כתיבה ספרותית
כל מה (ומי) שכותב וקורא. קהילה מפרגנת ואוהדת, שנהנית לקרוא ולהגיב לקטעים כתובים, ולדון בנושאים הקשורים לתחום הספרות.
מובילות:
- Organized by
-
-
סיפור שמחכה לתגובות שלכן!
-
סיפור שמחכה לתגובות שלכן!
😊 סיפור שכתבתי לפני תקופה, אשמח לשמוע את חוות דעתכן.<div>
תמונה מושלמת
“בינה” נעמי מתקשרת אלי בפעם השישית להיום, היסטרית. ” אני שמה לב עכשיו שיש כתם בקסקט הקמל, נראה לך שאפשר לטשטש אותו או שאנסה להשיג אחר?”
נראה לי שלא חייבים קסקט תואם לכל חליפה.
“אפשר לטשטש” אני מנפיקה קול סבלני, “אל תדאגי”.
היא כן.
מתקשרת עוד פעמיים הערב עד שמנחם מצווה עלי לכבות את הפלאפון ופשוט להכנס למיטה.
.
אני כמעט מתקשרת אליה כשהמונית מחליקה מתחת לבית שלה והיא לא שם.
אני רואה באופק שק ענק ותפוח ורק אחר כך מתגלה פרצופה של אישה מיוזעת. “נעמי?” אני מוודאת שאכן הקול שהטריד אותי בשבוע האחרון תואם את מראה החיצוני של הגברת.
“כן”, היא נאנחת בהקלה ומנענעת את ידיה הדואבות. ” איפה הילד?” אני לחוצה, רוצה להספיק כמה שיותר לפני השקיעה.
“שימי” היא מרימה את קולה וילד חנוט, תינוק עם לחיים שמנמנות מגיח בפסיעות מדודות.
היא מחייכת בסיפוק, זהו. כולם יושבים. דובי לבן ענק. ספר מסורת. חמש קסקטים. מכונית צהובה. מכשיר קצף. אבטיח ושייקים וכוסות ושק ענק ונעמי ושימי ואני.
” ב”ה שהספקנו ככה להתארגן. היה קצת לחץ, קצת בלאגן, אבל הכל שווה.” היא מדברת לעצמה, מחליקה שער חלק של ילד נרגש.
אני עוצמת עיניים, הנופים מסתחררים סביבי. אצלי הלחץ עדיין נושף בעורף, חונק אותי. יודעת שלא לחינם בחרה אותי נעמי לתעד את שערו של שימי שלה, ושריינה חבילת צילום מיד אחרי פורים. עשרות אלבומים מרהיבים יצאו תחת ידי בשנה וחצי האחרונים, אבל הפרפקציוניסטיות של נעמי מציפה אותי גלים גלים.
“אתה יודע לאיפה אנחנו נוסעים, שימי מותק?” היא שואלת אותו שאלה רטורית לגמרי כדי שחלילה לא ירדם הינוקא. “לים” ניצתות עיניו, “אבל לא ניכנס אליו ולא ניסע בשום סירה כמו בחופש, נכון?” “נכון, שימי, כבר דיברנו על זה בבית אנחנו הולכים לעשות לך תמונות יפות, ונראה לכו-לם: לבאבי ולזיידי ולסבא ולסבתא…”
“ולמוישי ולחני ול…” הוא שולף אצבעות.
הם מונים וסופרים את כל שארי הבשר שמחכים לצפות בקטלוג המהודר, וככל שהרשימה מתארכת ליבי שוקע.
ריח הים מכה באפינו כשאנחנו מנסות להחלץ מהמונית הצפופה.
אני נגררת עם הציוד והם בעקבותיי. יהיה בסדר, אני מבטיחה לעצמי, זו לא פעם ראשונה שלך והילד נראה חמוד ונח.
זהו, שהוא היה נראה כזה. אני מורה להם לעצור מול אנדרטה עתיקה ובזמן שאני מכוונת את העדשה ומשחקת בפונקציות אני שומעת אותה מזכירה לו את כל הפרסים והמתנות שהובטחו לו מכל הדודים והסבים ולחילופין, את העונשים שיאלץ לספוג אם לא ימלא את הציפיות.
הוא עולה לאנדרטה, עומד שניה וחצי ומקפץ בשתיים הבאות, מנסה לעלות לראשה ואז גולש בצניחה חופשית והחליפה המהודרת נקרעת. “אוי, החליפה של שוכמן!” נזעקת נעמי ואני תוהה איך היא זוכרת מה מקורה של כל חליפה.
“לא נורא” אני מעודדת אותה לאחר שהיא רואה שהנזק ניתן לתיקון. “נראה לי שהצטידת בעוד סטים, והאמת היא שאני לא חושבת שנספיק להשתמש בכולם, אז תחליפי לו עכשיו ונתקדם לים.”
היא מפשפשת בשק שכמעט אין לו תחתית, ושואלת בחשש “אבל יצאו תמונות טובות?”
“כן, אבל לא תכננתי לצלם פה, זה סתם היה בדרך, אז לא קריטי. בטח יצאו שתי תמונות טובות.”
עכשיו הוא מדלג עם בגד צבעוני ומתוק ואני רצה אחריו עם המצלמה. “השייקים!” נעמי מוציאה משקה מרענן ומחלקת לכוסות. ” אתמול באחת בלילה עמדתי להכין” היא גאה בעליל, אבל שימי צמא ועכשיו. ולא, הוא לא צמא למים אם לא הבנו אותו נכון, הוא רוצה לשתות מהברד הזה ומי צריך בכלל קש. נעמי מתחננת אליו בדמעות והוא נעתר לשתות מהקש הענק והמוזר הזה, ואחרי שלוש לגימות הוא מודיע שהטעם ממש לא כמו הברד במכולת של חיים ומשאיר את הכוס על החול. שימי רעב ולכן אנחנו עושות לו הפסקת אוכל שכוללת חבילת צ’יפס ובמבה ודוריטוס ו…
אני מותשת, ונעמי גם. ועדיין לא צילמתי שום רצף נורמלי של תמונות. אבל האלבום יהיה מושלם, הוא חייב ליהיות כזה, ואני אצליח, בעזרת השם.
השמש חסרת סבלנות, ואני מסתכלת על השעון בבעתה.
אני מסבירה את הענין לנעמי והיא לא מסכימה לשמוע. “אין מצב, הבאתי מליון אביזרים ואפילו לא השתמשנו בעשירית מהם. חיבים לתפוס עוד מלא לוקיישנים מענינים, נריץ קצב.”
“תקשיבי” אני מנסה לדבר בשפה שלה, “אני ואת רוצות שזה יצא הכי מושלם שיש. נותרה לנו עוד שלושת רבעי שעה. לדעתי, אם נסתפק בבגד אחד ובמקסימום שלושה אביזרים נגיע לתוצאה הרבה יותר מושלמת”
היא מהרהרת בדברי, מסכימה לשלם מחירים בשביל קריאות ההתפעלות של הגיסות, ורק מתמקחת איתי על עוד שני סטים.
אני נאנחת. “בואי נתחיל ונראה הלאה” מתפשרת איתה ומבטיחה לעצמי יום חופש מחר להתאוששות לפני שאנחנו רוקדות סביבו.
שימי נראה כמו נסיך עם הסט השמנת שלשה חלקים. קסקט. חליפה מזערית. פפיון תואם עם גימור אפור. מכנסיים קצרים ונפוחים. גרבים ארוכות בדוגמא מחוררת ונעלי סקוטש מבריקות. נעמי רואה את מבטי המתפעלים ולוחשת באוזניי סכום אסטרונומי. “אבל שווה” היא חוזרת על משנת חייה “העיקר שהתמונות האלו יצאו מושלמות. זה ה- הופעה”
אני מסתערת במרץ על המשימה, נחושה להספיק את השמש, את שביעות רצונה של נעמי ושל שש מאות חמישים השקלים שעלתה רק החליפה.
“תחייך” אני מעותת את פרצופי בצורה מגוחכת, יופי הוא צוחק. נעמי מתערבת “רגע, רגע אסדר לו את הגרביים” אני נושפת במורת רוח כשהיא מוציאה גם מסרק וג’ל, “עכשיו תרוץ לבינה” היא טופחת קלות על מכנסיו, “זהו עוד מעט גומרים”.
עוד מעט.
אני פותחת את פי כדי לומר לו איך לעמוד, אבל הפה שלי נשאר פתוח. לא, שימי לא רץ אלי אלא אל גל ענק שמתקרב לחוף.
“הי, שימממממממממייייייי! תזהר! אל תתקרב לים!” נעמי מנופפת ידיים מאחורה. רחוקה.
ספלאש!
פלופ!
מאוחר מדי.
קלו צחוקו של שימי מתערבב עם המלח שצורב את עיני. הוא מתמלא בוץ ומים שנוטפים מהחליפה המוכתמת, גורמים לו לקפוץ גבוה יותר עם הגל הבא.
העולם נהפך למטושטש מאד כשנעמי מתקרבת, כמעט מתעלפת לעברי. אני מתעסקת עם המצלמה, לוחצת על כפתורים לא קשורים, ונושפת לתוך טישו ורוד.
” לא, אני לא בוכה” אני אומרת לנעמי שמשתעלת מאחורי חסרת אונים. לא מסתכלת עלי.” זו השמש”.
אבל אני כן בוכה, מילד שעדיין לא מלאו לו שלוש, מאישה שעדיין לא מלאו לה סבלנות ורוגע.
השמש מתחילה לשקוע לאיטה בגוונים מרהיבים, עדינים. ילד קטן משתולל במים בחרות מענגת, מתעלם במוצהר משתי נשים שותקות בחוף.
” זה בסדר” היא נושמת בכבדות, כל מילה- אניה שטובעת במצולות. “עשינו מה שאפשר. השתדלת הכי. זה מה שחשוב. זו לא אשמתך, הוא ילד שובב. מופרע. אני—”
“הוא ילד מתוק” אני קוטעת אותה בצרידות. יודעת פתאום מה אני עושה. צלמת בנשמה.
שימי, זוהר מאושר, רוקד בתוך ים אין סופי מתיז טיפות נוצצות- נלכד בעדשה.
“צ’יז” אני מקליקה, תופסת פוזה ממיסה, ברקע שקיעה חלומית.
הכרטיס מתמלא בתמונות יפיהפיות שלעולם לא היו קורות, אם הכל היה כזה מושלם.
נעמי מחיכת אלי בהיסוס, אני מעודדת אותה “יצא מדהים!”
במונית, ילד עייף ומלוכלך אומר לאמא שלו בעיניים בורקות “היה כיף להצטלם”
אנחנו צוחקות כל הדרך חזור.
וזו התמונה הכי מושלמת שנחקקת באלבום שלי.
</div>
-
13 תגובות
-
חמוד ביותר!
-
סיפור יפה וקולח
אהבתי-
שכחתי לכתוב שהצלחת להעביר כ”כ יפה את הרגשות בסיפור
-
-
תודה, אני חושבת שזה גם מפני שכתבתי בגוף ראשון.
אתן אכן חושבות שסיפור בגוף ראשון יוצר הזדהות יותר?
-
כן, בהחלט
אבל זה גם הכישרון שלך לכתוב בצורה יפה את הסיטואציהממש הכנסת אותנו לבפנים
-
-
וואו, ציפי,
איזה סיפור—
להתלקק איתו!!
אני אכן חושבת שכתיבה בגוף ראשון משביחה,
רק שלפעמים היא מפילה לבורות קטנים בדרך.
אבל הצלחת לדלג עליהם!
אליפות 🙏🙏🙏
-
איזו צלמת זורמת, ואיזה ילדון מתוק.
אהבתי את הסיפור. הכל זורם וקולח ומעניין.
-
ממש יפה. רק לי יש חשק לראות את התמונה? 😉
-
וואי איזה כתיבה יפה
באתי לשלוח יד לתפוס את הילד שרץ למים…
כתוב זורם ומענין..
נהנתי לקרוא
-
ב”ה
הסיפור ממש חי. נכנסתי לעלילה כמו בסיפור אמיתי ושכחתי לגמרי שזה קטע רק לשיתוף וביקורת 😊 בסוף נהיתה לי צניחה חופשית. באמצע גם קרו כמה כאלו כשהילד צנח ממרומי האנדרטה (לא בגלל החליפה, בגללו. אפילו חזרתי לקרוא שנית כדי לודא שיש לו סיכוי להמשיך בחים רגילים, וגם בקטע של הגל כבר ממש התמלאתי חימה על האמא שכל כך אכפת לה מהבגד ולא מהגל הענק שדמינתי אותו עומד לכסות את הילד ומי ימצא אותו אחר כך…. ובקיפול הגרב כבר ממש מורגשת מריחת הזמן מצד הצלמת, והרצון למושלמות אצל האמא.
מעולה ממש!
רמה גבוהה! את ממש כותבת מעולה, נהניתי מהקריאה.
אולי יש מקום להפחית דרמה בצניחה חופשית מהאנדרטה ובגל שמכסה את הילד, כדי שלא יחשבו שהוא הולך חלילה ליפול ולמות, או להיטבע.
כן, כך היתי בטוחה… היתי מעדיפה שתציני שהיא חוששת מהלכלוך ומקריעת הבגד, אבל זה כמובן להחלטתך.
מצוין. תמשיכי להצליח בעזרת השם!
-
תודה על המשובים החמים!
ובקשר לפחד שלך שיקרה לו משהו, נקודה יפה!
קודם כל, נפלא! היה פה גם מתח כזה, זה משביח את העלילה!
אני לא שמתי לב בכלל לזה כי הייתי כל כולי עם בינה הצלמת ורגשותיה, ומזוית הראיה שלה כעת- היא ממוקדת רק בתמונות ובשעון ובשמש השוקעת… באמת לא כ”כ אחראי אך מה לעשות שכך יכול לקרות במציאות!
בקשר לאימא- כאן את ממש צודקת!
היא אמורה קודם כל לדאוג לשלומו הפיזי. אבל שוב, זה מעצים את המקום שלה כפרפקציוניסטית שכל מאויה נתונים למה יגידו על התמונות.
בכל מקרה הוא לא נכנס עמוק מידי למים, הוא רק רצה לחוות את המגע וההנאה של הגלים והקצף, וב”ה שלומו עכשיו בסדר גמור ואולי יש כאן צלמת שתסכים לשלוח לך את התמונות המתוקות שיצאו, ד”ש ממנו…
-
וואו!
ממש אהבתי!!
יש לך כישרון להכניס את הקוראים ממש לתוך הסיפור…
כתיבה יפה!
ובאמת דאגתי לחייו של שימי מפני הים הגדול והנורא חשבתי שהסיפור הולך לכיון של טביעה והצלה ואז פרופורציות…
הסוף שלך היה מתוק יותר…
-
כמה יפה, כמה נוגע,
גם הסיפור כפשוטו וגם לעומק… למי שמשקיעה מחשבה
תודה על השיתוף
Log in to reply.
