עם ישראל חי / אסתי קעניג
-
עם ישראל חי / אסתי קעניג
כמה אירוני לכנות את יום העצמאות בשמו, בשעה שהילדים בבית.
אין מסגרות לימוד, כולם בבית דורשים אוכל, תעסוקה, תשומת לב…
מתזזת, מנסה לספק רצונות, למלא משאלות, להנעים שעות.
רוצה כל כך לפרוש למנוחת צהריים, לשבת לאכול ארוחה בנחת, בלי רעשי רקע…
עצמאות אמרתם? לא היתה לי אחת כזו היום.
בפארקים מנפנפים אדומי פנים מול סטייקים צלויים, חוגגים את עצמאות המדינה שהלכה לה לפתע פתאום.
בחוצות, סועדים אנשים ארוחות ארצישראליות קלאסיות, מנסים לייחצן גאווה לאומית שאבדה, שמושפלת עד עפר.
על מרפסות מתנוססים בגאון דגלי כחול לבן, מקווים לימים טובים יותר.
ואני כאן שמוטה על ספה, עייפה ומותשת. מנסה להזכיר לעצמי כי עבד השם הוא לעולם חופשי, וכי הבחירה שלי בכל רגע נתון בעשייה חיובית היא התגלמות העצמאות, תמצית רצוני ורצונו יתברך, לגדל לו עוד עבדים נאמנים, מתוקים ועצמאים.
וגם אני, בשקט, מניפה דגל.
כחול אין בו, רק לבן בוהק, טהור ונכנע, לרצונו יתברך.
תגידו, איפה יש עוד עם כזה?
Log in to reply.