כתיבה ספרותית
כל מה (ומי) שכותב וקורא. קהילה מפרגנת ואוהדת, שנהנית לקרוא ולהגיב לקטעים כתובים, ולדון בנושאים הקשורים לתחום הספרות.
מובילה:
- Organized by
-
-
סיפור קצר / ניו בורן / אשמח לכל ביקורת 🙂
-
סיפור קצר / ניו בורן / אשמח לכל ביקורת 🙂
בס”ד
ניו בורן
הבית היה שקט כרגיל. מאיר קרא ספר בחדר ואני עברתי על הרצפה עם הדרימי כשהטלפון צלצל. אליהו אחי. “מה נשמע?” “בשורות טובות! מירי ילדה בן!” “וואו, איזו שמחה!” התלהבתי, זה בן ראשון… “ואיך הבנות הגיבו?” התעניינתי, “הבנות מאושרות… הן לא מאמינות…”, “בעז”ה אגיע מחר לבקר, ותגיד למירי, מה שצריך בשביל להוציא אותו – עלי! איך היא מרגישה?” התעניינתי “בסדר, ב”ה עבר בקלות”, הוא נשמע מהורהר פתאום, מה מפריע לו? “אליהו יש איזו בעיה?” “למה נראה לך? “אני צוחקת, “חוש של תאומה”. אליהו לא צוחק מהבדיחה הקבועה. “אני צריך להשיג עגלה,” הוא נאנח “יש איזה קו של עגלות יד שניה ואין לי רגע לנשום.” “אני אתקשר, אבל מה קרה לעגלה?” ” לא משהו מיוחד, רק, את יודעת איך זה אחרי 5 ילדים” הוא נעצר בחופזה, שתיקה השתררה מעבר לקו, ולא, אני לא יודעת. יש לי ילד אחד. הלקיתי את עצמי על השאלה המיותרת בעוד אליהו כנראה מלקה את עצמו על המשפט הלא רגיש, “הכל טוב, אליהו, אל תרגיש לא נעים…” סיימנו את השיחה בתחושה מעצבנת אחרי מספר התנצלויות מצידו של אליהו. זה לא רק העגלה… אליהו נשמע קצת מודאג. העגלה היא רק סימפטום. אולי זה הכסף, מירי עובדת כמזכירה וזה לא הרבה כסף… היא בטח מתוסכלת מהיד שניה… המחשבות רצות לי בראש ואני מרגישה אנוכית. קול קטן גוער בי ברשעות: לא כולם מרוויחים כמוך, מתי תקלטי? אני מתקוממת, מירי בחיים לא הייתה רוצה להתחלף איתי! מוצאת את עצמי עצבנית, גוערת בעצמי בציניות, את צריכה לשמוח, נולד לך אחיין. אוף, די כבר.
קראתי למאיר וסיפרתי לו על הבנדוד החדש. “איזה כיף להם! עיניו נצצו בחולמנות, יש להם כבר 6 ילדים!” באמת כיף להם, עניתי בשקט. “רוצה לבוא איתי לקנות בגד לתינוק המתוק?” מאיר התרגש, לבש את הקפוצ’ון במהירות ונעמד ליד הדלת. “רגע, מאירוש, אתה ממש זריז, אבל אני צריכה להתארגן!” דגדגתי אותו בצוואר. הוא צחק, מקפץ מצד לצד בחוסר סבלנות, הלכתי להביא את הרב קוים ויצאנו.
נכנסנו לחנות. בגדים פצפונים מקופלים במופתיות. התחלתי לדפדף. מאיר עמד לידי, בולע הכל בעיניים מוקסמות, הרמתי אוברול מתוק, לבן קטיפתי רקום בדובונים חומים קטנטנים. מוכרת צעירה בלבוש מוקפד צצה לידי, מחווה בידה על כובע ושמיכה תואמים. אמא, מאיר פנה אלי פתאום, מביט בי בעיניו הגדולות. “אמא, מתי יהיה לנו תינוק?”
***
פתחתי את הארון העליון, ונעמדתי על הכיסא, מורידה את השקית השחורה הגדולה. מתמכרת לזיכרונות, שולפת אוברולים פצפונים , שמיכות ממותגות, סוודרים צמריים. מעמידה מכונה, מוסיפה מרכך ואבקה.
הפלאפון מצלצל. ‘תזכורת – להתקשר לקו עגלות’. מחפשת את המספר. מחשבה חצופה עולה בי, מזכירה עגלה ששוכבת במחסן. מתאימה בדיוק לתינוק הקטן. שורטת בלב.
ואני בוכה. כי יש לי עגלה במחסן, בגדים בשקית, תקווה בלב.
נתלית בהם, לפעמים. בזיכרונות שטמונים בתוכם, במחשבות שחשבתי כשקיפלתי ושמרתי בתמימות לשימוש הבא.
***
ארי חוזר. אין ארוחת ערב. אני בספה, אומרת במקום שלום: “אולי נביא לאליהו את העגלה שלנו?” ארי מביט בי, מתיישב מולי על הכיסא, מברר: “מה בא לך לאכול?” אני מאשרת תפריט קלאסי שכולל סלט וחביתה וארי אומר לי בלי להסתכל: “אני מאמין שיהיו לנו עוד ילדים, חלי, לאלוקים יש מספיק לכולם” אני בוכה. בשקט. ארי נבהל, אני מנסה להסביר לו, “אני לא מתייאשת, אנחנו ניתן אותה לאליהו ונקנה עגלה חדשה לילד הבא”, אני נעצרת, מוחה דמעות, “קשה לי לחכות, נמאס לי שנזהרים לידי…” אני מתארת לו את השיחה עם אליהו, “במקום לשמוח איתם, אני עצובה” אני מסכמת. ארי מנענע בראשו לשלילה. “אל תתייאשי, חלי” הוא אומר. כאילו בלי קשר. יורד להביא את העגלה.
***
אני מתקשרת לאליהו. אנחנו מסכמים על מחר: הילדות אצלינו עד הערב. הוא ייקח את מה שקניתי למירי. “ובקשר לעגלה” , אני מוסיפה, “הורדנו את העגלה של מאיר מהמחסן, היא במצב מצוין.” אליהו שותק לרגע, האמת שאני קצת מצליחה לרחם עליו, עם כל מה שיש לו על הראש הוא צריך להתמודד עם אחות כמוני, אני חושבת מה לומר אבל הוא משיג אותי: “תודה רבה, חלי.”
שיירה מולהבת נכנסת אלי הביתה, מאיר וגילי הבכורה כבר רצים ביחד לבחור משחק, הבנות הקטנות בעקבותיהם חוץ מאביגיל שמבקשת לשבת על דודה חלי. אליהו צוחק על המפונקת הקטנה, ואני מצביעה על השקיות העמוסות שבפינת הסלון, והעגלה המקופלת לצידם. הוא מסתכל עלי. “תמיד היית אחות טובה.” אני מחייכת “גם אתה.”
אנשים רואים אותי, חושבים שהם רואים חיים מושלמים: אבא לומד, אמא מתכנתת, בן טיפוחים. אף אחד לא יודע כמה פריכה המעטפת, כמו שכבת קרח על פני המים. שימחה שצריך לשמור עליה שלא תברח, תקווה שצריך להמשיך לקוות. בכל מצב.
***
אני נכנסת למחלקה. מירי מחכה לי בפתח, לידה עריסה עם התינוק הכי מתוק בעולם. אני מציצה, מתלהבת, “לפחות על משהו אחד לא נתווכח אף פעם” מירי צוחקת. הוויכוחים שלנו ידועים במשפחה, מוסיפים אקשן לקשר בינינו. “הילד הזה בונבון!” אני מלטפת אותו. אנחנו מתיישבות בספסל פינתי, מירי מודה לי על הסט שקניתי, וגם על העגלה. לא נעים לה ממני, וזה שקוף, אני מסבירה לה שזה ממש בכיף, שמה לב שזה לא עוזר, רק מביך אותה יותר. מחליטה להעביר נושא. מתארת לה את ההתלהבות של הבנות, נהנית להיזכר בצחוקים שמלאו את הבית שלי. מבררת מתי היא מתכננת ללכת לבית החלמה. פניה מתקדרות לפתע:” נראה, עוד לא החלטנו…” אני נעצרת, רוצה להעביר נושא, אין לי שום רעיון.
-
2 תגובות
-
64
62
0
פעילה בקהילה
איזה אומנות… ממש הרגשתי את הכאב של חלי, הלב שלי דפק…
מיוחד! כתוב היטב, ומעביר את הרגשות והמחשבות בצורה טבעית ואמינה.
-
507
578
0
פעילה בקהילה
יפה מאד. מביע. הסוף רק מראה איך אפשר ליפול לנקודות החלשות (משני הצדדים).
הפסקה הראשונה הייתה לי מעט עמוסה, הייתי צריכה לאחוז ראש מי אומר מה ומי, בסוף הסתפקתי בלהבין את העיקרון וזרמתי הלאה.
היה קל לזרום…
Log in to reply.
