סיפור על חורבן // אשמח להערות, ביקורת ועצות לשיפור
-
סיפור על חורבן // אשמח להערות, ביקורת ועצות לשיפור
“מה?” הוא מסובב את הראש מהמראה, מניח על השידה את מכונת הגילוח .
היא מסתכלת עליו עוד רגע, ומנערת את הראש, מנענעת לשלילה, “כלום”, היא מפטירה וחוזרת
למטבח .
“נו, שני, מה? דברי.” הוא אחריה, רוצה לדעת על מה היא מבליגה הפעם .
“עזוב, שמואל, אין ענין”, כזאת היא, מעדיפה לשתוק ולבלוע אם נראה לה שלא תהיה תועלת בדיבור .
אבל הוא מתעקש, “אני רוצה לדעת מה עמד ת להגיד וויתרת. “
היא נאנחת, מחליטה להגיד לו בעדינות, מקווה שישמע, שיקשיב .
“בא נניח רגע בצד את דעת ההלכה בענין ואת דעתי בענין, אבל מה תסביר לילדים שישאלו למה
אבא מסתפר בשלושת השבועות? כי אני לא יודעת איך ליישב להם את הסתירה הזאת בין מה שהם
לומדים למה שהם רואים.” היא נאנחת שוב, כואבת את ניפוץ חלומותיה .
הוא נאנח גם, עייף משיחות המוסר וההערות . הוא שם לב שהיא שותקת הרבה, משתדלת לא להעיר
לו, אבל עדיין, הוא רואה את המבט המאוכזב והאנחות השקטות, ואולי היא חושבת שהוא אדיש,
אבל זה ממש אכפת לו .
“מתחרט שהתעקשת לשמוע?” היא מחייכת אליו, מנסה לרכך, להקליל .
“לא, אני מעדיף שתגידי לי הכל, מאשר שתשתקי ותשמרי בפנים, אבל שני, אמרתי לך, אם יש עדות
שנוהגות כן להסתפר ולהתגלח בשלושת השבועו ת, כנראה שזה בסדר, זה לא דאורייתא ממש. “
“אבל המנהג של העדה שלך, שבזמן האבל על בית המקדש לא מסתפרים ומתגלחים, זה לא רק
דאורייתא או לא דאורייתא, זה ענין של מסורת “
“ונראה לך שמשנה לאלוקים אם גם אני אסתפר, או רק אבי בוזגלו ומשה חיימוב יסתפרו? נראה לך
שאני צריך להיות יותר אבל מהם? או שאני אבל יותר אם אני לא מתגלח?” הוא לא ממש מייחס לזה
חשיבות, אם יש נוהגים שמותר, אז מותר .
“שמואל, זה מה שנקבע להלכה כדי שנזכור ונרגיש את החורבן, זה לא שאנחנו מחליטים מה ואיך
לפי ההרגשה שלנו.” אוף, למה זה לא ברור לו ?
הוא לא עונה, אבל המבט שלו מספר לה שהוא לא קיבל את מה שהיא אמרה .
“עזוב, זה באמת היה מיותר עכשיו”, היא מחייכת, “ארזתי לך היום גם עוגת שמרים גבינה, כדאי
שתשים אותה במקרר כשאתה מגיע למשרד, שלא תיהרס לך בחום. “
“אוקי, תודה רבה רבה, אין כמו עוגת השמרים הזאת בכל העולם!” הוא מנסה לרצות אותה במילים,
אם לא במעשים, “שני, אני באמת לא חושב שיש מישהו בדור הזה חוץ מכמה קדושים שמצליחים
להתאבל ולהרגיש את החורבן, בינינו. “
“אז את הגלות של עם ישראל? את הצרות והקשיים וכל הסבל? את הריחוק והפירוד בעם?” היא
מנסה.
“נונו”, הוא זורק לחלל, לוקח את הת יק שלו עם המחשב וכל המסמכים .
“יש היום לקוחות קשים?” היא מלווה אותו לדלת, שונאת להיפרד ממנו באי הסכמה .
“לא, ב”ה, כמה לקוחות ותיקים, נוחים, יום קצר היום”. זה הנס שלו, שהיא תמיד בסוף ויכוח יודעת
לזרום, להשרות אוירה טובה, על אף שהם מתווכחים על החיים הרוחניים ש ל הבית שלהם, והוא
רואה ויודע כמה זה חשוב לה, היא, לא כמוהו, תמיד מוותרת ובאה לקראת .
“שיהיה בהצלחה, יום טוב”, היא סוגרת את הדלת ונאנחת, אנחה עמוקה כל כך.
הוא לא תמיד היה ככה, אדיש לכל דבר שבקדושה, רק בתקופה האחרונה הוא התקרר. היא שמה לב
איך פתאום אכפת לו דברים אחרים, במיוחד ליד המשפחה שלו, וכמה לקוחות מסוימים, הם גורמים
לו להרגיש צדיק מידי, והוא “שונא צו”לים” .
מה היא יכולה לעשות? להרחיק אותו מהם? היא יודעת כמה חשוב לו הבית והמשפחה, הוא באמת
משקיע בהם הרבה, בה, בילדים, בהורים ובאחים שלו .
להגיד לו לעזוב את ה לקוחות האלה? לא רלוונטי, הלקוחות הם כמעט קודש קודשים, הוא מתנהג
איתם בכפפות של משי, כמו שהוא אומר, “לקוח מרוצה, חוזר”, הוא שומר טוב מאד על הלקוחות
שלו, איך תסביר לו שהוא מאבד דברים חשובים יותר מכמה לקוחות חוזרים?
אז היא שותקת, ומבליגה ובולעת בפנים, כי חוץ מלהתפלל ולקוות, אין לה באמת מה לעשות .
– ——–
שלושה ימים לפני תשעה באב, שני יושבת לשחק עם הילדים, הוא חזר לכמה דקות הביתה,
להתקלח ולצאת לפגישה עם לקוח, חתימת חוזה .
היא לא אומרת לו שלא מתאים לעשות עסקים בשבוע שחל בו תשעה באב, ולא מתאים להתקלח
פעמיים ביום. אבל ילד בן חמש שלמד את זה בדיוק היום בקיטנה כן אומר ל ו, והיא לא יודעת אם
לצחוק או לבכות .
“אבא, אתה שכחת שאסור להתקלח, היום למדנו את זה בקיטנה. ” קובי הבן הקטן שלו עושה לו נונונו
עם האצבע.
שמואל מסתכל על הקטן, שני מסתכלת על שמואל, שימצא הוא תשובה, אין לה כח להסביר אותו כל
הזמן ולמצוא תירוצים לילדים במקומו .
שמואל מתיישב על הרצפה, סמוך לילד שלו, מנשק אותו במצח ומסביר .
“אני רואה שהקשבת יפה בקיטנה, בטח הסבירו לכם שאסור סתם להתקלח או ללכת לים או לבריכה,
רק מי שיש לו צורך, מותר לו, נכון?” לא ברור לה את מי הוא מנסה לשכנע, את קובי הקטן? אותה?
את עצמו ?
“כן” הילד שלו ממשיך לשחק, לא באמת מבין את המשמעות. אבל אשתו, מסתכלת עליו במבט
מיואש, זה מעצבן אותו, מכאיב לו .
“לא באמת חשבת שאני אשב בפגישה עם לקוח חשוב לחתימת עסקה כשאני לא במיטבי, נכון ?
בימים החמים האלה אין סיכוי לא להתקלח . “
“מתי אתה צריך לצאת?”, היא מעבירה נושא .
הוא לא עונה, עצבני מידי. זה שהיא רגישה כל כך ומרגישה יותר מידי כל צרה של כל אדם בעולם,
בהחלט עוזר לה להתאבל על החורבן, אבל למה היא מצפה ממנו? איך היא רוצה שירגיש צער על
משהו שקרה לפני אלפיים שנה? לך תבין נשים.. .
הוא יוצא מהבית בהרגשה רעה, מנסה להתעודד, לבוא עם אנרגיה לחתימת החוזה, הלקוחות שלו
לא אשמים במה שעובר עליו .
– —-
עשר וחצי בלילה, הוא לא מאמין שהוא עדיין יושב על החוזה הזה.
“אני ממש חייב לסיים כמו שאמרתי לך, נמשיך מחר, כן?” הוא מנסה לזרז אותו, קיווה לחזור הביתה
מוקדם, רגוע, לקנות לשני איזה שייק בדרך, לפייס אותה, בסוף הוא גם חוזר מאוח ר, גם עצבני, וגם
לא תהיה לו עכשיו שום חנות פתוחה .
סוף סוף הלקוח יצא מהמשרד, שמואל אורז את הדברים שלו, מכבה את האור, יוצא ונועל את
המשרד . הוא רק רוצה להגיע כבר הביתה ולישון .
אחחחח מעריב! הו א לא התפלל עדיין!
דקת התלבטות בין תפילה בבית ביחיד להליכה לבית כנסת ברוב עייפותו, והחשש מהפנים
המאוכזבות של אשתו מכריע, הוא ילך להתפלל בבית כנסת .
שמואל יוצא מבית הכנסת, מחזיר את הפלאפון למצב רגי ל .
42 שיחות שלא נענו!! משני!! הוא מתחיל לחייג בחזרה והיא כבר מתקשרת שוב, הוא עונה מיד .
“מה קרה?” הוא קצת נבהל, מה יכול לגרום לה להתקשר כל כך הרבה ?
“בא הביתה הרגע. זאת אומרת, אנחנו ברחוב, בא.” היא מדברת מהר ולא ברור, ברקע הקטנה
בוכה, הוא לא מצליח להבין מה שני אומרת .
“לא הבנתי שני, מה קרה ?”
“בא מהר!!” היא מנתקת .
הוא בא מהר, כבר ממרחק הריח את האסון, ולא רק מטפאורית, ריח של אש מילא את הרחוב ועשן
היתמר מעל הבנינים .
הוא רץ הכי מהר שיכול היה, 3 כבאיות גדולות ושני אמבולנסים חסמו אותו, שמואל עוקף אותן, עובר
ביניהן איכשהו, רואה מאחוריהן את כל תושבי הבנין שלו, ילדים קטנים בפיג’מות, חלקם בוכים
בהיסטריה, חלקם נהנים מהחגיגה, החברה הצעירים של הבנין משוחחים בענין עם אחד הכבאים,
פינת מטבח קטנה נפתחה בעזרת שכנים מהבנינים הסמוכים כנראה, כסאות למבוגרים, בקבוקי
שתייה ומאפים, הגברים מדברים עם קצין הארועים, הנשים כנראה מחליפות חוויות, שמואל מחפש
את שני ביניהן ולא רואה אותה, לא אותה ולא את הילדים .
שמואל מעיף מבט להמשך הרחוב, לכיוון הבנין שלהם שחסום עכשיו, זה לא נראה טוב, ממש לא .
הוא רץ לכיוון האמבולנס, כמו שחשש, שני נמצאת שם עם הילדים .
“מה קורה? כול ם בסדר?”
“כן, זה רק הנשימה של קובי, הם נותנים לו חמצן עכשיו, סוף סוף באת”. היא נאנחת .
שמואל מסתכל על הילד ים, הם נראים בסדר, ברוך השם .
“מה קורה שני? מה קרה?” הוא מבין שהיתה שריפה, אבל מה עכשיו? מה התוצאות ?
היא מתחילה לבכות, קובי מסתכל עליה ומצטרף לבכי, היא מתאפסת, מתגבר ת , מרגיעה את קובי,
את עצמה, מנסה להסביר לשמואל מה עברו בשעה האחרונה.
“הכל נשרף?” הוא שוא ל, “הכל ממש?” היא מהנהנת לחיוב.
שניהם יושבים בשקט מנסים לעכל את גודל האובדן. כל הבית נשרף. הכל. בגדים, כלים, ספרים, לא
נשאר כלום .
“נס שהתפילין שלי תמיד בבית הכנסת” הוא פולט באנחה אחרי כמה דקות של דממה המומה .
הם יוצאים מהאמבולנס, קובי נרדם תשוש על שמואל, הקטנה בידיים של שנ י, מידי פעם שולחת
יבבה, לא רגועה .
“לאן אנחנו הולכים עכשיו?” שמואל מנסה להבין מה הם אמורים לעשות עכשיו .
מלבד הדירה ממנה פרצה האש, עוד שתי דירות, ביניהם הדירה שלהם, נשרפו כמעט לגמרי, שתיים
נוספות ניזוקו מעט .
השכנים אט אט התפזרו, אלו שיכלו חזרו לבתים שלהם, השאר החלו להתפנות לקרובי משפחה או
ידידים שיארחו אותם אצלם .
“זה לא שיש לנו יותר מידי בחירה.” שני רומזת, מקווה שיבין לבד ומהר איזה אופציה יש להם.
המשפחה שלו לא גרה בעיר, לה כמעט אין משפחה.. .
“אחותך?” הוא מבין, זאת באמת האפשרות היחידה שלהם .
“אחותי” היא מאשרת, מצטערת בשבילה, בשבילו, בשבילם .
הם משאירים פרטים לצוות הכבאים, ומתחילים ללכת .
“אפילו לא צריך לארוז…” הוא מגחך בעצב. עדיין לא מאמין שאין להם כלום .
אחותה מקבלת אותם בסבר פנים יפות ובחיוך גדול, גדול מידי בשביל אנשים שאיבדו את הבית
שלהם ואת כל מה שהיה בו .
“סוף סוף את צריכה את העזרה של אחותך הגדולה, מי היה מאמין” היא אומרת בצחוק. ברצינות .
התחלה מקסימה. אף פעם שני ואחותה לא הסתדרו, למרות אופייה הנוח והמתחשב של שני .
מבחינה חיצונית, גשמית, י ש לשני הכל, כלום לא חסר לה. יש לה גם יופי, גם אופי טוב ואהוב, עבודה
מצוינת ושווה, דירה מהממת. לאחותה לא היה כלום. תמיד הכל הסתבך לה, היא לא מצאה עבודה
מסודרת, עוברת ממשרה למשרה, נחנקת כל חודש מדמי שכירות, לא היה לה הון ראשוני מספיק כדי
לקבל משכנתא, הם מצטופפים בדירה קטנטונת, וחיים בדוחק. קל היה לה לקנא בשני. קל וקשה כל
כך. קשה כשאול, קנאה .
זה לא שהיא שמחה במצב שלהם, אבל לא ממש הצליחה להצטער. שאחותה תרגיש קצת מה זה
שאין לך כלום, מה זה להיות חסר. שתבין, שתלמד .
– —-
כבר למחרת שמואל יצא לחפש מקום אחר לגור בו בינתיים, חשב שיהיה לו קל, בין הזמנים בפתח,
אבל זו בדיוק הסיבה שהיה לו קשה, שלושה ימים קודם, אנשים מסודרים כבר, הכל תפוס .
הוא ביטל את כל הפגישות שהיו לו, מרוכז בלמצוא מקום אחר לחיות בו. בלחפש קבלן שיסכים
להתחיל באופן מיידי את השיפוץ של הדירה. התזמון היה בעוכריו. תשעת הימים, רב הקבל נים כבר
עסוקים בשיפוץ חנויות , זה הזמן הכי טוב בשבילם לבניה, ואלו שלא, לא עובדים ב”שבוע שחל בו
תשעה באב” . הסיכויים שימצא מישהו נמוכים מאד .
בין כל השיחות והריצות, הוא הלך לדירה שלה ם, למה שנשאר ממנה, לראות אם יש משהו שאפשר
להציל.. .
הוא עולה במדרגות, קירות אפורים בחלקם, ריח שרוף עוד דבוק הם .
הוא פותח את דלת הפלדה בחשש, לא מסתכל, פוסע שתי פסיעות פנימה, אל תוך הבית, סוגר את
הדלת מאחורי ו, שלא יכנסו אורחים בלתי רצויים, מרים עיניים, מסתכל לפניו, משותק .
חורבן .
הקירות שחורים לגמרי, ריח חזק של אש, אויר דחוס, חנוק וחם, הוא משתעל .
הוא בוחן בעינין את הסלון, אין ספריה, במקומה יש ערימת אפר וכמה שאריות של ספרים מפוחמים,
מהשולחן נשארה חצי פלטה שנוגעת ברצפה ועומדת על שתי רגליים, מהכיסאות לא נשאר כלום .
איכשהו, הוא עובר בין שברים וזכוכיות מחדר לחדר, אומד את הנזק, מדלג על שאריות של כל מה
שהכיל הבית הזה, דורך על כל מה שהיה לו, להם. כל פסיעה פוצעת אותו, בלב .
לא נשאר כלום, הכל שרוף, הרוס, חרב.
שמואל מזדרז לצאת מהחורבה שנשארה מהבית היפה שלו, חנוק לו מידי , הוא פורק צרור של
שיעולים באויר הנקי, ונשען על גדר הבנין, מנסה להתאושש, להתעודד .
שמואל ממשיך בסדרה נוספת של טלפונים לקבלנים, כאיש נדל”ן הוא מכיר הרבה כאלו, לפחות זה.. .
הוא בטלפון, מסביר, משכנע, מתחנן, הוא חייב להתחיל ולסיים עם זה כמה שיותר מהר, הוא רוצה
לחזור הביתה .
שכן מהבנין הסמוך עובר לידו, מבט מרחם על פניו. “גולוס ממאש, אה?” הוא אומר בהברה חסידית
כבדה. “ממש גלות” שמואל מסכים איתו בצער .
“כזה חורבן, כואב הלב” הוא משתתף בכנות בצערו של שמואל, “אם אתם צריכים עזרה במשהו אל
תתבישו לפנות, כן?” השכן מציע בנחמדות, מכל הלב, שמואל מודה לו, באמת. וחוזר במלוא המרץ
למרוץ החיפושים .
– ——
ליל תשעה באב. שמואל בבית הכנסת. יושב על הרצפה כמו כולם, עם נעלי בית כמו כולם, אומר את
הקינות כמו כולם .
כל כך כמו אבל כל כך לא, הוא חושב לעצמו .
כולם יחזרו אחר כך לבית, הוא יחזור לבית אחר, ולא כי הוא התחיל את חופשת בין הזמנים מוקדם.
מיד אחרי תשעה באב הם יעזבו את הבית של גיסתו, לאיזשהי יחידה שהתפנתה לשבוע, משם יסעו
לאמא שלו לשבוע וחצי, אחר כך אחות של שני נוסעת לשלושה ימים, אז הם יחזרו לבית שלה,
כשתחזור, ייסעו לאחיו לשבת, ואז כבר מתחיל “זמן אלול” ואצל אחות של שני הם לא יוכלו להישאר,
כי כמו שאמרה “הילדים צריכים שגרה נורמלית כשהם חוזרים ללימודים “. עד אז הוא מקווה למצוא
דירה אחרת, ועוד יותר מקווה שיקרה איזשהו נס ויסיימו לשפץ את הדירה שלהם והם יוכלו לחזור
הביתה, להפסיק לנדוד. הלוואי .
בלי ששם לב, הסתיים התיקון, הסתיימו הקינות, כולם עזבו, חוץ ממנו ומהגבאי הזקן שנשאר לנקות
את בית הכנסת .
הגבאי, איש של פעם, איש של אמת ונתינה, עיניים כחולות מלאות טוב ואהבה, זקן ארוך לבן, לבוש
בפשטות. שמואל מעריך אותו.
יעקב הגבאי שמח שיש לו עם מי לדבר והחל ללמד את שמואל את משנתו .
“זה הבעיה של הדור הזה, שומע מה יעקב אומר לך? זה הבעיה, שהם רואים רק את עצמם, לא
אכפת להם מאף אחד ומשום דבר, רק מעצמם, כולם חייבים להם הכל והם לא חייבים כלום לאף
אחד. ככה נראה קינות? אנשים רק ממלמלים באדישות, לא אכפת להם, הם רק מחשבים כמה שעות
נשאר להם לצום ומה יאכל ו אחר כך, נכון? אתה יודע, כשאני הייתי ילד, הייתי הולך לבית הכנסת עם
אבא שלי, איזה בכי, אחחח “
הגבאי הזקן התרפק בכאב על זכרונות העבר, על חסר ההווה .
“ראינו איך כל המבוגרים כואבים ואבלים באמת וזה נכנס בנו, ראינו שכולם בוכים ובכינו גם אנחנו,
הילדים, לא כל כך הבנו למה, אבל בכינו, כי ידענו שמשהו עצוב וכואב קרה, שאלנו, מה קרה? איבדנו
את בית המקדש! מה קרה? לקדוש ברוך הוא אין בית! השכינה בגלות! ריבונו של עולם בצער! עם
ישראל סובל בגלות! אז בכינו! באמת! אבל היום, הדור הזה, רואה רק את עצמו, הם התרגלו לקבל
הכל ולא לתת שום דבר, הם לא יודעים להצטער בצער השכינה, בצער הגלות, בצער עם ישראל.
אחחח.”
אחחח שמואל כמו קיבל מכת פטיש בטון על הראש .
‘טיפש! איך לא הבנתי? אלוקים לא רק רימ ז, אלא אמר באופן הכי ברור שיש! נתן לי להרגיש את
החורבן בצורה הכי כואבת. זלזלתי באבל, לא הצלחתי להצטער על חורבן הבית, על חסרונו, על גלות
השכינה, גלות עם ישראל, ועכשיו אני חווה את זה בעצמי, את החורבן, את הגלות, את החסר, אני
נודד ממקום למקום, חסר בית, איך לא הבנתי? מה יותר ברור מבית שעולה באש, מחורבן מוחלט
וגלות מכאיבה? ‘
כאב חד פילח את ליבו של שמואל, בושה מילאה אותו. ‘הבנתי עכשיו, אבא, הבנתי לגמרי, קיבלתי
את המסר’ שתי דמעות מלוחות התגלגלו על לחייו, הרטיבו כריכה קשה, המיסו לב של אבן .
הוא פתח שוב את הספרון שבידיו ב”קינות לליל תשעה באב”, מתחיל הכל מהתחלה מילה במילה,
עם כל הכוונה, עם כל הכאב והרגש .
ממטבח בית הכנסת נשמע קולו של יעקב הגבאי מלמד זכות, מסנגר ” אבל הוא עוד ילמד הדור הזה,
שכל הטוב שיש להם הוא חלק מהגלות הקשה, זה רק לנסות להסתיר את כל הצרות והקשיים, הם
פשוט לא מבינים שכל הכאב, הקשיים וההתמודדות שלהם זה הגלות, זה הגלות ממש, אבל עוד
מעט, אחרי הגלות הזאת תבוא גאולה, עוד מעט, נכון טאטא אין אימל? גאולה אמיתית ושלמה, עוד
מעט ממש. “
גאולה אמיתית ושלמה, עוד מעט ממש. אמן .
Log in to reply.