כתיבה ספרותית
כל מה (ומי) שכותב וקורא. קהילה מפרגנת ואוהדת, שעוסקת בכתיבה וקריאה ואוהבת לדון בנושאים הקשורים לתחום הספרות.
מובילות:
- Organized by
-
סיפור פורימי קצר – אשמח לתגובות
סיפור פורימי קצר – אשמח לתגובות
היי, אני משתפת כאן סיפור נחמד באווירה פורימית. יש לו קטע קצת מעניין, אשמח לשמוע את חוות דעתכן עליו – מכל הבחינות.
אשר ביקש לאבדי
ברלין, גרמניה, 30 בינואר 1933.
לא.
התופרת לא צדקה, והשמלה הזו אינה תפורה כראוי.
שְׁטֵפַנִי הטילה את בד הבורדו הנשפך אל הכורסא. התפרים גסים, והשרוול הימני מחובר בצורה עקומה. וזו אמורה להיות שמלת נשף!
"מיד ששמעתי את השם שלה, וראיתי שאין לה קשר לאצולה, ידעתי שהיא לא תהיה טובה", היא הכריזה בקול. "מה מבינה אישה מהמעמד הנמוך בשמלות?"
"את מדברת על אווה בראון, נסיכה?" שאל קול מאחוריה."הפיהרר לא ישמח לשמוע על זה".
"לא, יואכים, הברון". היא אמרה בלי לסובב את ראשה. "דיברתי על התופרת שלי. ואגב, איך נכנסת לכאן?"
"לפעמים יש הצדקה לעשות כל מעשה, שטפני". למרות תוכן דבריו, הוא נשמע עליז.
"התוצאות של הבחירות?" היא הסתובבה בחדות, רואה לראשונה את הגבר שנכנס ללא רשות, מהקצוות המחודדים של נעלי הלק שלו, עד לבלוריתו הבלונדינית המוברשת.
"כן".
"ו – ?"
"כמובן", הוא הריע. "זכינו! אדולף היטלר קנצלר!"
"הו! תודה לאלוקים!" שטפני צעקה.
"תודה לאיזה אלוקים?" יואכים פון ריבנטרופ שאל בארשת פנים ערמומית.
"למה כוונתך?"
"הרי, אבא שלך קתולי ואמא שלך יהודיה. שאלתי לאיזה אלוקים התכוונת".
"נו, באמת", היא נשפה. "לי זה לא משנה".
"גם לי", הוא ענה, והוסיף. "וגם לפיהרר".
שטפני לא ענתה.
***
ברלין, גרמניה, 1935.
"הנסיכה שְׁטֵפַנִי פון הוֹהֵנלוֹהֵה וָלְדֵנבּוּרג ושילינג, האם הנך מודעת שעל פי חוקי נירנברג את נחשבת כיהודייה למחצה?" ריינהרד היידריך נעץ בה מבט תכול, קר.
שטפני הביטה סביבה, בספות העור, שולחנות עץ הדובדבן ובשטיחי הצמר הממלאים את החדר הגדול, מתעלמת מקבוצת הגברים במדי האס אס השחורים. שותקת.
"זה לא משנה, ריינהרד", היינריך הימלר התערב בשיחה. "נסיכה, כל כך בלונדינית ויפה, לא יכולה להיות יהודיה!" ראש האס אס אהב לדבר עם סימני קריאה, וכמה שיותר.
"ובכל אופן", לא היה לכבוד של היידריך לוותר כל כך מהר. "אחד מההורים שלה יהודי".
"ובכל אופן", ענה לו הימלר, עיניו הכהות מושפלות מעט. הוא מתווכח עם היידריך, וזה לא אופייני לו. "היא אפילו נראית יותר ארית ממני".
"והיא גם ידידה שלך, ושל הפיהרר, ושל גרינג, וריבנטרופ", היידריך לא נשאר חייב. "בכל אופן, אתה הראש. אתה מחליט".
"שטפני היא ארית", הוא קבע. "ובזאת מסתיים העניין".
***
"את יהודיה, גברת פון הוֹהֵנלוֹהֵה", הוא קבע. "ובזאת מסתיים העניין".
"לפני כמה שעות אמרו לי את אותו המשפט, אדון שאיני יודעת את שמו, רק הפוך". שטפני הביטה בעיני התכלת שלה באיש שדיבר איתה, מנסה לחקור את תווי פניו. היו לו עיניים ושיער בגוון חום כהה.
"אתה נראה יהודי", היא אמרה, קצב דיבורה איטי מעט. "כנראה שאתה יהודי. אני נראית ארית, ואני ארית. ומי אתה, בכלל? לשם מה ניסית להסביר לי בהתכתבות חסרת התועלת שלך שאני יהודייה? לשם מה רצית להיפגש איתי?" קולות של צרצרים ופרפרי לילה ליוו את דיבורה.
"את צודקת", הוא ענה, קולו שקט אבל ברור. "קוראים לי מקס פרידלנדר, כמו שאת יודעת, ואני יהודי. יהודי שרוצה שהעולם יהיה מקום טוב יותר. אמא שלך יהודייה, ולכן גם את יהודייה, הגברת פון הוֹהֵנלוֹהֵה. את יודעת מה הנאצים חושבים ואומרים על היהודים, כן?"
"אני יודעת, הֵער פרידלנדר", היא ענתה חדות. הספסל עליו ישבה החל לדקור את גבה. "ואני גם יודעת שמבחינת חברי המפלגה אין הבדל ביני לבינם, ואל תקרא להם בכינויי גנאי!"
"את מוגנת", מקס מלמל. "והיהודים האחרים?"
שטפני חשה את פניה מאדימות.
"הם – " היא התגמגמה. "הם יכולים להסתדר. אחרי הכל, על כל אדם לדאוג ל – " היא הבחינה במבטו של איש שיחתה, והשתתקה.
מקס המשיך לשתוק.
"אתה – " היא ניסתה שוב. "יכול להיות שאתה קצת צודק, אבל – " היא השתתקה שוב. מבטו לא השתנה.
"היהודים הם האחים שלך, הגברת פון הוֹהֵנלוֹהֵה. ואת עוזבת אותם. למוות".
"אם אנסה לדבר עם היטלר אני נפרדת מחיי".
"וחייך למול חייהם של כמה?"
אחד עשר מיליון, שטפני השפילה ראש. הניסוח היה קשה מדי בשבילה. היא ידעה מספרים.
"הניסוח שלי קשה", הודה מקס. "אבל הוא המציאות. העם היהודי ישרוד, הוא תמיד שורד. השאלה היא רק כמה ואיך, וזה תלוי בך".
תלוי בך.
"כן". הוא אישר. "יש אדם אחד שיכול להפוך את הכל. אני לא צריך לציין מיהו".
"אמנם אני ידידה של בכירי המפלגה", סוף סוף היא מצאה את מילותיה האבודות. "אבל אני לא יכולה לשכנע אותם להפוך את הדעות שלהם, זה מסכן אותי".
"אומרים שאת האישה היחידה שיש בכוחה להשפיע על הפיהרר", מקס יישר את עניבתו. "יכול להיות שזה נראה בלתי אפשרי, אבל היהודים עומדים להישמד, לההרג ולהאבד. אנשים, נשים וטף. את, יכולה להציל אותם. אם תעמדי מנגד – את תהיי שווה בדיוק כמו היזמים של הרעיון הנאצי. עם הדם של העם שלך על הידיים שלך. את תהיי אשמה".
אשמה. את.
אבל מקס לא הפסיק. המילים המשיכו להיירות מפיו. "העם היהודי ימשיך להתקיים, גם אחרי שיעבור הכל. את תמותי יום אחד, מוקדם או מאוחר. אבל קשה לי להאמין שתצליחי אי פעם לתת דין וחשבון על אי מעשיך".
המילים ריחפו באוויר סביבה, ואז קרבו אליה, נצמדו אליה.
אשמה. דין.
היא חשה שהיא נחנקת.
"אין לי סיכוי", היא אמרה לבסוף. "אבל, אני – " בלי משים היא שפשפה בשמלתה הכהה את קצות אצבעותיה. "אני לא יודעת".
***
"פלישה לחבל הריין, כמה שהיא חיונית, לא באה בחשבון, מיין פיהרר", שטפני זיהתה את קולו של אחד ממפקדי הצבא הבכירים. "הצבא שלנו עוד לא חזק מספיק – "
"מספיק!" צרח המנהיג, ונשמעה חבטה של יד בשולחן. "אויבינו אמנם חזקים מאיתנו, אך הם פחדנים כתולעים קטנות. הפלישה תתבצע. על אפם ועל חמתם. ואנחנו ננצח!"
"מיין פיהרר?" היא ראתה את חייל האס אס פונה אליו בהכנעה. "גברת אחת עומדת בחוץ. היא הגיעה ללא רשות ודורשת להכנס".
"שתכנס", היא שמעה אותו פולט.
שטפני נכנסה. ליבה הולם.
"או! שוב הגעת לבקר אותי, נסיכה יקרה שלי", האדם החזק ביותר בגרמניה הנאצית חייך. הוא מדבר אליה בחביבות. זה סימן טוב.
"שוב הגעתי", היא אישרה, ממתינה לתגובתו. "ולא סתם".
"לא סתם?" הוא התעניין. "אני מסוקרן לשמוע".
"רציתי להזמין אותך אלי לארוחה, ארוחה פרטית, רק אני ואתה".
"תודה", הוא התרשם. "הגברת ממש משמחת את החבר הזקן שלה!"
שטפני חייכה אף היא. "אני שמחה שתבוא, מיין פיהרר, ואשמח להזמין גם את הפלדמרשל הרמן גרינג".
"אני בטוח שהוא יהיה מאושר לבוא, הגברת פון הוֹהֵנלוֹהֵה".
***
"הרמן מאושר להגיע, לא כן?" חקר הפיהרר. וילונות הקטיפה שבטרקלין של שטפני העניקו לפניו גוון כחלחל.
גרינג הנהן ונעץ את מזלגו בסטייק שלו. "בוודאי!" עיניו נצצו. "כבוד רב בשבילי להגיע לכאן!"
פיה של שטפני נמתח לחיוך עקום. "איזה משקה תרצו לשתות?" היא שאלה.
הפיהרר רצה רק מים. גרינג רצה שמפניה.
"אתה מתפנק יותר מידי, הרמן", ציין הפיהרר כאשר המשרת מזג לכוסו של גרינג נוזל זהוב ומקציף. "אתה בווארי, זה לא מתאים!"
העלבון כמעט ולא ניכר על פניו של מפקד חיל האוויר. "אני מתחרט", הוא אמר לבסוף, מרחיק ממנו את הגביע. "אשמח לקבל קצת בירה".
"כיאה לבווארי אמיתי", מלמלה שטפני. "נולדת במינכן, הרמן, נכון?"
גרינג הנהן.
"ואיפה הגברת נולדה?" הוא המשיך לחקור. "הגברת אוסטרית אף היא, לא כן?"
"אכן, נולדתי בוינה".
"הו! וינה היא העיר היפה ביותר שאני מכיר, פרט למינכן". הוא נעץ מבט מלא משמעות בגרינג. "אני זוכר… כאשר גרתי בעיר וינה, גרו בשכנותי יהודים רבים. בכל מקום אליו הלכתי ראיתי יהודים עם פאות מסולסלות, כובעים גדולים…" הוא עצם את עיניו, נשען אחורנית אל תוך כסאו. "עיר ענקית זו הייתה בעיני כהתגלמות חילול הגזע. ברחובות הסתובבו כל כך הרבה יהודים, וצוענים, וסלאבים… הייתה זו התקופה הקשה ביותר בחיי. אבל בתקופה זו נפקחו עיני לראות שתי סכנות, שקודם כמעט לא ידעתי את שמותיהן, המרקסיזם והיהדות…"
"הקומוניסטים אכן מסוכנים", העזה שטפני להתערב. "אבל היהודים – "
"שְׁטֵפַנִי פון הוֹהֵנלוֹהֵה!" גרינג צעק מיד, קוטע אותה באמצע המשפט. "האם שכחת מי את? מהן אמונות חייך?!"
"התואיל לאפשר לי לסיים את דברי?" היא שאלה, מקווה שמבעד לקור העומד בקולה, לא ניתן לזהות את הפחד.
גרינג השתתק, נבוך.
"תודה. וסליחה", קולה עדיין היה קריר.
"ובכל אופן, מה רצית לומר, נסיכה שלי?" הפיהרר חייב היה לומר תמיד את המילה האחרונה.
"אני – " היא היססה. "מה – מה היית אומר, אדולף", היא נעצרה לרגע. "אם הייתי אומרת לך שמאיימים על חיי?"
שני הגברים היושבים מולה צמצמו עיניים. אחד משומרי הראש של היטלר העיף מבט מעבר לחלון. "אין שם איש", הוא הודיע.
"למה את מתכוונת?"
"יש פה, בגרמניה, קבוצה של אנשים שעסוקים כרגע בלתכנן דבר אחד; איך להרוג אותי".
"אז למה את מחכה, שטפני", גרינג צהל. "מיד נשלח דיוויזית אס אס שלמה לתפוס אותם!"
"אבל", היא השפילה ראש, מדברת אל מפת התחרה. "הדיוויזיה הזו תהרוג אותי". כעת היא דיברה אל טפט המשי התכלכל שעל אחד הקירות.
שומרי האס אס שבחדר החליפו מבטים. בוודאי הם חושבים שלקתה בפרנויה.
אדולף והרמן החליפו מבטים אף הם.
"לא", היא אמרה מיד. "לא לקיתי בפרנויה. באמת יש אנשים שרוצים לרצוח אותי, ולא רק אותי".
"אילו אנשים?" שאל גרינג בקול עטוף רחמים.
שטפני המשיכה לדבר אל טפט המשי שלה. "אתם".
הם לא הצליחו לחלץ מילה מהפה.
"כן", היא המשיכה. "אתה שונא יהודים, אדולף, ומעודד רצח שלהם, למרות שלא עשו לך דבר!" היא נעצרה לרגע, מעבירה את מבטה בחזרה אל חברהּ, ממשיכה לירות. "אני יהודיה, אדולף. זה הסיפור. גרמניה עומדת לרצוח אותי. אותי, ואת כל היהודים".
הם המשיכו לבהות בה, המומים לגמרי.
כשיתעשתו, היא ידעה, תמצא כדור נעוץ בלב שלה.
"את צודקת", אדולף ענה לבסוף, שובר את הדממה. "לאיים על חייך זו חוצפה שאין כדוגמתה".
בום.
"זה לא יכול להמשיך כך", הוא המשיך. "אני לא יכול לחשוב על הרעיון המחליא שגרמנים ילכו לרצוח ללא רחמים יהודים". הוא הרים את קולו לרגע. "אני מוכרח, גרמניה מוכרחת, לעצור את העוול והמחדל האיום הזה! גינשה", הוא פנה אל אחד החיילים, "אני רוצה לפגוש את פלדמרשל בלומברג ופלדמרשל פריטש בהקדם האפשרי, מובן?"
***
"כל הערב היידר רק צרח", לינה נשמעה גמורה. "זה השיניים, ריינהרד. טוב שחזרת מהעבודה".
טוב לחזור מהעבודה, לבית השקט והנעים. בייחוד אחרי שהמפקד אומר שבאופן סופי ארגון משמעותי של הריגת היהודים יתאפשר רק אחרי שגרמניה תכבוש שטחים נרחבים במזרח.
"זה היה ברור", ענתה לו אשתו, מנענעת את היידר בזרועותיה. "בגרמניה אי אפשר לעשות רצח עם בלי שאף אחד ישים לב".
התשובה לא מצאה חן בעיניו. "למה גם קלאוס בוכה?" הוא שאל במקום לענות, פושט את מעילו הצבאי ומניח את כובע הקצין שלו על השולחן.
"הוא עייף. וגם אני".
"בא לאבא, קלאוס", הוא אמר בתגובה, פורש את זרועותיו, מרים לגובה את הפעוט הצוחק.
חבטה עזה נשמעה מכיוון דלת הבית.
הוא פלט קללה, מקווה שאשתו לא שמעה אותה.
הדלת נפרצה, מגלה מאחוריה קבוצת חיילים חמושה.
"בריגדפיהרר ריינהרד היידריך?" שאל אחד מהם, קולו קר, מבטו קשה.
"אכן, הוא ענה. "מדוע אתם פורצ – "
"מפקד הגסטאפו וה- SD ?" קטע אותו החייל הזוטר.
"אכן", הוא ענה שוב, קולו רועד מזעם.
"תגיד שלום לאשתך, ובוא איתנו. אין צורך להביא איתך דבר".
"אני לא יכול להשאיר אותה לבד, עם – ", הוא ניסה לבקש.
"זה לא רלוונטי". הם ענו בקול קשה.
***
הדלת נפתחה. החוקר שלו נכנס אל החדר.
"רייכספיהרר היינריך הימלר?" הוא שאל. "ראש האס אס, מתכנן הרצח של העם היהודי?"
"כן", הוא ענה, קולו בוטח.
"יפה". ציין החוקר. "אני שמח שהודית באשמה. הנך מואשם בתכנון רצח העם היהודי. מכיוון שהודית באשמה, גזר הדין יבוצע כעת".
"גזר הדין?" הוא שאל, רועד.
כמו בתיאום מושלם נכנסו אל החדרון שלושה גברתנים ותפסו בו.
בלי שהיות הם הוציאו אותו לחצר.
כיתת יורים המתינה לו שם.
זה היה הרגע האחרון בחייו של ראש האס אס.
כזה היה גם הרגע האחרון בחייו של היידריך, סגנו.
***
למחרת היום היטלר זימן אותה אליו, שוב.
"הרמן גרינג נתלה על עץ, וראשי האס אס והאס אה הוצאו להורג", הוא בישר לה. "יש עוד משהו שתרצי שאעשה, שטפני?"
"תודה", שטפני ענתה. היא חייכה. "אשמח, אם תוכל, להשמיד גם את הארגונים של האס אס והאס אה בעצמם".
"כמובן", חייך גם הוא. "כל מה שתרצי".
"תודה", היא אמרה שוב.
"זו מתנה, שטפני". החום הכהה, הקשוח שבעיניו, נעשה רך פתאום. "מתנה ממני אליך. מתנה גמורה, של אותם חיים שביקשת".
על מתנות אומרים תודה, אז היא אמרה. אחר כך היא אמרה עוד כל מיני דברים, ואחר כך יצאה מהמשרד שלו, של היטלר. יצאה מהבניין הגדול, בעל המסדרונות הארוכים, והסתכלה על הרחוב בעודה יורדת בעשרות המדרגות.
הרחוב היה דומם.
אין בזה פלא, היא הרהרה. בימים כאלה, בהם החרב מתהפכת, איש לא יוצא לרחוב.
ובכל זאת, היא הבחינה פתאום, מגיעה אל המדרגה האחרונה, מישהו אחד כן יצא לרחוב כי יש משהו שכן השתנה. המודעות.
עד עכשיו המודעות שנתלו מול לשכת הקנצלר היו כתובות נאצה, תעמולה אנטי יהודית. הן השתנו פתאום, קוראות לציבור לבחור במשהו.
לבחור? את המשך המודעה היא לא קראה, אבל היא ידעה.
היא בחרה.
בחיים.
בלילה היא חולמת חלום.
מופיעות בו רכבות. מלא רכבות, של משא לבהמות. היא מציצה לאחת מהן, רואה שבכל קרון דחוסים מאות. יהודים.
זו טעות, היא רוצה לצעוק. תשחררו אותם!
איש לא עונה לה. אנשי האס אס, ובהם גם הימלר והיידריך, דוחסים פנימה עוד אנשים ועוד, מדרבנים אותם ללכת בעזרת אלות שחורות. הרכבות עוזבות את התחנה ברעש איום.
השמיים שחורים. עשן כבד, היוצא מארובות גבוהות מכתים אותם.
גופות של יהודים נסחבות במריצה, גופות מובלות לשריפה.
לא! היא מנסה לצעוק. איש לא שומע. לא! מה אתם עושים להם?
אנשי האס אס ממשיכים בעבודתם, מתעלמים.
יהודים עומדים בשורות ארוכות, נורים אחד אחרי השני לתוך בורות עמוקים.
יהודים סוחבים על גבם לבנים כבדות במעלה אינספור מדרגות.
חיילי אס אס מכים יהודים, צועקים ומקללים.
הפיהרר עומד על במה. היהודים הם חלאות אדם, הוא צורח.
חיילים תולשים פאות וזקנים של יהודים מבוגרים.
שואה.
זהו, זה היידריך, והוא ניצב לפניה, פניו צוחקות. גמרנו. הרגנו את כולם. אין יהודים יותר.
הוא צוחק.
היא בוכה.
זהו.
בגללך. משום מקום מופיע מקס, נהר של יגון בפניו. את, זו את ששלחת אותי לבוכנוואלד.
היא עוצמת ופותחת עיניים לסירוגין, מנסה להתעורר מהחלום המוזר.
זה לא חלום. קולו המאשים של מקס עונה לה. זו המציאות, המציאות שנוצרה מהכוח שלך,
<i style="font-family: inherit; font-size: inherit;">הכוח של הבחירות שלך.
- 0 תגובות
עוד לא נכתבו תגובות לדיון זה.
Log in to reply.
