כתיבה ספרותית
כל מה (ומי) שכותב וקורא. קהילה מפרגנת ואוהדת, שנהנית לקרוא ולהגיב לקטעים כתובים, ולדון בנושאים הקשורים לתחום הספרות.
מובילה:
- Organized by
-
-
סיפור קצרצר
-
סיפור קצרצר
ניסיתי סיפור קצר (ואישי, כן). אשמח לביקורת:
אף פעם לא האמנתי בעין הרע. אף פעם לא. פשוט. מי שמאמין זה פוגע בו. נכון?
אז לא האמנתי. גם כשנולד הקטן שלי, בכור. אחרי הרבה תפילות, בקשות וסגולות.
אבל אז, דווקא אז, עין הרע פשוט היתה, נכחה במלוא עוצמתה.
שבת אצל ההורים של בעלי? אנטיביוטיקה. דלקת עיניים. צינון. חום. מה לא.
לבעלי יש שני אחים. אחד עם מכת בנות שהסתיימה בנס בבן אחרון, שישי. השני עדין מתמודד. אנחנו הראשונים עם אחד בכור.
למה זה כזה משנה? כשלסבא זה משנה ויש לו היסטוריה עשירה בצירוף לזיכרון מדהים, גם לדודים זה משנה, מאד.
ועדין, התעקשתי לעצום עיניים ובחג שמחת תורה האחרון גם הסכמתי להתארח אצל הזוג ההוא, המתמודד. קראתם נכון, חג שמחת תורה האחרון.
היה מדהים, היה כיף. אפשר לסכם את כל המדהים והכיף הזה עד לשעה שש בבוקר, שאז קמנו כמו רוב רובו של עמ”י לאזעקות מחרישות אזניים, בלי הפסקות בין לבין.
אז אני אמנם כיום גרה בב”ב אבל במקור דרומית לתפארה, מתורגלת היטב וממש לא אחוזת חרדה.
היא קפואה, בוכה עם שתי הבנות שלה (היום כבר יש שלישית). ואני, בחוסר שימת לב עד שהיא העירה לי, שיחקתי עם הקטן שלי בכוכבים מתפצפצים מבין האצבעות, כאלה שהצחיקו אותו נורא ושיתקו את גיסתי לרגעי הלם ארוכים.
הבומים והאזעקות המשיכו לאורך כל היום. גם הודעות השכנים זלגו אלינו, חלקן התגשמו למציאות, חלקן מצוצות מהאצבע. יצאנו באיזשהוא שלב לבית הכנסת הסמוך, ניסינו להרגיש מעט משמחת החג. הצלחנו. כלומר הגברים הצליחו, אנחנו רק צפינו בהם מהצד והתעלמנו כליל מהאזעקות שנלחמו בשאגות השמחה שלהם.
החג נגמר לבסוף, איתו החלה סדרת הפלאפונים. אחותי, רבע שעה לפני שבת, הודיעה לי שהיא מתארחת אצל חמותה. נס גמור, אחרת הייתי חוטפת התקף בעצם החג. שאר בני המשפחה בסדר, נפל טיל בהמשך הרחוב שבו הם גרים, זעזע קצת את הבית. קצת.
רק בן דוד שלי. ילד. משרת בבסיס כיסופים. פצוע, הסתתר בין גופות. עבר גיהנום. ההורים שלו גם. הטיסו אותו בעצמם באמצע החג מסורוקה לקפלן, הצילו לו את החיים.
מוצאי שבת זכורה לי במעורפל. הטראומה, הידיעות, החשש לחזור לבית שלנו. אין ממ”ד, קצת אנוכי – אין מטפלת. הלכתי להורים שלי, גם אחותי. הזוועה המשיכה להתרחש, סיפורי אימה התחילו לצוץ, חוליות מחבלים נתפסו בזו אחר זו.
ובין לבין, היתה אותה עין הרע. הבן שלי תמיד היה תוסס. כמה קטן – רק חמישה חודשים, ככה תוסס. שליטה זה לא מושג אצלו. ברגע אחד הוא מתעופף מהידיים, בכוחניות לא מצויה.
ככה הוא גם עף לי מהספה, למרות שישבתי לידו, למרות שהחזקתי אותו חזק ברגליים ולא הורדתי ממנו מבט. בשניה אחת, כזו שנשברה לי לאלפיות בהן אני מנסה למנוע מזה לקרות, פשוט מצאתי אותו על הרצפה. צורח, אפטי, מקיא.
קפלן. אמבולנס. אשפוז. עומס מטורף. מחלקות מעורבבות. אזעקות שמריצות אותך לחדר מוגן. ופצועים, הרבה פצועים. אחד גם בחדר איתנו.
ילד אוקראיני, בן 12-13. בא עם אמא לביקור משפחתי. היא נהרגה מקליע. הוא נפצע מאחד.
קשה. קשה. קשה. כאב לא נתפס. איך חיים משתנים ברגע. מכניס קצת, קצת, לפרופורציות.
ההורים של בן דוד שלי, שמאושפז במחלקה אחרת, קפצו לביקור. הם נראו — בסדר. כלומר, המצב נהיה תקין, הוא יצא מכלל סכנה, התעורר, מתקשר, מספר קצת. לכאורה הכל בסדר, פיזית. וגם הם, ההורים שחוו מה שאף הורה לא רוצה לחוות, נראו בסדר. אספו את עצמם יפה. עד כמה שאפשר. אפילו חייכו, נראו מלאי הקלה.
יש משהו בתינוקות ששובר, שממיס, שפורק ממך הכל, מזכיר לך את החיים עצמם, את הקשיים וההתגברויות עליהם. דודה שלי הרימה אותו. רק אז היא התפרקה, פרצה בבכי חסר שליטה, סיפרה לי באמת מה עבר עליה, המחשבות, הרגשות. זה בן יחיד שלה, יש להם רק עוד בת אחת.
והבנתי. הסיבה היחידה שהגענו לקפלן, היא רק בשבילה. שום עין הרע לא עשתה את זה. רק אלוקים.
-
5 תגובות
-
אהבתי את הקצב של הסיפור, רץ מתיאור לתיאור בלי מריחה, ובמיוחד אהבתי את הסוף:
והבנתי. הסיבה היחידה שהגענו לקפלן, היא רק בשבילה. שום עין הרע לא עשתה את זה. רק אלוקים.
-
ןוואווווו כל הסיפוררר העלה לי צמרמורותתת
ואווו את אלופה בלכתוב,
הכתיבה זורמת וחלקה ממש,
וואווו
-
תודה רבה!
-
תהילה איזה סיפור יפה!
אהבתי את הפיסוק, מדויק ממש!🎖
המילים זורמות, והעין קוראת לבד….
סיפור שכיף לקרוא!!
-
תודה רבה!
-
Log in to reply.
