לו את פשר התרגשותה. מגנט מעוצב מונח שם, מופיעות עליו המילים- ‘לבעלי היקר’.

נבוך, הוא מגרד בלחיו, כמו תמיד כשהיא מפתיעה אותו. “זה יפה מאד”. הוא מתקדם לעבר השולחן, נוטל את המגנט, מניח אותו על ליבו ואז יורה את המילים “אבל גדעון אמור להגיע עוד מעט, לגור פה”.

זהבה מסתכלת עליו, לא מבינה. “מה הקשר למגנט?” היא שואלת.

יוחאי מתבונן במגנט, ראשו מוסח. “זה לא קשור, המגנט מאד יפה”.

“אני קניתי את זה בהכל בשקל”. זהבה זוקפת את גבה, נרגשת. הנושא שוב עבר אל המתנה שקנתה.

“זה עלה שקל?” יוחאי מברר ומחשבן בראשו שהיא לא עברה את מכסת המתנות החודשית.

“כן” מאשרת זהבה.

כעת יוחאי רגוע מספיק בכדי להחמיא “את אישה מאד טובה”.

“אז מה אמרת על גדעון?” זהבה באה על סיפוקה.

“פגשתי את גדעון למטה. הוא רוצה לבוא לגור פה”.

“למה? מתי?” היא מתחילה ללכת במעגלים, כדרכה כשהיא נסערת.

“אולי פתאום הוא אוהב אותנו”. קולו של יוחאי לאה. “אולי אין לו מקום לישון”.

“טוב”. זהבה פותחת ארונות, סוגרת בסערה. “אז מתי הוא בא?”

“הוא אמר שעוד מעט”.

לתגובות

[מירי]

פרק ס”ה

גדעון מחכה עד שהדי פסיעותיו של אביו נמוגים, ואז מחזיק בזרועותיו בתנועת חיבוק. צמרמורת עזה חולפת בו. כמה זמן לא ראה את אביו? כמה שנים ודאי. אביו נשאר אותו דבר, ילדותי, תמים.. צביטת כאב פועמת בו. הוא מרגיש מערבולת רגשות שהוא לא מבין את פשרה. הוא יתקשר ליששכר, יתייעץ מה לעשות הלאה.

יששכר עונה בצלצול הראשון, מדליק את הדיבורית ברכב. “כן גדעון יקר”.

רטט פנימי מרעיד את גבו של גדעון, הוא פורץ בבכי. “גדעון?” יששכר נבהל.

“כן. אני.. פה. ב.. ליד הבית של ההורים שלי”. גל בכי מונע ממנו להמשיך. יששכר מחכה.

גדעון מסדר את נשימותיו, נרגע מעט. “פרץ- הזקן שגרתי אצלו, אמר לי שאני לא יכול יותר להיות אצלו. אני.. לא היה לי לאן ללכת, אז.. הגעתי לפה”.

יששכר בולם את השאלה מדוע גדעון לא התקשר אליו. “אז עכשיו אתה רוצה לגור שם?” הוא מברר במעשיות.

“אני פה למטה. פגשתי את אבא שלי, הוא אמר לי שאבוא” גדעון מתנשף. “אבל אין לי מושג מה לעשות עכשיו. לעלות? לא לעלות? אין לי כוח לכל זה. אני לא יודע איך להתנהג שם”.

יששכר מחנה את רכבו בצד הדרך. הוא צריך לחשוב. האמת, מזמן הבין את הנקודה החוצצת בין גדעון להוריו. אך לא הייתה לו הזדמנות לדבר עליה עם גדעון. הוא מקווה לעשות זאת כעת ברגישות המרבית.

“אתה יודע גדעון? אני בטוח שאבא שלך אוהב אותך מאד מאד”. יששכר מזיז את כסאו, ואז נשען אחורנית.

“אוהב אותי?” צחוק מר פורץ מפיו של גדעון. “אולי”.

“אתה מרגיש שלא, אה?”

“לא נראה לי. לא יודע”. גדעון מושך בכתפיו.

“בוא אני אסביר לך משהו, גדעון. כשאתה מסתכל על אבא שלך. איך אתה מרגיש מולו? כלומר, הוא מכובד בעיניך?”

גדעון עוצם לרגע את עיניו. “מה זה נקרא מכובד? אתה יודע, הוא לא בן אדם רגיל..”

“אני יודע. גדעון, לפי דעתי, אבא שלך מרגיש שאתה קצת מזלזל בו, קצת לא מחשיב אותו”.

“ומה אתה רוצה לומר לי בזה?”

יששכר לוקח נשימה. “אני רוצה לומר שאביך הוא בן אדם רגיש. אכפת לו שיעריכו אותו, שיכבדו אותו”.

“אני יודע”. גדעון מגחך.

יששכר בורר את מילותיו. “תראה גדעון, אתה מתגעגע להורים שלך. אתה מתגעגע אליהם יותר ממה שאתה חושב, ויותר ממה שאתה מרשה לעצמך להודות. אתה רוצה – רוצה מאד – לעלות עכשיו במדרגות ולהתחיל לחיות טוב עם ההורים שלך. עד כדי כך אתה מתגעגע אליהם ורוצה אותם, שאתה מתקשר אלי כי אתה פוחד שאם תעלה ויקרה ביניכם מה שקרה בפעמים הקודמות, אתה רק תתרחק מההורים שלך. ופה תרשה לי לדבר איתך גלויות, על דבר שהוא אמנם השערה שלי, אבל אין לי באמת ספק בו”.

גדעון שותק, מרוכז. יששכר ממשיך. “הבעיה ביניכם היא שאביך לא כל כך מרגיש הערכה וכבוד מצידך, הוא מרגיש שאתה מרגיש שווה לו. אולי אפילו מעליו. ילדים לא כל כך מבינים את זה, אבל כל הורה עם אינסטינקט הורות בריא יודע שזה מצב לא נכון, מצב שאסור לאפשר אותו. ילד צריך להרגיש ‘מתחת’ הוריו. להזדקק להם, להסתכל עליהם מלמטה. אם הילד לא במצב הזה, בתת מודע ההורה ידחוף אותו לשם. כל הורה ודרכו הוא. דרכי נועם והסברה או לחילופין גערות, נזיפות, מכות, הרחקה מהבית… כל הורה ורמת האישיות שלו, אבל כל אחד יעשה משהו. אין הורה עם אינסטינקט בריא שיישב ולא יעשה כלום”.

גדעון ממשיך לשתוק.

“תקן אותי אם אני טועה” ממשיך יששכר. “אבל אתה אדם חכם. הוריך- פחות. אין לך כמעט מנוס מהרגשה של עליונות עליהם, ואם באמת אתה מרגיש מעליהם, ותהיה אמיתי עם עצמך לגבי זה, זה יכול להסביר לך כמה וכמה דברים על מה שעברת איתם בחיים”.

“אם אתה רוצה לעלות עכשיו הביתה ולחיות בצורה אחרת עם ההורים שלך, אני לא מבקש ממך לשנות עכשיו כלום בעצמך. תתבשל עם הדברים כמה ימים, ואז תתקשר אלי, נדבר על זה בצורה מסודרת, ויכול להיות שהפעם תוכלו לחיות בצורה נכונה. להיות משפחה. אבא ובן”.

אשמח לתגובות

[מירי]

פרק ס”ו

היומיים הבאים עוברים על אילה וחמותה בשתיקה רועמת. הן נמנעות כמעט לגמרי מלהיפגש ויוצרות קשר טכני בלבד.

ביום שני מסיימים הוריו של דיויד לארוז את חפציהם. הטיסה אמורה להמריא לקראת ערב, וב13:00, אוסף דיויד את משפחתו ואת הוריו, ונוסע לשדה התעופה.

בדרך, מנסה אילה לסגנן משפטי פרידה וסיכום, כשקולו של נתנאל נשמע מאחור: “אמא, את וסבתא כבר לא מדברות בכלל!”

שניה של שתיקת הלם משתררת, ולאחריה פולטות שתיהן צחקוק נבוך.

“נתנאל” דיויד מנסה להסיח את דעתו. “אתה יודע לאן אנחנו נוסעים?”

“לשדה התעופה, אבל אמא, למה אתן לא מדברות?” הילד מוטרד.

“לא חייבים כל היום לדבר, נכון?” אילה יודעת שאם לא תענה לו על שאלתו, הוא לא יניח לה.

נתנאל מקמט את מצחו, ואז מביט בחלון. נראה שהתשובה הניחה את דעתו.

ברכה, חמותה של אילה פותחת את פיה “אני, זאת אומרת, אני מרגישה..” היא עוצרת לרגע לשאוף אוויר. “ש.. לא חשוב”.

אילה שונאת להפציר באנשים לדבר, כשהם כאילו דורשים זאת, אבל עכשיו היא באמת לא יודעת מה לעשות, לבקש מחמותה שתאמר מה היא מרגישה?

משתררת שתיקה מביכה. “אני מרגישה..” מתחילה ברכה שוב, כשנוכחת שאף אחד לא מבקש ממנה להמשיך, “ש..” היא צוחקת צחוק קצר. “שאת לא…” שוב היא נעצרת.

“שמה אני לא?” כעת אין לאילה ברירה אלא לשאול.

“שאת היית רוצה שכבר נלך”. השויגער מסמיקה קלות. היא תמיד דוגלת בדיבור ישיר. ככה אפשר לראות את התגובה המיידית של השני.

“לא. מה פתאום! בכלל לא”. אילה מגייסת את הקול המשכנע ביותר שלה. במושב הקדמי מבליע דיויד חיוך.

“היית רוצה שנישאר עוד?” חוקרת ברכה בלי עכבות.

“אממ.. בטח! למה לא?” אילה מתאמצת להשאר רגועה. הם בדרך לשדה התעופה, אין סיכוי שההורים של דיויד יבטלו את הטיסה פתאום.

“אני שמחה לשמוע”. ברכה מתרווחת אחורנית. “את יודעת, חשבתי שלא”. היא שותקת לרגע ואז מצטחקת קלות. “חשבתי ש.. המקרה שארע קצת הרחיק ביננו”. היא בוחנת את הפנים של אילה.

“למה הרחיק?” אילה משתפת פעולה. היא רוצה לומר ‘רק קירב’ אבל יודעת שזה מגוחך מידי. השיחות עם חמותה מעייפות אותה. הן בנויות באופן חוזר על אותה מניפולציה; חמותה אומרת משהו שמכריח אותה לענות באופן מסוים כדי למנוע אי נעימות משתיהן. אם זה מרצה את השוויגער שלה, היא תשתף איתה פעולה. “היה ממש נחמד איתכם, הילדים כל כך.. ואנחנו גם כמובן”, מוסיפה אילה במהירות “כל כך יתגעגעו..”

“למה? למתנות?” ברכה צוחקת צחוק סבתאי ומצפה להתנגדות.

“אליכם”.

הנסיעה ממשיכה. דיויד מדליק מוזיקת רקע והילדים מצטרפים לשירה. אילה מגבירה את הווליום מחשש להמשך השיחה.

חצי שעה לאחר מכן הם מגיעים לשדה התעופה.

—

יששכר לא ציפה לראות את יניב עם עליצותו התמידית, אבל גם כך- נפול פנים ומיואש, לא דמיין אותו.

“אז מה, יניב?” הוא שואל. צר לו על מצבו של הבחור הזה.

“מה מה?” יניב מדוכדך.

“מה שלומך? איך אתה מרגיש?”

“מעולה ממש! אין טוב מזה”.

“אני שמח לשמוע”. משתף יששכר פעולה.

“אני לא. את האמת, יששכר, אין לך מה לבוא לבקר אותי. עזוב. אני הולך להירקב פה איזה עשר שנים. אני מציע שתמלא את הזמן שלך בדברים טובים יותר”.

יששכר שותק, מחשב את מילותיו. “יניב”. הוא אומר לאחר מכן. “יצא לנו לדבר כמה פעמים ומצאת חן בעיני. אתה חשוב לי, אני דואג לך!”

רטט פתאומי מרעיד את גבו של יניב. הוא מצטמרר. “וואלה, אתה מרגש אותי!”

יתוש מזמזם ברקע, יששכר מוחא כף והורג אותו. “הבאתי לך קצת אוכל” הוא מוציא משקית שקופה עוגת שמרים ובקבוק מירינדה. יניב אוכל במתינות, מנסה לא להראות כמה הוא רעב.

“אפשר לבקש ממך שני דברים?” שואל יניב כשמסיים לאכול.

“בשמחה”.

“א’- אם תוכל להודיע להורים שלי שאני פה. הם רגילים שאני יוצא לכל מיני מקומות ולא מודיע להם. אני רוצה שידעו שאני פה. רק מה? כדאי לך להתכונן”.

יששכר מעביר את לשונו על שיניו. “להתכונן?”

“כן”. יניב משמיע קול גיחוך. “הם.. לא יאהבו את זה, בלשון המעטה. אתה מבין?”

“אני מבין. בעזרת ה’ אודיע להם”. יששכר כותב בפלאפון שלו את המספר בבית הוריו של יניב. “מהי הבקשה השנייה?”

“אם אתה מגיע עוד פעם..” “אני אגיע, בעזרת ה'”. “מעולה. אשמח שתביא לי עט. אם יאשרו פה כמובן”. יניב מסתכל על הסוהר שפוקח עליהם עין.

“אתה רוצה לכתוב יומן?” לא מתאים ליניב.

“לא”. יניב צוחק. “אני רוצה לצייר קצת”.

“אז אתה צריך גם דפים”.

“נכון. אבל לא יודע אם יאשרו. תנסה לבקש”.

“אם לא יסכימו, איפה חשבת לצייר?”

יניב מסתכל שהסוהר לא מבחין. הוא מצביע על הקיר.

“אתה יצירתי!”

“הצורך הוא אבי ההמצאה, לא?” יניב מחייך.

הסוהר מסמן להם שתם הזמן, יששכר קם ממקומו.

“יששכר תודה. הפחת בי חיים”. יניב שם יד על ליבו.

“אני שמח. להתראות”.

לתגובות

[מירי]

פרק ס”ז

הלמות ליבו של גדעון מתמזגות עם קול פסיעותיו. דלת העץ של בית הוריו ניצבת מולו בשתיקה, הוא מתמהמה קצת, מרגיש כאילו הוא הולך למערה תת קרקעית, כשאינו יודע מה היא מכילה בתוכה.

שתי שניות של התלבטות האם לדפוק או להיכנס חולפות עליו. הרגש דוחק בו להיכנס בטבעיות, לפזר ‘שלום’ וחיוך ולומר בטבעיות “מה נשמע? התגעגעתי!”, אבל הכוויות מהעבר ושכלו אומרים לו לדפוק במתינות, לחכות שיפתחו לו.

—

“הוא דופק”, קולה של זהבה רועד. הסיטואציה הזאת מביכה אותה כליל.

“תפתחי”. פוסק יוחאי. הוא מרגיש חסר אונים מידי. אינו יודע כיצד עליו לנהוג.

זהבה מדשדשת לכיוון הדלת. מציצה רגע בקוקר, מסדרת את זנבות מטפחתה, ופותחת את הדלת לרווחה.

—

“שלום”, אמא שלו נשארה אותו הדבר. “אתה רוצה אולי לאכול משהו?”

הוא מסמיק. נעימה לו ההצעה, על אף שנאמרת מהר, כנראה מתוך לחץ. “אממ..” הוא מתלבט. “אני.. אשים את הדברים ואז.. אבוא לאכול, טוב?” קולו מנסה להיות מרוכך, נכנע.

אבא שלו מתקרב, גדעון מושיט יד ללחיצה. הלחיצה של אביו רפויה וחוששת, והוא משתדל לחייך אליו חיוך מרגיע. “ישנת ברחוב?” מברר יוחאי.

“אמ.. לאחרונה ישנתי ביחידת דיור”. חם לו פתאום והוא מרגיש שהוא צריך אוויר.

—

גדעון הלך לסדר את דבריו ויוחאי מסמן לזהבה לבוא אחריו למטבח. “מה את אומרת?” הוא לוחש לה כשהם נמצאים רחוק מטווח השמיעה של גדעון.

“אני צריכה לומר משהו?” תמהה זהבה.

“עשית לו אוכל?” מברר יוחאי.

“יש אוכל מארוחת צהריים”. זהבה ניגשת למקרר, פותחת אותו בתנופה. “הנה, אתה רואה?”

“יופי”. מהמסדרון נשמעים קול פסיעותיו של גדעון ויוחאי מתיישב מהר על הכיסא, לוקח עיתון גדול, מעיין בו.

—

“אני.. מודה לכם על ש.. אתם הסכמתם לי להיות פה”. גדעון מגמגם במאמץ את המשפט שסיגנן במוחו בדקות האחרונות.

“טוב”. אומרת זהבה. “יופי”. אומר יוחאי ומרים את עיניו מהעיתון.

גדעון מתיישב על יד השולחן, תנועותיו גמלוניות. “את.. רוצה שאני אקח את האוכל?” הוא מברר.

“מה שאתה מעדיף”. היא פוסקת. “זהבה, תגישי לו”. יוחאי מבקש.

זהבה מניחה על הצלחת חזה עוף ופתיתים, שמה במיקרוגל. “אתה רוצה עיתון?” יוחאי מגיש לו את מה שקרא.

גדעון מעולם לא התעניין בעיתונים, אבל בכל זאת, הוא נוטל את העיתון, מעיין בו בכובד ראש.

לתגובות– אשמח ממש!

[מירי]

פרק ס”ח

יששכר פוסע בשביל המוליך לביתו, מהורהר. יניב הטיל עליו משימה והוא לא רוצה לדחות אותה, אך האמת שהוא די חושש. אין לו מושג מי הם הוריו של יניב, מה מעשיהם, ואיך עליו לדבר עימם.

הוא מחליט להתקשר ויהי מה. נושא תפילה חרישית. “הלו?” קול בס וסמכותי נשמע מהעבר השני.

“שלום. מדבר יששכר אליקים”. הוא מחכה רגע ואז אומר “אני נמצא בקשרי ידידות עם בנך, יניב”.

נשמעת שתיקה קצרה. “אוקי”. קולו של האב נעשה חשדן. “במה אוכל לעזור? אני מניח שאני צריך לעזור במשהו שקשור אליו”. הוא מגחך קלות. “טעיתי?”

יששכר מכחכח בגרונו. “לא טעית”.

“אז במה העניין?” שואל האב ספק במרמור ספק בהשלמה. “הוא השתכר ורוצה שאני אאסוף אותו? או הסתכסך במקום עבודה ורוצה שאני אסדר את העניינים?”

יששכר פוסע על השביל הלוך ושוב, מרגיש כהולך על חבל דק. “לא בדיוק. א.. פחות.. יותר גרוע”.

“מה, החלטת לשחק איתי חם- קר?” מהטלפון נשמעים קולות, ואז לחישות. כנראה האב מעביר לאם את המידע.

“לא. אני רק חושש מעט” יששכר משפשף את עיניו. “יתכן שלא תאהב את מה שיש לי לומר”.

“לא יתכן. בטוח, עם כאלה הקדמות. עכשיו דבר”. שוב נשמעות לחישות. הוא מצליח לזהות את המילה- הסתבך.

“למעשה, יניב שוהה כעת בתא מעצר”.

“בתא מעצר?” האב נשמע המום. יששכר מחסיר פעימה. “כן. הוא.. עסק בגניבה ונתפס”.

שתיקה סמיכה משתררת. יששכר מחשב את מילותיו הבאות.

“גנב, מממ”. מעכל האב את המידע. “מה הוא גנב?”

“גורי נמרים, מגן חיות”.

“מממ. אני מבין”.

‘תשאל אותו מה הוא רוצה מהחיים שלנו’. שומע יששכר קול אישה לוחש בקולניות. האב מהמהם משהו לא ברור ואחר אומר; “אני מצטער לשמוע זאת. אני מניח שאתה לא יודע עם מי אתה מדבר, אה?”

יששכר מתבלבל. “מה? מה זה נקרא? אתה לא אביו של יניב?”

האב פולט צחוק קצר. “אני אביו, ואני עוד כמה דברים קטנים. לא חשוב. מה אני צריך לעשות עם המידע הזה?”

יששכר מניח רגל על מדרגת אבן, חבל שלא שאל את יניב עוד פרטים על הוריו ועל הציפיות שלו מהשיחה. “אני התבקשתי ליידע אתכם, ואני מניח שתעשו בשבילו.. שתדאגו לו במה שצריך”.

“מאיפה אתה מניח?” קול נשי מתערב בשיחה. הוא מבין שהוא על רמקול.

השיחה הולכת למקום לא טוב. “כל הורים דואגים לילדיהם. אני בטוח שאתם גם כן”. הוא מקווה שיסתפקו בזאת. נזהר שלא לשקר ולומר שמיניב הבין שהם הורים מסורים.

נשמעת שתיקה מביכה, נראה שהזוג מתלבט באילו מילים לבחור. “כל הורים דואגים לילד שחפץ בדאגה שלהם”. מציינת האם בקול מריר.

“אביבה, לא חשוב”. האב נוטל את המושכות; “תודה על העדכון, אדון..”

“יששכר”.

“אנחנו נעשה את השיקול דעת שלנו. כל טוב”.

—

לאחר הבידוק, עולים אילה, דיויד והוריו על המדרגות המובילות אל המטוס. אילה כמעט נושמת לרווחה, כשלפתע, נתקעת הרגל של השווער במזוודה והוא נופל מהמדרגות בצורה משונה, תוך השמעת גניחות כאב חזקות.

שניית הלם מאבנת את כולם למקומותיהם. ולאחריה הם רצים לבדוק את שלומו. ניסיונות להרימו לא צולחים יפה, ודיויד מציין שכנראה מדובר בשבר, ומומלץ להתפנות בהקדם למוקד רפואי.

אילה נחרדת, ואפילו לא מתביישת שהחרדה שלה עוסקת אך ורק בה.

לתגובות

[מירי]

פרק ס”ט

אור חיוור נכנס דרך החלון. גדעון מתיישב באחת על מיטתו, משפשף את עיניו. נדרשות לו שתי שניות להבין היכן הוא נמצא.

הווילון הסגלגל מתנופף ברוח, כמו מברכו בבוקר טוב. הוא קם באטיות, מכניס את רגלו תחת המיטה, ממשש אם נעלי הבית שלו שם.

הם לא שם. הוא סוקר את החדר במהירות, מגלה אותן מונחות על הארונית.

הוא מעביר יד על מצחו בתנועה יגעה. שכח כבר איך הבית מתנהל… בטח אמא שלו קמה מוקדם ועשתה פה שטיפה בחדר.

רגשות מגוונים סוערים בקרבו. עולה בו דחף לבוא אל אימו, לומר לה שהוא בחור גדול וזקוק לפרטיות. הוא מתיישב על מיטתו בחולשה, מנסה למתן את עצמו.

בלי לחשוב הרבה הוא מחייג ליששכר. יששכר עונה, מנסה לשוות לקולו קול ערני, שגדעון לא יידע שהוא העיר אותו משנתו.

“יששכר, אני צריך הדרכה דחוף. אני מרגיש שאני בשדה מוקשים ועוד רגע יתפוצץ פה איזה משהו”. גדעון מניף את רגליו בעצבנות, דופק אותם בכוח במיטה.

יששכר קם, נוטל את ידיו. “תנסה לומר לי מה קורה עכשיו”.

גדעון קם ממיטתו, ניגש לארונית, מוריד נעל בית אחת בחבטה. “קורה שאני קם ומגלה את נעלי הבית שלי על השידה. קורה שאני מבין שנכנסו לי לחדר כשישנתי”.

מודה אני לפניך.. יששכר ממלמל בשקט. “אני שומע גדעון. בוא, על רגל אחת ננסה לנתח מה קורה פה”.

“אני באמת על רגל אחת. כלומר- על נעל אחת”. מגחך גדעון. “דבר, אני שומע”.

“יש לי שאלה אליך גדעון. אמא שלך- היא… רגילה?”

“לא. אתה יודע שלא”.

“נכון. אני רוצה רק לברר איתך איזו נקודה”. לרגע שותק יששכר. “כמו שהבנתי, יש לאמך צורך בכללים ובדברים ברורים. זה נכון?”

“בטח”. גדעון משתעל. “בטח נכון”.

יששכר שוטף את פניו. הפלאפון נופל לו לרצפה. גדעון תמה לשמע השתיקה. “יששכר?”

“כן. סליחה. הפלאפון נפל לי פה. אני אומר- כרגע אתה בעמדה של ‘מקבל’, אתה הגעת לשם, ואין לך ברירה אלא להתגמש לפי הנתונים. והנתונים הם שאמא שלך נתפסת לכללים ולסדר, וקשה מאד להזיז אותה”.

גדעון מתיישב שוב. “אבל אני צריך פרטיות!”

“ברור”. יששכר מתמתח ביד אחת. “בוא נחשוב מה אפשר לעשות”.

“אם אתה יכול לגשת אליה, ולומר לה מה שמפריע לך, בצורה מכבדת, ועם יכולת לקבל תשובה שלילית- אז אתה יכול לומר לה שהפריע לך שאין לך פרטיות”. מסכם יששכר. “אתם יכולים לחשוב אפילו על פתרון שמסתדר לשני הצדדים. אם לא- חבל על מה שייצא מזה”.

גדעון משעין את ידיו על אדן החלון, מסתכל הרחק. “אוקי”.

“על השאר עוד נדבר. בהצלחה גדעון”.

—

רם, חברו לתא של יניב הוא טיפוס רציני שלא מרבה לצחוק. אולם עתה- הוא אוחז את בטנו, צוחק מלא פיו.

“תגיד לי, אתה משוגע?”

יניב קם מעט, מרעיד את המיטה עליה הוא שוכב. הוא מתנער משרעפיו, מביט ברם הבוחן את הציור שצייר על קיר החדר. “אני? ככה אומרים”.

קלסתר פניו של הסוהר מצויר שם, מדויק להפליא, לבוש בבגדי אסיר. “לפחות בציור שהסוהר הזה ירגיש מה זה להיות אסיר” מוסיף יניב.

“ואם הוא יראה את זה?” תמה רם. “חסר לך להסתבך?”

יניב מחליף תנוחה, מניח את ראשו מעל כפות ידיו. “אני מילא מסובך”.

רם מעווה את פניו, מסמן באצבעו על מצחו. “לא סתם אתה פה, אה? טיפוס מעניין אתה”.

“יש טיפוסים לא מעניינים?” קולו של יניב עייף, הוא נשכב חזרה, מותח את רגליו.

“טיפוסים לא מעניינים?” רם חושב לרגע. “אני!” עיניו, מוצרות וקטנות, נעצמות לרגע.

“אתה?” יניב מסתכל עליו כאילו מחדש. “למה אתה חושב שאתה לא מעניין?”

“עזוב. לא מעניין”. אומר רם ברצינות. יניב צוחק בעל כרחו. “ואם כן מעניין אותי?”

“אז תאלץ להישאר סקרן”. חותם רם את השיחה. “אני רק ממליץ לך למחוק איכשהוא את הציור, לפני שהסוהר יכנס ויגלה את עצמו”.

“תודה על העצה”. יניב קד קידה מצחיקה. “אתה חבר טוב”.

“אתה צוחק עלי?” רם נפגע באמת. אנשים צוחקים עליו, לא מאמינים לטוב ליבו.

“קצת”. מודה יניב, לא מבין מה הסיפור של הבן אדם הזה, רגע הוא חביב כידיד טוב, ורגע הוא בוכה על שטויות.

“אוקי”. עלבון נשזר במילה. רם עולה למיטתו, לא מחליף יותר מילה עם יניב. למחרת, מגיעה ההזדמנות שחיכה לה. הסוהר נכנס לחדר ורם ממהר להצביע על הקיר. “יפה הוא צייר אותך, הא?”

לתגובות

[מירי]

פרק ע’

יוחאי מעיין בלוח השנה הגדול התלוי על המקרר. הוא יודע בעל פה עוד כמה זמן נשאר עד להרצאה שלו, אבל רוצה לראות גם במו עיניו. איקסים אדומים מסומנים על כל יום שחולף, והנה נשארו רק שלושה ימים עד היום הגדול.

מבלי משים הוא מסדר את צווארון חולצתו, מדמיין בפעם המי יודע כמה את עצמו, עומד מול קהל מעריצים, נע ברחבי האולם כמרצה ותיק, ומדריך את האנשים ברהיטות את היסודות לשלום בית.

‘תלמדו ממני’, הוא שומע את עצמו באוזני רוחו, מרים את קולו בגאוות מה, ‘מעולם לא רבתי עם אשתי!’ הוא משתאה לרגע במחשבתו, לתת רושם לדברים, ‘ואנחנו נשואים כבר..’ כאן הוא יביט על הקהל המתוח, ואולי ישאל- ‘מי מנחש כמה?’, נראה אותם מנחשים.

“זה-בה”. הוא צועק לחלל הבית. רגע אחר כך הוא מניח יד על פיו, כבולם את עצמו. גדעון נמצא בבית, הוא.. לא יכול להתנהג כמו תמיד. הוא מקווה שגדעון לא שמע אותו.

זהבה באה במרוצה. “זהבה, את כן זוכרת כמה שנים אנחנו נשואים כבר?” הוא מברר, נרגש.

זהבה עונה מיד. “תשע עשרה שנה ושלושה חודשים”. היא מהדקת את זנבות מטפחתה בחזקה וגורמת לסימן אדום במצחה. “אתה זכרת?”

“מה נראה לך?” הוא תמה, קולו עובר ללחישה; “איפה גדעון עכשיו?”

“נראה לי שעכשיו קם. יוחאי, אתה תספר לגדעון על ההרצאה?” עיניה גדלות בהתעניינות.

מצחו של יוחאי נחרש קמטים. הוא חשב על כך לא פעם אחת. “נראה לי שלא” הוא אומר בקול חלוש.

בחדרו, מתארגן גדעון ויוצא מהחדר בצעדים איטיים. כשהוא מגיע קרוב למטבח הוא נעצר. שמו נהגה בשיח בין אביו לאימו, הוא מטה אוזן. מה הוריו לא רוצים לספר לו? מעניין.

“הוא.. הוא לא ייעלב שלא תספר לו?” שואלת זהבה בזהירות.

יוחאי נאנח עמוקות. “מה מעליב?”

זהבה מרימה ידיים. “לא יודעת”.

יוחאי מסתובב אנה ואנה. “טוב. אולי ביום של ההרצאה אני אומר לו”.

הרצאה? גדעון מקמט את מצחו, ממהר לחזור בפסיעות שקטות לחדרו. הוא מחכה כמה דקות ואז פותח את הדלת בקולניות, פוסע למטבח.

כשנכנס, בוחנים אותו הוריו במבט חששני וצופן סוד. הוא מתעלם. “בוקר טוב”. הוא אומר בעליזות. הפלאפון שלו מצלצל, הוא מסמן להוריו שהוא עונה לשיחה וחוזר שוב לחדרו. מה יששכר רוצה עכשיו?

“גדעון, מה שלומך?” שואל יששכר רטורית “רציתי להוסיף משהו למה שאמרתי”.

גדעון שותק, ממתין. “כדאי גדעון, שאם אתה מסוגל ויכול, להראות להורים שלך שאתה אוהב אותם. שאתה מעריך אותם. שאתה נהנה איתם”.

“אצלם” הוא ממשיך, “זה עובד הפוך. אם אתה תראה להם שאתה בסדר איתם, הם ירגישו נעים להראות גם לך. אתה מבין? הם אוהבים אותך, אבל חוששים שלא תקבל את זה”.

גדעון סוגר את דלת החדר, מתיישב על המיטה.

“לא הייתי אומר לך על רגל אחת ככה את הרעיון הזה, אם לא שהייתי חושב שזה דחוף, לפני שניפגש”.

“תנסה לחשוב על הדברים” ממשיך יששכר לנוכח שתיקתו של גדעון, “ותשתף אותי בתוצאות”.

יששכר שותק מעט, תוהה אם השיחה נותקה. “גדעון?”

“כן”.

יששכר מקמט את מצחו. “אני מעריך אותך. אתה בחור זהב, עם הבנה ורגישות, שרוצה להתקדם”, הוא עוצר, בורר את מילותיו. “עוד נרחיב על כך, טוב?”

גדעון מתעשת. “בסדר. תודה רבה יששכר”.

במטבח, גוררת זהבה כיסא, עולה עליו, שולחת את ידה אל מעל המקרר. יוחאי מביט בה. “מה זה, זהבה?”

“זאת המתנה שקניתי לך ליום רביעי להרצאה. אני בודקת שהיא עדיין שם”.

עיניו של יוחאי ניצתות בסקרנות. “מתנה?” הוא שואל. “בשבילי?” הוא מסדר את פאותיו העבות מאחורי אוזניו. מעניין איך לא עלה על זה שהיא מחביאה לו מתנה. “מה המתנה?” קולו מנסה לשכנע אותה לגלות.

פניה מסגירות את התלבטותה, היא כמעט משתכנעת לגלות לו. “אבל זאת הפתעה, יוחאי”. קולה כמעט לא נשמע.

יוחאי מעביר בראשו שלושה ימים שלמים שייאלץ לכבוש בהם את סקרנותו. הדבר כמעט גדול עליו. “תני לי רק להציץ וזהו”. הוא מבקש.

באותו רגע גדעון נכנס למטבח. הם מסתכלים עליו, נבוכים. מוזר להם מאד שמישהו מסתובב ביניהם, יכול להאזין לשיחותיהם. “מה נשמע גדעון?” מפתיע אותו אביו.

“ברוך ה'”. הוא עונה בקול ביישני. “היה.. נעים לישון כאן”.

הם מסתכלים עליו בספקנות, והוא משתדל לעטות את הפרצוף הכי כן שיש לו. יוחאי מעביר את לשונו על שפתיו, זהבה פותחת את פיה וסוגרת.

גדעון ניגש למקרר, פותח אותו. “ראיתי שעשית ספונג’ה”, הוא מוסיף, “מאד.. כל הכבוד!”

זהבה לא מצליחה להסתיר את התרגשותה, היא מסתכלת על יוחאי בהבעת ניצחון. “זה.. אמא היא טובה בזה”. אומר יוחאי בגאווה, מחזיר לזהבה מבט מעריץ.

לנוכח התרגשותם הפשוטה, מעדיף גדעון להשאיר את בקשתו לפרטיות לפעם אחרת.

להארות/הערות/ הצעות לשיפור

[מירי]

פרק ע”א

“איך יצאה הפשטידה?” הבית שקט. אילה ודיויד אוכלים ארוחת ערב. אימו של דיויד לקחה את הילדים לגינה, ואביו שוכב בחדרו, רגלו מגובסת.

אילה השקיעה בהכנת הפשטידה, אבל נראה לה שהיא לא יצאה כל כך מוצלחת.

דיויד משתהה שניה אחת. “לא יצא טעים?” ממהרת אילה לשאול. עלבון קל כבר חודר למילותיה.

“יצא טעים”. דיויד בולע ביס.

“לא מאד”. שואלת- קובעת אילה.

“לא בשיא שלך”. מאשר דיויד. “אבל טעים. טעים מאד”.

פניה מתכרכמות. “השקעתי בפשטידה הזאת”. היא אומרת בהדגשה.

“מרגישים”. מנענע דיויד בראשו, מחשב איך להיחלץ מהתסבוכת.

“מרגישים את ההשקעה, אבל לא טעם טעים”. חוזרת שוב אילה. היא רוצה לשמוע דברים ברורים.

דיויד נאנח. “למה אתה נאנח?” היא שואלת.

הוא נאנח שוב. “כי אני לא יודע מה את רוצה שאגיד”. הוא מודה בעייפות.

אילה משתתקת. מה היא רוצה שהוא יגיד? היא בעצמה לא יודעת. אם יאמר שהפשטידה לא מוצלחת- היא תעלב, וגם אם יאמר שהפשטידה טעימה להפליא- היא לא תהיה מרוצה. נבוכה, היא משחקת במזלג, מקווה שהוא לא מבחין בפניה האדומות.

הארוחה נגמרת בשתיקה והמולת ילדים פורצת לבית. “הם היו ורי גוד”, מעדכנת השוויגער בסיפוק. “הו, ביוטיפול אילה. פשטידה! מממ.. מריח מצוין”.

אילה מסתייגת. “אולי כדאי ש..לא תאכלי אותה. בעצם”, היא מביטה על דיויד. “מה שאת רוצה”.

“לאכול או לא, דיויד?” פונה אליו אימו. דיויד קם ממקומו. “בטח לאכול”. הוא אומר, שולח מבט זהיר לכיוון אילה.

אחרי שכולם הולכים לישון, זו השעה של דיויד. הוא מתיישב על יד השולחן עם הקפה הקבוע, לוגם ממנו לגימות קצובות.

היה לו יום עמוס היום. הוא ניסה לתווך דירה בקרית ספר, הביא אנשים לראות אותה. הוא מקווה שתצא מזה עסקה. הוא פותח את התיק להוציא את המחשב, ומגלה בו את העיתון המקומי של קריית ספר. כשהיה בדירה, מצא אותו על הרצפה. הוא מתכונן להשליך אותו לפח, לא יודע מה חשב כשלקח אותו, כשלפתע מודעה מעניינת צדה את עיניו.

‘מרגיש תקוע?’ נכתב בראש המודעה. ‘נפתח קורס מקצועי ומקיף לשלום בית, בו תוכל לרכוש כלים מעשיים לחיי היום יום, שיעזרו לך לפצח את חידת הנישואין, ולהגיע להבנה הדדית עמוקה. הקורס יימסר על ידי יוחאי חסיד, יועץ זוגי מוסמך. שיעור ראשון- חינם!’

דיויד נושם עמוקות. נשמע לו ממש משמיים! לא סתם הביא את העיתון! לא יזיק לזוגיות שלהם כל קורס שהוא בנושא. הם אמנם התקדמו, ונמצאים במקום אחר, אבל אין ספק שישנה עוד דרך ארוכה.

הוא מעיין בכתובת שרשומה בתחתית המודעה. גם אם העסקה תיסגר וגם אם לא- הוא יהיה חייב לנסוע שוב לקריית ספר, או לחתום או להראות שוב את הדירה. הוא יקפוץ על ההזדמנות וייסע לשם. חבל להפסיד. זה אפילו בחינם. הוא ילך, יתרשם, ואם ייהנה- יוכל להישאר עד סוף הקורס.

הקפה נגמר, הוא סוגר את העיתון, מניח בסלסלת העיתונים.

—

בלילה חולם יוחאי על המתנה שזהבה קנתה לו, והנה בחלומו הוא ניגש למטבח, בשעה שזהבה ישנה, מסתכל על האזור מעל המקרר בעיניים משתוקקות.

מה זהבה יכלה לקנות לו? מסוקרן, הוא גורר כיסא בכדי לעלות עליו, מתחרט וגורר אותו חזרה. לא יפה לגלות את ההפתעה טרם הגיע הזמן.

הוא מתיישב ליד השולחן, פותח עיתון ומביט למעלה כל כמה שניות. ‘רק אציץ’ הוא מחליט. גורר שוב כיסא. ליבו מתהפך בקירבו. הוא מניח רגל אחת על הכיסא, מחזיק בידית המקרר. דקה ארוכה הוא עומד כך ללא נוע, מתלבט, כשלבסוף מתגבר עליו יצרו והוא עולה בבת אחת.

מה שהוא רואה שם מאכזב אותו מאד. יש שם שקית אטומה, דרכה אי אפשר לראות דבר. ‘אם כבר עליתי- אז עד הסוף’ הוא מחליט בתקיפות. שולח את ידו, פותח קצת את השקית ושורק בהפתעה.

נגן קטן ירוק מונח שם בשלווה. ואוו! זה החלום שלו!! איזו אישה טובה יש לו!! הוא סוגר את השקית, מוודא שהיא סגורה כמו שהייתה קודם ויורד בזהירות מהכיסא.

אך כשהוא מסתובב, הוא מגלה משהו שמזניק את קצב נשימותיו באחת. ידיו רועדות וגון פניו חיוור כסיד. זהבה, סתורת פנים, עומדת בפתח המטבח, ידיה על מותניה.

“אני לא הסתכלתי בשום דבר!” הוא צועק בקול לא לו. “מה קרה, יוחאי?” נבהלת זהבה באמת. “מבטיח לך. אני איש טוב. רק רציתי ל..” הוא פוקח את עיניו ומגלה את הארון של חדר השינה. איך עבר לפה כל כך מהר מהמטבח? ומה יעשה כעת עם זהבה?

“יוחאי, מה קרה?” שואלת זהבה שוב, מבוהלת. “חלמת חלום מפחיד?”

יוחאי משפשף את עיניו בחוזקה. אז יכול להיות שזה היה רק חלום? אם ככה- זה נס גלוי! “מה”, הוא שואל בזהירות. “זהבה, לא פתחתי בסוף את המתנה שקנית?”

“פתחת את המתנה?” נבהלת היא. “קנית לי נגן?” הוא מברר. “נגן?” חבל שלא חשבה על זה.. “לא”.

יוחאי מתרומם, מתיישב על המיטה. “לא חשוב. חלמתי שפתחתי בלי רשות את המתנה”.

“אבל זאת הפתעה”. נזעקת זהבה, שוכחת שמדובר בחלום. “רגע, אתה אוהב בכלל מה שקניתי?”

“זהבה”, מסביר יוחאי בסבלנות. “אני רק חלמתי את זה. זה לא קרה באמת. מה שחולמים- זה לא אמיתי”.

כאילו לפי אות, שניהם פורצים בצחוק משותף, חסר מעצורים.

לתגובות– אשמח!

[AAA BBB]

אני די חדשה באתר,

קראתי את הסיפור

והוא פשוט מרתק!

מחכה מאוד להמשך.

[מירי]

תודה!

שמחה לקרוא!💟

[מירי]

פרק ע”ב

חן- חזרה להווה

נשארה לה רק שאלה אחת. יעלי מאמצת את מחשבתה, ואז כותבת תשובה רהוטה. זהו. היא גמרה את המבחן. משרבטת בחטף תודה למורה ומגישה.

יוצאת החוצה ומנערת את ידיה הכואבות. האמת, לא נעים לה כל כך להיות תמיד בין המגישות ראשונות, כשבנות רבות עוד רכונות על מבחן חצי ריק, אבל אין לה כל כך מה לעשות. לשבת סתם בחיבוק ידיים? אין לה כח.

היא משוטטת בסמינר, מחפשת אחר תעסוקה. ליד חדרי המחשבים היא נעצרת. שתי בנות יושבות שם על שולחן, מנענעות את רגליהן תוך כדי שיחה. אחת נראית לה מוכרת. היא מתקרבת מעט.

“יעלי”? חן קופצת מהשולחן, מתקרבת לעברה. “טוב שאני פוגשת אותך. האמת, רציתי כבר מזמן לדבר איתך..”

“אין לכן שיעור?” תמהה יעלי.

“ברחנו”. צוחקת חן. “גם את?”

יעלי נרתעת “לא”.

“אז את יכולה לרדת איתי לחצר?” חן מסתכלת על יעלי ועל חברתה חליפות. “כן”. עונה יעלי. חן נפרדת מחברתה ומצטרפת ליעלי. עד שהן מגיעות לחצר שוררת שתיקה ביניהן. חן מעדיפה לשבת במקום נסתר כשתתחיל לדבר.

הן מתיישבות בנישה הנמצאת בירכתי החצר, חן נוגעת בקוקו הארוך שלה, מחפשת מילים.

“כולי אוזן”. יעלי מנסה לעזור לה. היא סוקרת את חן. יש לה גומה עמוקה בלחי הימנית. נראה מוזר שישנה רק גומה אחת, בכזה גודל. “…אמא שלך” מסיימת חן, מביטה בה.

“סליחה. לא הייתי מרוכזת”. יעלי מתנערת. “הייתי עסוקה בגומה שלך…” היא מחייכת חיוך נבוך.

חן מחייכת, חושפת שוב את הגומה. “זה הדבר היחיד שמבדיל ביני לבין אחותי”. היא מתכופפת, לוקחת עלה מהרצפה וקורעת ממנו פיסות. “אמרתי שאת לא דומה לאמא שלך”.

“נכון”. יעלי מחייכת. “לא דומה לה בכלל. כלומר- גם באופי”.

“מענין”. חן נושמת עמוק. “אני רוצה לספר לך משהו שקרה לפני שנה”.

“כולי אוזן”.

חן מסתכלת על החצר הריקה. היא משתעלת קלות, נבוכה. “כמו שידוע לך- אני והודיה התאומה שלי תאומות זהות, ואהבנו לעשות הרבה משחקים עם זה. לא היינו באותה כיתה, אבל נפגשנו הרבה במהלך היום. יום אחד, הודיה לא הגיעה לבית הספר. ואני הייתי משועממת ומצוברחת. היה יום מאד מעצבן מבחינת הלימודים, והחלטתי לעשות איזה תעלול מעניין”. חן נעצרת, שואפת אוויר צח. מאחת הכיתות נשמעת מקהלה כלשהי, היא מאזינה לרגע ואז ממשיכה.

“הגעתי לכיתה של הודיה והתיישבתי במקום שלה בטבעיות. אמא שלך הייתה אז המורה של הודיה, והיא קראה לי לנקד מילה על הלוח. כמובן שהיא חשבה שאני הודיה. אני הגעתי, ואז היא ראתה שאני לובשת מגפונים, ובדיוק יום לפני היא דיברה כמה זה חמור ללבוש אותם. היא הסתכלה על המגפונים שלי וחקרה אותי למה הגעתי איתם, ואני לא הבנתי בכלל מה היא רוצה, מה שהתפרש אצלה כחוצפה וזלזול”.

“אויש”. מגיבה יעלי.

העלה כבר קרוע כולו, וחן מרימה עלה נוסף. “אמא שלך שלחה אותי- כלומר את הודיה ליומיים הביתה. והודיה באמת נשארה בבית”.

“כל זה עוד איכשהוא בסדר”, ממשיכה חן. “אבל הסמינר שמע על זה, ולא קיבל את הודיה. אותי- כמו שאת רואה- הוא קיבל”.

“מה שקרה זה שהודיה לא רוצה שום סמינר אחר”. קולה של חן נחלש. “אז בינתיים- היא בבית”.

“ואו”. יעלי נושכת את אגודלה. איזה סיפור! צריך פשוט לספר את זה לאמא שלה.

“את צריכה להבין”. קולה של חן נסער. “אני- שונה מהודיה. אני תלמידה קצת.. אמ..” היא מחפשת את המילה. “שובבה”. מחייכת יעלי. “כן”. מסכימה חן. “הודיה היא תלמידה שכל מורה רוצה. הכי טובה, צייתנית, חרוצה. הכי מגיע לה להתקבל לסמינר”.

צלצול מתנגן נשמע ברחבי הסמינר, יעלי מתרוממת באינסטינקט. “מה את נלחצת? יש עכשיו הפסקה”. חן צוחקת.

יעלי מביטה בשעונה “אה, נכון”. היא מצמידה את העגיל שלה לאוזן. “זה ממש עצוב, מה שסיפרת!”

“מאד”. מסכימה חן. “ואני לא יודעת מה לעשות. אני יודעת שהכל בגללי. אני מרגישה שהודיה לא חברה שלי כמו שהייתה קודם”.

“למה שאני לא אספר לאמא שלי?”

“זה בדיוק מה שאני רוצה לבקש ממך, שתספרי לאמא שלך. זה יהיה קצת לא נעים, אבל אין מה לעשות. אני רוצה שהיא תדבר עם הסמינר ותספר להם”. חן מעיפה מבט בשעונה. “בסדר?”

“בסדר גמור”.

קבוצת בנות עליזה עוברת לידם, מנופפת לחן לשלום. “הי, חן, את פה?” קוראת אחת. “הפסדת! היה בוחן פתע!”

“ישששששש”. חן קמה, קופצת על מקומה. יעלי מתרוממת גם היא. “טוב חן. אני אספר לאמא שלי. מקווה מאד שיצא מזה משהו טוב”.

“מעולה. תודה”. פניה של חן מאדימות פתאום, ויעלי תוהה מה קרה. היא מסתכלת על חן בפליאה, חן מצביעה על מורה מבוגרת העוברת לידם. “זאת המורה שלי”. היא לוחשת, מכווצת. יעלי נלחצת בשבילה. המורה מעיפה מבט לכיוונן אך ממשיכה הלאה כאילו לא ראתה את חן.

“אני לא נושמת”. חן פולטת אוויר. יעלי צוחקת. מנופפת לה לשלום והולכת.

לתגובות- כאן

[מירי]

פרק ע”ג

הסוהר קופא לרגע כשהוא מבחין בציור דיוקנו על הקיר. פניו משקפות עלבון, אך נראה שהוא מנסה בכל כוחו לשדר קשיחות, ולהציג כאילו הדבר אינו מזיז לו.

“יפה”, הא אומר ליניב. “אני רואה שאתה מבקש בפרוש שירעו לך פה את התנאים. אה?”

“לא זוכר שביקשתי כזה דבר”. מפטיר יניב. רם מתבונן בשניהם חליפות, מסתיר חיוך קטנטן. יניב הזה מתחבב עליו ומעצבן אותו גם יחד.

“יש לך דרכים מעניינות לבקש”. מצביע הסוהר על הציור. “אתה מנקה השבוע את המטבח אחרי הארוחות”.

הסוהר יוצא בגו זקוף. יניב מותח את רגליו, נשכב על מיטתו כשידיו הארוכות מתוחות למעלה. רם מתכווץ על מיטתו, מביט על יניב בחצי עין, משרואה שעובר הזמן ויניב לא זע, מתפתל רם על מקומו בחוסר נוחות. הוא היה רוצה מאד קשר עם יניב. מה לעשות שיניב פגע בו? הוא היה חייב להגיב על הפגיעה. בכלא, כשפוגעים בך- אתה מגיב. המילים שבהן הוא רוצה להסביר את עצמו ליניב כבר עומדות על שפתיו, אבל יניב אפילו לא מאשים אותו וזה עוד יותר מעיק עליו.

“יניב”. הוא אומר.

“מממ?”

“אתה יכול לפתוח את החלון?” אולי ככה הוא יעורר אותו איך שהוא.

“תפתח בעצמך”. שייתן לי שקט הבן אדם הזה. מה הוא רוצה ממני עכשיו.

“אתה יותר קרוב”. מנסה רם. חושש ומקווה בו זמנית להתפרצות של יניב.

“תגיד, מה אתה רוצה מחיי?” קולו של יניב עייף וכעוס. רם מרוצה.

“מי אמר לך שאני רוצה מחייך משהו?” הלוואי שיניב הזה יפתח איתו ככה שוב בשיחה.

מאנשים כאלה צריך פשוט להתעלם, מחליט יניב. הוא מסובב את ראשו לצד שמאל, עוצם את עיניו.

“איפה למדת לצייר?” רם לוקח סיכון.

“שקט כבר בבקשה”. פולט יניב.

רם שוקל אם להיעלב, מחליט שלא שווה לו. “אתה לא רוצה לומר- אז לא” הוא אומר, נשכב פרקדן על המיטה ומביט בעיניים מצומצמות על הציור שעל הקיר.

—

היום הגדול הגיע. יוחאי מסתכל על ידיו, הם רועדות. מעניין, אף פעם לא רעדו לו הידיים! אפילו שהתרגש כבר כמה פעמים בחייו… הוא מקווה שבהרצאה הם יפסיקו לרעוד, זה נראה לו לא מכובד.

השמש מציצה מהחלון. יוחאי מסתכל בשעונו. השעה 5:50 בבוקר. אין לו סבלנות לישון עוד. מעניין איך זהבה מסוגלת לישון ככה בשלווה כשהיום הולך בעלה להפציץ את העולם. “זהבה”. הוא לוחש. הוא לא מעיר אותה, חלילה, רק לוחש. זהבה פוקחת עיניים טרוטות “מה? איפה אני? הייתה כבר ההרצאה?”

“לא זהבה”. הוא ממשיך ללחוש. “היום, בשמונה בערב”.

בלי לשים לב עוברת זהבה גם היא ללחישה. “יוחאי, אתה מאמין?”

יוחאי מנסה לאחוז חזק בידיו, להפסיק את הרעד. “לא”.

דמעה קטנה נושרת מעיניה של זהבה. “נכון. גם אני לא. אתה- בעלי. הולך. למסור. קורס!!!” היא מתרוממת מעט, ואז אומרת בהחלטיות; “אני אביא לך את המתנה, עכשיו”. היא נאחזת בשידה האפורה שעל יד המיטה כדי לקום וממהרת ללכת למטבח, להביא את המתנה.

יוחאי נשאר בחדר, ממתין. הדמעה של זהבה גרמה לו להתרגש מאד מהקורס הזה. ‘אני גבר. גברים לא בוכים’. הוא מזכיר לעצמו, עוצר בכח את זרם הדמעות האדיר שמאיים לפרוץ מעיניו. ‘אני גבר!’ אני גבר’! הוא אומר לדמעות. ממהר למחות דמעה קטנה שהצליחה לגלוש, לפני שזהבה תכנס.

השקית השחורה מחלומו מוגשת לו על ידי זהבה בגאווה. היא מסתכלת עליו שעה שהוא נוטל את השקית, פותח אותה באטיות.

“מה זה?” הוא שואל. “תפתח”. הוא קורע את העטיפה, מגלה קופסת משחק עם פתק צבעוני מעליו.

זהבה בקושי כותבת לו מכתבים. איזו התרגשות! “אני אקרא קודם את הפתק או אפתח את הקופסא?” הוא שואל, בלבול אוחז בו.

“תקרא”. זהבה עונה ספונטנית. רגע, אם הוא יקרא אז המתנה לא תהיה לו הפתעה! “בעצם- תפתח קודם”. אבל היא רוצה כבר שיקרא את מה שכתבה! אין לה סבלנות… “בעצם- תקרא קודם”. היא משלבת את ידיה. לפתוח? לקרוא? לפתוח? “בעצם- תפתח קודם”.

יוחאי מתקשה לעקוב אחר רצף ההוראות. “זהבה. את קצת מבולבלת”. הוא מציין במצח מקומט. “אני?” תמהה זהבה, היא מציצה על עצמה בראי שעל יד הארון. “טוב. אז מה לעשות קודם?” יוחאי נעשה חסר סבלנות. המתנה כבר בוערת בידיו. “תקרא”. חורצת זהבה.

יוחאי מקריא במהירות, חושש שתתחרט. ‘ליוחאי בעלי היקר’. הוא מיישר את גבו, ממשיך לקרוא בקול רם; ‘קניתי לך משחק זכרון. כי רציתי שתצליח לזכור את כל מה שכתבת במחברת על ההרצאה. אני מאחלת לך שיהיה הכל טוב. ממני- זהבה אשתך’.

יוחאי נושם קטועות. “אני יודע! זה משחק זכרון!!” הוא מכריז בניצחון. רגע הוא מעכל ואז הוא אומר בהתפעלות “איזה יפה! איך הצלחת ככה לקנות משהו שמתאים להרצאה?” זהבה גאונית! יש לו אישה גאונית! זהבה מהנהנת בראשה, נרגשת מכדי לדבר.

“אתה רוצה לשחק?” היא אומרת בתום שתיקה ארוכה.

“אני קודם צריך להתפלל”. מזכיר לה יוחאי.

כשחוזר יוחאי מהתפילה, הוא ניגש ישר לחדר שינה, מוציא בעדינות את הקלפים ופורש אותם על השולחן הצדדי. “זהבה, בואי! זה מוכן”. הוא צועק. זהבה באה במרוצה. “מי ראשון?” הוא שואל, מקווה בכל ליבו שזהבה תאמר שהוא. “אתה, כי אתה אומר את הקורס”. פוסקת זהבה. “אה, נכון”. מרוצה יוחאי מין ההקשר.

הם משחקים רבע שעה, יוחאי מנצח. “לא נורא שאני ניצחתי”, הוא אומר לזהבה. “יש לי זכרון יותר טוב. את מבינה?” זהבה מהנהנת בהסכמה. יוחאי מביט בשעונו. “אני חושב שאני כבר אתחיל לאכול, אתארגן ואלך לעבודה. תכיני לי את כל הדברים שאני צריך להרצאה. טוב?”

“טוב”. זהבה מעבירה בראשה בפעם המי יודע כמה את רשימת הדברים.

“אני חושב שבאמת הזיכרון שלי נהיה יותר טוב מהמשחק הזה”. מציין יוחאי. זהבה מאושרת. “אתה זוכר בת כמה אני?” היא עושה לו מבחן זיכרון קטן.

יוחאי נבהל לרגע, אך מיד מתעשת. אם הוא בן 56, היא אמורה להיות בת 55. “55”. הוא לוחש, מתפלל בליבו שלא טעה.

“ידעתי שזה טוב, המשחק הזה”. מרוצה זהבה. אצה להכין את ארוחת הבוקר.

לתגובות– אשמח מאד!

[מירי]

פרק ע”ד

דיויד לוחץ על דוושת הרכב, מאיץ את הנסיעה. השעה כמעט שמונה, עוד מעט מתחיל הקורס וחבל לו לאחר. אם הוא כבר מגיע- הוא רוצה לשמוע כל מילה.

כמה דקות נסיעה נוספות, והוויז מודיע שהוא הגיע ליעד. הוא מחנה את הטויוטה שלו בחנייה ליד האולם ויוצא בזריזות.

חמישה לשמונה. הוא הגיע בזמן, ברוך השם. הוא רק מקווה לא לפגוש באולם שום אדם מוכר, בסיטואציה הזאת זה לא הכי נעים.

—

חמישה לשמונה. חשש, פחד והתרגשות מתערבלים בקרביו של יוחאי. הוא מחפש את האולם בעיניו, וכשמוצא אותו הדופק שלו מאיץ באחת.

כדאי לחכות עוד קצת, הוא אומר לעצמו, נשען על קיר אבן ומביט על שעונו בצפייה. מעניין כמה אנשים יבואו. בטח האולם יהיה מלא ולא יהיה מקום להיכנס!

גבר עם זקנקן קצר, מחויט בחליפה, נראה מחפש את הכניסה לאולם. “זה פה”. צועק לו יוחאי, מנגב אגלי זיעה ממצחו. הגבר מתקרב לעברו. “אתה מחפש את הקורס?” שואל אותו יוחאי בהתרגשות לא מוסווית, סוקר אותו מקודקודו עד שפיצי נעליו. האיש מחזיר לו מבט מעמיק. “מה אתה מסתכל עלי?” שואל אותו יוחאי, מצביע על האולם. “אמרתי לך, זה פה”.

האיש מושך בכתפיו, מפטיר תודה ונבלע בכניסה לאולם.

—

דיויד נכנס לאולם. איש אחד מוזר הנחה אותו לפה… טוב, גם אנשים כאלה יכולים לעזור! הוא רק מקווה שהקורס מיועד לאנשים עם יותר רמה.

האולם יחסית גדול. דיויד מבצע סריקה מהירה על הקהל. יפה! הגיעו כמות יפה של אנשים! האנשים גם נראים בסדר, מכובדים.. הוא לא שמע על המרצה, אבל מתאר לעצמו שחלק מהקהל פה שמע עליו, והגיע בזכות זה.

הוא מוצא לעצמו מקום, גורר כיסא מערמת כסאות ומתיישב. הוא מקווה מאד שההרצאה תתחיל מיד, אין לו זמן לבזבז. אחרי זה יש לו שעה של לימוד עם חברותא שהוא לא מפסיד בשום אופן.

הי, הנה האיש ההוא מבחוץ! אז הוא גם הגיע לקורס! מעניין… טוב, זאת זכותו. בטח השלום בית שלו על הפנים! הוא לא נראה חכם במיוחד.

רגע, מה קורה פה? מה הוא עושה? הוא עולה לבמה, האיש הזה? חחח. מישהו צריך להוריד אותו. המרצה יבוא ולא יבין איך תפסו לו את המקום! מההה? הוא מתחיל לדבר?!

—

יוחאי מרגיש שמעיו מתהפכים. הוא עולה לבמה באטיות, ניגש בצעדים כושלים למרכזה.

תפילה נרגשת מתפרצת מליבו. הוא רגיל להתפלל רק מתוך סידור, אבל הוא מרגיש כזאת חולשה וחוסר אונים שהמילים פורצות מתוכו כלבה רותחת. ‘ה’, אתה אוהב אותי מאד, נכון? אז תעזור לי!!! אני… מתרגש! אני.. מפחדדד!’, תעזור לי!’

הוא מסיים את התפילה הקצרה, מרים את עיניו לעבר הקהל. גרונו נשנק. כל אלה הגיעו לשמוע אותו! כל אלה יושבים עכשיו ומחכים לדבריו החכמים! נו בטח… הם אפילו לא מדמיינים איך הוא הולך להפציץ פה. היום בבית, לפני שיצא, הציג לפני זהבה כאילו הוא מרצה באולם. זה יצא כל כך טוב! גבו מתיישר פתאום ורגליו נעשות קלות יותר. דמותה של זהבה והערכתה נוסכת בו אומץ ובטחון והוא ניגש לרמקול, מצמיד אותו צמוד צמוד לפיו. “אה אה, שומעים אותי כולם? שומעים??” יופי! הרמקול עובד מצוין! אפשר להתחיל!

—

דיויד מסתכל סביבו. כמוהו, מבטי האנשים כולם תוהים ומבולבלים. הוא נוגע קלות ביושב לצידו, ג’ינג’י מגולח. “מה קורה פה, אתה יודע?” הג’ינג’י מצטחק קלות. “ממש לא!” הוא אומר.

“אז אני יוחאי חסיד”, מתחיל האיש המוזר לדבר, מכניס את פיו בתוך הרמקול. קול צורמני נשמע ודיויד מניח את ידיו על אוזניו. “אני יודע”, ממשיך האיש המוזר, “שכל מי שהגיע לכאן- יש לו בעיות!! הוא לא מסתדר עם אשתו, והוא רב איתה כל היום!” דיויד מביט סביבו שוב, מגרד את לחיו במבוכה, עיני כולם קרועות לרווחה, ההלם משתק את הקהל לכמה רגעים. שוב נשמע קולו של האיש המוזר; “אז תדעו לכם”, הוא מדגיש. “אני לא כזה!!! אני ואשתי זהבה, חיים תמיד טוב!” האיש המוזר מצטחק באושר לרגע, “אף פעם לא רבנו!! אף פעם!! אפילו לא פעם אחת!! זהבה מאד מתגאה שאני בעלה!!”

ההלם באולם נשבר באחת. צחקוקים ודיבורים מהוסים נשמעים, נראה שהמרצה המעניין שקוע בנאומו וכלל לא שם לב לכך. “בואנא, זה רציני מה שהולך פה?” שואל אותו הג’ינג’י. “אני לא יודע”. צוחק דיויד, פורש את ידיו. “טוב, בא נקשיב”, מצביע הג’ינג’י על הבמה. “זה נשמע מעניין!”

—

יוחאי עוצם את עיניו שעה שהוא נואם, מתמסר כולו לעניין. “אז אני ואשתי זהבה הזוג הכי טוב שיש!!” הוא מרים את ראשו, נושף אוויר בסיפוק ואז ממשיך בפאתוס; “אני רוצה ללמד אתכם היום איך מסתדרים. איך לא רבים!” הוא עושה אתנחתא מלאת חשיבות, מכחכח בגרונו פעמיים.

הגיע הזמן להתחיל ללמד, חושב יוחאי, משחזר במחשבתו את תוכן דבריו אותם שינן פעמים אין ספור. “יש לי כמה דברים ללמד אתכם היום. הכל כתבתי ביחד עם זהבה במחברת. הנה, היא פה!” הוא מפשפש בשקית הגדולה שזהבה הכינה לו, “כולם לעצום עיניים!” הוא מורה בהתרגשות, סופר עד שלוש ומוציא בגאווה את המחברת, מניף אותה אל על כדי שכולם יראו.

“אז אני אתחיל, טוב?” השאלה רטורית, כי בלי לחכות לתשובה מתחיל יוחאי את משנתו.

—

נראה שהקהל נע בין הלם לשעשוע עמוק, מסכם דיויד לעצמו. הוא נשען אחורנית, מרשה לעצמו להרפות קמעא את שריריו. אז האיש הזה, ששמו כנראה יוחאי, עשה מהם צחוק! בעצם, הוא נראה מידי תמים בשביל לצחוק על מישהו… הוא פשוט פרסם את הקורס כנראה על דעת עצמו… והוא- דיויד, יושב כאן, כמו מגוחך, ומקשיב…

האמת, שיוחאי הזה דווקא מתחבב עליו, יש בו משהו מתוק. התמימות שלו מתוקה… טוב, אם הוא כבר הגיע לפה- אז לפחות יהנה מסטנדאפ בחינם! הי, הוא רואה שלושה אנשים יוצאים מהאולם… טוב, זה די מובן.. כנראה השאר נשארים או בשביל הנימוס והרגישות או כי זה באמת מרתק…

הוא פספס כמה משפטים.. חבל! עכשיו יקשיב. “… מאד אוהבים מתנות”. מתרגש המרצה- יוחאי. “אתם יודעים מה זהבה קנתה לי לכבוד ההרצאה הזאת?” המרצה משתתק, פוקח את עיניו. דקה חולפת עד שמבין הקהל שהשאלה מופנית אליו. זיק של שעשוע נראה בעיני האנשים. “לאא!”. צועקים כמה חברה. “אז תנחשו!” מחרה אחריהם יוחאי.

קולות נשמעים מכל עבר- “סוכריה!” צועק אחד עליז. “במבה?” עוזר לו חברו. “שלוק!”, מריע השלישי. “לא! לא! לא!” גובר קולו של המרצה על כולם. אי אפשר לטעות בהתרגשות שמסיבה לו הסיטואציה. “אני מרגיש בגן דבורה!” מסתובב גבר מקורח לדיויד, דיויד צוחק, מהנהן.

“אז מה?” שואל אחד מהטור הראשון. המרצה שותק שתיקה אפופת מסתורין, ואז פולט בלחש; “משחק זכרון!!!”

מחיאות כפיים סוערות נשמעות. דיויד רוכן ליושב לפניו; “אמרת שאתה מרגיש בגן דבורה? אני מרגיש בקרקס!”

—

יוחאי משתלהב מרגע לרגע. העסק נעשה חם. האנשים פה אוהבים אותו. איזה כיף!! “אז תדעו לכם”, הוא ממשיך. “כדאי לקנות מתנות. זהבה גם כתבה לי מכתב ביחד עם המתנה. תמיד היא לא כותבת, כי היא מתביישת, יש לה שגיאות כתיב. אפילו שאני אומר לה שאין לה מה להתבייש! אבל עכשיו היא כתבה! היא כתבה לי שהיא מברכת אותי שאני אזכור את כל מה שתכננתי לומר בהרצאה. והיא הביאה לי את המשחק זיכרון בשביל זה… תדעו לכם”, גאווה נמסכת בקולו של יוחאי. “יש לי אישה מאד טובה. היא מאד חושבת שאני בעל טוב”. יוחאי עוצר לרגע, מתנשף במאמץ. גרונו נעשה יבש פתאום. “ואני באמת בעל טוב!”

יוחאי עוצר שוב, מביט סביבו. “מישהו יכול להביא לי כוס מים? תמיד למרצים מביאים כוסות מים! אני מאד צמא!”

לשמחתו, כמה אנשים קמים ממקומם. הוא מקרב את הכיסא שלידו, מתיישב עליו באנחה רבת רושם. “אני יושב פה עד שיביאו לי את המים”, הוא מסביר לקהל. “אחר כך אני אמשיך, טוב?”

בניד ראש מלא חשיבות הוא מקבל את המים שמוגשים לו, מברך בקול. קירות האולם רועדים מעניית האמן, יוחאי חושף את שיניו בחיוך ענק ומרוצה, שותה במתינות וממשיך בנאומו.

המשך בשבוע הבא…

הארות, הערות וכל תגובה- יתקבלו באהבה!

[מירי]

פרק ע”ה

אדם גבה קומה, מכובד למראה, מסתכל בשעונו בעצבנות. “אני זז”. הוא אומר ליושב לשמאלו. “אין לי זמן לבזבז”. הוא לא הגיע להרצאה כדי לשמוע אדם לא מאה. עם כל הכבוד.

יוחאי מניף את ידיו בסערה. הוא נושא בקול מחשמל את תובנותיו, כשלפתע צדות עיניו את האדם הממהר לצאת. “הי, אתה!” הוא עוצר, קורא לו. “לאן בדיוק אתה הולך?”

האיש עוצר מהליכתו החפוזה. עכשיו הוא צריך לעמוד פה מול כולם… “אני ממהר”. הוא אומר בקול חזק. “תודה לך!”

“מה? אתה הולך?” נדהם יוחאי. “אבל איך תדע איך לא לריב עם אשתך?” הוא מרים את גבותיו העגולות בפליאה.

האיש נראה כמתלבט אם לצאת מהר ולגמור עם הסיפור. אך עוד לפני שמספיק להחליט, יורד יוחאי במהירות מהבמה, תופס בדש חולצתו. “גם אם אתה ממהר, לא כדאי לך ללכת!” הוא ממליץ בארשת חשובה. עיני הכל עוקבות במתח אחר ההתרחשות המעניינת.

“בוא, שב כאן בשורה הראשונה”, מוביל אותו יוחאי. “לידי”, הוא מוסיף. “כדאי לך”.

האיש פולט צחוק נבוך וחסר אונים. “טוב טוב” הוא מתיישב. “יאלה- תמשיך את ההרצאה כבר”.

יוחאי מרוצה. “אני בטח אמשיך”, הוא פונה ליושב לצד האיש המכובד, גבר צעיר. “תדאג לו, טוב?” הצעיר מהנהן בשעשוע. יוחאי שב לבמה, תופס שוב את הרמקול. “אתם רואים? לא כדאי ללכת! אמרתי לאיש הזה שרצה ללכת, שהוא לא יכול לעזוב פתאום. הוא צריך ללמוד איך לא לריב עם אשתו!” האיש מתכווץ על מקומו בחוסר נחת ויוחאי ממשיך בהרצאתו.

כעבור עשרים דקות גומר יוחאי את נאומו, מתנשף ממאמץ. הוא קורס על הכסא שלצידו, מפהק פיהוק ענקי. “אז עכשיו גם אתם יכולים להסתדר עם האישה שלכם”. הוא מסכם בקול עייף אך מרוצה מאד. מעולם לא חש סיפוק כזה שממלא את כולו. “מי שיש לו שאלות- יכול לבוא אלי”.

הוא משלב את ידיו, מביט על הקהל. מה עושים עכשיו? פשוט הולכים? הוא לא יודע… “הקורס השני יהיה בשבוע הבא”. הוא נזכר לעדכן. הקהל מותח את אבריו. מתקשה לעזוב את הכסא. דבר כזה לא רואים כל יום. “איך היה?” שואל יוחאי ברמקול. “למה אתם לא אומרים כלום? נו, תגידו משהו!!! אני עזרתי לכם?”

“לא!” אומר אחד ברשעות. למזלו, יוחאי לא שומע. “כן!” צועקים כמה, רוצים לחפות על ה’לא’. יוחאי קד קידה רבת רושם, מחזיר את הרמקול למקומו. בטח עוד מעט יבואו גל של אנשים עם שאלות, הוא צריך להיות ערוך.

דיויד קם ממקומו, מנער את רגלו הרדומה ופוקק את כתפיו. הו, היה מצחיק! מצחיק מאד! אם לא שהיה חסר רמה לשבת פה ולצחוק, הוא היה אפילו משלם על ערב כזה. הוא חייב לתפוס את יוחאי הזה, להחליף איתו כמה מילים.

הוא מגיע לבמה, מבחין בטור אנשים המשתעשע בדיבור עם יוחאי. הוא מחכה בסבלנות. “היה מאד יפה!” הוא אומר לבסוף, כשמגיע תורו, טופח על שכמו של יוחאי. יוחאי נרתע. “אני לא אוהב שנוגעים בי”, הוא מסביר. “סליחה”. ממהר דיויד לומר “אתה מדבר ממש טוב!” עיני יוחאי נוצצות. “אני גם חושב ככה!” הוא זוהר. “גם אתה חושב ככה?” הוא שואל כדי לוודא שוב. “בטח”. מסכים דיויד, מסתיר חיוך.

“אולי תהיה מרצה בערכים”, מציע ההוא שצעק שלא היה טוב. שני גברים מהסים אותו; “תזהר, הוא באמת ילך על זה”.

“מה זה ערכים?” תמה יוחאי, נהנה מתשומת הלב. “ורגע, אין לכם שאלות?”

“לי יש שאלה”, גבר בשנות השלושים לחייו מפלס מקום, מכחכח בגרונו. “אשתי- כל דבר שאני אומר לה- היא עושה הפוך. יש לך רעיון מה לעשות?” הוא מניח את ידו על מותנו בתנועה מצפה.

כולם מבליעים את חיוכם. יוחאי מלטף את זקנו “מה זה אומר?” הוא שואל, נבוך.

“אם אני אומר לה ‘תעשי לי תה’ היא עושה לי קפה. אם אני אומר לה לקנות עוף, היא קונה לי בשר. אני מאד מתוסכל”, הוא תופס לפתע שלא בטוח שיוחאי מבין את משמעות המילה, “זאת אומרת- מאד קשה לי עם זה”.

יוחאי מסתכל על כולם. ראשו מריץ בערך שבע תשובות אפשריות. “תגיד לה שלא תעשה הפוך!” הוא חורץ לבסוף, משלב את ידיו בסיפוק עצמי.

“תודה לך, אני אנסה את זה, ואספר לך שבוע הבא אם המצב השתפר”. אומר האיש.

“תגיד לו שאף אחד לא יבוא שבוע הבא” לוחש אחד לדיויד “מספיק נשארנו פה היום!” הוא מסנן. “אני אגיד לו אחר כך”, דיויד פוזל על יוחאי, “אחרי שיירגע קצת”… באמת מישהו צריך לקחת פה שליטה על הארוע, לדאוג שהיוחאי הזה לא ימשיך לבזות את עצמו.

הערב נגמר, לאט לאט יוצאים האנשים, מתכננים איך ומה לומר לאישה שנשארה בבית. דיויד מלווה את יוחאי ליציאה, נחוש בדעתו להשיג את מספר הפלאפון שלו, ליצור איתו קשר ולהסביר לו איכשהוא שחסל סדר הרצאות. “אפשר לשאול אותך שאלות בטלפון?” הוא שואל לבסוף.

“אפשר”. מאשר יוחאי בלי להפגין התלהבות. ליבו מפרפר בהתרגשות, זהבה לא תאמין למשמע אוזניה! עד כדי כך ההרצאה הצליחה, שאנשים רוצים להמשיך להיות איתו בקשר…

הם מחליפים מספרי פלאפון, מברכים איש את רעהו ב’לילה טוב’ ופונים לדרכם.

—

הליכתו של אמיר גפן תמירה ומלאת רושם כתמיד. הוא נכנס לאולם הכנסים הגדול, מברך לשלום בניד ראש את שותפיו למקצוע.

אף אחד לא צריך לדעת מהי המטרה שהביאה אותו לכאן. בימים האחרונים, לאחר שברר את שמו של השופט שאמור לשפוט במשפטו של בנו- יניב, וערך עליו אי אלו ברורים, הוא התוודע לעובדה שהוא אמור לשהות כאן- בכנס שופטים ארצי.

הוא סוקר בעיניו את הנוכחים. ‘אדם בגובה בינוני, שמנמן, מגולח, עם עיניים כחולות’- זהו התאור של יגאל לוי, השופט המבוקש. מראה נדוש למדי. הוא צריך למצוא דרך כיצד לאתר אותו.

עודו הוגה במחשבות, ניגש אליו אדם מהוקצע, חנוט בחליפת יוקרה. “שלום, עם מי הכבוד?” הוא שואל אותו. “אמיר. אמיר גפן”. “גלעד ירום”. הם לוחצים ידיים.

אמיר מסתכל על גלעד, “האמת”, הוא אומר “אני מחפש כאן מישהו”.

“אשמח לעזור, את מי?” מכניס גלעד את ידיו בכיסי מכנסיו. “יגאל לוי, מכיר?” אמיר מקווה רק שגלעד לא יספר ליגאל, במקרה שהוא מכיר אותו, שהוא שאל אותו עליו.

“בטח מכיר”. גלעד מחווה על אדם העונה במדויק לתאור שקיבל אמיר, שיושב בקצה השולחן. “אני מודה לך”, לוחץ אמיר את ידיו שוב. הוא ממתין כמה דקות ואז מופיע כאילו באקראי ליד מקומו של יגאל.

“אפשר לשבת?” הוא שואל את יגאל בחביבות מעושה. במקום תשובה, מזיז יגאל את הכסא, מחווה עליו בידו. אמיר מתיישב, מחפש איך להתחיל בשיחה.

המשך בעז”ה בשבוע הבא

לתגובות- כמו תמיד, אשמח!

[chavaweisz]

סיפור ממש יפה ומרתק,כתיבה יחודית במיוחד,

התחלתי עכשיו לקרא ולא הצלחתי לעצור עד פרק ח’,(יום שישי )

תמשיכי להצליח

[מירי]

איזה כיף לקרוא!

מפרגן לי מאד:)😁 תודה!

[מירי]

פרק ע”ו

אמיר בוחן כל תנועה בפניו של יגאל. הוא חייב ללמוד את הבן אדם היטב, לראות מה מדבר אל ליבו. “אז איפה אתה שופט?” הוא מתעניין אגב מילוי צלחתו ממבחר המטעמים שעל השולחן.

יגאל לוגם באטיות קוקה קולה קרה כקרח. “השלום בתל אביב”. הוא מניח את הכוס ומסתכל על אמיר “ואתה?”

“אני? מחוזי, ירושלים”. כמו שצפה, תשובתו מעלה את ערכו בעיני יגאל והוא מזהה ניצוץ הערכה בעיניו, בית משפט מחוזי הוא דרגה מעל בית משפט שלום. “יפה”. אומר יגאל, נוגס בלחם שום אוורירי.

הם עוברים לשוחח על פסיקות ותקדימים שהיו להם. יגאל ממולח אבל לא מידי, חושב לעצמו אמיר, יהיה פחות קשה משחשב.

רבע שעה עוברת עליהם בדיבורים. יגאל ממלא את צלחתו בשנית. “אוכל משובח יש פה. אה?” אומר אמיר. “כן” מהנהן יגאל, “האוכל בסדר”.

אז יגאל הזה אוהב אוכל, כך נראה. אם האוכל הזה רק ‘בסדר’ בשבילו, יש לו מושגים… רעיון מסוים מתחיל להתגבש במוחו של אמיר. נשמעת תכונה באולם. כסאות מוסטים, אנשים מתרוצצים. “מה דעתך להמשיך לדבר יום אחר במסעדה?” שואל אמיר, ממלא את כוסו ביין משובח.

יגאל מנסה ומצליח להסתיר את שמחתו. “זה יכול להיות נחמד”. הוא אומר באגביות.

התכונה באולם מתגברת. דקה עוברת ונשיא בית המשפט העליון נכנס בצעדים איטיים, מתקדם לכיוון הבמה. כולם עומדים ביראת כבוד. “נדבר אחר כך איפה ומתי” מספיק אמיר ללחוש ליגאל. הם מתיישבים והנשיא מתחיל את נאומו.

—

הפלאפון של יוחאי מציץ מכיס חולצתו. הוא הניח אותו שם בכדי שיוכל להיות זמין במיידי כאשר יתקשרו אליו אנשים. הלב שלו מפרפר מכל שיחה שנכנסת, אך רובן של השיחות הינן הודעות מוזרות או קווי ניעס שלא מעניינים אפילו את הסבתא שלו המתה, וגורמים לו לטרוק את הפלאפון בזעם ולהפטיר איזו מילת גנאי עסיסית.

“אולי הם לא יודעים את המספר שלך”. לזהבה קשה לראות אותו עצבני, והיא מנסה לרצות אותו. יוחאי מסתכל עליה, מהורהר. “את צודקת”. הוא אומר, קולו שקול. “בטח הם רוצים להתקשר ולא יודעים איך. בהרצאה הבאה אני אקריא את המספר שלי ברמקול, שכולם ירשמו”.

“אז עכשיו אתה שמח?” שואלת זהבה במצח מקומט.

“כן”. פוסק יוחאי, מביא לליבה של זהבה רווחה.

צלצול נוסף מרטיט את גופו ומקפיץ אותו ממקומו. הוא מתבונן לשנייה על הצג. מספר לא מוכר. אצבעו לוחצת במהירות על הלחצן הירוק. “הלו?” הוא שואל, קצר נשימה. “מה אתם רוצים?”

האישה מעבר לקו משתהה לרגע ואז אומרת בקול מתקתק “שלום. אני מדברת מארגון ‘חסדי עולם’. ארגון שעו…”

ליבו של יוחאי נופל. “גם את התקשרת לטרטר לי את השכל?” הוא צועק בזעם. זהבה מניחה יד על ליבה.

“סליחה?”

“מה סליחה? את רוצה לשאול אותי שאלות על ההרצאה או משהו אחר?” יוחאי מנסה להסדיר את נשימותיו, זהבה מכרכרת סביבו בדאגה.

“אני רוצה בסך הכל לבקש אם תוכל לתרום לנו סכום מסו..”

“לתרום שתרום”. יוחאי מנתק את השיחה וכמעט את הפלאפון כולו. הוא מתיישב על הכסא, בועט ברגליו על המקרר מולו.

“אתה רוצה שאני אתקשר לאנשים ואגיד להם להתקשר אליך?” זהבה לא מסוגלת לראות אותו ככה.

“לא”. יוחאי מוחה את הזיעה ממצחו.

“אז אתה רוצה קפה?” היא נהיית חסרת אונים.

“לא”. יוחאי רוקע ברגליו. “אני רוצה שיתקשרו אלי!”

“אז מה אני יכולה לעשות?” זהבה פוכרת את ידיה בייאוש. צלצול נוסף מתנגן פתאום מכיסו של יוחאי, זיק תקווה שב לשכון בעיניו “הלו?”

“שלום הרב יוחאי”. קול עמוק ומכובד נשמע מעבר לקו. יוחאי מיישר את איבריו הקפוצים. מחייך לזהבה בניצחון. “שלום”. הוא משיב. “מי זה?”

“מדבר דיויד לוינסון. אני השתתפתי בהרצאה שלך אתמול. מאד נהניתי! אמרת דברים חשובים מאד!”

חיוך זוהר מפציע על פניו של יוחאי. “נכון. אז… יש לך שאלות?”

“יש לי שאלות”. עונה דיויד בקול מיושב, מנסה לחשב את צעדיו. “דבר ראשון”, מוחו מנסה לאלתר שאלה, הוא מכחכח מעט בגרונו. “אמרת שצריכים לקנות מתנות אחד לשני, נכון?”

יוחאי מהנהן בראשו. הוא מעביר את הפלאפון למצב רמקול. לזהבה יש זכות לשמוע איך מחזרים אחרי בעלה.

דיויד מחכה עוד קצת לתשובה, ומשלא שומע כלום הוא ממשיך. “אשתי אוהבת תכשיטים. אבל זה קצת יקר. אז מה אני אעשה?”

“זהבה לא אוהבת תכשיטים”. עונה יוחאי תשובה לא קשורה. “אני כן אוהבת טבעות”. מזכירה לו זהבה. “אה, נכון”. יוחאי נושף לפומית “זהבה הזכירה לי שטבעות היא כן אוהבת”.

“אז מה אני אעשה?” מחזיר אותו דיויד לפסי השיחה.

“זהבה, מה את אומרת לו לעשות?” פונה יוחאי לזהבה. “רגע, אני שואל את אשתי” הוא מעדכן, מסמן רגע עם היד.

זהבה משתנקת. היא לא יודעת להיות כמו יוחאי, היא בסך הכל אישה פשוטה… מה היא תגיד? “שיקנה תכשיטים זולים”, היא עונה לבסוף בלחש, מפחדת שהתשובה לא מתאימה.

“שמעת מה היא אמרה?” שואל יוחאי בניצחון. “לא”. מכחיש דיויד, על אף ששמע. “היא אמרה שתקנה תכשיטים זולים”. מסביר יוחאי לאט.

“הו. תודה לך. זה רעיון מעולה!” דיויד מחייך לעצמו. אין מה לומר, הם זוג מהאגדות. מעניין לראות אותם. נשמע שהם באמת מסתדרים מצוין. הוא חושב שידחה את ההצעה בדבר ביטול ההרצאה השנייה למחר. הוא יחכה שהקשר עם יוחאי הזה יתחמם קצת יותר.

“אתה חכם מאד” הוא אומר בהתפעלות.

“נכון”. מסכים יוחאי.

“אז.. תודה לך! ושיהיה לך יום טוב!”

יוחאי מנתק את השיחה. פניו מוארות גם הרבה אחר כך. “עכשיו כדאי ללכת לטיול, אולי לגן חיות”. הוא אומר לזהבה בסיפוק. “לכבוד הטלפון”.

זהבה מהנהנת בהסכמה. הם מתארגנים במהירות ויוצאים, מאושרים.

—

השעה 2:00 בלילה ופוטי לא נרדם. אילה מתנדנדת על הכורסא בעיניים חצי עצומות. פוטי זוחל ממקום למקום בצהלה, לא מתחשב בתשוקתה העזה ללכת לישון.

היא מרימה את רגלית הכורסא ומשחזרת את קורות היום. יעלי סיפרה לה בערב על התעלול שחן עשתה, שבגללו הודיה נשארה בבית ולא התקבלה לסמינר.. מאיפה יכלה לדעת, למען ה’? איך תתקן עכשיו את הנזק? היא חייבת להתקשר לשושנה, בת דודתה, הרשמת של הסמינר. אבל שושנה הזאת- יש לה כבוד עצמי.. היא בכלל לא בטוחה שהיא תאפשר פתאום להודיה להיכנס…

קול נפילה מנער אותה מהרהוריה. אוי! פוטי נפל אחורנית! היא מערסלת אותו תוך אמירת מילים רכות. פוטי נרגע אט אט, היא נותנת לו את הפלאפון שלה- שיהיה לו במה להתעסק ומניחה לעצמה לשקוע שוב במחשבות.

כמה דקות של שקט נותנות לה מנוחה, והיא מנמנמת קלות. מעניין מה הוא מעולל, התינוק שלה.. היא חושבת בין ערפילי הנמנום. היא מצמצמת את עיניה, מגלה את פוטי מחזיק את הפלאפון שמשמיע צליל חיוג… אוי לאא!!! היא שכחה לעשות חסימה לפלאפון! היא רצה להביט מי בצג, וכשהיא רואה את הנמענת, חושכות עיניה באחת.

“פוטי!!!” היא אומרת בייאוש. פוטי מביט בה, זחוח. רק זה היה חסר לה!!! הוא התקשר לאביטל, היועצת…!! האחרונה שמתאים להתקשר אליה! איזה בושות!! מחר יש לה פגישה איתה, פגישה שניה, אביטל עוד תחשוב שהיא נזקקת לה באמצע הלילה… אוףףף!

—

פוטי-

מעניין למה אמא נבהלה כל כך…

מחכה לתגובות שלכם!

[מירי]

פרק ע”ז

גדעון עומד במרפסת הסלון, פניו אל הנוף והוא אחוז שרעפים. שבוע הימים שהוא נמצא בבית הוריו נדמה בעיניו כנצח. כל החיים זה יהיה ככה? כל הזמן עבודה מסיבית, הליכה על בהונות, רצון וכמיהה לקשר קרוב שלא מתממש?

הוא מרים את רגלו על אחד הסורגים, מנסה לשאוף אוויר. האמת, מה שהכי מתחשק לו עכשיו, זה להרים פה צעקה שתהדהד באוויר במעגלים. צעקה שתצעק את כל מה שמתרחש בתוכו, שתוציא את כל רצונותיו שמבוששים מלהתקיים, את כל חייו הקשים…

הוא פותח את פיו, כעומד להוציא את אותה צעקה, אך מה שיוצא מפיו אינו אלא אנקה חלושה, מיוסרת. ה’, הוא לוחש, אני רוצה הורים רגילים! אני רוצה חיים רגילים! אין לי כוח להתייגע כל כך על דבר שסופו לא מובטח לי.. אין לי כוח!

הוא מתבונן על האופק, שחור וקודר. בכלל, הוא היה רוצה להרגיש באופן טבעי שהוריו רוצים בו, שמחים בו ולא מוותרים עליו לעולם. במקום זה הוא מרגיש ‘סליחה שנולדתי’ כזה…

יששכר אומר שהוריו צריכים שהוא זה שיראה להם את אהבתו אליהם והנאתו מהם, ואז הם ירגישו יכולת ובטחון להחזיר לו אהבה.. אבל זה לא טבע העולם! למה חברים שלו מקבלים אהבה בלי מאמץ, בלי התחכמויות, והוא צריך לחשבן כל הזמן, לחשוב, לעבוד.. נמאס לו!!

הוא קופץ מהסורג אל הרצפה, נכנס לסלון. אמא שלו יושבת, מקפלת כביסה, אביו מדבר איתה ומצייר איזה בן אדם חסידי מצחיק על האדים בחלון. הם מסתכלים עליו בצפייה מהולה בחשש שעה שהוא נכנס. הוא אומר להם שלום רפה וממהר לחדרו.

נשכב על מיטתו וייאוש מר מציף אותו מראשו ועד אצבעות רגליו. סליחה שנולדתי, כן. ככה הוא מרגיש. זה ביטוי שמשתמשים בו בהקצנה כשרוצים להתנצל על משהו קטן, אבל עכשיו הוא לא מרגיש שום הקצנה בו. בשביל מה הוא נולד? יש לקב”ה רבים אחרים פי אלף מוצלחים, שמחים, עובדים אותו בעקביות, בלי לפספס.. מה הוא שווה בכלל? חדל אישים שכמותו. אפילו ליששכר אין לו כוח להתקשר עכשיו. הוא נשכב על המיטה, מותח את אבריו ועוצם את עיניו בחידלון.

—

בדרך כלל, כשמחכה אביטל למטופלת אחרי השעה שנקבעה, היא מנצלת את הזמן עד שתבוא לעיסוקיה; כתיבת סיכומים של פגישות, הצצה על סיכומים ישנים, קריאת חומרים עיוניים…

אילה הייתה אמורה להגיע לפני חמש דקות. היא מנסה להתרכז במשהו אבל ראשה מוסח. אילה הזאת עושה לה קצת לחץ. היא מסוגרת מאד, חיה בתוך מעגלים של הכחשה והצגות, היא תצטרך תהליך אינטנסיבי..

חוץ מזה, היא נזכרת, מה אמור להביע הטלפון ממנה אתמול בשתים בלילה? אולי היא התקשרה לעדכן שלא תבוא היום? אבל למה בשעה כזאת? היא יכלה להתקשר היום..

היא מנערת את ראשה. טוב, אם היא לא תגיע עוד חמש דקות… “שלום אילה”. הו, ברוך השם.

“שלום”. אילה מתיישבת, מתנשפת. “סליחה על האיחור”.

“קרה משהו?” אביטל מנסה לשדר נינוחות. היא מיטיבה את ישיבתה על הכורסא, מניחה שתי ידיים רפויות על ידיות העץ.

“האוטובוס איחר”. מפטירה אילה, מהדקת את שפתיה.

“אוקי”. אביטל שותקת לרגע, מהרהרת איך להמשיך. “התקשרת אלי אתמול?”

“לא”, מגיבה אילה “מצטערת, זה היה הילד שלי, בן שבעה חודשים”. היא משחקת ברגלה במוט השולחן. “שכחתי לחסום לו את הפלאפון”.

“חמוד”. אומרת אביטל. אז היא סתם בנתה מגדלים באוויר. “הוא הקטן שלך?” היא שואלת בראש מוסח.

אילה מסתכלת עליה בפליאה. “הוא בן שבעה חודשים. אין אחריו עדיין עוד מישהו”.

אוי, איזה פשלה! אסור שיקרה לי כאלה דברים… “את צודקת”. היא ממהרת לומר. “התבלבלתי לרגע..” אני חייבת להתעשת! “אז אילה”, קולה נעשה סמכותי ורך. “בואי ספרי לי, מה את מחפשת פה? לשם מה באת?”

אילה מתפתלת. אוי כמה שהיא לא אוהבת את השיחות האלה! היא מתבוננת בציור על הקיר ממושכות. “הגעתי כי הבנתי ביחד עם בעלי, שמשהו בחיים שלי זקוק לשינוי. אני… אנחנו לא חיים הכי טוב”.

אביטל קשובה. “כל הכבוד. היכולת לומר שאת צריכה שינוי- היא כבר שינוי. כבר פריצת דרך”.

“כן”. אומרת אילה קצרות.

אביטל נרכנת מעט קדימה, צריך להניע אותה בכח… “אני מרגישה שקצת קשה לך לבוא לפה. אני צודקת?”

“הרבה קשה”. מבטה של אילה משוטט על פני החדר, נעצר ברצפת הפרקט החומה. החדר פה מעוצב בטוב טעם, אין מה לומר.

אביטל מהנהנת. “את יכולה להסביר למה זה כל כך קשה?”

“זה לא מובן?” היא מרימה אליה עיניים.

“קודם כל זה בסדר. מותר לך להרגיש מה שאת מרגישה. זה מובן שאת- עם המכלול שלך מרגישה כך. כמובן שיש הרבה נשים שזה פחות קשה להן, אפילו חווייתי בעיניהן”.

אילה מושכת בכתפיה. “טוב, מעניין”.

“את יכולה להגדיר מה בדיוק קשה לך?” מנסה שוב אביטל. היא מרגישה שהיא הולכת על ביצים. רק שלא פוצצה אחת בטעות עכשיו.

אילה משנה תנוחה, מעבירה יד על פאתה. “לומר בכנות? קשה לי לחשוף את הרגשות שלי, את החיים שלי”. היא מתלבטת לרגע ואז מוסיפה; “במיוחד מול מישהי שאני לא מכירה”.

תגובות– כאן!