ערפל | | סיפור קצר בהמשכים

[פסי פישר]

אשמח מאד לביקורת, הערות והארות.

הערה-

הסיפור נכתב לצורך אישי. לכן, לא מצאתי לנכון להשקיע הרבה במחקר קודם.

ככה שאין צורך להעיר על מונחים רפואיים לא מדוייקים וכיוצ”ב.

כל הערה אחרת תתקבל בברכה.

[ת. עקבי]

יפה מאוד. מתואר טוב ואמין.

כמה דברים:

עדכן הפרופסור בקול משעמם

רצוי במקרה כזה לספר לנו את השעמום, לא עליו. לדוגמא: עדכן הפרופסור בקול מונוטוני, בקול יבש…

אחרי אמא הגיע אבא.

פאות תחובות מאחורי אזניים, זקן מלבין. עיניים כהות. חודרות.

הרגשתי גם אותו.

פה חושבת שהאבא היה מוקדם מדי. במיוחד כשההבנה צנחה אליה אחר כך (לפי ההרגשתי גם אותו). אם היא לא ידעה שזה אבא שלה, אז צריך לכתוב משהו בערך כך:

אחרי אמא הגיע מישהו נוסף.

פאות תחובות מאחורי אזניים, זקן מלבין. עיניים כהות. חודרות.

הרגשתי גם אותו. אמרו לי שזה אבא.

ככה את מכניסה אותנו גם לבלבול שלה. ולא מסבירה לנו לפני שהיא בעצמה מבינה את הסיטואציה.

לגבי האנטרים – רצוי לצמצם את הפסקאות, הקפצה ללא סיבה קוטעת את הקריאה (לפחות לי)

[שמחה מן]

כתוב טוב. אפילו טוב מאוד הכנסת יפה לאווירה. אפשר לשייף. דימויים כמו המחט ששואבת יותר מתאים שתכניס מאשר תשאב. משהו שם לא מעובד מספיק. למרות שהקטע הפחות מקצועי כן משפיע על האמינות. תצליחי מאוד.

[ת]

בלי להיכנס לדון בכל ההערות שנכתבו או שייכתבו-

מדובר בעיני באחד הקטעים הטובים שהועלו פה.

אבל אם אפשר להשביח – למה לא?!

קחי את זה בגישה הזאת…

[שרה לרנר]

יפהפה.

כתיבה מעולה, אינטליגנטית, מציירת בחדות את הסיטואציה.

יש לזה המשך? ההרגשה שלי כשקראתי הייתה שמוצג בפניי מקטע מתוך סיפור, לא סיפור שלם.

מסכימה עם ההערות הנקודתיות של @t.akabi , וגם עם האמירה של @KtivaTamar . הקטע הזה הוא מאלו שמשביחים את הפורום.

[ת]

כמדומני שהיא כתבה- סיפור קצר בהמשכים,

כך שיש למה לחכות

[שרה לרנר]

פדיחה… רק עכשיו קראתי את הכותרת.

תמיד תקראו קודם כל את הכותרת. אחרת תחשבו שאתן נשמעות נורא אינטליגנטיות וחכמות, ובסוף יהיו לכן פדיחות. תקראו תמיד דבר ראשון את הכותרת. תזכרו שהזהרתי.

[ת]

מוכר לי ממש…

גם אני סובלת מדילוג על כותרות (ומילים לועזיות לא מוכרות. ושמות מהעת העתיקה שלא מנוקדים. אה, וגם תאריכים…), כך שהפעם זה ממש מקרה חריג בשבילי😉

[ת. עקבי]

טעות בדיון…

[ת. עקבי]

.

[פסי פישר]

תודה על כל הערה, הארה ומילה טובה:)

אמנם פה אי אפשר לערוך, אבל אני לוקחת כל הערה לתשומת ליבי,

ואם היא מרגישה לי נכונה- אני גם משנה אצלי בקובץ.

אז תודה, אני משתפצת בזכותכן..

[ס. מגנזי]

מחכות להמשך…

[פסי פישר]

להעלות פה או בשרשור נפרד?

[ת. עקבי]

פה, בשרשור נפרד. העיקר תעלי!

בהומור, כמובן. חושבת שעדיף פה, ואם זה סיפור מאוד ארוך – לפתוח דיון תגובות בנפרד. (ואם ארוך מאוד – חושבת שצריך לעדכן את תמי בעלילה)

מחכה.

[פסי פישר]

ב.

“ייתכן שהזיכרון ישוב אלייך בבת אחת, וייתכן שתזכרי בהדרגתיות”. דוקטור מירב מעוז ישבה למולי, דרדרה מונולוג בקצב אוטוסטרדה. על הקיר מאחוריה תלו יצירות מודרניות מכוערות להחריד. לא היתה לי ברירה אלא להביט בדוקטור. היא, לפחות, לא היתה מכוערת כל כך.

“במהלך ההיסטוריה נרשמו מקרים כאלה, וכאלה. אמנזיה היא מחלה בעלת חוקים משתנים—”

כשהוא נכנס אל החדר כל הגוף שלי נדרך. הרגשתי אותו חזק, חזק מאד. הכרתי אותו.

הוא שף סנטר קוצני במבוכה.

“מצחיק אותי להציג את עצמי”, אמר, “תמיד הרגשתי שאת מכירה אותי טוב מידיי”.

כווצתי גבות. הוא צחקק. העביר יד בבלורית בהירה, מסודרת.

“נעים מאד, ארי”. קד בתאטרליות. “התאום המסכן שלך”.

“—את איתי, מרים?” עכשיו היה תורה של מעוז לכווץ גבות. הנהנתי. היא פצחה בהסבר משמים על אמנזיה רטרוגרדית, אמנזיה דיסוציאטיבית וההבדלים ביניהם. “פעמים שהפגיעה הפיזית מהווה רק טריגר, והנפש קופצת על ההזדמנות להעלים זיכרונות שקשה לה לשאת—“

רציתי לשאול את ארי למה הוא מסכן, מה כל כך גרוע בלהיות תאום שלי.

הוא התיישב על הכסא הבודד, שולח רגליים ארוכות קדימה.

“כולם אומרים: כמה נורא, הבחורה איבדה את הזיכרון. היא לא זוכרת איך נראית המשפחה שלה! האחים! התאום היקר!”

הוא אנפף בקולו. גיחכתי בלי קול. רגלו הימנית טיפסה על זו השמאלית, עיניו נתלו בשקית האינפוזיה.

“אני אומר, הכי הגיוני לשכוח אנשים שלא פגשת שנים. גם אני הייתי שוכח”.

אה??

הגיחוך קפא לי על השפתיים.

אלף תהיות שעטו לי בראש. נתקלו במסך ברזל. נערמו על הקרקעית, ערימות ערימות.

ולא יכולתי לשאול.

“אני תוהה אם באמת לקית באמנזיה, או שזה ניסיון להרשים בכישורי המשחק שלך”. המילים ניתזו מפיו, מתערבלות באד דק. לועג. “אחרי הכל, משחק זה המקצוע שלך”.

משחק?

אני זוכרת בבירור שאני מתכנתת. בעצם, כמעט בבירור.

אבל משחק? אני?

אוף. האילמות הזאת.

דוקטור מעוז אמרה שלא נצפתה פגיעה מוחית באזור ברוקה, זה שאחראי על הדיבור. בדיקות הMRI הראו זאת בבירור.

זאת ככל הנראה תוצאה של הטראומה. מהתאונה.

די לך, טראומונת. לכי מפה.

יש לי מיליון מאתיים שאלות, והמבט המעורבב הזה בעיניים של ארי צורח לי: ‘תשאלי כבר!’

ארי היה האחרון במצעד האחים והאחיות שלי. הם הגיעו כולם ממש בימים הראשונים. נכנסו, התיישבו, כחכחו במבוכה. הציגו את עצמם.

את חלקם הרגשתי יותר, את חלקם פחות.

לארי לקח שבוע להגיע. וכשזה קרה- הרגשתי שאני מכירה אותו, מקרוב.

הוא דמה לי. מאד.

רק שבעיניים שלו השתוללה סערה, ובשלי- ערפל.

~

“איזה טעם מוזר יש לי”.

ישבתי על המיטה. לצידי בערימה; חצאית בהירה, גרבי רגל באריזה חדשה ונעלי סירה בצבע מנטה.

אמא ישבה על הכסא הכחול, הביטה באצבעותיי שהתעסקו בכפתור האחרון.

אתמול ביקשתי ממנה שתביא לי משהו ללבוש. נמאסה עליי סופית פיג’מת בית החולים. למי שעיצב אותה יש טעם מחריד.

האמת, גם הטעם שלי מוזר. מי קונה נעליים בצבע מנטה?

אמא התעלמה מהמשפט שהשמעתי לחלל, הציעה: “רוצה לשתות משהו?”

“כן”. סופסוף הכפתור נכנע לי. יישרתי קלות את הצווארון הגברי. “מים, תודה”.

היא הושיטה לי כוס. היה לה מבט מצפה בעיניים.

בירכתי שהכל. שתיתי. סופסוף יכולה לברך.

כמעט שבועיים שתקתי שהכל, דממתי בורא נפשות.

לפני יומיים חזרתי לדבר.

היתה שעת לילה מאוחרת. ארי היה איתי. לא ידעתי אם אשתו התרגזה על משמרת הלילה שניכס לעצמו או שלא היה לה אכפת. לא שאלתי.

היה לו לעונג לומר דברים מעצבנים כשאני ככה, חסרת יכולת תגובה. מנוטרלת.

“את באמת באמת לא זוכרת כלום?” הוא שיחרר אל החלל ענן לבנבן בניחוח אגס קפוא. רציתי להזהיר אותו שהאחות תראה לו את הכוון. הביתה.

“איך יכול להיות? קראתי שזיכרונות ילדות רחוקים לא נעלמים כל כך מהר”. הצמיד מתכת אל שפתיים, שאף עמוקות. “את לא זוכרת שהחבאתי לך חילזון במגירה?”

זכרתי.

זיכרונות ישנים, עמומים, החלו להגיח אל מוחי לביקורי נימוסין. זכרתי את החילזון. את הצרחה שהפקתי, את העונש שקיבל.

חייכתי. “אני זוכרת”.

זה לא היה הקול שלי, זה היה קרקור נואש. ובכל זאת, פי נפער בתדהמה.

ידו קפאה באוויר, לופתת מכשיר מעלה אדי ניקוטין.

“אה?”

בהיתי בו.

“אז את כן יכולה לדבר? זה היה חלק מהמחזה?”

“אני..” לחשתי בהיסטריה, “זה לא.. זה אמיתי, תקרא לאמא, מהר”.

ככה חזרתי לדבר.

אמרתי לעצמי- ככה יחזור גם זיכרון.

מבט סערה בעיניים של תאום הזהירו- לא בטוח שכדאי לך.

[שרה לרנר]

יש לי רק משהו אחד לומר: תעלי את ההמשך.

(אוקיי, ביקשו לפרט במחמאות. סיכמתי עם עצמי שאני רק מרפרפת, ופתאום מצאתי את עצמי בסוף הקטע. לא יכולתי להפסיק באמצע. סיימתי בתחושה של “אבל אני חייבת לדעת מה היה שם!”, וזה כמעט לא קורה לי כשאני קוראת.)

[מרים כהן]

מסכימה ממש עם כל מילה!

הקטע כתוב טוב וזורם

ממש מושך להמשיך לקרוא

מחכה ממש ממש להמשך

[ת. עקבי]

לא זכור לי שסיכמו לפרט במחמאות. אבל בגלל ששרה לרנר פירטה כל כך יפה, אני חוסכת לי העתק הדבק. סוג של חוויתי את אותו הדבר.

לגבי ההתלבשות – יודעת שאמרת שאת לא נכנסת לעניינים רפואיים לעומק (הייתה בקומה, אחרי תאונה, מן הסתם צריכה מלא פיזיותרפיה), אבל חושבת שכן ראוי לציין לכל הפחות שכאב לה להתלבש.

[שרה לרנר]

בשרשור החמוד שלך על נחום הפיל דיברו על זה…

זה לא היה ממש סיכום, יותר התעוררות לעניין.

[ת. עקבי]

חח אני יודעת שדיברו. עדין לא יצא סיכום 😉

[פסי פישר]

צודקת,

זה לגמרי מצריך התייחסות לכאבים.

תודה

[ה]

לא רק הכאבים, אלא גם יכולת תזוזה, מצב הגופני וכו..

[sarabar]

תיאור משובח, חי וסוחף, ממש אפשר “למשש”!

כמו שציינו, זה מסקרן ודרוש המשך 🙂

לטעמי יש מקום לרכך קצת את “מכת הפתיחה” של הסיפור.
התיאור כ”כ דינמי, והוא מכניס לחווית קריאה קצת תזזיתית, שלא מכינה אותנו לעומק שמתגלה כאן.
אולי כדאי להוסיף פתיח, אפילו קצרצר של משפט- שניים שיתנו לנו קצת שקט ועומק לפני הסערה.
מקווה שהובנתי, בהצלחה!

[פסי פישר]

לא כל כך הבנתי..

אשמח להסבר

[sarabar]

אני אתאר לך את החוויה בתור קוראת כדי להסביר את הנקודה:
הסיפור מתחיל בתיאור עם קצב מהיר, גם התחושות מתוארות במילים קצובות. אני נכנסת לאווירה ומרגישה שיש כאן שיא מסויים- דרמה של הבחורה שמתעוררת מקומה.
ואז נכנסות הדמויות של האבא והתאום לתוך התיאור הצפוף, ולוקח לי רגע אחד מידי להבין שיש כאן הרבה משקל ליחסים במשפחה, ודי פספסתי את הרמזים ששתלת.

אני אוהבת ממש את התיאור כמו שהוא- כי הוא זורם ואמין,
לכן אני מציעה רק להוסיף פתיח קצר בסגנון יותר איטי ורגוע, למשל פרולוג שמדבר על היחסים בין התאומים.
הוא לא צריך לגלות או להסביר, רק לתת תחושה שיש רובד נוסף ורגיש יותר בתיאור שהולך להגיע.

[ת. עקבי]

לגבי ההארה שלך – רואה אותה כנכונה, אך חושבת שצריך להדגיש:

הגיבורה לא זוכרת דבר, ולכן, כדי להכניס את הקוראים לתהליך באופן נכון – חשוב לתת להם להרגיש גם את חוסר הידיעה של הדמות ולחוות איתם את תהליך החקירה והגילוי ביחד.

כן הייתי מוסיפה מעט לפני. היה מהיר מדי הצעקה שבעת פתיחת העיניים.

הרי העיניים שלה לא נפתחו פתאום אל העולם, קודם היא קלטה, אולי, רעשים מונוטוניים של מכשירים, גלגלי מיטה שורקים במסדרונות, מלמול חרישי של תהילים, יד מלטפת על שלה…. יש הרבה אפשרויות. רק אחריהן היא פתחה עיניים תוהות אל העולם, ואז נשמעה הצעקה שהריצה אליה את הרופאים וכו’.

זו דעתי, חושבת שהיא תכניס אותנו בצורה מעט יותר נינוחה אל הסיטואציה ותאפשר לנו לקלוט אותה טוב יותר.

[sarabar]

מסכימה,

הפיתרון שאת מציעה נשמע מדוייק יותר

[פסי פישר]

ג.

היא ישבה מולי. פאה חומה, משקפיים. ילד קטן נצמד לה לברכיים. בעגלה אפורה שכב תינוק קטן.

“אני יודעת שאת לא זוכרת אותי”, שפתיה נעו לאט, זהירות. “אמא שלך הזהירה אותי מראש”.

חייכתי אליה. “מוזמנת לתזכר”.

היא התחייכה, ליטפה מצח קטן. ילד, שלה.

“ציבי. היינו חברות פעם”.

“אהה”. המהמתי, “חברות מאיפה?”

“מהסמינר”. אצבעותיה תופפו על ידית הכסא. “למדנו באותו מסלול, היינו ימים שלמים ביחד”.

מבטה הצטעף בנוסטלגיה, נזכר בימים עברו. פריבילגיה שלא זכיתי לה.

“אהה”. המהמתי שוב. שקט מציק נפל על החדר. הצעתי כיבוד, הזאטוט בחר בקליק-אין כחול.

משהו חלף במוחי, חמקמק. קצה חוט התנדנד למולי. תפסתי. “באיזה מסלול?”

גבותיה התקשתו. נפלו חזרה.

“תכנות”.

אהה. ארי?…

דיברנו קצת עליה; איפה היא עובדת, איפה היא גרה, למי היא נשואה.

דיברנו קצת עליי; על האמנזיה, על הרגל המרוסקת, על התאונה.

“זאת היתה תאונה איומה”, היא אמרה בקול רועד. הסבה מבט. “אחותי היתה שם. ראתה איך הוא העיף אותך באוויר, ראתה אותך מוטחת אל הכביש. זהו. כשהאנשים התחילו לצרוח היא נמלטה הביתה”.

שתקתי. אחר כך הצעתי כוס מים.

“היינו חברות טובות?”

היא הרימה אליי עיניים. שלוש שניות חלפו עד שהנהנה.

“מאד”.

פקקתי אצבע. אמה. קמיצה. “מסכימה להמשיך להיות?”

היא חייכה. “ברור. בשביל זה אני פה”. שתקה שניונת, “התגעגעתי”.

היה משהו מוזר בעיניים שלה, שמלאו דמעות פתאום. בגעגועים. תשעה ימים הייתי בלי הכרה, מונשמת ומורדמת. תשעה ימים הם לא זמן קצר מידיי בשביל להתגעגע?

מילים של ארי הזדמזמו לי בראש. לא ראית, שנים. נאנחתי.

תכולת העגלה פלטה יבבה. היא העיפה מבט בשעון, עדכנה שהיא חייבת לחזור, שאלה: “אפשר לחבק אותך?”

עניתי: “ברור. רק בעדינות. יש לי איזה מאה שברים”.

היא חיבקה. לחשתי- “תודה שבאת, ציבי”.

היא הרפתה. מחתה עיניים.

נשכתי שפה. “וסליחה שהכאבתי לך”.

~

למדתי תכנות. עבדתי במשחק. או שאולי ארי שיקר?

אספתי את הנתונים אחד לאחד. אולי אקנה משקפיים כהים, מקטרת. מקטורן. אצא למסע בילוש אחר עצמי.

אצבעותיי השתעשעו בפלאפון החדש שלי. נכנסו לרשימת אנשי הקשר. היו שם: אבא, אמא, ארבעה אחים, שלוש אחיות, שתי גיסות, שלוש חברות.

אבא אמר שהפלאפון שלי היה איתי בזמן התאונה. הוטח אל אספלט שחור, לא שרד. יהיה זכרו.

לא היה לי אכפת על המכשיר. רציתי את אנשי הקשר. שמות, אנשים. היה לי מספר שלהם. היה לי שיח. וקשר.

הבוס שלי. אולי אני צריכה לדבר איתו? איתה? להסביר מה קורה, מה הצפי. אין צפי.

ארי אמר שמשחק זה המקצוע שלי. יום אחד הוא הוסיף: “את באמת חיה בסרט”, קולו לגלג.

כמה מפיקות חרדיות יש?

הרמתי טלפון לאלישבע; אחות. ארבע שנים מעליי. רכזת חברתית בתיכון בפריפריה.

“יכולה לעשות לי טובה?”

היה רעש של ערב ברקע. ילדים. מקלחות. חביתות, אולי.

“יכולה לנסות”. היא שילחה ילד אחד למיטה. אמרתי לך לפני עשר דקות עוד חמש. קדימה.

“אני צריכה טלפונים של כל המפיקות החרדיות שיש”.

היא שתקה לרגע. שאלה בקול מוזר: “חוזרת לעבוד?”

“ממש לא”, אז ארי לא שיקר. “איך בדיוק? אין מתום בבשרי, הרי”.

היא התנשפה אל תוך האוזן שלי.

“תני לי כמה ימים”.

[ת. עקבי]

הכתיבה מדויקת, ממקדת אותנו במה שצריך. אהבתי את פיתוח התהליכים ואת החקירות החכמות 🙂

[ה]

אמרת בלי הערות רפואיות,

אז לא מתייחסת לזה שמכניסים לה אנשים מבלי לתת לזכרון להתעורר קודם,

אבל,

לפי ידיעתי ילד לא נכנס לטיפול נמרץ , בפרט לא לביקור חברות של אמא שלו.

[ס. מגנזי]

כתוב יפה, מסקרן לראות איך מתפתחת העלילה.

מרגיש שהביקורת הטיבה עם הפרק האחרון.

[פסי פישר]

אממ

הפרק נכתב עוד לפני הביקורת..

[ס. מגנזי]

וואו אז רואים שזה רק הולך ומשתבח.
מחכות להמשך!!

[שרה לרנר]

פסי – זה פשוט טוב!

את מחזיקה את המתח מעולה, אבל בצורה כל כך אלגנטית, כיפית, קלילה ולא מתאמצת. אינטליגנציה במיטבה.

[טליה בן שושן]

וואי נשאבתי

פסי את כותבת טוב!!

הכנסת אותי לאווירה

אני מוצאת את עצמי עם גבות מכווצות מנסה למצוא לה זהות:)

מחכה להמשך…

[שושי R]

עלי והצליחי!!!!
ורק שתדעי שאני לא עומדת במתח!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
מחכה לפרק הבא…………………..:)

[פסי פישר]

ד.

כל המפיקות הכחישו קשר, סרבו לתזכר לי עבר.

אלישבע עבדה על הרשימה במשך קרוב לשבוע. רגל ימין עברה בינתיים ניתוח נוסף. שמאלית התחילה קצת פיזיותרפיה, צרחה את עצמה לדעת. עינתה אותי עד אובדן נשימה. דוקטור מעוז התחילה לדבר על מעבר למחלקת שיקום.

אלישבע עבדה קשה. בסוף היא שלחה לי עם תמרי רשימה לא ארוכה של מספרים. בכותרת היה כתוב: “מפיקות דוסיות, בהצלחה 🤍”.

לקח לי ארבעה ימים להשיג את כולן. אבל הן הכחישו קשר.

לא שיחקת אצלנו, יקרה. לא. כן, בטוח שלא. אני מכירה את השחקניות שלי. מצטערת.

שתקתי אבל איך יכול להיות. תעזרו לי, אני חייבת לדעת. הודיתי בפה יבש וניתקתי.

ביום בו השגתי את המפיקה האחרונה, קברתי סיכוי לקבל מאה במבצע בילוש, החפצים שלי כבר היו ארוזים במזוודה קטנה שאבא הביא. “שלך”. ציין בשקט כשהבחין במבטי, ננעץ בתווית לבנה, אותיות. T. L. V.

לא הכרתי את המזוודה הזו. העברתי מבט אל אבא. הוא שתק, אישוניו התמקדו בי, ילדה שלו. פחדתי לשאול על מזוודה. תווית. להשפיל לו אישונים. אז שתקתי. ביחד שתקנו. ממתינים לדוקטור שיבוא לשחרר אותי מהמחלקה.

רסק רגל שמאל נזקק לשיקום מאסיבי. “המון פיזיותרפיה, מרים”. הודיע דוקטור קאלי ממחלקת שיקום. עיין בתוצאות הצילום האחרון. “אם את רוצה לשוב להלך כאחד האדם, ביום מן הימים”.

התחשק לי לגמרי.

ישבתי על המיטה. מזוודה נושאת תווית עמדה לידי. שותקת. מחשבות התערבלו במוחי, מנסות למצוא מפתח, דלת אל עבר עלום.

הייתי שחקנית, הייתי. מה, למען השם, יכול לגרום למפיקה ששיחקתי אצלה להכחיש את העובדה הזו?

לא רציתי לשאול את אלישבע, או את אמא. בטח שלא את ארי.

משהו מנע ממני לשתף אותם במחשבות שלי, בתהיות. בשביל שבו אני פוסעת. תועה.

בכלל, דוקטור מעוז טענה שעדיף לתת לזיכרון לשוב בקצב שלו, ללא התערבות חיצונית. מצוין.

אני אעלה על זה בסוף. עם מקטרת או בלי. מישהו העסיק אותי, הרי. מישהו שילם לי משכורת. הכניס לי לחשבון. חשבון.. הבנק…. שלי!

אאוריקה!

~

“באיזה בנק החשבון שלי?”

שכבתי על המיטה במחלקת שיקום, מרגישה את הכח נוזל מאיבריי אל הסדין. מותיר גוף מרוקן, חסר אונים.

הפיזיותרפיה הזאת עוד תגמור אותי.

היא אמורה לשקם? חה!

“מה שאלת?” אמא הרימה אליי עיניים תוהות. על הברכיים שלה נחה ערימת דפים מלאים כתב מחשב צפוף.

“עורך הדין ביקש שנעבור על החומר”. הסבירה לי כשתהיתי בקול על חומר הקריאה שנשאה איתה מהבית. “הנהג שפגע בך הוא פושע אמיתי, נהג על מהירות מטורפת, לא האט בכיכר, לא האט לפני מעבר החציה”, לגמה אוויר. סיננה בשנית: “פושע”.

“את ממש כועסת עליו”. חייכתי.

“כן”, היא אמרה, עיניה בדפים. “הוא פגע בילדה שלי”.

שתקתי. הרגשתי איך קולה רוטט בקצוות. לא ידעתי מה לומר, ואם בכלל.

“הוא טוען שאין תיק קל מזה”. הפרה אמא את השקט, הרימה מבט. “את תקבלי בעזרת ה’ פיצויים, מרים. זה כסף גדול”.

שוב הזכיר הערפל שבמוחי את קיומו.

לא ידעתי אם יש לי כסף, וכמה. אם אני בפלוס, או במינוס. מה מתחולל בחשבון הבנק שלי.

כל כך הרבה לא ידעתי, רק לכן נפלט לי המשפט המטופש ההוא.

“כסף הוא לא הבעיה שלי”.

זבש”י. הבאתי את זה על עצמי. העיניים של אמא קדרו. ראיתי אפור, ראיתי סופה.

משכתי את השמיכה עד לסנטר. נושכת בכח לשון פזיזה. לא ידעתי מה הקדיר לאמא עיניים, ידעתי שזו הייתי אני.

רק אחרי שהדפים בידיה של אמא רשרשו אינספור פעמים, העזתי לגעת שוב בנושא. הייתי חייבת.

“שאלתי באיזה בנק החשבון שלי”.

“אהממ”. שוב ננעצו בי עיני סופה. לא הייתי בטוחה אם זאת סופה חדשה, או שאלו שאריות. “ולמה לך?”

“סתם”. עניתי בטון מתפלא, שולחת ציפורניים אל סדין. שורטת. “רוצה לבדוק מה הולך שם”.

היא הסיטה עיניים. נטעה עמוק באותיות שחורות. עורך הדין ביקש. וזה כסף גדול.

“אני אוציא לך פירוט מחר”.

“אה?” צחקקתי. הלב שלי הלם. פם. פם. “אני לא צריכה פירוט, רק שאלתי שאלה”.

“אני אוציא לך פירוט”. היא חזרה, קולה קשה. “אל תזכירי לעצמך דברים בכח, מרים”.

בהיתי בה בהלם. מבטי גמגם לה קול, הניס ביטחון.

“כלומר..” קולה ירד. דמותה הגבוהה, הבטוחה, נראתה לי כל כך שברירית לרגע. “דוקטור מעוז אמרה.. זה לא כדאי. תני למח את הקצב שלו..”

“בסדר”. נכנעתי לערפל, עיניי נעצמו. “תוציאי לי מחר. תודה”.

משהו זמזם לי בראש. אסר על שינה לשאוב.

“תעירי אותי לפני שקיעה, בסדר? אני צריכה להתפלל”.

[שושי ו.]

וואו שיא של מתח

חושבת שעליתי על זה

הבחורה היא סוג של ירדה מהדרך

פזלה, לפחות

טסה לאנשהו, חברה שלה התגעגעה אליה נורא (עוד הוכחה)

היא היתה שחקנית ולא אצל מפיקה חרדית

ואחרי שהתעוררה חזרה לעברה

[שרה ברנט]

בול!!!

זה גם מה שאני חושבת

[sarabar]

פסי את אמנית!

את מצליחה לשלב כאן מתח ומיסתורין, יחד עם אנושיות ועומק

[רחל אוסטר]

סיפור מיוחד. כתוב מדהים.

מחכה ממש להמשך

[ה]

סיפור יפיפה!!

נראה לך הגיוני שלאמא שלה יש גישה לחשבון הבנק שלה?

בחורה בת 27 רווקה, שכנראה ירדה מהדרך..

[פסי פישר]

אופס. צודקת.

לא כל כך הגיוני..

תודה על ההארה

[שני מילר]

לא סותר.

אני מכירה בחור שירד בן 26,

בקשר מעולה עם ההורים, גר איתם באותו בית!!!

אולי זה לא קלאסי,

אבל הסיפור הזה הוא הכי לא בנאלי שיש…

[ה]

גר בבית,

אבל גישה לחשבון בנק?

מוזר לי זה דבר אישי.

[ת. עקבי]

אני חושבת שהשאלה של ה הייתה לא האם הסיפור הוא קלאסי או לא, אלא רמת האמינות שהאמא שותפה בחשבון הבת.

לי, מאז עבודה ראשונה עם תלוש בגיל 18, היה חשבון בנק עצמאי לחלוטין… אז בהחלט נקודת שאלה טובה על בת 27 שמשתמע עד עתה שהייתה רחוקה מההורים.

וסתם כך, לגבי קלאס או לא – יש הרבה סגנונות סיפוריים של אמנזיה – שכחה שמובילה דמות להשלים עם מציאות מסוימת, עם העבר, עם עצמה וכו’. למשל: ‘שוב’ של יעל רועי. מספר על אדם שנפגע בפיגוע, וכשהתעורר התברר שלקה באמנזיה חלקית שהחזירה אותו לגיל 19, לפני החזרה בתשובה שלו. לא זוכרת מה התהליך שעבר, כי קראתי אותו אולי לפני עשור, אבל זוכרת סיטואציות מצחיקות ממש 🙂

יש כמובן עוד, נראה לי שבדיון של ס.מגנזי העלנו הרבה דוגמאות.

[saribezalel]

לפי הגעגועים ןהרמזים של ארי התאום, לא נראה שהיא גרה איתם באותו בית

[אסתר פת]

פסי, הכתיבה שלך נדירה!

יש לה ניחוח של דבורי רנד

למדת אצלה או משהו?

[פסי פישר]

לא..

ואני גם לא קוראת אותה הרבה (כתיבה נדירה, פחות מתחברת לעלילות)

אבל תודה על הפרגון:)

[פסי פישר]

ה.

אמא העירה אותי לפני שיצאה.

“ביקשת לקום למנחה”. היא הזכירה בקול כמעט מתנצל. סגרה רוכסן על דפים.

“נכון, תודה”.

היא תפסה בידיות התיק. כיתפה. “אני יוצאת. תמרי תגיע באזור עשר, ללילה”.

<x>כיווננתי מיטה למצב ישיבה, הפרחתי נשיקה באוויר.</x>

<div>

תמרי נולדה כשהייתי בת חמש. היום היא בת עשרים ושתיים. שידוכים. עלמה צעירה וחתומת מבט.

מאז שהתעוררתי היא היתה כאן לפחות עשר פעמים, ובכל זאת לא יצא לי לדבר איתה נורמלי. קרוב. אחות.

התפללתי מנחה.

בתחילה, ממש אחרי שהקצתי משנת תשעת הימים, לא יכולתי להתפלל בלי סידור. הייתי קוראת את המילים מתוך הכתב, כמעט עם אצבע. לא זכרתי אותן בעל פה. הן היו לי זרות, קרות. רחוקות.

שעמום הזדחל מהפרוזדור האפלולי, ישנוני. מבטי שוטט על ערימת הספרים בחוסר עניין. שחררתי פיהוק עצבני אל האוויר הדחוס.

פסיעות. מישהו התקרב אל החדר, הציץ.

פרצוף זר. גברי. נראה בגיל של אבא, בערך.

נרעדתי.

שאלתי בקול מהסס: “אפשר לעזור?”

הוא נכנס. נעמד ליד הכסא. אמר בשקט: “מרים”.

עיניי נפערו. בהיתי בראשו הגלוי, בצדעיו המאפירים. טי-שירט בצבע סגול, כיתוב ענק בלבן. מכנס משופשף. מה לי וליצור הזה?

“אנחנו מכירים?” שאלתי בנימוס, מתזכרת את עצמי שצרחה אחת שלי ואחות מזנקת אל החדר. התחנה קרובה.

הוא חייך חצי חיוך. “את באמת לא זוכרת, מה?”

“אשמח לקבל תזכורת”. לא הייתי בטוחה בזה.

עכשיו נמתח גם החצי השני. “תומר, המפיק הראשי של ‘גיקנייט’. מה שלומך, שחקנית?”

בוםםם.

האוויר נסחט מראותיי באחת. נשנקתי.

“אתה משקר!!” קולי הצטווח בחוסר אונים. באימה צרופה. ערפל הסתחרר במוחי, הפך להוריקן.

עיניו התעגלו בהפתעה. “הו, לא”. הוא שלה מכשיר מכיס מכנסיים. הציג מולי מסך מלבני. דמויות הופיעו בו. מרצדות.

אי אפשר היה לטעות. גם מאחורי האיפור הכבד והשיער הצבוע.

זאת הייתי אני.

טראחח.

חומה קרסה ברעש אדיר אל אדמת מוחי. ערפל התפוגג. אשד בוץ זרם פנימה בחדוה.

תומר. עדן. שובל. סקיילר. דן. בריאן. הצוות בארץ, הצוות בחו”ל.

לא, אלוקים, לאאאאא.

ידיי החלו לרעוד בלי שליטה.

תעצור את המבול, אני לא רוצה לזכור……!!!!

לא-

רוצה-

לזכור- – – – – – – – – – –

~

דוקטור מעוז ביקשה שאכתוב.

“הזיכרונות חוזרים אלייך, וזה מצוין”, היא אמרה. שפתיי נפשקו. היא הרימה יד. “זה קשה, אני יודעת. לכן אני ממליצה לך לכתוב. כשישוב אלייך זיכרון משמעותי, קחי עט ונייר ותעלי אותו על הכתב. זה יעזור לך, מרים”.

שתקתי לא רוצה לזכור.

ידעתי שאין מנוס. הערפל התפוגג, חשף אדמה מצולקת. שבילים כעורים. הילכתי בהם, אבודה.

תומר נבהל למראה ידיי הרועדות, פניי המחווירים. יצא להזעיק עזרה, ונעלם.

פגע וברח.

עד שדוקטור מעוז לא הופיעה בחדר, לא הייתי מסוגלת להוציא הגה. ראיתי שחור, ואפור, ואורות במה מרצדים. עשן מלאכותי סימא לי עיניים.

שמעתי קולות רחוקים, הד עמום. מישהי הטילה אחורה ראש צבוע כחול וגעתה בצחוק עוועים.

הכל סבב אותי, התנפל עליי. נקברתי חיה תחת ההריסות.

זבש’י. זה אני הרסתי.

כשמעוז נכנסה פערתי פה צחיח, חצבתי הגאים במאמץ.

“אני… נז.. כרתי… לא רו.. צה…”

היא התיישבה על הכסא, מהנהנת בשקט.

לפתתי בידיים לחות את זרועה. “הו, דוקטור”, הדופק שלי האיץ למאתיים קמ”ש. “אני לא אוכל.. ככה”.

היא המשיכה לשתוק. אולי צפתה את המבול; ברגע אחד התנפצתי למיליון רסיסים של תיעוב עצמי. מפלים זרמו על לחיי בשצף עכור.

מה עשיתי. מה. למה. למה. למה.

מעוז הושיטה לי טישיו, הסבירה שזה הגיוני, לחלוטין. זה מטח של זיכרונות על לב אחד קטן. הגיוני שכואב.

ביקשה שאכתוב.

התקשרתי לתמרי, ביקשתי שתקנה לי מחברת ספירלה, עבה. היא שאלה באיזה צבע.

ביקשתי שחור.

</div>

[שושי ו.]

ואוו וואו וואו!!!

בלעתי כל מילה!!!

הפרק הזה כתוב ממש אבל ממש טוב.

לגבי המשפט הזה:

בתחילה, ממש אחרי שהקצתי משנת תשעת הימים, לא יכולתי להתפלל בלי סידור. הייתי קוראת את המילים מתוך הכתב, כמעט עם אצבע. לא זכרתי אותן בעל פה. הן היו לי זרות, קרות. רחוקות.

הייתי מורידה. יודעת באופן אישי על קבוצות של יורדים שמתאספים ושרים שירי שבת… לא חושבת שהיא שכחה את המילים. ההיפך, במקומות האלו לא תמיד מה שרואים מבחוץ קורה בפנים .

דבר נוסף- הצעקה, ‘אתה משקר!’ אני לא יודעת, יותר מסתדר לי הלם, שקט המום, אבל טולי אני טועה… אם היא זוכרת את עצמה כבת ישראל עדינה היא לא תדבר איתו ובטח שלא תצעק.

עוד משהו – אמא שלה הביאה לה בגדים צנועים, למה? איך? הם לא ידעו שהיא לא זוכרת שירדה מהדרך אז משהו שם לא ברור ודי מסקרן.

תמשיכי לכתוב! ההתעניינות גוברת מפרק לפרק… אני כבר במתח עד הפעם הבאה

[sarabar]

לגבי הבגדים הצנועים שההורים הביאו- קודם כל, הם יודעים שהיא לא זוכרת כל מיני דברים,

וגם אם היא כן זוכרת איך הייתה מתלבשת- ההורים מצידם בטח יביאו בגדים צנועים, לא? כך שלי זה נשמע ממש הגיוני

לגבי הנקודות האחרות שפרטת אני מסכימה איתך

[שני מילר]

לא בטוח אם כבר 5 שנים היא לא לובשת כאלו בגדים אז הם יביאו לה בגדים של אחותה? נשמע מוזר

[saribezalel]

לגבי הצעקה- מסכימה

גם לי היה מתאים תגובה המומה אחרת

צעקה זה סוג של פריקה שבאה אחרי עיבוד כלשהוא

לגבי הבגדים – כנ”ל

ברור שההורים יביאו לה בגדים צנועים

והיא באמת לא אהבה את הבגדים, כנראה קנו לה אותם והם לא היו ממש בטעם שלה

זה לא שאלו בגדים שלה שנשארו.

לגבי התפילה – לא התרשמתי שהיא ממש שכחה

היא התנהגה כחרדית כי היה ברור לה שזה מה שהיא

אבל לא חזרה לתפילה מרצון ומגעגועים

ולכן התפללה באופן מנותק קצת, סתם בתור פעולה שהיא זכרה שצריך לעשות

לוקח זמן להתחבר ככה לתפילה

ועובדה שאחרי כמה ימים היא כן זכרה את הכול

ז”א שזה כן היה מונח לה בראש

[שני מילר]

קשה לי להאמין שהיא התפללה בחוסר חש ומנגד כל כך נגעלה מעצמה החילונית

[saribezalel]

למה?

זה קטעים שהמון זמן היא לא התפללה, הם לא שגורים על לשונה

יכולה לומר לך על עצמי,

בד”כ אני מתפללת תפילה מקוצרת, בכל זאת אמא לקטנטנים…

יש קטעים בתפילה שלצערי כבר פחות שגורים על לשוני

וב”ה עדיין מאוד מאוד מקפיץ אותי גם דברים הרבה פחות דרמטיים…