על העברת ערכים בכתיבה, או: דברי זיכרון למאיר ברעם

[ר. טייך]

מצטרפת לכל מילה
רק הציורות היפיפיה הייתה בכתיבה
הציורים היו מפחידים בחלקם
עד היום אני נזכרת בהם ועולה בי צמרמורת

[שרה לרנר]

אכן, התכוונתי לציוריות בכתיבה…

רק עכשיו כשהזכרת את זה נזכרתי גם בציורים…

[גילי ברנע]

שרה תודה.

אכן, הספרים של מאיר ברעם החדירו כל כך הרבה בכל כל מעט מילים.

אלו ספרים שמלווים אותי במהלך השנה עד היום. חנוכה, תשעה באב, הפרנס מקולוניה שמתאים לכל עת.

מסכימה עם כל מה שכתבת לעיל.

[תמר זיו]

מצטרפת לדברייך, שרה. אני חושבת שכן קראתי את כל הספרים שלו, ומזדהה עם כל
מילה ומילה שלך.
צר לי מאוד לשמוע שהוא נפטר.
הספרים שלו הם אבן שואבת ליראת שמים, מתח ברמה הנכונה והמון המון ידע יהודי
היסטורי אמיתי. אמיתי לא מבחינת התחקיר, מבחינת ה"יהודי" שבו, היראת שמים
הספוגה, בבחינת טופח על מנת להטפיח.
בשנים האחרונות יצאו ספרים שלו – אולי לא כולם – במהדורה מחודשת, מנוקדת
ומאירת עיניים. בפרט הסיפור על עלילת הדם, שרלוונטי לפסח. איני זוכרת את שם
הספר, אולי "עלילה בעיירה" או משהו כזה.
שיעמדו לו הזכויות, תנצב"ה.
והערת אגב שאולי אינה אגבית: "מאיר ברעם" היה בשבילי דמות ייחודית של מחנך. לא
סופר, מחנך. הוא היה עלום-שם, דמות מסתורית מאחורי כרכים ומילים.
כשנודע לי מיהו, זה היה רק תוספת.

[חיה אלטמן]

וואו לא ידעתי שזה הוא…

מצטרפת לכל מה שנאמר כאן. גם אצלנו בבית לספרי מאיר ברעם תמיד היה מקום של כבוד, קראתי את רובם (אם כי מה שאני בעיקר זוכרת זה את הסדרה של שעון הקסמים, 3 ספרים עם אותו הגיבור שאיני זוכרת את שמו.)

מה שאני זוכרת מהם בעיקר זה את החוויה העוצמתית של להכנס לתוך הספר ולחוות אותו כאילו אני שם. בחדר של הרבה משעון הקסמים, בפונדק הדוב הנוקם, בארוחת ערב בלילה מושלג, בכיתה עם רבה מאניש… לא יודעת אם אפשר לקרוא להם ספרי מתח, אבל המתח שהרגשתי ברגע השיא היה כל כך מענג וחזק, שממש קפצתי מכל רחש, בלי גוזמא. מתח מסוג אחר, לא היריות והמרדפים של המותחנים הקלאסיים. משהו אחר.

אבל מעבר לעלילות הצבעוניות והתיאורים היחודיים, כמובן היראת שמים שעברה ממנו, המסרים, האינטלגנציה היהודית- אין ספק שנתנו לי הרבה.

חתיכת נוסטלגיה.

[נעמי – מלטשת מילים]

אני הערצתי את היכולת שלו להעביר כל מסר: עלילה, משל, סיפור צדיקים או ווארט – באותה רמת עניין.

ספרי העלילה שלו מלאים בווארטים ובמשלים שלא מאבדים את הקורא לשנייה אלא עוצרים את הנשימה.

וספרי הביוגרפיה שהוא ערך, כמו ספרי הקודש (שערי ארמון, והגדת) מרתקים לא פחות.

כששמעתי על פטירתו הרגשתי גם צער פשוט על אדם שאין לו תחליף…

מבעלי שמעתי שהוא דיבר לא פחות יפה מהכתיבה שלו. אותו מתק היה לו גם בשפתיים.

[ברכי שפירא]

עצוב לשמוע.

יהי זכרו ברוך

את עיר מלוכה קראתי כילדה קטנה ממש,

ועד היום התיאורים הקשים ועם זאת המרוממים והנעלים עומדים מול עיני.

האוצר הספרדי, הפרנס מקולוניה, הספר על תקופת היוונים-

ספרים שהחדירו יראת שמים אמיתית.

[שושי]

שכחתם את מבצע אלול…

הוא מעביר שם את החיים בעיירה שאפשר ממש להרגיש

שאנחנו שם,

ספר ציורי פיקנטי וסוחף מומלץ למי שעדיין לא הספיקה לקרוא

[שרה לרנר]

זכרתי שהיה עוד אחד שקראתי, ולא זכרתי איך קראו לו… עכשיו הזכרת לי.

[גילי]

לא ידעתי שהוא נפטר!! עצוב כל כך לשמוע. גדלו אותי על הספרים האלו והם מגדלים אותי, במובן מסויים, גם היום. איך היו נראים ימי בין המיצרים שלי ללא עיר מלוכה? חנוכה ללא אבן המזבח? פסח ללא האוצר הספרדי? אלול ללא מבצע אלול? ועוד…
כשאני רוצה קצת פשטות וחמימות יהודית, אלו הספרים הראשונים לפתוח. עוד לפני כל הערכים והמסרים והעובדות ההיסטוריות.

רק עכשיו, בערב פסח, סידרתי את ארון הספרים שלי ומקמתי את ספרי הסדרה במקום מכובד ונגיש…

הציוריות, התיאורים, המקורות (!!!), הרגשות, האותנטיות…
משפטים שאני יודעת בעל פה ממש…

יהי זכרו ברוך.