כתיבה ספרותית
כל מה (ומי) שכותב וקורא. קהילה מפרגנת ואוהדת, שנהנית לקרוא ולהגיב לקטעים כתובים, ולדון בנושאים הקשורים לתחום הספרות.
מובילה:
- Organized by
-
-
עלה קטן- שיתוף- סיפור בהמשכים
-
עלה קטן- שיתוף- סיפור בהמשכים
בס”ד
א.
מתי הרגשתי שמשהו מתרחש?
איני זוכרת ממש…
אימי הסתובבה במצח מקומט. פסיעות אבי היו נגררות מעט…
ובכלל.. בחלל הלך והתגבש לו יצור חסר שם. מן אפור שחור כזה.
סוג של טאי דאי משובלל.
ניסיתי לצמצם את עצמי הכי שיכולתי. כמעט ולא נשמתי. פחדתי לתפוס מקום…
חששתי להעיר את היצור ההוא, חסר השם והזהות. אולי אקרא לו פשוט “טאי דאי”?…
חזרתי מבית הספר. שרי ישבה עם הבובות כמנהגה מידי יום. והציגה את גננת טובה.
כשנכנסתי למטבח. הרגשתי אותו חזק. טאי דאי עמד שם נפוח כרס שבע ומדושן.
אבא ואמא ישבו ושוחח חרש על יד השולחן.
לאמא היו עיגולים שחורים מתחת לעיניים. מצחו של אבי היה מחברת שורות, אצבעותיו חורשות בזקנו. ועיניו מעיינות.
טאי דאי היה כה גדול ומפחיד עד שפסעתי לאחורי.
וברחתי לחדרי.
הטמנתי ראשי במיני מאוס ופרצתי בבכי.
המיני מאוס נרטבה לגמרי, ולי לא היה אכפת. היא בסך הכל ציור על כרית.
אך אף על פי כן חשתי את עיניה מביטות בי, אולי כועסות עלי, הרבה מרחמות.
‘את סתם עושה עסק משסק’ כמעט יכולתי לשמוע אותה מלחששת בארסיות.
‘את מדמיינת! תמיד את מדמיינת!’ עכשיו היא ממש התפרצה עלי ‘ילדת תפנוקים… חסר לך משהו? ציונים גבוהים? חברות? הורים אוהבים? ממתקים מיוחדים? פינוקים?’ ‘קראת יותר מידי ספרים’ עכשיו נעלמה המיני, ובמקומה עמדה מולי אמא. ‘כבר כמה פעמים אמרתי לך להפסיק עם ספרי הבלשים?!…’
הרמתי את ראשי מהכרית. אבא ואמא עדיין שוחחו במטבח.
טאי דאי לא נעלמה. הבטתי על מיני. היא עמדה רטובה לחלוטין, נזופה. הבטתי בה, כועסת. כואבת.
‘אני לא מדמיינת!’
הפקס הסכים איתי בקול צלצולו הרם.
אבא מיהר לעברו בשניות, אמא ניסתה להשיג אותו. הם כססו את ציפורניהם בהמתנה מורטת עצבים לצב-דף שיצא כבר ממערת הפקס לטובת אויר החדר.
3 דפים יצאו. והורי מיהרו איתם לחדר השינה. קליק, המנעול השמיע את עצמו.
ואני נותרתי לי בחדר, מעבירה מבט חד נוסף וצודק אל המיני מאוס שעל הכרית.
היא הביטה מטה באומללות. לא מוצאת מקום לעצמה.
לא ריחמתי עליה כלל. ‘אמרתי לך!’ סיננתי לעברה.
“אייייייייימאאאאאאא” קראה שרי מעם בובותיה. “שש….ששש..” השתקתי אותה.
“אבא ואמא משוחחים כרגע בחדר, אסור להפריע להם”
היא הביטה בי בפריווילגיה השמורה לאחות גדולה ומבינה. “אה,” היא אמרה ושבה לבובותיה..
הלוואי וגם אני הייתי יכולה לשחק עכשיו בבובות ללא כל דאגה..
נא להגיב באשכול הזה- – –
kedemcenter.co.il
כל מה (ומי) שכותב וקורא. קהילה מפרגנת ואוהדת, שנהנית לקרוא ולהגיב לקטעים כתובים, ולדון בנושאים הקשורים לתחום הספרות.
-
31 תגובות
-
בס”ד
ב.
הכנתי שיעורי בית.
הייתי חרוצה ועניתי אף על שאלות האתגר.
סידרתי את המחברות והספרים במדף, והכנתי מערכת.
כשלפתע הרגשתי שטאי דאי נכנס לחדר…
ידי החלו רועדות, שיניי נוקשות, ועיניי גדלות- גדלות.
עצמתי עיניים. הפסיעות היו מאיימות. כל פסיעה מקרבת אותי אליו.
ואין לי לאן לברוח- – –
“תמי” לטאי דאי היה קול רך. כמו לאבא שלי. “תמילה” הקול נהיה לחוץ כקולה של אימי.
פחדתי לפקוח את עיני. חששתי מהבשורה שינחיתו עלי.
מצמצתי ונשפתי החוצה אויר. בלעתי את רוקי, והסתובבתי.
טאי דאי נכח שם במלא עוצמתו, במלא עצמיותו. כהה, חשוך, וכואב.
פתאום הייתה לו צורה ברורה יותר, מפחידה לא פחות. אך יציבה.
כבר לא היה נגדי לבד. היו איתי אבא ואמא. והייתי אני איתם. והייתה גם היא. המחלה.
ה-מ-ח-ל-ה! ההיא, הנוראית, האיומה, שמתו ממנה רבים וטובים,
איך היא קשורה אלינו כעת? אל אבאלה שלי היקר והאהוב?………
איזה מן חלום עצוב.. איזו מציאות איומה…
“תמי יקרה שלנו” שמעתי את אבי בקולו השלו, עוטף אותי במילותיו, בצליל קולו
“אנחנו צריכים לזכור שהכל ממנו יתברך, מאבא שלנו שאוהב, שמרחם, שדואג לנו הרבה יותר ממה שאנחנו מדמיינים בכלל!”
שרירי רפו להם פתאום, חשתי מחובקת. עטופה. אך הלב עדיין פעם בעוצמה, מתחרה עם עצמו.. לחוץ ופוחד.
“אך מה יהיה, אבא?” שאלתי דואגת.
“אנחנו אכן לא יודעים” התאכזבתי, קיוויתי שיודע הוא הכל, וירגיע אותי מהלא נודע. כמה כואב לגלות שהאנשים עליהם נשענת הם עצמם אינם בטוחים…
“אך אנו מאמינים שיהיה טוב, אם ירצה ד'” הבטתי בהורי, עצובה אך גאה בהם. בעוצמה ובאמונה שהם משדרים.
“נעבור יחד מסע לא קל. של ניתוח ואשפוז, ואם נצטרך אז גם טיפולים…” הכל נראה לי ורוד. לא יודעת ולא מבינה משמעותם של דברים. רואה את אבי משדר רוגע ומאמינה לו. נותנת לו לסוכך עלי, ולהגן.
“בשבוע הבא תתארחנה את ושרי אצל דודה יהודית. אחות של אמא, ובעזרת ד’, כשאתאושש מהניתוח- תחזורנה הביתה”
“אל תדאגי” ליטפה אמא את גבי, זה היה לי נעים כל כך.. “אבוא לבקר אתכן הרבה”
לא דאגתי. סמכתי עליהם.
-
כתוב יפה כל כך ונוגע ללב.
מתאר חזק את הבלבול וחוסר הוודאות.
זה לא פעם ראשונה שאת כותבת. נכון?
-
-
ניתן להגיב כאן…
kedemcenter.co.il
כל מה (ומי) שכותב וקורא. קהילה מפרגנת ואוהדת, שנהנית לקרוא ולהגיב לקטעים כתובים, ולדון בנושאים הקשורים לתחום הספרות.
-
בס”ד
ג.
היד שלי אוחזת בלורד שחור מחיק, משרטטת אות אחר אות.
כשאני מסיימת, אני מוסיפה “לרפו”ש”
מורידה את ידי, נאנחת חרש, וממשיכה לכיתה הבאה.
כבר כמעט שבוע שאני רואה את השעון הרבה לפני חברותי לכיתה.
אמא שמחה שאני מזדרזת ללכת לבית הספר. היא אומרת שמאד טוב שאשקיע בלימודים.
אך גם היא לא יודעת את הסיבה האמיתית…
הצלצול מוצא את הלוח מלא בשמות נוספים שעוד בנות כתבו מלבדי.
המורה נכנסת ואנחנו מתחילות להתפלל.
ב”רפאנו” אני מחזיקה חזק בסידור. מצמידה לפני, חשה בהלמות ליבי המתגברות, וגוערת בדמעות לבל תעזנה לגלוש.
אף אחד לא יודע. וגם לא צריך לדעת. אני משננת לעצמי שוב ושוב בשפתיים חשוקות.
בימי שישי יש לנו שיעור זימרה.
הפעם הביאה המורה שיר שאהוב עלי במיוחד.
“עלה קטן” של ישי לפידות, בביצועו של אברהם פריד.
הדף עם המילים בידי. המורה מדליקה את הטייפ. ואנחנו שרות יחד. כל הכיתה.
המילים מדברות אלי. נכנסות לי ללב. דוחקות החוצה מוגלה וכאב. משהו שם בפנים נמס לו לאט..
“לא תמיד הכל נכון הכל מובן… חיים זה לא שיעור חשבון זה גם מבחן..”
אני מצביעה בדחיפות, מבקשת רשות לצאת.
המורה מאשרת, ובוחנת אותי. או שאולי רק נדמה לי?
אני יוצאת כמו רודף אחרי מישהו… מסתגרת בכיתת הקבצה, ופורצת בבכי.
עוצרת בכח. אסור לבכות! אסור לבכות! אני צועקת על עצמי.
שיני צמודות ידי אגרופים.
אחר כך עוד עלולים לגלות שבכיתי! אני מתנדנדת מהר ימין ושמאל, מנסה לגרש את המחשבות, את העצב, ובעיקר- את הבכי…
הצלצול מסמן לי את הגאולה. וכשהמורה יוצאת מהכיתה אני נכנסת אחריה. מכתיפה את הילקוט, ובורחת הביתה.
הביתה? כן, עדיין.
“תמי, תמי! חכי לי, נלך ביחד!” בדרך כלל ממש נחמד ללכת עם ציפי.
אבל עכשיו אני צריכה שקט. זמן לעצמי.
“תראי, ציפי, אני.. א.. אולי הולכת קודם… צריך לקנות דברים לשבת…” אני מתגמגמת. מנסה לא לשקר..
“אה, בסדר גמור, אני כרגע ממהרת מאד הביתה.. תסלחי לי שלא אלווה אותך?” “בטח!”
אני כמעט מנשקת אותה משמחה. איך היא זרמה עם התשובה שלי! ד’, תודה!
הדרך נחמדה, רוח מנשבת ומשחקת קלות בשערותיי, השמים מביטים בי בעיני תכלת רכות ועמוקות,
העלים שרים מן שיר לא ברור… וציפור קטנה עומדת על גדר, לבד. מביטה ימין ושמאל, מצייצת.
קוראת קורעת את ליבי. הציפור מיטשטשת, לחיי שבילים רטובים….
רוצה כל כך לאסוף אותה, ציפור קטנה. להגן עליה. להבטיח לה שאינה לבד. שהיא בטוחה…
לתגובות לחצו כאן:
kedemcenter.co.il
כל מה (ומי) שכותב וקורא. קהילה מפרגנת ואוהדת, שנהנית לקרוא ולהגיב לקטעים כתובים, ולדון בנושאים הקשורים לתחום הספרות.
-
בס”ד
ד’
היד הרועדת מקשה על הכנת שיעורי הבית.
השולחן השונה, ובכלל, רעש בני הדודים מסיטים את תשומת ליבי.
רגילה כל כך לשקט… לחדר הפרטי שלי, את שרי כמעט ואיני מרגישה. היא משחקת בשקט עם הבובות. עסוקה בשלה..
“הי, תמי, דבורה חברתי מהכיתה הגיעה לשחק אתנו מעט.. תרצי להצטרף?” אני מביטה בחני, ממקדת את עיניי. מנסה לשדר לה בלי מילים. מקווה שהבינה. “כן, בטח!, ממילא אני לא יכולה להתרכז כרגע בשיעורי הבית..”
אנחנו יורדות לחצר ומתחילות לשחק בחבל.
“תגידי, תמי” פונה אלי דבורה ברגע של הפוגה. “את מגיעה הרבה לחני?” אני מסמיקה. רואה את חני מצטרפת מהצד, ושוב המבט הזה… ד’, עשה שתבין, שלא תספר… “א.. לפעמים. ממש נחמד אצלם!” “ההורים שלך נסעו לחופש?” דבורה לא מרפה.
איך אענה לה בלי לשקר? אהמ.. “הם נוסעים לעיתים. ואז אנחנו מתארחים. מגיע להם חופש, לא?”
“את בהחלט צודקת” אני נאנחת לרווחה, דבורה קיבלה את תשובתי.. איזה נס!
“א.. תמי, איך קוראים לאבא שלך?” בדרך ללכת משם, אני נעצרת. קופאת. הלומה… כמו מישהו שם אותי בהקפאה עמוקה… עושה עצמי כאילו לא שמעתי. ננערת בעדינות והולכת משם…
מה זה עלה בדעתה? היא שמעה משהו? היא חושדת? רק שחני לא תספר לה דבר!
שלא ידעו. שלא ירחמו…
אני מוצאת את עצמי חוזרת שוב ושוב לאותו המקום, לאותה גדר אבן בחצר ביתה של חני.
אתמול בערב הגיעה אימי לבקר, מביאה איתה שקית מלאה בממתקים. רציתי לשמור אותה בשבילי ובשביל שרי. אך אמא אמרה שאחלק לכולם.
היה לי קשה.. רציתי את תחושת הדאגה הזו לעצמי בלבד. לא רציתי לחלוק את אמא שלי עם בני דודי. התגעגעתי אליה. התגעגעתי גם לאבא. ודאגתי כל כך. אך התגברתי על עצמי. והחלטתי לעשות זאת לרפואתו השלימה. הילדים כולם שמחו כל כך בממתקים. ברכו, אכלו ונהנו.
משהו בי נצבט אך גם התרחב בו זמנית… ידעתי שאני עושה את המעשה הנכון.
‘אימא’לה ואבא’לה היקרים שלי’. כתבתי לעצמי ביומן הסודי. ‘אני כה מתגעגעת אליכם!’. 2 דמעות קישטו את הדף. הטמנתי את היומן עמוק בילקוטי. ניגבתי את עיני, וחזרתי למטבח- לחגיגת הממתקים…
אפשר להגיב כאן:
-
בס”ד
ה’
הסתובבתי בחדרי בפסיעות שקטות. מלטפת את מיטתי. את המכתבה. ומביטה סביבי בגעגוע.
סוף סוף הביתה… החופשה הכפויה התארכה מעט מעבר למצופה.. אבא יושב על הכורסה החדשה.
ידיו רפות על המשענת. ונראה שמספר קמטים נוספו לו לחייו על לחייו…
התיישבתי לידו, מחליקה בידי על יד חלשה. אהובה. מרימה אליו את עיני, אני רואה אותו מעט מטושטש.
“התגעגעתי אליך..” אני לוחשת ובולעת טיפה מלוחה.
הוא מרים את ידו באיטיות ומלטף את פני “גם אני התגעגעתי אליך, תמי, יקרה שלי!”
המליחות בפי גוברת. נבוכה אני פונה לחדרי ושם נותנת לעצמי לבכות.
‘יומני. יומן יקר שלי. איני יודעת על מה ולמה. הרי הניתוח עבר. למה עדיין רובץ לו טאי דאי ולא מרפה מביתנו?’ בחולשה אני סוגרת אותו. מחברת חומה עם אזהרות של “חרם דרבנו גרשום”
מקרבת אל ליבי, עוטפת בשתי ידיי. עוצמת עיניים ונושמת עמוק. ‘מוטב שתישאר קרוב אלי’ אני לוחשת לו ברוך.. מניחה אותו בעדינות על מיטתי ומכסה אותו במיני מאוס. שתהיה השומרת בשער..
בום.
סחרחורת.
לא סיימנו?
טיפולים. מהי משמע?
הקרנות. זה לא קשור רק למופעי חול המועד?…
איך אבא יראה בלי שיער? בלי זקן.. בלי פאות?…
הצילו! אני מתביישת… לאן אפשר לברוח עד שהכל ייגמר?..
אני שוכבת במיטה. מכסה את אוזני משמוע. כמה בן אדם מסוגל להקיא?..
כמה אדם יכול לסבול? אמנם אבא אומר שהכל מדויק ומדוד באהבה רבה מאבא שבשמים.
אני מרחמת עליו כל כך! אמא אומרת שכמה שאנחנו מרחמים- זה כאין וכאפס מרחמיו יתברך..
זה מעודד אותי, מחזק. אבל גם מתמיה.
יומנוני. מתי הכל יגמר כבר? ולטובה?
מתי יחזרו ימינו להיות שגרה ברוכה?
אני מוכנה לעשות המון בשבילו!
אך מה אפשר לעשות?… אולי תהילים? כבר סיימתי כמה ספרים…
צדקה? נתתי המון מכספי הפרטיים.
אני מרגישה כה חסרת אונים! יושבת בחיבוק ידיים ומנועה מלסייע, מלהעביר את הזמן הקשה הזה…
אולי קבלה בצניעות? כן. נראה לי שזה הכי טוב כרגע.. אחשוב על משהו.
עד כאן יומני לבינתיים. תודה שאתה איתי, שומע אותי ומבין…..
אוהבת, תמי
לתגובות כנסו לכאן:
-
בס”ד
ו’
אומר רש”י… רגע. איפה אוחזים?
“תמי. את לא איתנו. הסתובבי נא חזרה. וצאי להתאוורר מעט”
כך מרגיש סיר על האש?… הרצפה מסתכלת עלי כל הדרך החוצה.
באמת צריכה קצת להתאוורר. בעצם לא קצת, אלא הרבה.
ראשי וליבי בבית החולים. עם אבא.
אבא’לה שלי.. איך אתה מרגיש? מה קורה איתך? מה אומרים הרופאים?
אני יודעת מה היית עונה לי. לא משנה מה הרופאים אומרים. משנה מה הקדוש ברוך הוא אומר.
חבל שהיומן לא איתי עכשיו.. לעשות לי קצת סדר בראש ולהוות לי לחבר ולמשען.
כמה קשה להסתיר… להציג כאילו הכל בסדר. כאילו הכל כרגיל.. לחייך ולדבר על נושאים טיפשיים כמו מה לקנות למדריכה ליום הולדת, ומה הולך היום יותר ניקי או מיקי.. ממש שיא הרמה..
אני מרגישה כל כך לא קשורה… כל כך מעל… בת כמה אני בכלל?… ילדונת שאך חגגה בת מצוה..
אולי… אולי אדבר עם מישהו.. לא! מה פתאום! אבל קשה לי כל כך לבד, עם כל המחשבות, והפחדים..
יש לך את היומן! נו, בסדר. הוא באמת מקשיב ממש יפה. אך לא מגיב או מעודד…
די. איך את מעזה לחשוב על כיוון כזה בכלל? רוצה שירחמו עליך? יצקצקו בלשון… יקחו אותך בתור פרויקט? נננ…. איזו מסכנה… “ממש א נעבאך…”
יופי. עכשיו את מרוצה?
לא. ממש לא. ממש ממש לא!!!!!!!!!!
אני מאמינה שאצליח למצוא מישהי אחת לפחות שתהיה איתי באמת. תקשיב, תבין, רגע. תבין!
אחפש מישהי שעברה או עוברת קושי מסוים. היא תוכל להבין אותי מהמקום שלה!
איפה מוצאים מישהי כזו?
זכור לי משהו ששמעתי… דיתי מכיתה ח’… דיברו שאמא שלה עברה תאונת דרכים…
אבל זה לא דומה!
נכון… אבל גם היא בטח עוברת קשיים משלה.
אבל איך אגש אליה פתאום? “שלום דיתי. שמעתי שאמא שלך עברה תאונת דרכים… ואבא שלי חולה, תרצי להיות חברה שלי?” א.. זה לא נכון! אמא שלי כלל לא עברה שום תאונה!”
בופס. מי אמר שהשמועות אכן נכונות? אילו בושות… נס שלא ניגשתי אליה עדיין..
אני צריכה לברר את העניין! אבל איך???
-
בס”ד
ז’
“הלווית הבחור החשוב…”
אני כמעט משתנקת. מזיזה ממני את בקבוק המים. ברתיעה וצמרמורות.
“אה… זה הבחור ההוא שהתפללנו עליו…” אומרת חני. “כן, נכון. הוא היה חולה בסרטן” מודיעה בלי בידענות וארשת חשיבות. “אומרים “המחלה”. לא אומרים ככה את השם הנורא שלה!” מחזירה לה חני.
אני מוציאה את מחברת נביא. ‘זה מה שיקרה גם לאבא שלך לבסוף’ שומעת בתוכי נביא זעם…
חלילה! חס ושלום! אל תפתחי פה לשטן! אני אומרת לעצמי בבהלה רבה.
ופתאום חושבת…. ‘הייתכן ואבא שלי חלילה חלילה… מה יהיה איתי? עם אמא, ועם שרי… יומני, אני כותבת עליך דברים נוראיים, ואין אתה צועק עלי כלל וכלל… תגיד משהו! תענה! כבר לא מסוגלת עם העינוי הזה…. עם אמא איני מדברת, איני רוצה לצערה, עם אבא בוודאי ובוודאי שאיני יכולה..
אני חייבת לתפוס אומץ ותושייה.. אנא ד’ הושיעה נא! עזור נא לי! שלח לי שליחה טובה מהימנה, חכמה ונבונה…
המורה נכנסת.. להתראות יומן..’
“תמי. המחנכת מחכה לך בחוץ..” פניה של המורה לנביא לא מביעות דבר, עיניה מביטות בי בסתמיות, מחכה שאצא, שום רמז לקריאה הפתאומית והמוזרה…
מה זה יכול להיות?
המסדרון שותק לי בתשובה, אדני הפרחים נובלים ומרכינים ראש למולי אולי מרחמים?
עד כמה שזכור לי התנהגתי כשורה, מילאתי היטב חובותיי כתלמידה.
שכר לימוד? שילמתי. גם לא החסרתי מאומה,
דלת חדר המורות פתוח כדי סדק, החדר שקט מלבד קולות קלים של רשרוש דפים.
מהססת נבוכה, לדפוק? לפתוח? מניעה את ידי הרועדת כלפי מעלה, ציוץ חלוש יוצא ממנה על גב הדלת.
“הו, תמי, היכנסי!” מאירות פני המורה, איך זה שמעה את הדפיקה?
עיניה טובות, מלטפות, קוראות לי להירגע, להחזיר פעימה, ולשחרר נשימה…
אני נכנסת, היא מצביעה לי על כיסא כתר כחול, אני מתיישבת והיא מולי,
“תמי.” היא מתחילה, אוחזת בידיה דף קטן ממוללת אותו, כולה מרוכזת בידיה, נראית כחוככת מהיכן להתחיל. אנושית. והאנושיות שלה חודרת לתוכי מורידה הגנות ממיסה לה חומות.
ואני מבינה פתאום… קולטת מה קרה. לא. לא כועסת. קצת שמחה…
מרימה עיני שלולית לאי שם בתקרה,
ד’, תודה, כמה טוב שתפילתי התקבלה!
-
בס”ד
ח’
טיפול נמרץ.
מה זה אומר? כלום. כנראה שם של מחלקה בבית החולים..
אבא שלי נמצא שם כבר שבוע ימים. אמי לא מרשה לנו לבא לבקרו.
סיפרה לי שהרדימו אותו משום שהוא התקשה בנשימה, וכך אפשר להנשים אותו.
“תמי, אני רעבה” שרי אחותי… “אז תבקשי מדודה יהודית” אני אומרת.
אם כבר אנחנו אצלם, אז שהיא תדאג לה עכשיו.. הראש שלי לא במקום כרגע…
עכחחח…. “שרי שלי… מה קרה לך?” אני דואגת לה. ממששת את מצחה הקר “אין לך חום” אני מציינת בקול. “אכלת מהר מידי, מתוקה?” נראה שהיא מרגישה שמשהו לא טוב קורה, ובצורה הזו היא מגיבה…
“אז עכשיו אבא שלי בטיפול נמרץ” אני מדווחת, “אוי” המורה כהן נאנחת, ואני נלחצת.. טיפול נמרץ זה מקום מסוכן? זה נורא שהוא שם? זה אומר שהמצב חמור? לא מעזה לשאול.. פוחדת מהתשובות…
מעדיפה לחשוב שדמיינתי, שהכל בסדר, והוא אוטוטו מבריא ושב אלינו הביתה…
השפופרת מונחת במקומה, ואני חושבת לעצמי עד כמה אני ברת מזל שיש לי מקום לפרוק, אל מי להשיח ועם מי לשוחח. כמה יפה מצידה של המורה שכך היא פותחת את ליבה וזמנה בעבורי.
תחילה מעט כעסתי שאמא סיפרה לה על מצבו של אבא, אך לאחר מכן שמחתי שיש מישהי שיודעת, ומתחשבת, ומפנה מזמנה בחפץ לב לשוחח עימי. ואף דורשת שאצלצל אליה, ואדבר.
תודה לך ד’ יתברך, אב הרחמים, שעוזר לי למצוא את רחמיו בתוך המצב ה- הנורא הזה…
אבא. אבאל’ה שלי.. אני מתגעגעת אליך, אב הרחמן. רוצה להתקרב אליך… שלח לי חיבוק. בבקשה!
רוצה לחוש עטופה, אהובה וחוסה בצל ידיך…
שלום יומן.
עכשיו אני עצובה.
מתגעגעת.
כואבת.
רוצה.
משתוקקת.
מתי כל זה יגמר?
מתי תבוא הגאולה לעם ישראל?
חותמת בדמעות
תמי…
פורים. שרי התחפשה לליצנית.
אני התחפשתי לליצן עצוב…
אנחנו אוכלים סעודות, שולחים משלוחי מנות, אך העיקר חסר מן הספר…
איפה אבא שירקוד איתנו?
איפה אבא שיחייך ויחמיא על עיצובי משלוחי המנות שלי?
הוא בכלל יודע שפורים עכשיו?
הוא בכלל חושב או יודע מה מתרחש עימו?
אבאל’ה שלי.
פורים שמח! L
-
בס”ד
ט’
בוקר.
יש לי עוד שעה לישון…
“תמי” לוחשת אמא. אני מסתובבת בבהלה.
רואה מולי שפתיים חשוקות, ועיניים מוצפות.
אני מתיישבת חיש מהר, שואלת “קרה משהו?”
אני רואה את אמא מנסה לומר דבר מה. רק הברה אחת יוצאת מפיה “אבא”
היא מסתובבת מהר, יוצאת מהחדר…
יושבת מאובנת על המיטה. זוזי! אני דוחקת בעצמי. אבא במצב קשה ככל הנראה, ואת?
תתפללי. תגידי תהילים! תעשי משהו!!!
מנסה למלמל, מתייאשת. משהו בי נבהל פתאום. קולטת את אמא מדברת בטלפון.
שמעתי נכון? היא דיברה על.. על.. קבורה?!
“אבא!!!” אני צועקת. “אל תעזוב אותי. אל תשאיר אותי יתומה.”
אני לא יכולה יותר. ממררת בבכי. מייללת..
שרי מתעוררת, “אי..אי..” מחקה אותי בלעג. אפילו לא מבינה שיש לה על מה לבכות…
מסכנה קטנה..
בהחלטת פתע אני קמה. לא יכולה עם המתח הזה. אולי לא שמעתי נכון?
אמא נשענת על השיש, חבילת טישו מרוקנת בידיה. העיניים שלי מתמלאות שוב,
“אבא נפטר..” היא מוציאה מפיה את המילים הנוראיות. מחבקת אותי. שתינו נרטבות.
אמא מתנערת. צועדת במעשיות אל החדר, מוציאה לי בגד ישן, “תצטרכי לקרוע אותו” היא מסבירה לי.
ומראה באצבעה על אזור הלב.
איך היא מסוגלת ככה לתפקד?!
דפיקות בדלת. סבתא נכנסת מתייפחת על צוואר ביתה. אמא שלי.
הראש מעביר בתוכו גלי כאב איומים. אני בולעת 2 אקמול.
רואה את סבתא מסירה את התמונות מהקירות, ומכסה בסדין את המראה בכניסה.
רמקול. איך לא חשבתי עליו? אני לא מסוגלת לשמוע אותו!
סבתא מניחה בעדינות את ידיה על אוזני. מגינה עליהן מהחרבות הצולפות בחוץ ללא רחם.
את חייבת לאכול משהו. אומרת לי סבתא. בוחנת את פני החיוורות.
מברכת בשבילי, ואני נוגסת בתפוח רק בשביל להקיא אותו אח”כ לפח האשפה..
חלום בלהות עובר עלי. כל השכונה מתאספת לרגלי הבניין בהלם. ממתינה להלוויה.
דמות מוכרת נכנסת הביתה. מביטה אל תוך עיני. משדרת הזדהות. מחזקת את ליבי המשתולל.
מורתי היקרה… כמה טוב שבאה!
אמא קוראת לשרי המבולבלת. מסבירה לה בשפה פשוטה שאבא איננו. היא לא מתעמקת.
רק נהנית מתשומת הלב הרבה שחולקים לה השכנים… נותנים לה מכתביות ומדבקות חינם ללא תמורה…
כמה טוב שאינה מבינה..
-
בס”ד
י’
חברותי באות לנחם. המומות וכאובות.
מביטות בי בעיניים קרועות. מחפשות קרניים..
אני חשה כמבוגר אחראי. אני אכן יתומה. בררר.. איזו מילה מצמררת..
אך נשארת אותה תמי שהן מכירות.. כך אני מסבירה ברוב חן..
מרגישה כמורה המוסרת שיעור חיזוק. מדברת איתן על אמונה ועל קרבת אלוקים.
אבא שלי מדבר מגרוני. מליבי..
מורות מגיעות גם הן. חשה בהצגה… מקווה כי תגמר כבר, ומהר.
“תמי, תמילה… איזה אסון!” השכנה קפוצ’ינו נכנסת, בוכה על כתפיי בכי תמרורים, זה מביך אותי,
ואני מנסה להתנער ממנה..
רק שלא תציע לי כוס קפוצ’ינו כמו תמיד..
שרי מקבלת מתנות ממנחמות רחמניות. ואני מתכווצת בתוכי. הייתי שמחה לקבל גם משהו שישמח את ליבי…
המחנכת! איזה ביקור משמח… “תמי, שמעת פעם על ‘כולנו יחד’?” היא שואלת לאחר שיחה לא קצרה שמעודדת אותי מאד. “אני לא מכירה. מה זה, מי זה?” אני סקרנית לשמוע.
מספרת לי על ארגון ועל פעילויות על משלוחים ומתנות. פריווילגיה ליתומות..
“איפה תיהיו בפסח?” היא מעלה פתאום נקודה כואבת. מתכנסת אל תוך תוכי. קולטת לפתע את היקף הקושי.
מדמיינת את ראש השולחן ריק.. ואת מי אשאל מה נשתנה? פי קמוץ, ועיני לחות. מתביישת לבכות.
“תמי, זה אכן לא קל. ואת בת בכורה. אחראית. בטח תצטרכי לעזור המון…” ואין היא מתכוונת לעזרה טכנית בלבד. אני מהנהנת בכובד ראש. מרגישה עול כבד על כתפי.
“אני אהיה פה. לצידך. אשמח לשמוע אותך, ולעזור אם אוכל” היא נחמדה כל כך. מבינה ותומכת.
אך הכאב עמוק עוד יותר. מחפש לו מרפא, משהו להיאחז בו. בעת אשר רועד העולם כולו תחתי.
בדיקת חמץ…
דוד יעקב בא לבדוק אצלנו..
אמא עומדת חיוורת בצד. שרי מקפצת סביב בעליזות, ממתינה שימצאו את הפתיתים שהחבאנו יחד.
ואני רוצה להעלם. אמא מרגישה אותי. ומסמנת לי שאוכל ללכת לחדרי לזמן מה.
אני רצה למיני מאוס, מרימה אותה. מוציאה את היומן ופונה לכתוב בו.
יומן יקר וקר.
אני כותבת. כועסת.
אתה יודע שאבא שלי איננו?
איננו!!!
ועכשיו בדיקת חמץ…
איפה הוא שיתפעל עם כל פירור שנמצא?
שיצחק איתנו יחד כשנאכל אחר כך פיצה..
ומה. מי יספר לנו את ההגדה?
סבא זה לא אבא. נקודה!
ולמי אומר השנה “מה נשתנה”?
המחברת נרטבת. טיפה ועוד אחת.
אני מספיגה אותה בתמצית הלב.
חותמת בה ים של כאב.
-
בס”ד
י”א
פסח.
חג הגאולה.
מרגישה אסירה. כבולה.
לעצב, לחשש ולדאגה…
רק שאמא לא תתפרק בליל הסדר.. אני לא אעמוד בזה…
חבילה. בדלת. אני מכניסה אותה פנימה, מתפלאת. קוראת עם אמא בפתק המצורף.
‘כולנו יחד’ מאחלים לכם חג פסח כשר ושמח. ובקטן, ארגון לאלמנות ויתומים.
בחבילה יש חטיפים כשרים לפסח, הגדות יפיפיות וגם משחק יוקרתי שיצא ממש עכשיו לשוק.
אני מתביישת. להיות נצרכת? לקבל מתנת בשר ודם?
אבל במחשבה שניה, אני מבינה שאם כבר, עדיף להנות מהמצב…
הרי מטרתם לשמח אותנו!
שרי עומדת לידנו, מביטה בהתלהבות בממתקים. “הי, יש כאן גם שוקולד!” היא צוהלת.
חובבת שוקולד שכמותה. “אמא, את מרשה לי?” עיניה מתחננות. אמא מלטפת את לחיה,
פותחת חפיסה של שוקולד שוויצרי,
מגישה קובייה אחת לשרי וקובייה אחת עבורי. מתוק לי בפה ובלב.
ליל שימורים.
הרחובות מלאים באבות. מחפשת אחד. מסוים. את אבא’לה שלי. שלא ישוב עוד…
חלילה! אני גוערת בעצמי. הוא עוד ישוב! וכי אינך מאמינה בתחיית המתים?
רוח קרה מצמררת אותי. מזליגה לי דמעות.
מרימה עיני לשמים כוכבים נוצצים למולי.
נזכרת.. “בחושך מתגלים הכוכבים” כך היה אבא אומר.
ועוד איזה כוכב הוא היה! נוצץ, מאיר, מאמין ומחזק.
אולי הוא מביט אלי עכשיו, שולח לי מבט אוהב, שליו.
איפה אתה יומן כשצריך אותך? עכשיו אצטרך לחכות שבוע תמים עד שאוכל שוב לפרוק בך את תחושותיי וליבי.
סבא. אצילי וגבוה. לבוש לבן ומלכות.
בעיניים רכות מקדש על היין, יחד אתו מקדשים כולנו.
מגיעים ל”מה נשתנה”. מה נשתנה.. הלילה הזה אבא לא פה. לא פה! עוצרת בכח זליגה.
מגיע תורה של שרי לשאול. אני שומעת אותה שרה “מה נשתנה הלילה הזה” כאילו והכל כרגיל..
מתחשק לי לצרוח. יוצאת למרפסת. עצובה. עצבנית. כועסת.
אמא הרגישה יוצאת אחרי. מעבירה ליטוף על שערותי.
עומדת לידי בשתיקה. נמצאת איתי בלי מילים.
הנוכחות שלה מרגיעה אותי, ולאט לאט אני חוזרת לנשום בשלוה.
נותנת לה יד, וחוזרת איתה לסלון.
אנחנו נוטלות ידיים, ומקיימות מצוות עשה של אכילת מצה.
נראה לי שידי חובת מרור כבר יצאתי…
-
בס”ד
י”ב
חוזרים היום לבית הספר.
בטני מתהפכת,
אני לחוצה. חוששת.
לא יודעת איך אתקבל על ידי הבנות, והמורות.
האם יסתכלו עלי יותר מידי, או יניחוני לנפשי.
מסרקת את השיער כבר פעם שלישית.
בודקת בפעם השנייה אם הכנסתי את כל המחברות לילקוט.
אולי לא אלך, ודי?
מצחיקה קטנה. אני לועגת לעצמי. חושבת שמחר יהיה אחרת?
כשהשעה מספיק מאוחרת אני יוצאת סוף סוף מהבית
אמא מלווה אותי לדלת, מבינה.
נשיקה על הלחי, ויצאתי.
בדרך כולם מסתכלים עלי, בוחנים אותי.
העצים מרימים גבה, הציפורים מסתודדות, והמדרכה סוחבת בקושי את רגלי.
הדרך לא נגמרת, ואיני רוצה שתסתיים לעולם..
תולשת עלה קטן מעץ. מתנצלת. מביטה בו. כמה הוא דומה לי… תלוש. קטן. אבוד…
שרה לעצמי בלי קול “תחזיק חזק עלה קטן שלי” מחזיקה. מתחזקת. ד’ איתי…
חוזרת מבית הספר עליזה. היה ממש נחמד. ומלבד ילדה אחת מכיתה ג’ אף אחת לא באה לבדוק אותי…
ציפי פטפטה איתי בהפסקה, איזשהו אבן נגולה מליבי. קושי ההסתרה.
כבר לא צריכה להציג. כולם כבר יודעים. זה מקל. זה משחרר.
תיבות הדואר מלאות בעלון צדקה.
מוציאה כבדרך אגב את שלנו מהתיבה. נעצרת. הלומה.
אבא מביט בי מחייך. ואני מביטה בו עצובה. מסובבת את הבניין ומתחבאת.
פותחת את העלון. קוראת. נקרעת. טפטופים מרקדים מעיני. מטשטשים אותיות ומילים.
מסתירים טרגדיה ויתומים.
מקפלת את העלון בעדינות. מצמידה לליבי. אבא’לה. אני מתביישת.. כולם ידעו שאנחנו נצרכים?
אולי אפילו המורה כהן תתרום.. בושות איומות…
אני בבית. לא שמתי לב שעליתי בכלל..
“תמי” אמא לצידי. פניה חיוורות ומבטה מתנצל.
“לא ידעתי שכל כך מהר יחלקו.. תכננתי לדבר איתך קודם. להסביר”
מה יש להסביר פה? אני חושבת. כעוסה.
אמא מורידה ממני את הילקוט, מפנה לי מקום ליד השולחן.
“הכסף שאוספים הוא בשביל לחתן אתכן, אי”ה. ליום יום אנחנו ברוך ד’ מסתדרים”
משהו בי נרגע. אני נושמת. “גם לי זה לא קל..” היא לוחשת. אני מחבקת אותה.
“אמא. זה בסדר. אני יודעת שאת רק רוצה את טובתנו” היא מלטפת את לחיי.
מבט מודה בעיניה. “אכן, לא קל לנו. אבל ביחד נתמודד..”
-
בס”ד
י”ג
הנוף נוסע מול עיני. בורח לו לאנשהו.
ואני מתקדמת לצפון.
סביבי המון בנות. אך אני בודדה.
המזוודה מחכה לי בתא המטען. גם את היומן ארזתי בו. ידיד קרוב. כשאהיה רחוקה כל כך…
שומעת אותן שרות “כי אבי ואימי עזבוני” בשני קולות… איך הן מעיזות ככה לצחקק על יתמותן?
משהו מתחמם לי בעיניים. מדמיע.
אני פותחת סידור ומטמיעה בו את יגוני.
לא מצליחה להתרכז. המנון ‘כולנו יחד’ נשמע בקול רם ברחבי האוטובוס.
מתחרטת שהשתכנעתי לנסוע.
אמא דרבנה אותי, חשבה שאיהנה. מתגעגעת הביתה כבר מעכשיו…
הסידור סופג הכל. אך לא נותן מרווח נשימה. מרחיקה אותו למעט אויר. ורוח.
מקרבת לליבי באהבה. בצימאון.
מסתדרות בחדרים. חתולה מבוהלת קופצת החוצה מהחדר.
אני עוזבת אותו לטובת חדר אחר.. ממילא איני מכירה פה אף אחת…
יורדות לחדר אוכל. האוכל מרגיש לי חסר טעם. הבנות סביבי אוכלות בתאבון. מערימות הרים וגבעות על צלחותיהן. עולה לי בחילה.
יוצאת לחצר. מחפשת אויר ואור. רואה רק דיבורים. צחוק. וצהלות שמחה. מרגישה לא קשורה.
נכנסת לחדר. הוא ריק. אני שמחה. מוציאה את היומן האהוב. מעט נחמה מביא הוא לנפשי.
יומן יקר.
כמה אני מתגעגעת…
היית מאמין שאני אהיה במחנה ליתומות?!
מה הקשר שלי לזה?
וכולן שמחות ועליזות.
איך? איך אפשר כך לשמוח ולצהול,
כשמעליך מרחפת כותרת של יתומה???
טיפה נושרת מעין מלומדת דמעות. חברותיה מצטרפות לחגיגה מרטיבות את פני.
משקות את ליבי. מרגיעות מעט את הבערה.
הולכת לאולם הכנסים. רגועה יותר. משתתפת בשיחה. מתחילה להנות. להבין.
מצאתי לי חברה. דסי. יתומה מאם כבר חמש שנים. וואו! זה המון!!! איך שורדים את זה?
הגומות בלחייה מחייכות אלי. מזמינה אותי לשבת לידה. כבר לא לבד.
קריוקי! מכריזה המנחה. וליבי נחמץ.
כמה אני אוהבת לשיר! אבל עכשיו אאלץ לצאת. אני עדיין בשנה..
דסי טובת הלב מלווה אותי החוצה. נשארת לשוחח ולהסיח.
אנחנו מחליפות מספרי טלפון. מבטיחות לעמוד בקשר.
בדרך חזור גם אני מצטרפת להמנון. ואף שרה בעליזות “כי אבי…. עזבני”
לא לחשוב. ליהנות!
לבכות אפשר אחר כך…
-
בס”ד
י”ד
מרגישה בלונה פארק.
הבטן מתהפכת, הראש מסתובב…
יושבת במונית בדרך להר המנוחות. מרעידה.
חושבת על היום הזה. לפני שנה. לא מאמינה שכבר עברו 12 חודשים…
עומדת ליד אבן שיש. האבן קרה, מצמררת אותי.
אבא, אתה כאן? אתה שומע אותי? אני כל כך מתגעגעת אליך.
אמא לצידי גואה בבכי. אני לא מסוגלת לשמוע אותה ככה. חלשה. צריכה אותה חזקה. בשבילי. תמיד.
הודפת את הדמעות. לא מרשה להן לבוא. פוחדת להנמס. להאבד. לאבד את שפיות דעתי.
חייבת להיות חזקה. בשבילי. בשביל אמא.
מדמיינת את תחיית המתים. איך אבא יקום פתאום ויצא מקברו..
אבל המצבה נראית כבדה מידי. איך ירים אותה לבדו? מי יעזור לו? אני נלחצת.
ד’ הוא כל יכול. מזכיר לי קולו של אבא בראשי. ואם ביכולתו להקים מתים. קל וחומר שגם להוציאם מהקבר…
המחשבה מעודדת. רפויה אני משכיבה את ראשי על אבא’לה. נטענת בכוחות. באמונה. מתרפקת.
טוב לי. ואני לא רוצה לעזוב את המקום.
סבא מתקרב. רוצה לומר קדיש. אני מתרוממת בלית ברירה וזזה הצידה.
אבי אבא עומד נתמך. קולו רועד עת מתחיל הוא באמירת הקדיש. כאב חד של אב ששיכל בנו.
דוקר את ליבי במחט. מזליג נהרות דמע. מרטיב את עיני הנוכחים..
לאחר שפונים כולם ללכת, אני ניגשת שוב. מרגישה חייבת.
עומדת דמומה. נושמת אל תוכי עוד קצת אבא.
נותנת ליטוף אחרון למצבת האבן. מניחה אבן קטנטנה. ומצמידה נשיקה אוהבת לאבא’לה שלי.
דרך חזור עוברת בדממה. סוג של קדושה והתעלות נמצאים בחלל הרכב.
לא רוצה להפיג את הקסם. את השלווה.
-
בס”ד
ט”ו
משהו טוב הולך לקרות.
אני מרגישה.
אמא מסתובבת עם חיוך ועיניים בורקות. שיר על שפתיה.
איזה אירוע יש בקרוב? אני חושבת על יום הולדתי. תכף אהיה בת 14.
לא נראה לי שאמא זוהרת בגללי…
יום הולדתי ה-13…. כמה דמעות שפכתי באותו היום.. כמה כאב הזלגתי במורד לחיי..
אבא לא היה איתנו. ולא חגגו לי כמעט בגלל ה”שנה”..
אפילו מתנה לא קיבלתי. וזה כאב לי. ואם היו מביאים לי? אני מאתגרת את עצמי.
הייתי כועסת. בהחלט. אבא שלי נפטר ואני חוגגת עם מתנות?
מעניין איך יהיה השנה… אולי אמא מתכננת להפתיע אותי?
לא מתארת לעצמי עד כמה…
“תמי’לה” רך. אוהב. ילדותי מעט. כמו פעם… זה בא לרמוז לי משהו?
אמא מחליקה על כתפי. מסמנת לי להתיישב לצידה על הספה.
מתיישבת במתח קל. רואה את עיניה בורקות מאושר ומצח מכווץ ממתח.
מעניין מה זה יכול להיות..
“הרבה זמן חשבתי על זה” היא מתחילה. משחקת בשרשרת. לא מביטה בי.
“התייעצתי עם כמה וכמה. ואני חושבת שזה הצעד הכי נכון לכולנו כרגע.”
מרימה עיניה אלי, מצפה ממני. למה? “אני לא מבינה על מה את מדברת…” אני לוחשת.
מרגישה שמשהו גדול ועוצמתי תכף יצנח עלי. עלינו.
עיניה מאוכזבות מעט. רצתה שאבין בלי שתאמר במפורש. קשה לה מן הסתם.
רגע. אולי. אולי? היא מדברת על אבא חדש?…. אני מביטה בעיניה מנסה לגלות את הצפון בהן.
לא רואה כלום. חושך. פחד. ידי מרעידות. חם לי וקר. “תמי?” אמא מניחה יד על ברכי הרועדות.
מנסה להרגיע. אני מביטה בה. מנסה להעלות חיוך על שפתי. למענה.
“אני אהיה בסדר. אמא..” קולי נשמע צרוד. “העיקר שאת תהיי מאושרת” מורידה עיניים. מחפשת נקודה בטוחה להיאחז בה. נקודה שאינה מטושטשת…
“אני יודעת שזה יהיה לך קשה בהתחלה, תמי’לה שלי..” אנחנו כל כך קרובות שמספיק לה ללחוש.
“שתדעי שאני עושה זאת בעיקר למענך. אני יודעת שזה יהיה לטובתך.” אני לא מבינה. אך מרגישה את השלווה והביטחון בדבריה. והם משפיעים עלי. מורידים רעד.
“הוא יהיה אבא מקסים. לא במקום אבא היקר שלך. אין מישהו שישווה אליו. תמיד תזכרי ותאהבי אותו”
מילותיה טובות לי. מתוקות ומרוות.
“יש לו בת אחת. קטנה ממך בשנה ויום…” אני מופתעת. מרימה עיניים רטובות.
“תמיד חלמתי על אחות בגילי.. זה.. יוכל להיות נפלא!”
אני מתרגשת. רואה את אמא נושמת לרווחה. אור חוזר לעיניה.
-
בס”ד
ט”ז
“אמא שלי התארסה!”
אני מודיעה בכיתה כשבת צחוק על פני.
במקום שתדברנה מאחורי גבי. ותעברנה שמועות. מעדיפה שידברו איתי ישירות..
“מזל טוב!” ציפי. תמיד ראשונה. תמיד קרובה. יודעת מה לומר ומתי. אף שכבר יידעתי אותה על כך אמש…
“וואי, איזה מצחיק שזה…” אחת עם פחות טקט. אבל עדיף כמו שאמרתי. לפני ולא מאחורי או מצדדי..
“תהיה חתונה רגילה?” שושי. “היא תלך עם שמלת כלה?” נעמי. “רגע, את תלכי בכלל לחתונה שלה?” רות.
“מה פתאום, ילדים לא באים לחתונת הוריהם!” תמר.
כולן מתאספות סביבי. יש נושא חם. ואקשן..
קצת עצוב לי לעמוד כך במרכז העניינים. אך גם נחמד ומחמם לב.
לפחות איני עונה למה שלא מתחשק לי לענות. והן אפילו לא שמות לב… דנות בינן לבין עצמן..
אפילו טרם הנחתי את הפצצה האמיתית… מעניין איך תגבנה.
“אנחנו נעבור דירה לעיר אחרת” זהו. אמרתי. שקט. תדהמה. הלם.
תמר מתעשתת ראשונה. “תחסרי לנו כל כך!” ציפי עומדת לצידי. עיניה בורקות. ולא משמחה.
אותה כבר עדכנתי קודם. בכל זאת. חברה טובה. כמה בכתה כששמעה את הבשורה.
על האחות החדשה איני רואה צורך לדווח. רוצה להשאיר אותה לעצמי. ולדמיונות…
פוחדת שהחברות תהרוסנה את דמיונותיי. חוששת שתנפצנה אשליה של אחות קרובה.
ציפי חברת אמת. שמחה בשבילי כל כך. יודעת כמה חלמתי ודמיינתי על אחות בגילי.
התלהבה מצירוף ימי ההולדת הקרובים. הציעה שנחגוג יחד.. אפילו עוד טרם החתונה. כך שניצור קשרים טובים בינינו כבר עכשיו. יחד ישבנו והגינו בתוכניות גרנדיוזיות. בבלונים וקישוטים. בעוגות ובממתקים.
אך אמא חושבת כי זה לא מתאים כרגע. עדינה עשויה להיבהל מכל זה. קודם ניצור קשר לאט ובטוח.
אחר כך נדע מה מתאים לה איך וכמה..
לבינתיים קניתי לה מתנה. באישורה של אמא. וגם כתבתי לה מכתב.
עדינה יקרה
אחותי החדשה
מזל טוב ליום הולדתך
מאחלת לנו יחד חיים מאושרים כייפים וזורמים…
מחכה כבר להיות אחותך
אוהבת כבר מעכשיו..
תמי
מקווה שנמצא דרך להעביר לה קרוב ליום ההולדת…
והלוואי ונוכל להיות באמת חברות טובות. הלוואי.
-
בס”ד
י”ז
אני עומדת נרגשת בשחור שחור. על חולצתי מן שכמיה בזהב.
נהר אימהות זורם פנימה. האולם המפואר מקבל את פניהן במכובדות.
עומדת ממתינה בעמדה משקיפה על הפתח. מצפה לאמא שלי.
מנסה לנחש מהי ההפתעה שהבטיחה להביא לי למסיבה.
שמא כוונתה לסבתא? ואולי כוונתה דווקא למארז ממתקים חמוד?
אולי… מה עוד יכול להיות? אני מצפה לה סקרנית.
רואה אותה בכניסה. הנה היא!
רצה אליה. מחבקת. “שמחה שהגעת כבר. אמא!” אומרת יפה שלום גם לסבתא. ופתאום שמה לב לנערה נבוכה שעומדת לידינו.
רוצה לשאול אותה אם היא מחפשת מישהי. אולי אוכל לעזור. כשאמא שלי מקרבת אותה אלי.
“תכירי תמי. זוהי עדינה.” אני המומה. בוחנת אותה מצמתה החומה. נמשיה המשוקלדים. ועד לנעלי ה”פיתה” שלה.
“שלום עדינה” אני אומרת. לא יודעת אם מקובל ללחוץ יד.. רק מרגישה עמוק בלב שאני אוהבת את הדמות הזאת.
“שלום תמי.” גומה קטנה וחמודה מחייכת אלי מלחיה הימני. מוסיפה לה חן נוסף בעיני.
עיניה ביישניות. וחיוכה נבוך מעט.
“אני כל כך שמחה שבאת” מנסה להפשיר אותה מעט. לתת לה תחושה טובה ושייכות.
“אז איך הנכדה החדשה שלי?” שואלת אותי סבתא בגאווה. אני צוחקת “היא מקסימה!” שולחת עוד חיוך קטן לעבר הדמות החדשה.
“אני חייבת לרוץ כבר לבמה” מתנצלת. מעבירה מבטי ליקרות שלי. וממהרת אחורנית.
שניה אחר כך נזכרת. “גם אני הכנתי לך הפתעה. אמא” אני לוחשת מעט בקול כדי שגם סבתא ועדינה תוכלנה לשמוע.
אמא נראית מופתעת ומסוקרנת. אין לי ממש פניות לבחון אותה כרגע.. ממהרת לבמה.
המקהלה פותחת בשיר קבלת פנים לאימהות.
ואז. ברגע הנכון. אני מתקדמת לעבר המיקרופון. נוטלת אותו בידי נרגשת.
מתחילה לשיר ולא רואה יותר אף אחד…
חוזרת למקומי. רואה את אמא מנגבת דמעות. ומרגישה שגם לחיי רטובות הן.
מגיעה לה לאמא הנחת הזאת. כמה היא נותנת ומשקיעה בנו כוחות. שנגדל היטב שמחות ומאושרות.
שלא יציק לנו החסר… שפחות יכאב. למרות ובגלל חסרון האב…
הייתה מסיבת גמר יפה. קיבלתי את תפקיד הסולנית בכמה שירים. אולי זה גם קצת מרחמים?
השתדלתי לא לחשוב יותר מידי. רוצים לשמח אותי. אז שיהיה כך ודי.
העיקר שגם אמא תרווה נחת.
-
בס”ד
י”ח
ממסיבת הגמר, התהדק הקשר בינינו.
עדינה נערה עדינה ועמוקה. כיף לשוחח אתה.
השיחות הטלפוניות שלנו גולשות לא פעם אל תוך הלילה..
אני נהנית לשתף אותה במחשבות שלי על הסמינר, על החברות ובכלל על ההתחלה החדשה שלנו.
גם היא תעבור דירה כשהורינו יתחתנו.
נהיה יחד חדשות בשכונה. נלבש בגדים זהים ונהיה כמו תאומות..
הכל נראה ורוד כל כך. שמח ועליז.
לזמן החתונה ולשבועיים אחריה היינו שרי ואני אצל דודה יהודית.
קצת כעסתי שהיא הולכת ואני לא.
פתאום חשבתי שאימא כבר לא תהיה קרובה אלי כל כך. היא תשתף את אבא החדש, תשוחח אתו.
ומה יהיה איתי? לפחות יש לי את עדינה. אני חושבת שהיא מהווה פיצוי הולם בהחלט.
אני חשה לפתע דגדוג עז באצבעות. מן קריאה חזקה להתיישב ולכתוב.
יומני היקר.
זמן רב מאד עבר
ועליך לא כתבתי זה מכבר..
יש לי חברה-אחות חדשה
נערה חמודה ועליזה
כה נחמדת ועדינה
אימי עם אביה התחתנה.
וכעת אנו משפחה.
ובטעות יצאה לי חריזה..
חדר בנות. מיטת שלישיה. מצעים נקיים. ריחניים. החדר צבוע בוורוד חלומי…
אנחנו נכנסות. “אני תופסת את המיטה התחתונה!” קוראת עדינה. ואנחנו צוחקות.
אמא ואבא מביטים לעברנו מהצד, מחויכים. לרגע עוברת לי צביטה בלב.
מתגעגעת. לאבא’לה. שלי. האמיתי. משפילה ראש, מוחה דמעה. מרימה מבט אל עדינה.
היא מבינה. נראה שעברה לה אותה המחשבה בראש…
“מתגעגעת?” היא לוחשת. אני מהנהנת. חוששת לפתוח פה. שמא תצא יבבה..
בלילה מאוחר, כששרי כבר ישנה במיטה העליונה, אומרת לי עדינה. “האמת שאני גם מתגעגעת. לא רק לאמא שלי. אלא גם לאבא שלי.
שום דבר כבר לא יחזור להיות כמו שהיה עד עכשיו…” אני נותנת לה יד. לוחצת אותו חזק.
היא מחזירה לי לחיצה.
“אנחנו יחד בקושי.” אני לוחשת לה.. “אנחנו עכשיו משפחה. ונתמוך זו בזו.”
היא מהנהנת. חיוך דק עולה על שפתיה מדגיש גומה בלחי ימין.
הנמשים שלה מחייכים אלי מתוך החושך, מעודדים אותי.
נשימותיה רגועות ואני מוצאת עצמי מקנאה בה. על השלווה שבה.
על היכולת שלה להרפות.
-
בס”ד
י”ט
אני הולכת לסמינר,
ועדינה ושרי לבית הספר.
שיגרה.
הלימודים בסמינר סוחפים אותי. המורות, החברות, הכל נראה מלהיב כל כך. חוויתי.
משהו אחד עדיין מעיק לי על הלב. היתמות.
רוצה כל כך לזרום. לספר. לא לנצור את לשוני כשמשוחחים על אבות. לא לפסוע צעד אחורה כששואלים אותי שאלות קצת מעבר..
משתוקקת להוריד את האבן הזו מהלב. מרגישה היטב את כובדה. וממש זוכרת איך זה מרגיש כשהיא איננה.
זה אולי מעט לא נעים להיות חשופה, אך קשה ומעיקה עוד יותר ההסתרה.
רק שכרגע איני רואה את עצמי נעמדת ומודיעה קבל עם ועדה. “רבותי, אני יתומה!”
חיוך ציני שעולה על פני. הופך חיש מהר לחיוך רחב ושמח. בשבת הבאה יש לנו שבת אחיות. אקח איתי את שרי. היא בטח מאד תהנה.
רגע. אולי אביא גם את עדינה? אני כל כך רוצה להכיר לה את חברותי. את חלקן היא כבר מכירה מהסיפורים שלי… זה רעיון!
הרעיון מוצא חן בעיני עדינה. ויחד אנחנו מתכננות מה נלבש בשבת, ואיזו תסרוקת ניצור משערותינו…
הפעם גם שרי שותפה לחגיגות ולשיחות. מתרגשת לא פחות מאיתנו ואולי אף יותר..
יומן שלי.
יומן יקר.
אני כל כך מתרגשת לקראת שבת.
זו בטח תהיה חוויה רצינית.
משום מה אני חשה פרפורים בבטני. לא יודעת מדוע ולמה…
זה בטח מהתרגשות.
גם שרי וגם עדינה תבאנה איתי לשבת אחיות!
מקווה שהחברות לא תבטנה עלי מוזר שאני מביאה אחות כה גדולה…
בבית הספר הקודם זה היה די מקובל.
פתאום כל העניין מתחיל להראות לי מגוחך למדי.
“זה ממש לא מגוחך” יוצאת עדינה להגנת שתינו. “אני כל כך מחכה כבר לראות את חברותיך…”
היא מוסיפה. “ואל תשכחי ששנה הבאה גם אני מצטרפת לסמינר! נהיה המון ביחד…”
היא מרגיעה אותי. קצת. משהו לא ברור מטייל לי בלב, גורם לו להאיץ פעימה.
מנסה להתעלם, לחשוב חיובי, זה לא ממש עוזר.
ערב שבת מגיע. עדינה ואני עוזרות לארגן את הבית לקראת המלכה.
עדינה מדברת בהתרגשות. ואני עונה לה בשפה רפה. חוששת שמשהו עומד לקרות.
-
בס”ד
כ’
שבת בבוקר. שרי מעירה אותי. מרוגשת. “היום. היום אבוא איתך לסמינר!” אני מחייכת אליה. מסלקת מליבי תחושה לא נעימה.
אחרי התפילה אנחנו יוצאות למרפסת. מדמיינות מה יהיה ואיך. ההרגשה שלי משתפרת.
אחרי הכל. מה כבר יכול להיות? עדינה כל כך נחמדה. כולם יאהבו אותה מיד. לא יתייחסו לעובדה שהבאתי לשבת אחיות אחות כה גדולה.. ואולי זה בכלל מקובל בסמינר?
הסעודה נגמרת מהר מידי. והשעה עדיין מוקדמת. “מתי כבר הולכים?” שרי מנדנדת. אומרת בקול את שאנחנו חושבות בשקט…
“אולי נתארגן ונצא קצת לטייל?” מציעה עדינה. ממש במקום.
מתארגנות. יוצאות אל השמש החמימה שבחוץ. הרחוב שקט. אנשים נמים שנת צהריים. ואנחנו מטיילות להנאתנו.
הרחוב מתחיל להתמלא אט אט בבנות בית ספר ובנות סמינר. אנחנו מביטות אל השעון ורואות שהזמן, לבסוף, איכשהו עבר..
“הי, תמי. שבת שלום!” מרים, חברתי מהכיתה. “אחיותיך?” היא שואלת. אני מהנהנת בחיוך של גאווה.
“נכון שהן חמודות?” אני קורצת לעדינה. נמשיה של עדינה צוחקים אלי. מאירים לי את הלב.
“בהחלט חמודות!” אומרת מרים. “אני הבאתי את אחיינית שלי” ילדה ביישנית בגילאי הגן מסתתרת מאחוריה.
“אני הקטנה בבית. אז אין לי אחיות להביא..” היא מספרת.
הגענו לסמינר. הכיתה מלאה בבנות מכל סוגי הגילאים. שמחה לגלות עוד שתיים שנראות בנות גילה של עדינה.
המדריכה מסדרת את כולן במעגל, “כעת נעבור אחת אחת ונשמע שמות ותחביבים.” אנחנו מביטות סביב בציפייה וסקרנות. מחכות בהתרגשות לתור שלנו.
“אני הכי אוהבת לעזור לאמא” אומרת ילדה חמודה בת שלוש.
“ואני אוהבת לאכול המון שוקולדים” אומרת במתיקות ילדה כבת חמש.
תכף מגיע תורנו. אני נושמת עמוק. לוקחת אויר ואומץ. ופותחת בלי לחשוב מידי הרבה “אני הבאתי 2 אחיות. הגדולה היא אחותי החורגת” הלם. שמופר מהר מאד בשאלות. מה. איך. למה…
מספרת להן שאבא שלי נפטר לאחר מחלה קצרה, ואימי נישאה שוב לאביה של עדינה. מביטה אליה.
רואה אותה חיוורת. שפתיה רועדות. היא ממלמלת משהו ויוצאת מהכיתה.
הבנות לא שמות לב, ממשיכות לתשאל. לדבר, ולספר. ובמקום שאחוש שאבן נגולה מליבי.
אני חשה שנוספה על צווארי אבן ריחיים כבדה ומפחידה.
-
בס”ד
כ”א
בדרך הביתה.
עדינה שותקת. מזעיפה פנים לשאלותיי. כועסת.
מה עשיתי לא בסדר? מנסה לחשוב. אכפת היה לה שאמרתי שהיא אחות חורגת?
אולי זה באמת לא היה בסדר מצידי. הרי אנחנו ממש כמו אחיות.
עדינה ממהרת. אני מנסה להדביק את הקצב שלה. אך שרי מאטה אותי בהילוכה החולמני משהו.
“עדינה. חכי לנו” אני קוראת. היא ממהרת עוד יותר את צעדיה. כועסת. כאובה. לא רוצה לשמוע.
צמתה מתנדנדת ימין ושמאל כמו אומרת לי “לא” אל תתקרבי. את לא באמת אחותי. אז אל תתערבי. ואל תנסי לפייס.
בבית אני מוצאת אותה במרפסת. בוהה אל הרחוב.
אמא מסמנת לי שלא להתקרב. אני מצייתת. מרגישה רע כל כך. משתוקקת לפייס אותה. לחזור להיות אחיות קרובות.
“גם עם אחיות אמיתיות רבים לפעמים” מחכימה אותי אמא, כמו קראה את מחשבותיי. “את תראי שהיא עוד תירגע. כרגע צריך לתת לה את הזמן”
אני מספרת לאמא את שארע. היא נאנחת. “אולי הייתי צריכה לדבר איתך על זה קודם. אבא סיפר לי שעדינה מעדיפה לשמור בסוד את היותה יתומה, ואת הנישואים שניים שלנו. קשה לה להיפתח בפני זרים. היא חוששת מה יחשבו עליה.” היא עוצרת רגע כדי לנשום. “היא בוודאי פגועה כעת מאד. אבל. שוב, תמי. היא תירגע אם ירצה ד'” דמעות מסמאות את עיני. באיזו טיפשות התנהגתי… בשביל לגרום לעצמי טוב, גרמתי רע לעדינה. לא חשבתי שבדיוק היא. שזורמת כל כך. תרצה להחביא את היותנו אחיות חורגות.
אחרי הבדלה משוחח אבא עם ביתו בסלון הסגור. היא יוצאת מעט רכה יותר. אך עדיין לא מביטה לכיווני.
הולכת לישון עם הגב אלי. כואב לי. מאד.
קשה לי לראות את הנמשים שלה עצובים כל כך. פגועים.
למחרת בבוקר שתינו ממהרות מאד ללימודים. לא מספיקה לשים לב אם יש שינוי כלשהו.
בסמינר. החברות משוחחות איתי יותר. מרגישה רגועה יותר לידן. בלי הסוד המעיק. החוצץ.
ברכי מגלה לי בשקט על קרוב משפחתה שחולה. אנו משוחחות. מתחזקות. טוב לי. כמעט. הזיכרון העצוב מעדינה מציק לי ומפריע.
סוף סוף הביתה. “אמא. איפה עדינה?” אני שואלת. מתפלאת. “הלכה לחברה” אומרת בסתמיות.
כל יום היא מחכה לי שאחזור מהסמינר. מעבירות חוויות ומשוחחות משך שעות. היא חסרה לי.
מניחה את התיק על המכתבה. מגלה מכתב. “לתמי” לא כתוב ממי. אבל אני כבר מזהה את הכתב.
-
בס”ד
כ”ב
אני מתיישבת על המיטה. קורעת בעדינות מעטפה.
לתמי היקרה.
אני חייבת לך הסבר והתנצלות.
הכל התחיל חודש אחרי שאמא שלי נפטרה.
הייתה לנו מסיבת בת מצוה בבית הספר. שמעתי בנות מדברות עלי.
על עדינה. היתומה. המסכנה. שאמא שלה לא תגיע למסיבת בת המצווה שלה.
כולם ריחמו עלי. והגדילו לעשות בנות מכיתות נמוכות יותר שבאו לחזרות לראות את היתומה..
אם חייכתי- התפלאו איך אני יכולה להיות שמחה. ואם התעצבתי או כעסתי, הן נתנו לי לגיטימציה לכך. נו טוב. היא יתומה. המסכנה.
המצב הציק לי ביותר. עד שהבטחתי לעצמי, שיותר אני לא מספרת לאף אחד על היתמות שלי.
באותה תקופה הייתי בחוג ציור. שם התחלתי עם ההצגה. קשקשתי משהו על זה שלא הגעתי משך שבועיים.
למזלי המורה לציור חיתנה בת באותה תקופה, כך שנפלו לנו 2 שיעורים.
לא יודעת מה הייתי עושה אם הייתי צריכה להסביר היעדרות של חודש שלם..
ההצגה לא הייתה קלה. אך הרגשתי שהיא שווה לי.
התייחסו אלי כמו לכולן. שוחחו, התווכחו, לא בחנו אותי בזכוכית מגדלת.
וכשאבא התארס, הוא סיפר לי שנעבור דירה וממילא גם בית ספר.. את בטח מבינה ששמחתי מאד.
כשהכרתי אותך. גיליתי שאפשר לדבר על נושאים כואבים. לבכות או לצחוק מבלי שישפטו אותי.
האמנתי שאת היחידה. והיה לי קשה כל כך כשסיפרת לחברותיך על היותי חורגת. חורגת ממסגרת המקובלות. נבהלתי. פחדתי שהכל יחזור אלי עכשיו. הרחמים. השיפוטיות.
כעסתי עליך. איך בהינף לשון גילית את הסוד השמור ביותר במדינה…
לא הסכמתי לקבל ממך הסבר, הבהרה. הייתי כאובה. מיואשת.
עד ששוחחתי עם אבא. הוא הסביר לי עד כמה קשים החיים עם סודות. ושאני בלבד אחראית ליחס הסובבים אלי. איך שארגיש עם עצמי- כך ירגישו אחרים כלפי.
אף הוסיף על כאבך. הסביר שלא התכוונת.
בתחילה לא ממש הסכמתי לשמוע ולקבל. אך לאט לאט חדרו הדיבורים לליבי.
הבנתי כי לא יתכן שתרצי כך לפגוע בי. ובפרט שאני יתומה..;)
סליחה שחשדתי בך. שלא סמכתי על הקשר שלנו. סלחי לי שכעסתי עליך.
ותלמדי אותי איך מרגישים שלמים עם עצמינו…
אוהבת, אחותך לעד!
עדינה.
-
בס”ד
כ”ד
התרגשות בחלל.
אמא יצאה מהבית עם אבא, וקרצה לנו הבנות.
הבטיחה הפתעה מתוקה.
מנסה להתרכז בחומר למבחן באלגברה. אך המספרים מתבלבלים במוחי. נוסחאות מרחפות בחלל מציירות לי לבבות…
עדינה עושה עצמה קוראת בספר. אך היטב אני מבחינה שעיניה נעוצות אי שם בחלל. חולמניות משהו.
הזמן לא זז..
שרי אצל חברה. לא מודעת להתרחשות..
אני סוגרת את הספר והמחברת. נאנחת. מחפשת להעסיק את ראשי במשהו.
המיטות פתוחות עדיין מהבוקר הלחוץ. אני מיישרת סדינים, סוגרת מיטות. מיישרת כריות. מקפלת שמיכות.
השעון מורה על אותה השעה…
מסתערת על המטבח. מגלה כלים רחוצים. מפה נקייה על שולחן. ועציץ חמוד במרכזו. מיואשת.
הכביסה לא קורצת לי בכלל. מעדיפה להשאיר אותה לאמא או לעדינה.
מה עוד יכול להעביר לי את הזמן??? אני חושבת. מגלה את עדינה לידי.
אולי נצא לקניות ביחד? היא שואלת. אני “קופצת” על הצעתה. תופסת בשתי ידיים. מכירת טובה. אמא כבר כמה פעמים ביקשה שאקנה לנו חצאיות תלבושת חדשות. הגיע הזמן והרגע.
לוקחות איתנו ארנק ונייד. משוחחות על הכל. ועל כלום.
הרחוב מלא באנשים. אני בוחנת אותם. כולם שמחים וממהרים. אישה עם ארשת רצינית חולפת על פני. מנסה לחשוב מדוע ועל מה. העולם כה ורוד. יפה וססגוני.. על מה תעצב?
החנות מקבלת את פנינו עמוסה. מפלסות דרך לחצאיות הקפלים. אין הרבה מה לבחור. צריך רק לחפש מידה ואורך מתאים.
מדפדפות בין החצאיות, מחפשות. מוכרת פנויה ניגשת אלינו. עוזרת ומכוונת. בידינו 2 חצאיות חדשות ומגוהצות למשעי. עדינה משלמת כשהנייד מצלצל. מספר מסוים מאד מקפיץ את ליבי. אני מסמנת לעדינה ויוצאת החוצה.
“מזל טוב. נולד לנו בן” הקול של אבא נרגש. קטוע. הקו מתנתק. עדינה מגיעה במרוצה.
“יש לנו אח! משותף!!!” אני צוהלת לקראתה. פניה מאירות וגומתה מעמיקה.
“למי נראה לך שהוא דומה?” היא שואלת. “אני מקווה שהוא דומה לך…” אני אומרת היא צוחקת. מאושרת.
“תראי איזה בגד מתוק!”, היא מצביעה על אוברול מיניאטורי כשאנחנו חולפות ליד חלון ראוה.
אנחנו לא מתאפקות. נכנסות. ממששות בגדים קטנים. מתרגשות. “נראה לך שהוא כזה קטנצ’יק?” היא שואלת. מצביעה על חליפת ברית יפהפייה. “אני לא זוכרת את הגיל הזה.. כששרי נולדה הייתי בת 6 בסך הכל…” אני עונה. מתפלאת מתפעלת מהגודל.
אנחנו בוחרות כמה בגדים קטנים וחמודים. בגווני התכול בייבי.
אני מוסיפה לערמה גם אחד חום. מוציאות את דמי הכיס שלנו, ומשלמות.
“נתקשר להודיע לשרי!” אני אומרת. כשהנייד מצלצל שוב. “אני רוצה לדבר איתכן” כך אבא.
הוא נשמע מתוח מעט. רציני.
“בעוד שעה בערך אבוא הביתה. תדאגו שגם שרי תהיה”. עכשיו הלב שלי מריץ את דפיקותיו. משמיע את עצמו באוזני בדציבלים גבוהים מידי.
-
בס”ד
כ”ה
אמא מרגישה טוב?
אני שואלת את עצמי. חוששת לשתף את עדינה בחששותיי.
מי יודע מה קרה? ואולי בסך הכל אבא רוצה לדבר איתנו על הושטת יד בבית? עכשיו, עד שאמא תתאושש?
יתכן והוא רוצה את עזרתנו לקראת ה”שולם זוכר” אה. ויהיה גם ברית!
איזה מרגש זה יהיה.. נלבש כולנו שבת ב”סתם” יום של חול..
נצעד לאולם עם עגלה חדשה. עגלה! מעניין איזו אמא תבחר לקנות… ובאיזה צבע. מקווה שזה יהיה משהו חלומי.. עם מלמלות ותחרה… איזו מדומיינת שאני.. אני צוחקת על עצמי. עדינה מצטרפת לצחוק.
“דמיינת את חדר החלומות של הנסיך?” היא שואלת. אני מהנהנת בחצי ראש.
הבניין שמח לקראתנו. פוער דלת רחבה ומחייכת. אנחנו מביטות בדלת. “צריך לקשט אותו!” אנחנו אומרות ביחד. צוחקות שוב. טפיפות רגליים ממהרות. עולות במדרגות. “מ-זל טוב!” קוראת שרי בהתרגשות. מוחצת אותי ולאחר מכן את עדינה.
חצי שעה לאחר מכן, בריסטול מאויר תלוי על דלת. בלונים בשלל צבעים מקשטים את הכניסה לבית.
“תכף אבא מגיע…” אני נזכרת פתאום. “הוא רוצה לדבר איתנו…” אני מוסיפה. הבטן שלי מתהפכת. אני חוששת. משהו בתוכי לא נותן לי מרגוע.
עדינה מביטה בי. בהלה בעיניה. שרי מניחה יד על ליבה “את חושבת שקרה משהו?” היא שואלת. לוחשת.
אני רואה אותה כוססת ציפורניים בעצבנות. רוצה להצטרף אליה..
דפיקה עדינה. דלת נפתחת. אבא בפתח. חיוך מתוח על פניו. קמטים במצחו. ברק נחוש בעיניו.
“בואנה בנות”. הוא מחייך אלינו. “מזל טוב על האח החדש שלכן!” הוא קורא. מפוגג את המתח.
מציע לנו להתיישב על הספה. מתיישב מולנו. “בחסדי ד’ נולד לנו תינוק מתוק מאד” הוא פותח. מחייך. שוב.
“ד’ כנראה מאד אוהב אותנו. מאמין בנו. יודע שאנחנו חזקים.” אני נדרכת. “הוא שלח לנו נשמה גבוהה מאד. נשמה של צדיק שבאה לתקן משהו בעולם הזה” אני רועדת. “הנשמה פחדה מאד שתחטא. ביקשה לרדת בצורה שונה מעט מהרגיל. בגוף מוגבל” הוא לוקח אויר. האויר שלי נגמר… “הנשמה בחרה להיוולד עם תסמונת דאון”. בום.
הרצפה רועדת. נס שאני יושבת… יד לופתת את ידי. שרי נצמדת אלי.
“תס-מונת ד-און?!—” הוגה עדינה באיטיות. בחרדה. אני מביטה באבא. מחכה למילותיו.
“ה.. א… בטח נעביר אותו למשפחת אומנה…” היא נושמת. לרווחה. מרוצה מהפתרון.
אני מתקוממת. “אנחנו נהיה משפחת הרווחה שלו!” אני קוראת. נסערת. “אנחנו לא מוותרים עליו!” אני מגינה על תינוק שעוד טרם הכרתי. מביטה באבא. עיני תחנונים. לא יודעת מאין הבטחון. מאין האמונה.
כן יודעת. הרי אבי ,מנוחתו עדן, הוריש לי את החוזקות האלו. את בטחונו בד’.
אבא מביט בי מעודד. ואחר מביט אל עדינה. “עדינה’לה. אנחנו נכנסים למסע לא פשוט. אבל לא צועדים לבד.” מרגישה איך אבא שלי מדבר מגרונו…
“ד’ איתנו. הוא בחר. אותנו. הוא מאמין. בנו. אנחנו הכי מתאימים לנשמה היקרה הזו. יש לנו את הכוחות. אנחנו מסוגלים” עיניה של עדינה מוצפות. הוא ממשיך “המסע לא יהיה קל. אני יודע. אבל בדיוק עבור זה ירדנו לעולם” הוא מתרומם מכסאו. מזדקף. “באנו לעמול. להתמודד ולגדול!” גבי מתיישר. ליבי מתחזק. נחישות בתוכי.
“הוא יהיה הנסיך שלנו!” אני קוראת באומץ.
-
בס”ד
כ”ו
“ויקרא שמו בישראל.. יצחק”
אמא נרגשת עוטפת אותי בחיבוק חם. עינינו דומות דומעות.
הברית מצומצמת ביום שישי קצר של חורף.
שרי לצידי, עיניה בורקות. מחפשת את עדינה. היא איננה.
נבהלת. יוצאת מבית הכנסת, פוגשת אותה במדרגות. לופתת היטב את המעקה.
פיה קמוץ ומצחה מכווץ.
מניחה יד על כתפה. היא מנערת אותי ממנה.
“אני לא נכנסת!” היא עונה על שאלה שכלל לא שאלתי.. הבעתה קשה.
אך אני יודעת שבפנים רכה היא כחמאה.
“יהיה לי עצוב בלעדיך” אני לוחשת. מביטה אל תוך עיניה.
“יופי. אז לשתינו יהיה עצוב. מעולה.”
“אי. את עוקצנית עכשיו, שמת לב?”
“לא שמתי לב. בכלל. ממש טוב שאת מעירה את תשומת ליבי” היא צינית.
“לא מתאים לך…”
“אז שלא יתאים. גם לא מתאים לי שנולד לי פתאום חצי אח תסמונת דאון.”
“איך את מדברת?!”
שרי מסמנת לנו מעם הדלת ליטול ידיים.
“את לא חייבת להקשיב” היא מסובבת גבה אלי. ואני יודעת שהיא מחביאה שם דמעות.
מרככת את קולי. “עדינה. אני רוצה אותך בפנים. בבקשה!!!”
מסתובבת אלי. “נו, טוב…” פוסעת לצידי בראש מורכן.
***
“תמי, תוכלי לעזור לי מעט עם יצחק? אני רוצה לנוח, אשמח שתשגיחי עליו”
אני קופצת מאושרת. “בטח! בשמחה!” לוקחת בין ידי אוצר קטן רפוי איברים. פחוס אף. ועיניים מלוכסנות מתוקות.
“אתה דבש!” אני אומרת לו. משכיבה אותו על מיטתי. מותחת את ידיו בעדינות. יוצרת אלכסונים.
אחר מצמידה נשיקה לאף קטן. ואז ללחי ולעוד אחת.
הוא רך כל כך. נעים לי להצמיד את לחיי ללחיו.
“עדינה, את רוצה אותו גם קצת?” היא מורידה את ילקוטה. מניחה אותו בדממה על הכיסא ויוצאת מהחדר.
“עדינה?” אני מנסה שוב.
“די!. אני לא מעוניינת להכיר אותו. תעזבי אותי כבר!!!”
או-אה. איזו צעקה מרשימה. אני מתכווצת.
בוחנת את יצחקי. מקווה שלא נעלב. מדמיינת אותו גדל. נפגע. דומעת בשבילו. מתפללת עבורו.
“אני. רוצה אותו” שרי. חמודה שכמותה. תופסת יד קטנה, מנסה לסגור אצבעות קטנות על אצבע. ללא הצלחה.
“תינוקות לא אמורים לסגור אגרוף על אצבע ששמים בכף ידם?” היא שואלת.
“זה חלק מרפיון השרירים שמאפיין ילדי דאון” אני מאלפת אותה בינה.
נהנית לחלוק את שסיפרה לי אמא.
Log in to reply.
