סיפור קצר לניתוח שלכן:) מוכנה שזה יכאב.
-
סיפור קצר לניתוח שלכן:) מוכנה שזה יכאב.
לספור כמה צלקות ספג הקיר מול הספה מאז פסח זוהי פעולה מטופשת לחלוטין.
אתי הגיעה למסקנה הזאת מזמן, אבל משום מה היא המשיכה לשבת ולבהות מול כלים- כביסה- סתם בלאגן, מגרדת בלחי.
אפילו הניסיון לארגן לילדים בגדים למחר לא צלח.
גניחה מהמקרר הקפיצה אותה.
היא שמה לב פתאום שהבית כולו רוחש וממלמל; השעון, המזגן, המקרר.
אפילו הספה נראתה לה זרה פתאום.
היא הרגישה שמשהו נורא עומד לסגור עליה, והציפייה הדרוכה מאיפה הוא יקיף אותה חסמה לה את האוויר.
לא, לא, לא.
היא לא הרגישה. היא ידעה.
הבנה פתאומית חצתה לה את ההכרה.
–
“פנחס התארס!” אופס, זה היה בקול. חיוך גדול ומטופש נמרח לי על הפנים כשאני מבינה שבעצם אף אחד לא שמע אותי עכשיו.
אני קמה סופסוף אל הכלים.
אוף, איך רחל צפה לי עכשיו. כלומר, ברור שהיא תצוף לי עכשיו.
זאת רחל במלרע, שלא תטעו.
וכמובן אין חגיגה בלי עוגה ואין רחל בלי תובנות חיים. אמנם מתאים מאוד לפרופיל שלה לאנפף, אבל היא לא, ובקול יחסית קלאסי היא פולשת לי לתודעה עכשיו.
לוחשת, כמובן, כדי להעצים את האפקט “כל אחד והפקעלע שלו, הא?”
משפט הדגל לטיפול זמין במקרי קנאה פשוטה.
כמעט נשברה לי כוס!
לא משנה ולא מעניין כמה רחל טרחנית, עובדה היא שעכשיו, כלומר החל מאז שפנחס התארס, אין לי צרת- מחמד.
אוף, אולי זה רשע מידי להתבטא ככה. אבל בכל מקרה ובכל ניסוח, אין לי פקעלע עכשיו. כולם בריאים, שמחים ושלמים. זה אמור להיות טוב, אבל אני יודעת שלכל אחד יש פקעלע, ואין מושלם בעולם.
ואם החיים שלי טובים עכשיו, כאילו- אין שום צרה, ב”ה, אז הצרה שלי אמורה להגיע ממש בכל רגע.
אולי אני מגוחכת. או שאולי זה טוב לפחות שאני מודעת? אוף. אין לי כח לעשות כלום.
כיור ריק.
–
הבוקר שלי מאיר פנים, עד שהוא רואה את הבית ונזכר בקורות האתמול. הוא עוזב, מפנה מקומו למן עננת מטלה כבדה.
אני שוקלת להדליק מוזיקה כדי להתרענן אבל לא מעיזה לפגוע בכבוד העננה. הצרה שלי עלולה להפתיע יותר אם אשכח להתכונן.
העסק הזה מסובך יותר ממה שחשבתי.
איך זה הגיוני בכלל, כל העסק הזה?
הקב”ה הביא אותנו לעולם- שווים?
אולי באמת החיים שלי מדהימים ונפלאים עכשיו
ולא אמור להשתנות המצב הזה?
כואב לי הראש.
הילדים מגיעים.
–
ערב. קורה שיש אסיפות הורים, נכון? היום קרה.
אולי יעשה לי אפילו טוב לצאת. אחרי התלבטות קלה אני מגיעה למסקנה חכמה ממש;
אם ממילא אין לי אופציה לבחור, עדיף להחליט שזה יעשה לי טוב. חכם, לא?
הערב שמגיע אחרי יום לא נחמד מאוד, מגלה לי שבאמת אני ממש שמחה לקחת את הפלאפון והארנק, להציץ במראה ולצאת לאוויר של ערב נעים.
שירה בכניסה לבית הספר. איזה יופי לי! לפגוש חברה זה לגמרי בונוס .
מה נשמע הדדי וכל זה, ואני שואלת אותה על שני דקות מזמנה אחרי שנכנס שתינו.
היא מסכימה, בטח.
אני נכנסת ויוצאת והיא כבר מחכה לי, מכבדת כמוני רגע של שקט.
אחרי שני רגעים כאלו אני נאנחת קשות, מחכה כמובן שהיא תתעניין ואז אני אתחיל לשפוך כמקובל. נס שהיא באמת שואלת.
אני קצת מתבלבלת כשאני שופכת בבת אחת הכל, אבל מרגע לרגע המילים מסתדרות לי יפה והשאלה שלי עולה מובנת. קצת מביכה אותי, אבל לא נורא.
שירה מסתכלת עלי תוהה קצת. עוד רגע היא תגיד שהיא לא הבינה, אני מכירה אותה.
שתיזהר כי השקעתי הרבה בנאום הקצר והנסער שלי.
“אבל אתי לא הבנתי..”
ידעתי. ידעתי!
“…את רוצה להגיד לי כאילו שלכולם יש חיים שווים?”
שתיקה מצידי.
“המשפט הזה עם הפקעלך הוא שטות גמורה. זה פשוט הכי קל להגיד את זה, על כל אחת שהצליחה יותר ממך. לדמיין ולהחליט שאם ככה הולך לה, בעבודה נגיד? אז חייב שיש לה תיק במקום אחר”
איכסה, חתולה!
“ואז את מצקצקת וכבר לא מקנאה. כי הרי לכל אחד יש את הפקעלע שלו.
ואם ככה, החיים שלה בטוח לא טובים,
לפחות לא כמו שהם נראים לך. אז איזה יופי…”
היא עוצרת, נושמת רגע.
“…החיים שלה לא טובים, אז את כבר לא מקנאה. וגם לא צריכה לטפל בקנאה הזאת”
שוב עוצרת, מחכה להמהום מצידי.
“עכשיו זה נתקע לך פתאום עם זה שאת לא שוויונית עם האחרים.
אל תדאגי, החיים שלך נהדרים ומלאי אושר. וזה בסדר. גם אם אצלי זה לא ככה”
אנחנו נכנסות לרחוב. מאטות קצב.
שוב הראש שלי דופק.
“אבל זה תקף גם בימים שאלי החיים יחייכו יותר…”
הבית שלה כבר כאן. אנחנו נפרדות.
כמה טוב שיש לי עוד כמה דקות הליכה עד לבית.
המילים שלה דופקות לי בראש בין שני דפנותיו, מעלות הדים והבנות חדשות נולדות בי. שואלות בעדינות חדרים שקטים בלב על רשות כניסה.
ואני עדיין לא מעזה להסכים שהיא צודקת.
אם אני מסכימה עם זה שהמשפט הזה הוא זיוף גס של צדק,
שרחל המדריכה טעתה – – – –
די כבר איתה! בסדר, היא טעתה!!!
עכשיו אני כבר לא צריכה צרה.
אני כן צריכה להתחיל לעבוד מאפס על מידה ישנה-ישנה-ישנה-חדשה.
אפילו מילה נרדפת אין לה, בשביל קצת לרכך.
קנאה.
היא כל כך כעורה ומגודלת שאני לא יכולה שלא להתפעם לרגע.
רק לרגע… ברגע הבא אני מתמלאת פתאום כעס יגע, חסר תכלית, על שירה.
איך ברגע אחד היא הפיחה את כל הצדקיות שלי מעל המפלצת הזאת.
ואין בי כח.
אני מרימה ידיים אל מול אמת דקה ועיקשת,
מניחה לה לשכך את הכעס, לעורר תאי עקשנות ישנים.
הבניין שלנו כבר עומד מולי. הוא יפה ופשוט כל כך בחשיכה.
עולות בי דמעות פתאום ואני לא יודעת למי הן, מתוך עולם רגשות שחי בי פתאום.
עוד הבנה נובטת בי פתאום, רגע לפני שאני מעלה את האור בחדר המדרגות.
אני תופסת בה שלא תעלם. מרפה, מניחה לה להיספג בי.
הקב”ה העניק לכל ברואיו חיים לא שוויוניים, הוא נטע בנו מידות רעות.
הוא נתן לנו גם את הכוח לעבוד. הוא נותן בנו כל יום אמון, משיב נשמה כל בוקר.
בשביל זה.
מי אמר שגיל ההתבגרות נגמר בסוף התיכון?
Log in to reply.