סיפור/ מ. וינברג

[ריאלית בצניחה]

מחר הראשון לתשיעי, תכננתי לישון מוקדם, ובגללך לא…
קראתי את כל ה80+ פרקים האלה בנשימה עצורה.

וואו את טובה!את טובה!את טובה
איך יודעים מתי את מעלה פרק חדש?

[מירי]

יאו, זה כבר פרגון שווה..😊

בעקרון אני מעלה כל יום רביעי (לפעמים חמישי), בשבועות האחרונים זה קצת השתבש בגלל החופש,

וגם… אתמול נולד לי בן ב”ה😁😀, אז מאמינה שגם עכשיו לא יהיה עוד מסודר…

[ריאלית בצניחה]

יאאאא מזל טוב ענק…
אמא’לה [תרתי משמע] מוכשרת!!!

[מירי]

אמן!!!🙂 תודה!!

[הודיה .]

מזל טוב!!!
וואי איזה מרגש לשמוע!
אני מרגישה כאילו אני מכירה אותך כבר
😍😍😍

[מירי]

ברוכה תהיי!🤗😍

חח חמוד…

[ר. ר.]

מזל טוב ענק!!!!!!!!!!

והסיפור נדיר!!!!!!!!!!

המון המון מזל טוב…..!!😍

[מירי]

יאו, את חמודה!!

תודה רבה!🤩 בשמחות…

[נעמה כהן]

מזל טוב ענק🤩

במתח ממש

סיפור מהמם מקווה שתוציאי לאור !!

[מירי]

תודה! חממת את הלב!💙

[שרה ברנט]

המון מזל טוב מירי!

תיהני עם הבייבי החדש ותשאירי אותנו במתח😄

[מירי]

תודה! אמן!😍

🤭

[מירי]

פרק פ”ה

כבר עשרים דקות בערך מתלבטים יוחאי וזהבה מי מהם יפתח את הדלת לאורחים. “צריך כבר לסכם מי יפתח”, מוטרד יוחאי. “עוד מעט הם יכולים לבוא”.

הבית מוכן לשבת. יוחאי וזהבה מסתובבים סביב עצמם כשעצביהם דרוכים לכל נקישה. בחדרו, מתארגן גדעון לעבור לחדר הסמוך, לפנות לאורחים את מקומו.

“אני מוותרת לך”, מגלה זהבה נדיבות לב מופלגת. יוחאי מסתכל עליה שניה וחיוך מתפשט על פניו “תודה לך אשתי”, הוא אומר בנימה רשמית, מציץ בפעם המי יודע כמה בקוקר.

מהבוקר הם עובדים על הכנת השבת. זהבה הכינה אוכל בכמות גדולה ויוחאי עמד הכן לעזור לה במה שצריך. הוא רץ ארבע פעמים למכולת, משלים בכל פעם עוד מוצר חסר, ואפילו בעל המכולת הבין שמשהו מיוחד קורה. “מה קרה, ראש הממשלה מגיע אליכם לשבת?” הוא שאל את יוחאי בחצי חיוך, מסתכל על השקית בידו של יוחאי, חבילת חמצוצים צבעונית מונחת בה. “מישהו יותר חשוב” ענה לו יוחאי, מסיע את ידו במשטח הנע בו מניחים את המוצרים. “באמת?” הרים המוכר גבה. “מי? נשיא ארצות הברית?”

סבלנותו של יוחאי פוקעת. “תעשה לי כבר חשבון”, הוא נרגז. “נראה לך יש לי זמן לשאלות שלך?” המוכר נראה המום לרגע, ואז התעשת, נזכר עם מי הוא מדבר, מרח על פניו חיוך שחיפה על פגיעתו ואמר בחביבות; “טוב טוב, רק אל תשכח לספר לי אחר כך איך היה, אה?”

יוחאי התעלם מהמוכר, הביט בשעונו, לקח את השקית והחשבונית ואץ לביתו להמשיך בהכנות.

עכשיו הוא משפשף את הפסים שבין המרצפות במטבח, לבקשתה של זהבה שנלחצה פתאום ש’הם ממש שחורים’, מהרהר במעמד הקידוש המיוחד שהולך להיות, כאשר גרונו יסלסל במילות הברכה בקול רם מהרגיל. דפיקות בדלת מקפיצות את ליבו ולרגע הוא עוצר את נשימתו מהתרגשות. זהבה מתעשתת ראשונה, רצה כל עוד רוחה בה לעבר הדלת, מניחה את עינה בקוקר. “אני פותח, לא?” צועק לה יוחאי, מתרומם במהירות מהרצפה ומנער את האבק מבגדיו. “כן, ודאי, אני רק מציצה בקוקר”, צועקת זהבה בחזרה, מסובבת במהירות את מטפחתה לזווית הנכונה.

הדלת נפתחת סוף סוף. דיוויד, אילה וילדיהם ששמעו מבעד לדלת את המילים האחרונות נראים מחויכים. “ש-לום” קורא דיויד. “שלום”, מחייכת אילה. אז הם הזוג מהסיפורים? אילה סוקרת אותם במבטה. נחמדים, אין מה לומר.

“אתם אוהבים חמצוצים?” מברר יוחאי במקום שלום, “מאד”, עונה דיויד בעוד משפחתו מרותקת לחילופי הדברים. “איך ידעת?”

“טוב, אז אפשר להכנס”, מחווה יוחאי בידו תנועה רחבה בעוד זהבה פוסעת אחורנית, מסובבת שוב ושוב את מטפחתה לכיוון הרצוי ללא הצלחה.

האורחים נכנסים, מחכים שיפנו אותם לחדרים בהם יתארחו. הם נבוכים כאשר שמים לב שיוחאי מביט בהם ממושכות, מעביר את עיניו מדיויד לאילה וחוזר חלילה.

“הם לא נראים זוג שרבים ביניהם”, הוא אומר לזהבה בשקט, בנוכחותם. “נכון?”

זהבה בוחנת אותם בעיון, מגרדת באפה. דיויד מחליט לעצור את המעמד המביך. אין ברירה, כנראה בבית הזה אין את הפריבילגיה להתנהגות מנומסת מידי. “אז איפה החדרים שלנו?” הוא שואל במעשיות.

ראשו של גדעון מציץ פתאום מהפרוזדור, ולאחריו כל גופו. “שלום”, הוא אומר בביישנות. יוחאי טופח על שכמו טפיחה הגונה וכואבת למראה, “זה הבן שלי”, הוא גאה. “נכון חמוד?”

גדעון מסמיק ודיויד מאשר בחיוך. “נראה ילד טוב מאד!” הוא מפרגן, מוחו מעבד את הנתונים. אז יש לו ילד, ליוחאי הזה! הוא לא ידע… והוא נראה ממש בסדר! בטח קשה לו עם הורים כאלה… “איפה אתה לומד?” הוא שואל את גדעון בחביבות.

“הוא לא לומד”, עונה יוחאי במקומו, זועף. “הוא לא עושה כמעט כלום”.

גדעון מסמיק שוב עד תנוכי אוזניו, ואילה היא זו שנזעקת הפעם להציל את המצב. “החדרים שלנו שם?” היא שואלת, מסמנת בידיה על הפרוזדור. “כבר קשה לי להחזיק את התיקים”.

“כן”, גדעון מאשר. מראש הוא חשב שהתוכנית של הוריו לארח אצלם אנשים זרים לשבת גרועה ביותר, עכשיו נוכח לראות עד כמה. “בואו, אני אראה לכם איפה”. הוא אומר בנימוס וכולם נכנסים פנימה.

אשמח לתגובות, כאן