עולם שלם

[מרים סולובייציק]

נקודת מבט מעניינת, אף פעם לא חשבתי על זה.

[mirico7671]

זו הייתה שיחה מרתקת לא יכלתי שלא להקשיב

[שירה]

וואו🤔
אחד הנושאים המרתקים בעולם…

[mirico7671]

היופי של המתמטיקה 😊

[שירה]

כל כך אהבתי את הרעיון שלך לכתוב את זה כך!!
עלו בי גם כמה תהיות ותובנות…
(החזרת אותי לשיעור הראשון בקורס של infy😉)

“פרדוקסלי קצת,” הוא אמר, עיניו מצמצמות כאילו חודרות אל תוך מרחב בלתי נראה. “איך אנחנו סופרים בכלל? אם בין מספר למספר יש אינסוף – איך אנחנו מדלגים מעליו?” הוא הרים אבן קטנה, אחז בה כאילו היא נושאת את סוד היקום, ואז סובב אותה באצבעותיו. “איך אפשר בכלל להגיע למספר הבא, אם בתוך כל צעד קדימה טמון מסע אינסופי שאין לו סוף?”

האבן עפה מידו, שרטטה קשת באוויר ונפלה למים. גלים מעגליים, שקטים אך עקשניים, התפשטו סביב, נראים כמו הזמן עצמו. הוא הביט בהם, עיניו מהורהרות. “והנה,” המשיך בלחישה, כאילו חושש להפר את השלווה, “איך יכול אינסוף להחזיק בתוכו מושלם? איך דבר שאין לו גבול או קצה יכול להיות ביתם של כל תולדות האדם? איך אפשר להכניס את כל מה שהיה וכל מה שיהיה אל תוך הבלתי נגמר?”

הוא הרים את מבטו אלי, ולרגע הרגשתי כאילו הוא רואה אותי, ממש אותי, לא רק דרך עיניי אלא דרך כל קיומי.
“אתה מבין?” הוא אמר, קולו כמעט רועד, “אינסוף הוא לא רק כמות. הוא רעיון, הוא פתח, הוא מראה. כל מה שאנחנו – כל מה שנראה קטן, מוגבל, סופי – מתגלגל בתוך אינסוף האפשרויות. כל מה שאנחנו בוחרים הוא רק הד – רק הבהוב – מתוך ים שאין לו סוף.”

“אז מה אנחנו עושים?” שאלתי אותו, מתמודד עם משקלו של הרגע.

“אנחנו לומדים,” הוא אמר, חיוך דק עולה על שפתיו. “אינסוף לא נועד להיפתר. הוא נועד להדהים אותנו, לשאוב אותנו פנימה, לגרום לנו לחפש תשובות גם כשאנחנו יודעים שהן חומקות.”

רוח קלה נגעה בפניי, כאילו מבקשת להחזיר אותי לממשות. הרהרתי בדבריו, ותחושת ענווה הציפה אותי.

“מה רבו מעשיך השם,” לחשתי, והמשפט הזה, הישן כל כך, הפך פתאום לחלון לעולם חדש.

[mirico7671]

מדהים מה שכתבת פה.

אני עכשיו חושבת על לבנות לזה המשך ולהוסיף לזה רעיונות פילוסופים שיצא לי לקרוא.