על העברת ערכים בכתיבה, או: דברי זיכרון למאיר ברעם
על העברת ערכים בכתיבה, או: דברי זיכרון למאיר ברעם
אצלנו בבית, עיתונים משמשים בדרך כלל כחומרי גזירה לטף, ל"ע (אחרי צנזור גניזה). אבל היום נתקלתי בידיעה קטנה בסוף העיתון, על פטירתו של הרב שלום מאיר וולך זצ"ל. או כפי שאני הכרתי – הסופר מאיר ברעם.
קראתי המון ספרים בילדותי, אבל בספרי מאיר ברעם היה משהו שגרם לי לחזור ולקרוא אותם גם כשהתבגרתי.
מכל מה שאפשר לומר עליהם – הכתיבה השנונה והסוחפת, הידע ההיסטורי המדהים, הציוריות היפהפיה – מה שעלה לי כשנודע לי על פטירתו זו יראת השמיים הבוערת, שזולגת לקורא דרך המילים.
כשאני כותבת עכשיו, הספרים אינם בהישג ידי. קראתי אותם כילדה ונערה בבית הוריי. אבל עד היום אני יכולה להיזכר בחדות בתחושות שהספרים העבירו לי.
צער החורבן והכמיהה לבית המקדש, ב"עיר מלוכה". חרדת הקודש מול רבן גמליאל ורבי יוחנן בן זכאי, גדולי הדור. הפערים התהומיים בין אנשי ירושלים. מסירות הנפש של בחורי ישראל, והתשוקה לירושלים של אנשי חדיב.
"הפרנס מקולוניה". עד היום, השם "רבנו גרשום מאור הגולה" מעביר בי צמרמורת מסויימת. ההתרגשות שהסופר מצליח להעביר, בתיאור של בחור שזכה ללמוד ממנו – אחרי אלף שנה! זה רגש שהסופר חי אותו בעצמו. אחרת, הוא לא היה מצליח להעביר אותו הלאה.
מסירות נפש להעברת התורה, "השליחות הגורלית". לא בכל תיאור של שריפת התלמוד אפשר לחוש את עוצמת הטרגדיה. אחרי כל כך הרבה תקופות של אובדן בנפש שחווה עם ישראל – התיאורים האלה נשמעים יבשים מדי, לפעמים. לא כאן. הדרך שבה הקורא, יחד עם הגיבור, חרד לגורלם של ארגזי הספרים – מדהימה. התיאור של בני הישיבה, שנלחמים בגופם להגן על הספרים, וזאת לאחר שבמשך חודשים הכינו את עצמם לאפשרות הזו – משנה משהו בצורה שבה מסתכלים אחר כך על כרכי הש"ס שעל המדף.
לא קראתי את כל הספרים, לצערי, אבל אלו שכן – נתנו לי מה שלא הרבה סופרים הצליחו לתת.
תהא נשמתו צרורה בצרור החיים.
Log in to reply.
