ספור בהמשכים / נרות החושך

[מרים סולובייציק]

באירופה בשנים עברו לא היו הרבה ירקות כי לא גדלו שם בקור כל כך הרבה סוגים של ירקות. וגם הייבוא לא היה מפותח. כדאי לברר אצל מי שהיתה חיה שם באותן שנים אם וכמה סלטים היו על השולחן בשבת, ולמה זה חשוב? כדי לתת אותנטיות לסיפור, שיהיה הגיוני עד הפרטים הקטנים.

בהצלחה!

נ.ב. הטקסט כתוב היטב, מעניין ומסקרן – באמת, איפה שלוימה?

[תהילה ב]

ניחוח של פעם… אהממ. כתיבה יפה ןזורמת.

מצטרפת למרים בהקשר לסלטים. גם לי קפץ… ארצות קרות ולצורך העניין – סלט מדבוחה, לא הלכו בעבר ביחד…

מוסיפה עוד נקודה חשובה – הקפצת אותנו מהר מדי למתח, בלי לתת לנו לטעום מהדמות קצת לפני כן ומהרקע (לא עניין קריטי לפרסום פה, אבל בע”ה אם את מתכננת המשך רציני לזה – חשוב להוסיף עוד מהאקספוזיציה)

[חוי הרשקוביץ]

תודה על הארות, לדעתך מספיק עוד פרק אחד מקדים? נגיד על התינוק ההוא מתחילת הסיפור?

לפעמים פרק רקע יכול להיות ממש משעמם, לא?

[רבקי קליין]

כתוב בצורה יפה ומעוררת עניין.

הרבה הצלחה!!

[ה]

מעניין שהחלטתן שזה דווקא בארצות הקרות,

לא הצלחתי להבין את זה מהסיפור, פרט לזה שזה היה בשבת קרה

מה שכן ידוע לי שהרבה סלטים הגיעו מעניות (כנראה של אנשי ירושלים) שלא היה הרבה אוכל אז הכינו הרבה סלטים מירקות זולים שישבעו מזה,

רק בדור שלנו זה נהפך לסטייל..

[נועה Noa]

דווקא ישר הריח לי משהו מזרח ארופאי,
השטרודל, השמות(שלוימה , זעליג, רחל מינה)
אנטישמיות (נשמע אוירה של פוגרום?) וכו וכו
ואז באמת צריך לברר את ענין האוכל.
הסיפור כתוב מעניין וזורם!! מחכה להמשך……

[ה]

שמות כאלו יכולים להיות גם בארץ ישראל, בבערך מקום המדינה או קצת קודם..

אפילו בארה”ב ,

אבל יש כאן נקודה חשובה שהתפספסה לנו,

זה חייב להיות במקום עם עירוב כי היא לקחה שטרודל בשבת לחברתה…

[תהילה ב]

אני הגעתי למסקנה דווקא בגלל ה’צאינה וראינה’…

[ה]

גם אמא שלי קראה ב ה’צאינה וראינה,

ירשה את זה מסבתא שלה שגדלה באירופה…

[שרי שבדרון]

להיפך, ירקות תמיד היו יקרים יחסית לקמח, מים וביצים.

לכן בירושלים וגם בארצות מזרח אירופה לא היו כמעט סלטים, מקסימום קצת חזרת. ירקות שורש שמו בטשולנט.

סלטים זה אופנה חדשה לגמרי שזלגה מארצות מערב אירופה, בעיקר צרפת.

[ה]

ירקות אנשים גידלו לבד בגינה,

סלט ידוע זה חצילים בטעם כבד – כי חצילים היה, כבד לא…

ישראלים אוכלים הרבה סלטים, כי בשנות הצנע לא היה בשר ודגים, היה יותר ירקות.

[שרי שבדרון]

מאוד יפה, חוי!

נהניתי.

גם אני מחכה להמשך 🙂

[חוי הרשקוביץ]

תודה לכולכן על התגובות המחכימות!

אקח לתשומת ליבי את עניין הסלטים (אם זה עורר כזה פולמוס כנראה שיש דברים בגו….)

מוזמנות לקרוא את הפרק הבא, הוא כבר מגיע….

[חוי הרשקוביץ]

הדלת נפתחה בסערה. “סוף סוף!” קמתי לעברו בהקלה, אבל אז נחרדתי, “מה קרה לך?”

שלוימה התיישב בראש השולחן ודמם.

“איפה המשקפיים שלך? ומה קרה לבגדים…?”

ואז פתח שלוימה בסיפורו הנורא.

“היינו בבית הכנסת, התפללנו קבלת שבת וממש בתחילת ערבית התחלנו לשמוע את הקולות מבחוץ.

היו צעקות, שמעו שהולך בחוץ בלגן… מסתבר שהאספסוף הגויי התקבצו שם.

סיימנו את התפילה, ולא ידענו מה עושים? לצאת החוצה? להישאר?

הרב אמר לנו לחכות עוד קצת, שיירגעו מעט הרוחות בחוץ.

אחרי עוד כמה דקות, אמר זעליג שהוא יוצא, לא מעניין אותו. אבל … הם תפסו אותו בחוץ, שמענו את הצרחות שלו… ראינו הכל מהחלון…. “

“מה קרה לו?” קטעתי אותו בחרדה,

“הוא חי” אמר שלוימה “אבל פינו אותו לבית הרפואה חסר הכרה…”

“אוי ואבוי” לחשתי. דמעות החלו לזלוג מעיניי.

“אז איך הגעת בסוף?” שאלתי.

“אחרי שזעליג יצא, נשארנו בפנים, מפוחדים פי כמה. לצאת, לא העזנו. אבל מה יהיה?

הקולות התקרבו. עליתי עם עוד כמה מהמתפללים לקומת הגג ומשם , ראינו איך מתקרבים כמה מהם לדלתות הנעולות ומכים בכח על הדלתות.

הילדים שהיו שם, החלו לבכות ונצמדו לאבותיהם. חשתי איך ליבי מחסיר פעימה.

אם הם נכנסים לכאן, אבדנו…”

[חוי הרשקוביץ]

השעה היתה מאוחרת מאוד אבל שלוימה המשיך בסיפורו.

הילדים, חלקם בכו, והמבוגרים היו לחוצים מאוד.

הנערים בחוץ התקרבו עוד ועוד והחלו זורקים אבנים לעבר החלונות.

נסנו בבהלה פנימה, וכשהאבן הראשונה נפצה את החלון, הפאניקה גברה.

כעת יכלנו לשמוע דרך החלון הפתוח את הקללות והצעקות מבחוץ. שמענו איך המנהיג שלהם, וולאדק , מעודד אותם להתקרב , הם צעקו “מוות ליהודים” , והמשיכו לזרוק אבנים.

אחרי כמה שעות ארוכות, לאט לאט הקולות שכחו והרחוב התרוקן. אחרי עוד פרק זמן העזנו להתחיל לצאת החוצה,

אבל אני, את רואה… בנס הגעתי הביתה… כמה שייגעצים עמדו בפינת הסמטא שלנו ובקושי רב ניצלתי מהם עם כמה מכות לא רציניות…”

הלב שלי פעם בחוזקה. מה היה עלול לקרות לו… ה’ ירחם.

שלוימה קם והחל לשיר “שלום עליכם” במנגינה המסורתית. הוא חייך אליי חיוך מתוח, “יהיה טוב בעזרת ה’.”

***

שמונים שנה קדימה:

“טאטי, אתה יכול ללמוד איתי למבחן בתורה?” רוחי עמדה עם חומש. אביה ישב בכסאו המסתובב ,

” עוד מעט , חמודה”, הוא חייך. היא חייכה חיוך קלוש והסתובבה. ליבו נכמר. אבל ה’ בשמיים עדו, אין לו כוח.

הכסא הסתובב הנה והנה וראשו נשמט.

צלצול כוס זכוכית הפוגשת בשולחן, העיר אותו מהנמנום החטוף. “הו, תודה רבה”, אמר לשרה, “איך שזה במקום כעת”.

הוא השתעל שיעול עמוק, ונאנח. מה יהיה עם החולשה הזו? אין לו כוח לכלום.

השמיים נצבעו בגווני שקיעה עזים והוא נעמד, ובקושי פסע עד הדלת. נטל את כובעו ויצא בצעדים איטיים.

הדלת הנסגרת אחריו הדהדה ברחבי החלל השקט, ושרה ממקומה ליד הכיריים נאנחה לעצמה חרישית. “ה’ הטוב” לחשו שפתיה “תשמור עליו. תעזור לנו למצוא מה מחליש אותו כל כך…”

שיירת ילדים פרצה אל המטבח.

“אמא! תראי איזו יצירה יפה עשינו עם גולדברג השכנים!”

“מה הכנת לארוחת ערב?”

“יש היום חביתת עין?”

שרה חייכה אליהם בחיבה, “בואו חמודים, שבו ליד השולחן . יצירה מקסימה עשיתם!”

גל של הערכה הציף אותה לשיינדי גולדברג , שכנתה המסורה שקוראת לילדיה אחר הצהריים בלי להתעייף.

“בואו תאכלו ילדים….”

[חוי הרשקוביץ]

תודה לכולם!!

צדקתן – זה אירופה, אשמח לחוות דעת מקצועית שלכן ף האם עכשיו מובן המיקום וכו’.

אשמח לתגובותיכן:)