עלה קטן- שיתוף- סיפור בהמשכים

[מירי כ.]

<div>

בס”ד

כ”ז

יצחקי תינוק רגוע. ואם זאת אני בוחרת לצאת ולטייל איתו מעט בשמש שצצה לה היום בפתע.

בוחרת עבורו מאחד הבגדונים החמודים שקנינו עבורו. מלבישה בזהירות. אמא מבשלת במטבח. סומכת עלי.

כובע תכול עם פונפון גדול מולבש על ראשו. מדגיש מעט את הפנים השונות. אני מצטמררת לרגע. אך מיד מחזקת את עצמי. הוא שלנו. והוא מתוק!

מניחה אותו בעגלת הדונה החדשה. מכסה היטב, ולוקחת סוודר לעצמי.

“הי! לאן?!” שומר הסף מופיע פתאום ללא כל התרעה.

“אני לוקחת את יצחקי לטיול קצר. אמא מרשה לי!” אני מודיעה מגינה על עצמי.

“את לא לוקחת אותו לשום מקום!” לא כל כך עדינה… כל כך לא עדינה.. ידיה חוסמות את המעבר.

לא נותנת לי לעבור.

“אני לא מבינה” “אז אל תביני!!!” היא קוטעת אותי. “את לא תצאי איתו לרחוב כשחברות שלי עלולות לראות אותו. ולהבין שיש לי… חצי אח עם תסמונת דאון…”

הלביאה מתקפלת פתאום. הופכת לגור חתולים מסכן… היא בורחת לחדר בוכיה. סוגרת את הדלת אחריה בעדינות. אחרי הכל עדינה היא עדינה.

יורדת לשמש החורפית עם נקיפות עזות. לא יודעת אם פעלתי טוב. אמא אמרה שזה בסדר גמור. ושהיא תדבר שוב עם אבא. אך אני איני רגועה.

למה עדינה כל כך מתנכרת??? בולעת דמעה. ועוד אחת.

מדוע אינה אוהבת את יצחקי הקטן? למה הוא גורם לה לכזו סלידה?… עד שתרחיק אותו מעליה ואף תקרא לו “חצי אח”…

ד’. תעזור לי!

אני כל כך רוצה שעדינה תאהב ותתחבר ליצחקי.

מה אני יכולה לעשות עבור זה מלבד להתפלל אליך???

גוש עומד לי בלב. מעיק. כואב.

עולה לגרון ויורד חזרה.

רואה פתאום את עדינה יורדת במדרגות. מתקרבת לכיווני.

א… לא ממש.. לכיוון חברתה רחלי.

“תמי! מה נשמע?!” רחלי ראתה קודם אותי.

“את עושה בייביסיטר? למי? שכנה? יו! איזה תינוק דאוני מהמם!!! אני חייבת להחזיק אותו….”

אני מלכסנת עין לעדינה החיוורת. מרחמת עליה.

“אופס. תראי! הוא מחייך!!! אילו גומות יש לו! מתוקות כמו שיש לעדינה… הי, עדינה, את חייבת לראות. נכון דבש של ילד???”

רחלי לוקחת בעלות על יצחקי, מקרבת את העגלה אל עדינה. בעל כורחה…

עדינה מבולבלת. ממלמלת “הוא… הוא אח שלי…”

“יו! כמה כיף לכם! ככה? יש לך אח כזה מיוחד ואת לא מספרת?” תרעומת קלילה בקולה של רחלי.

“טוב. בטח רציתם אותו לעצמכם. הוא באמת יפיוף!”

עדינה מביטה ביצחקי. מוצאת לראשונה שיש בו גם יופי.

הוא מחייך אליה. דומה לה כל כך עם גומותיו העמוקות.

היא מהססת, ואז מרחיבה את פיה לחיוך.

</div>

לתגובות…

[מירי כ.]

בס”ד

כ”ח

מכשירים מצפצפים. אורות נדלקים. מספרים עולים ויורדים. קווים מלחיצים. טיפול נמרץ. אמא יושבת לצידי, תהילים בידיה. עיניה זולגות דמעות. וגם אצלי צצות כמה.

רופא נכנס לחדר. “שלום”. אמא גומרת פרק, נושקת לספר הקדוש ומניחה אותו בצד. “ובכן. כמו שכבר שוחחנו אתמול. אנחנו מרוצים מאד מהניתוח שעבר יצחק. נראה שהמסתמים בליבו תוקנו ומתפקדים היטב” הוא עוצר לרגע. נושם. “רק ש… יש עוד איזושהי דליפה קטנה שלא הצלחנו לתקן” למראה בהלתנו הוא מוסיף מיד “דליפה לא מאד משמעותית. מלכתחילה היה ספק אם נוכל לתקנו” אני מביטה על אמא. היא מחזירה לי מבט, ושואלת , “ומה זה אומר לגבינו?” בולעת רוק “כלומר ביום יום, יש משהו שנצטרך לדעת?” ידי מתכווצות לאגרופים. רק לא הכחלות או צורך בחמצן… “לדליפה אין כל כך משמעות יומיומית. מה שכן, תצטרכו להיות במעקב מידי כמה חודשים -לפי המצב, ואם יהיה צורך אז גם המשך טיפול תרופתי.” הרופא מיישר את משקפיו על גשר אפו. “ואם יש עוד שאלות, אנחנו כאן.” מהנהן בראשו. מחכה רגע, ויוצא מהחדר. הדלתות נסגרות מאחוריו.

אמא מוציאה פלאפון ומחייגת. כמה טוב שיש לה למי… צביטה קטנה בלב מגלה לי שזה אכפת לי. הייתי רוצה שתשתף דווקא אותי במחשבותיה. “כן, אבא. ברוך ד’. יצחקי נראה מעט טוב יותר ממה שראית אותו אתמול. הלילה עבר בסדר מלבד כמה צפצופים שהחרידו אותי. נראה שהאחיות לא התרגשו, נכנסו, היטיבו את תנוחתו ויצאו.” שתיקה. “כן. הרופא נכנס היום. הסביר לי על דליפה קטנה שנשארה” “לא. לא משהו משמעותי מידי. ברוך ד’!!! אבל קשה לי… כל כך רציתי שנסיים עם הסיפור הזה של התרופות…” התרופות… בחצי שנה האחרונה היה באמת לא קל בכלל… יצחקי קיבל 3 תרופות במקביל, ואסור היה לתרופה אחת להינתן עם השנייה. אמא אחזה ראש ודאגה שכל תרופה תינתן בזמנה, כמה פעמים ביום כפי שצריך היה. עכשיו אני עוד יותר מבינה כמה זה היה לה קשה…

“כן, אשמח מאד שתדבר גם אתה עם הרופאים. תבוא ישר אחרי העבודה? אולי תנוח קודם ותאכל משהו?, הרי בין כה וכה תשאר הרבה זמן אח”כ עד מחר לפני צהרים. מה בוער לך להגיע מיד?” “כנראה לקראת ערב. שמעתי אותם מדברים שכנראה ינסו להעיר אותו אז. אתה תספיק לנוח לפני.” “פה המנוחה לא משהו…” “טוב, אז נתראה”

“אמא. מעירים אותו היום?” הנהון “ו… יכאב לו?” חיוך קטן, חומל, מבין, אוהב. יד מחבקת. עוטפת. “תמי’לה, יש לך הרבה דאגות…” יד מחליקה על לחי. “יצחקי מקבל משככי כאבים. נקווה שלא יכאב לו. אבל אני שמחה שאת משתפת אותי בחששות שלך. זה חשוב מאד!” נעמדת. מביטה על יצחקי. צינורות מחוברים אליו. תרופות. משככי כאבים. עירוי נוזלים. ונקזים… בררר… כואב לי. פיזית. לראות אותו כך. צינור ההנשמה ממלא את פיו הקטן. בקושי ורואים ילד… יד מונחת על כתף. “לא פשוט לראות אותו כך. גם לי זה קשה… מקווה שלא טעיתי כשהרשיתי לך לבוא לבקר. את אמנם בחורה גדולה. אך עדיין ילדה. ילדה קטנה שלי.” אני מתקשחת. קצת כועסת. עד שאני מביטה על אמא ורואה את פניה. את אהבתה. ומבינה. או חושבת שמבינה…

הסיפור בדרך להסתיים…

לתגובות

[מירי כ.]

בס”ד

כ”ט

“את באה איתי היום ליצחקי? אני כל כך מתגעגעת אליו…” תיק מונח במקום משחרר כתף כואבת. שיעורי בית ומטלות ממתינות בתוכו. איני יכולה לאכזב את עדינה. עד שאבא מרשה לה סוף סוף לנסוע לבית החולים. לבקר. “האמת שאני מעט חוששת” היא ממשיכה במונולוג. “יצחקי נראה מפחיד? מקווה שלא כואב לו לקטנצ’יק…” מצחה מתקמט וידה מפריחה נשיקה באוויר. ליבי מתרחב. נותנת למשימות להמתין ולחכות.

עולות לאוטובוס, משלמות, נוסעות. עדינה מתעסקת עם השקית שבידה, מוציאה דובי חמוד. “קניתי לו” היא לוחשת. מתביישת. “מקווה שישמח…” בנין בית החולים מתקרב. ברעד אני נזכרת בכל הצינורות. שמחה שהם כבר אינם. בנין ילדים. קירות צבעוניים מקדמים את פנינו. יד לוחצת את ידי בפחד. בחשש. אני לוחצת חזרה. מנסה להעביר בטחון. שלווה. המעלית מקדמת אותנו בפה פעור. נותנת מרחב וכניסה. רצפת המעלית מביטה בנו. מבינה. בפתח קומה נתפס שרוולי בחוזקה. עיניים מפוחדות מביטות בי. מבקשות נחמה. “אין לך מה לדאוג” אני אומרת. “אמא סיפרה לי שהוא נראה כמעט רגיל. ומכשירים כבר לא מצפצפים סביבו. בואי. אין לך מה לדאוג כל כך!” פנים חיוורות מתקדמות אחרי לאט. נגררת. משקשקת. רוצה להרגיעה ולא יודעת איך. “פה החדר שלו” מצביעה לכוון הדלת. מתקדמת. לא מביטה לאחור. המיטה ריקה. החדר מרוקן. אין חבילות. אין אדם. אולי צדקה עדינה בחשש הנורא. שמא קרה משהו נורא?!

אני רצה לאחיות. רועדת כולי. רוצה לשאול אך לא מעיזה. עדינה מביטה בי מבולבלת. נראה שתכף היא מתעלפת… ” אחיות. א.. איפה יצחקי.. אח שלי היה פה בחדר…”

“תירגעי מאמל’ה,” יד רחבה וחמימה מלטפת את גבי. “יצחק פשוט השתחרר!” הקלה מלאה בעיגולים שחורים. כוס מים מושטת לי. ואני מוצאת עצמי יושבת. מברכת ברעד ולוגמת. הנשימות מתחילות לשוב אל סדרן. “מה? איך?” אחות מביטה בי. “לא בריא ככה להתרגש. בסך הכל זה קרה בפתאומיות. וההורים רצו לעשות לכן הפתעה!” יד מושיטה לי פלאפון, “תתקשרי. תראי שאני צודקת!”

אמא עונה לשיחה. “הרגע הגענו הביתה. מה? נסעתם לבית החולים? אה, נכון… סיכמנו… השחרור הגיע בפתאומיות. שאני קצת מבולבלת…” מודה לאחיות. מסמנת לעדינה לשוב על עקבותינו. שתינו נושמות לרווחה. דרך חזור עוברת עלינו חסרת סבלנות. מלאה במחשבות.

הבית נראה חגיגי פתאום. אחר, שמח, חי!

“יצחקי שלי!!!” עדינה נגשת אליו. בודקת אותו. מרימה ומחבקת. “כל כך התגעגעתי אליך!” דמעה יורדת. לא אחת. גם לא שתיים. כמה טוב שהמשפחה שוב מאוחדת.

לתגובות

[מירי כ.]

ומשהו לסיום…

“אז מה? הסיפור הסתיים?” אנחנו צועדות יחד מובילות עגלת דונה עם נסיך מלוכסן עיניים. הרחוב מלא בבנות סמינר המטיילות להנאתן. תכף יגיע אבא ונחזור לשמוע קידוש.

“אולי אפשר לבקש המשך?” שרי, עם צמה סינית שעדינה קלעה לה במומחיות. “אני חושבת שזה לא יהיה מעניין יותר. מה נכתוב? והם חיו בנעימים ובאושר עד סוף כל הימים?”

“תמיד יש קונפליקטים וסיפורים מעניינים שקורים” שרי מתעקשת. אני לא רואה טעם בדיון, אז אני בוחרת בזכות השתיקה.

“נספר על שן ראשונה של יצחקי, על התהפכות, על פיזיותרפיה מתישה ועל ביקורות בבית החולים?” עדינה עושה עבורי מצוין את העבודה.

“אז, מה? ככה נשתכח לאט לאט מראשי האנשים? נחזור לתהום הנשייה? לא! אני לא מסכימה!!!”

“יש לך איזשהו רעיון שזה לא יקרה?” אני שואלת בסקרנות. שרי מנענעת ראש לשלילה.

אולי לכם, הקוראים, יש רעיון או עצה? או סתם מילה לסופרת?

(אין כזה דבר “סתם מילה”)

[malka lichtnshteyn]

זה נראה סוף יפה כל כך ונעים

כתיבה זורמת – היה מרתק

תמשיכי להצליח