כתיבה ספרותית
כל מה (ומי) שכותב וקורא. קהילה מפרגנת ואוהדת, שנהנית לקרוא ולהגיב לקטעים כתובים, ולדון בנושאים הקשורים לתחום הספרות.
מובילות:
- Organized by
-
-
ספר מדע בדיוני משולב בהומור , נועז מידי ?
-
ספר מדע בדיוני משולב בהומור , נועז מידי ?
סין , בית החולים נְיַאו שאן יִיּוּאן[鳥山醫院] –
רוח שחריס קלילה הזיזה את מגבעת הבורסלינו שלי, שרכשתי בדם וביזע רב בעבודה קטנה שפרידמן סידר לי בבין הזמנים. אבא ואמא צעדו לפניי ברחוב ההמוני ומגוון הצבעים, ואני אחריהם, מסתחרר מהצבעוניות. אם לומר את האמת, בערבי החגים גם רחובותיה הצרים של בני ברק, עיר התורה [והעכברים], גדושים בכמות כה רבה של בני אדם. אך הצבעים שם קצת שונים. כידוע , בעיר התורה והעכברים השחור-לבן שולט ומנצח בפער לעומת הצבעוניות, מה שבהחלט שונה בסביבה הזו. אם לומר את האמת, אני עדיין לא מבין מה מעשי כאן, ולמה השנה אינני יכול לעבוד בעבודות מזדמנות, פרי מציאתו של פרידמן, הידוע בכינויו “מכר בריבוע”. טוב, לענייננו, הכול התחיל ביום מעונן אחד וממש לא בהיר. השמים היו רק הפתיח ליום הכאוב בחיי, ואני לא מגזים. הגורם ליום הזה החל כמה שבועות קודם לכן, כשכאבי ראש תקפו אותי ללא הפוגה , ממענים מלהסתלק, ובנוסף אליהם הגיעו גם הקאות בלתי פוסקות וישנוניות מוזרה שלא אופיינית לי. אבל באותו יום המצב החמיר עד כדי כך שלא הצלחתי לראות את ההולכים סביבי. כלו כוחותיי להתמודד עם הכאב לבד, וכיהה לבחור סובל, הורדתי מכבודי והלכתי לטקס עצה עם איזה מתמיד אחד בישיבה, שבקי גם בתורת הרפואה. יחד ניסינו להבין למה זה קורה לי. לאחר תחקיר יסודי מצדו, שגבל בשאלות טכניות שלא הובילו לשום מקום, התרשמותו ‘המקצועית’ הייתה שכנראה מספרי במשקפיים עלה. גיחכתי בתגובה: “בגלל מספר במשקפיים לא מרגישים את מה שאני עובר,” הסברתי לו בחוסר אונים. הוא, בתגובה, התחיל לספר סיפורים מצמררים שמעניינים את סבתא של רש”י, כמה העיניים משפיעות על ההרגשה הכללית. אם לומר את האמת, כמעט נרדמתי, אבל הקשבתי לו.
ולאחר שיג ושיח עם הנהלת הישיבה, אושר לי לצאת לבדיקת עיניים מקיפה יחד עם הורי הבהולים והמודאגים מכאבי הראש המחריפים שלי. הגענו למרפאת העיניים, וליבי הלם בפראות – האינטואיציה לחשה לי שהביקור הזה לא ייגמר בטוב. התור התארך, ואני תופפתי בשעמום על כיסא ההמתנה, מחכה בקוצר רוח לבדיקה המאיימת. לבסוף, הפלזמה בעלת הקול המתכתי והמעצבן הודיעה שסוף-סוף תורנו הגיע. נכנסנו לחדרון קטן וממוזג, ורופאת עיניים בעלת קול דק ומעצבן הורתה לנו להתיישב , תוך כדי שהיא מקלידה כל מיני נתונים על גבי מחשב הניח שלה.
“מה להיות השם?” היא שאלה, המבטא שלה הסגיר את מוצאה הרוסי.
“יאיר דנקר,” לחשתי, מהופנט למכשיר ענק בצבע לבן שזוף, שבו כנירה תתבצע בדיקת העיניים. אבא ואמא התיישבו לידי, לחוצים יותר מהרגיל. כנראה שגם האינטואיציות שלהם עבדו שעות נוספות בזמן האחרון.
“כתוב אתה להרגיש תסמינים וטשטוש, נכון?” היא שאלה, משחקת בעט הפילוט הכחול שבידה, מה שגרם לי להניע את הכיסא בעצבנות.
“להיות נכון,” עניתי בקריצה. למזלי, היא לא הבינה שצחקתי עליה. אבא שלח לעברי את ידו, ממרפק אותי בעדינות, רומז לי לא לזלזל בה. אמא גם היא נדהמה למראה תשובתי וצמצמה עיניים בהלם קל.
“מה לעשות, זה היה בלתי נשלט,” הסברתי לאבי ולמורה באפס קול. הוא לא ענה, ונדמה היה שהוא כולא בליבו אנחה מיואשת.“מתי הטשטוש להתחיל?” חקרה ברשמיות, לא עוזבת את עט הפילות המסכן .
“בערך מסוף הזמן,” לחשתי את המובן לי. היא הרימה גבה בתמהה, ואבא עשה בשבילי טובה והסביר לה במקומי את הרגשתי , בשפה עברית ראותה: “בערך מלפני שלושה שבועות. זה התחיל באופן הדרגתי והחריף מאוד בזמן האחרון. זה מגיע יחד עם כאבי ראש, הקאות, בחילות, עייפות, וכאמור, בעיות בשדה הראייה. יאיר לא בחור שסתם מתלונן; הכאבים באמת בלתי נסבלים.” פסק אבא. אמא הנהנה לאות הסכמה, ורק אני נותרתי ללא תזוזה, מובך מהמציאות החדשה שטופחת על שכמי וממאנת מלהסתלק.
“איזה עין לכאוב?” שאלה בשמץ של דאגה.
“ימין, במיוחד,” מלמלתי, מובך למדי.
“כוֹאב לך בעין או שיש רק קושי לראות?” המשיכה בתהליך החקירה. הרגשתי כמו בסניף של השב”כ; בלתת קושיות היא טובה. צינתי לעצמי, מנסה לכבוש את הצחוק שאיים לפרוץ מתוכי, דבר שנוגד לחלוטין את הפחד שאפף אותי.
“העין לפעמים צורבת,” שמעתי את קולי שוב מתנגן, צרוד למדי.
“טוב, אתה להצטרך לשים את הראש בתוך מכשיר זה,” היא פקדה, לא מותירה לי ברירה. שמתי את ראשי בכמין מנשא המיועד לפנים, שהחזיקה את ראשי על גבי משענת מרופדת. כיוונתי את פני על גבי המשענת בצורה הרצויה, מצחי נלחץ קלות על ידי הברזל, לא שזה הפריע לי במיוחד. היא הביטה לתוך עיני דרך עדשה מגדילה, המוארת באור חזק ומסנוור, מה שגרם לי למצמץ בחוסר שליטה.
לאחר מכן היא עברה לבדוק את העין השנייה ובקשה ממני להיות רגוע ולנשום עמוק מה שכמעט היה בלתי אפשרי עקב הפניקה שעטפה את החדר, מרגע לרגע פני הרופאה נעשו יותר ויותר מבוהלות, מסתבר שהיא לוקה בהיסטריה מוגזמת , בזה היא מזכירה את איימי שתחייה כנירה שכול הנשים פראנואידיות, ואני אחוש את זה על בשרי בעייתו וביזמנו.
“תרפה, אני צריכה לבדוק עין, אי אפשר ככה,” גערה בי. הקשבתי לה וצללתי לעולם המחשבות, מנסה לדמיין מה קורה עכשיו בישיבה ‘בסידר ב’ ואיזה שטייגן החברה מרביצים, בעודי מערער עד כמה אני חסר שם וכמה הבחורים כמהים לשובי.
הרופאה גערה בי שוב ואמרה לי להסתכל לאור הבוהק יותר בחוזקה. הסתכלתי עליו, מרגיש את עיני צורבות יותר ויותר מרגע לרגע. הרופאה הזיזה את העדשה ומיקדה אותה על הרשת ועצב הראייה. יש לומר שהידע שצברתי ברבות השנים על הטבע וגוף האדם היה יעיל כרגע במיוחד, ועקב האינטליגנציה הרבה שצברתי [כמובן בלי להשתחצן] אני מצליח לשער את מעשיה המוזרים.
“לא טוב, יש פה משהו שמדאיג אותי, יש פה משהו שאני להצטרך לבדוק לעומק,” הצהירה הרופאה בבהלה. גם בלי היכולת לראות את פני הורי, ידעתי בידע גמור שפניהם לבנות כסיד והפניקה בקרבם גדלה יתר על המידה, כהרגלם.“עכשיו אני לעשות לך בדיקת שדה ראייה ממוחשבת” הסבירה.
הנהנתי קלושות לאות הסכמה, מותש וסחוט נפשית. היא הובילה אותי למכשיר נוסף; חתיכת אוסף יש לה. התיישבתי מול מסך צבעוני שבמרכזו הבהבה נקודת פוקוס קטנה ובוהקת.
“אתה צריך להסתכל כל הזמן על הנקודה המרכזית. כל פעם שאתה רואה הבהוב קטן בצדדים, אתה ללחוץ ‘דינג’ על כפתור,” הסבירה באריכות, כמעט ומרדימה אותי. אבל בכל זאת שיתפתי פעולה, לא שהייתה לי ברירה. נקודות קטנות הבהבו מהמסך מכל כיוון, יוצרות לי בלגן בעיניים. שיתפתי פעולה כמו ילד טוב ‘ירושלים’, ולחצתי על הכפתור המרגיז. אחרי דקות שהרגישו כמו שעות, הבדיקה הארורה נגמרה.
בזמן שאנוכי מסדר את הכובע הבורסלינו שלי על מקומו ומהדק את החליפה הממותגת שלי על גופי, הרופאה הביטה בתוצאות במבט לא מוגדר.
“התוצאות לא להיות לגמרי תקינות” היא אומרת ומוסיפה. “אני רואה כאן סימנים שיכולים להצביע על בעיה נוירולוגית במוח, אולי משהו של להיות קשור לאונה העורפית של המוח. אני להמליץ שתפנו לנוירולוג ותעשה בדיקת MRI כדי לבדוק מה בדיוק לקרות.” סיימה את דבריה בקול מבשר רעות.
לחשתי לעברה תודה חטופה ויצאנו מהחדר. חשבתי שיצאנו לחופש, אבל בדיעבד הבנתי שיצאנו להרפתקת חיי, וכמו שהבנתם אני לא טיפוס מגזים.
***
סין מחוז יונאן כפר שיטואו-ג’נג [שיטוזנג]
השענתי את ידיי השזופות על אבן בזלת אפורה, מנגב את אגלי הזיעה שזלגו ממצחי בעזרת שרוול חולצתי הבלוי. לאחר שניות של חלומות בהקיץ, המשכתי לטפס במורד ההר התלול, נעזר בענף העץ החזק ששימש לי כמקל הליכה זה שנים. שערי הלבן נע ברוח העזה שנשבה בין ההרים, מעניק לפני החיוורות סומק קל. לבסוף הגעתי לפסגה, מביט לעבר השקיעה והאופק בעיניים חולמניות. יום אחד אגיע לשם, אל המקום בו שוקעת השמש. חשבתי לעצמי בתום ילדותי, והתיישבתי על הצוק בישיבה מזרחית, נושם את אוויר ההרים הצלול, ושר. שר את מנגינת הלב שלי, את הרצונות, השאיפות והבלבול. נקישה על גבי הקפיצה אותי; מבוהל, הבטתי לאחור מגלה את דמותה האצילית של מיילין אחותי הקטנה.
“פנג, מוּצִ’ין [אמא] כועסת! אתה מאחר לארוחת הערב,” הצהירה אחותי הקטנה בת ה7 ,ונעמדה לצידי. שערה חום נוטה לשחור כהה והעיניים שלה שחורות ועמוקות כמו עיני עורב שונות מעייני הכחולות לחלוטין. לא סתם אומרים שהיא חכמה. לא עניתי לה, והמשכתי לבהות בנוף עוצר הנשימה.
פנג, למה אתה לא עונה לי?” היא שאלה, מתיישבת על ברכיי בעדינות . צמצמתי את עיניי ושתקתי , לא רציתי לענות לה. לא היה לי כוחות להסביר את עצמי ואת האני הפנימי שלי שמאותת ללא הפוגה .
“מיילין, לא מעניין אותך מה יש מעבר למקום שבו נגמרת השמש? אולי יש עוד ילדים כמונו במקומות אחרים בעולם, אולי יש עוד לבקנים כמוני,” לחשתי בסקרנות גלויה, עיניי הכחולות הבריקו בברק מנצנץ.
“מעניין, אבל לא לעכשיו. עכשיו מוצ’ין אמרה שאוכלים, ואתה לא תרצה שהיא תצעק עליך,” פסקה מיילין בענייניות, מביטה בעיניי הבהירות בתמיהה. ידיה שחקו בבד החצאית הארוכה והצבעונית שלבשה.
“אז למה רק אותי זה מעניין?, במה אני שונה מכולם חוץ מצבע השער שלי?” שאלתי בתמיהה. מעיף את הפוני הלבן שלי ומביט אל השמש הנעלמת לה בין העננים.
“אולי כי אתה המנהיג הבא של השבט?” שאלה, דורכת לי על היבלת ללא כוונה.
“אבל מי החליט שאני רוצה להיות המנהיג?, זה לא מתאים לי! , אני רוצה לעשות משהו אחר, יותר מיוחד,” גמגמתי במבוכה. מיילין תלתה בי שני עיני עורב ענקיות ותמהות.
“אתה לבן השער היחיד בכפר, חוץ מצוּפֻּ (סבא) הגדול. אתה הוא נשיא השבט הבא; זה תפקיד שרק מעטים זוכים לו, במיוחד שרק אתה תזכה להביט בכדור הבדולח הנורא,” שכנעה אותי בהתלהבות. הפעם היה תור פניה האסיאתיות לזרוח בהתרגשות.
“אבל אני רוצה להיות רגיל. מספיק שהשער שלי שונה מכולם… ,אני ממש לא רוצה להביט בשום כדור בדולח, ולראות חזיונות מעולמות אחרים, זה מפחיד אותי,” גמגמתי בפחד. פני הלבנות הלבינו עוד יותר, לא שמשהו שם לב להבדל. הרי בשביל כולם אני הלבקן האדיר, ולא הילדון בן ה-11 שאוהב לחלום על עתיד וורוד יותר.
“אבל אתה לעולם לא תהיה רגיל. אתה מיוחד, פנג, ואתה אמור להתגאות בכך” הסבירה בבגרות לא אופיינית לגילה, קולעת לעצמה צמות קטנטנות בשערה הארוך.
“המיוחדות שלי תרדוף אותי כל החיים,” לחשתי בעצב, מוחה דמעה קטנה שכמעט פתחה סחר שלם של בכי כואב. כמו תמיד כשאני מרגיש רע, אני שומר את זה עמוק בתוך הלב שלי שמלא בדמעות שרוצות לבקוע אבל אני אוסר עליהם לצאת , כולא אותם עמוק בליבי, בתוך כספת שאיננה ניתנת לפתיחה.
“אבל גם תשפר לך אותם,” היא קרצה, מושכת את ידי החלשות. התרוממתי מהאדמה בקושי, נותן למיילין יד עייפה. היא, בתגובה, קפצה בהתלהבות ומשכה אותי לעמידה מאולצת – סוף-סוף היא מתנהגת כבנות גילה.
ירדנו במורד ההר התלול, מתלוצצים בחדווה. לבסוף הגענו אל בית הרעפים הישן שלנו, ובדילוגים נכנסנו אל הבית השקט, מביאים אתנו רוח סערה.
“פנג ומיילין, מה זה האיחור הזה? אין לכם בושה?! האוכל התקרר!” צווחה מוצ’ין (אמא) בכעס , נאנחתי . יודע היטב מה קורה אם מאחרים לארוחת הערב המשפחתית.
“פנג, איך אתה רוצה להיות המנהיג שלנו אם אינך עומד בזמנים?” היא שאלה ומשכה באוזני, יוצרת כתם כחול וענקי. רציתי לומר שאני כלל לא רוצה להיות המנהיג, ושכל מה שאני באמת רוצה זה לברוח מהכפר השומם – אך שתקתי, דומם מפחד, מודע לכך שאסור לי לפצות פה בעניין , מהסיבה הפשוטה שאם משהו מהכפר מלבד מיילין ידע על כך , יכרתו לי בור לקבר ויכניסו אותי לתוכו בעודי בחיים.
“פנג, תיכנס לחדר ואל תצא עד שהשחר יפציע. אין ארוחת ערב היום,” המשיכה לזעוף. לאות אי הסכמה, קיבתי קרקרה ברעש מביך, ומוצ’ין צמצמה את עיניה בכעס, מבטה כאילו איים לשרוף את גופי בעודי חי. אבל ידעתי שכעסה נובע מדאגה; היא מפחדת שיורש העצר הבא, כלומר אני, אחליט לברוח. אם אגיד שאני מסרב להמשיך את השושלת, דמי יהיה בראשי, היא מרחמת עליי. כך לפחות שמעתי אותה אומרת לאבא באחד הלילות הכהים. היא לחששה שהיא פוחדת מה יהיה איתי ועם גורלי, בגלל שעיניי נמשכות אל מעבר לכפר השקט שלנו – לעולם המרתק שבחוץ אך המסוכן ומלא הרוע.
נכנסתי לחדרי החשוך , או יותר נכון לחדרון מטר על מטר, בעל ריח האובך שבבעלותי. אבל אין לי על מה להתלונן – במקומות אחרים בעולם יש ילדים שמתים מתת-תזונה, נרצחים, וחסרי כל רק בגלל שיערם הלבן. כפי הידוע לי, באפריקה הרחוקה מרעיבים ילדים ורוצחים אותם בגלל הפיגמנט שבגופם, שיוצר להם שיער לבן ועיניים בהירות; כך לפחות מוּצִ’ין סיפרה לי כשמיררתי בבכי על היותי לבקן מכוער ומוזר, ועל כך שנמאס לי מצחוקם של חברי לכיתה.
השעות עברו בעצלתיים, והיה לי חנוק בחדרון הקטן. כל חלומותיי באותם רגעים היו לצאת ממנו ולנשום אוויר צח, ואולי לחזור לצוק האהוב עליי. לבסוף נרדמתי על הסמיכה הדקיקה ששמשה לי כמיתה, לחישה דקה העירה אותי משנתי המעורפלת; זאת הייתה מיילין, וקולה הדקיק נשמע בחולשה.
“פנג, תתעורר, הבאתי לך אוכל,” היא לחשה, עיניה הבורקות זוהרות בחושך האפלולי.
“אבל מוּצִ’ין לא מסכימה,” מלמלתי בטון מנומנם, חצי ישן. שמתי את הכרית על ראשי, מנסה להירדם בשנית.
“הבאתי לך הפתעה, אתה חייב לראות,” פסקה מיילין, מסקרנת אותי בטון קולה הנלהב. שלחתי לעבר ידיה מבט זהיר, פוחד שמא מוּצִ’ין תיכנס ותגלה אותנו. חפיסת שוקולד נגלתה לעיניי, חפיסה שלמה ואמתית. בין רגע התיישבתי על מיטתי, ערפילי הנמנום התפוגגו להם בין רגע.
“מאיפה זה?” לחשתי בקנאה מעורבת בתאווה, מביט בפסגת חלומותיי בשיכרון חושים.
“יוקי, [תייר] אחד, הביא מצלמה ענקית, והוא צילם אותי ואת מוּצִ’ין. לבשנו שרשראות צבעוניות בשביל התמונה, והוא הביא למוּצִ’ין כסף,” ענתה באושר. את האמת, ששמחתי בשבילה; מגיע לה, היא אחות טובה.
“קח חצי,” שברה את חפיסת השוקולד הגדולה לשניים ומעבירה לי מחצית מהאוצר היקר מפז.
“את אחות טובה,” אמרתי לה בחיוך מוקיר. חתכתי קוביית שוקולד מתוקה ואכלתי ברעבון.
“גם אתה,” היא חייכה בחיוך מתוק.
“את יותר,” נלחמתי איתה על התואר הנכסף.
“לא נכון, אתה האח הכי טוב בעולם. אבל לפעמים אני מפחדת שתברח או תעלם כמו שאמרת, ותשאיר אותי לבד.” דמעה קטנה ורכה זלגה ממורד עיניה הילדותיות ונשרה על הרצפה, מסמלת כאב.
“אני לא,” הבטחתי, לא מאמין לעצמי.
“מבטיח?” ווידאה שוב, חוסר אמון נשקף בעיני העורב שלה.
“מבטיח.”
***
אתחלתי לכתוב ספר שמשלב בתוכו מדע בדיוני בשלבים יותר מאוחרים, כרגע יותר הומור. השאלה אם ההומור מידי נועז ,ויאיר מידי ציני? כמו כן אין לי יותר מידי ידע על עולם הישיבות ומה שכתבי זה אחרי תחקיר לא קטן, תודה !
-
4 תגובות
-
1349
1340
0
פעילה בקהילה
כתיבה יפה, אם כי הקטעים קצת מחוברים מדי, לטעמי. עוד אנטרים יאפשרו לעין לרוץ ביתר נוחות.
לעצם ההומור – ובכן, ראיתי מעט ציניות וקלילות, לא הומור חד שיגרום לי לפרוץ בצחוק. לגבי השאלה – לא רואה בעייה. כמובן כל דבר בעיתו, אם הגיבור עומד בסיטואציה מאיימת – אל תגרמי לי לצחוק, זה לא הזמן.
ולשאר הביקורת:
תיקוני לשון – היו הרבה שגיאות כתיב/הקלדה (לא של הרוסיה :)) כדאי לעבור עוד פעם על הטקסט, אפילו שלוש. אם יש לך קושי מובהק בנושא – רצוי להעביר קודם לחברה. טקסט לא תקין זה דבר מרתיע, וחבל שהגולשים יימנעו לקרוא בגלל זה.
בחור הישיבה – בן כמה הוא? חושבת שמגיל ישיבה פחות מתאים ללכת עם ההורים לבדיקת ראייה, ודאי שלא שניהם… הפריע לי גם האופן בו נכתב שחבריו כמהים שישוב, התבטאות מוגזמת.
לגבי אורך הסיפור המצופה – זה אמור להיות סיפור ארוך, קצר? ההתחלה הייתה נשמעת לי מהירה מדי, גם הבנת הרקע של פנג.
-
106
156
0
פעילה בקהילה
וואו תהילה, תודה ענקית על הביקורת המעמיקה והמושקעת!
לגבי ההומור – צודקת לחלוטין, כנראה שהלכתי יותר על טון קליל וציני . אשתדל לדייק את זה בהמשך.
בעניין השגיאות – לגמרי מסכימה. השגיאות הם הבעיה שלי בה הידיעה, אשתדל להבא לשלוח קודם לחברה.
בחור הישיבה אמור להיות בן 16.5–17. מבינה לגמרי את ההסתייגות מהסצנה עם ההורים – אולי אערוך אותה כך שתהיה אמינה יותר.
ולגבי אורך הסיפור – זה מתוכנן להיות ספר. מה שקראת הוא רק ההתחלה, והמעבר לעתיד (עם פנג) אמור לקרות די מהר. זהו רק חלק קצר לפני שהעלילה המרכזית תתחיל.
תודה שוב! ממש עזרת לי 🙏🏻
-
-
444
496
0
סטטוס תעסוקתי:
פעילה בקהילה
ואוו מהמם יש לך את זה בכתיבה
אני לא מבינה בספרות רק קוראת
אבל לדעתי היה כמה דברים מיותרים
כמו “נכנסתי לחדרי או יותר נכון חדר מטר על מטר” משהו כזה הפריע לי לא יודעת למה
וגם המשפט זה “ולאחר שיג ושיח עם הנהלת הישיבה” יציאה לרופא לא צריכה
להעשות בשיג ושיח (אולי רק באור ישראל😉)
מי שצריך יוצא …
היה גם קצת שגיאות כתיב לא משהו רציני כנראה בעיות הקלדה מהירה😄
גם קצת הפריעה לי הגילוי מהיר מדי של ההרפתקה כבר הבנתי יחסית מה עומד לקרות…
אבל בכל אופן זה מושלם יש לך עתיד
-
106
156
0
פעילה בקהילה
תודה רבה רבה!!! אשתדל ללטש ניסוחים, ההערות ממש עוזרות לי – באמת תודה! 🙏🏻💗
-
Log in to reply.
