ערפל | | סיפור קצר בהמשכים
-
ערפל | | סיפור קצר בהמשכים
בס”ד
א.
מישהו צעק כשפקחתי עיניים אל החדר האפלולי.
לא ידעתי מיהו, ולא הבנתי את פשר הצעקה. אבל החדר הואר ברגע שלאחר מכן, והאור סנוור אותי. מצמצתי.
כאב לי הראש. כאב לי הכל.
החדר התמלא.
דמויות מטושטשות נעו בתזזיתיות, מילים ריחפו בחלל, מישהו נעמד לידי.
עצמתי עיניים.
הוא לפת לי את היד.
“הו, לא”. אמר “זמן להתעורר, ישנת מספיק”.
מספיק? לאות נוראה פשטה באיבריי. פטישים הלמו לי ברקות.
שחרר אותי, שתקתי. החדר המשיך להרעיש, להתעלל בי נמרצות.
“מרים?” אלומת אור חדרה עפעף שמוט. חוררה אישון. פקחתי.
שתקתי אאוץ’.
“דוקטור הורנר”, הציג את עצמו חלוק לבן. “רופא במחלקת טיפול נמרץ”.
מישהי עמדה סמוך אליו. אליי; עיניים אדומות, פה רוטט.
“הייתי רוצה לשאול אותך כמה שאלות”, עדכן הפרופסור בקול משעמם “על מנת לקבל סקירה ראשונית על מצבך. כמובן שבהמשך נערוך בדיקות מקיפות יותר”.
הוא השתתק. העיניים שלי התמגנטו אל מבט אדום. התחשק לי לחבק אותה, להושיט ממחטה.
“בואי תעני לי על כמה שאלות וניתן לך לנוח”.
הרקות שלי צרחו. והרגל, אחחח.
“בת כמה את, מרים?”
אני בת 27. נולדתי ב27 לאוגוסט. אני זוכרת, זה רק שאין לי כח לענות לך עכשיו. כואב לי. מאד.
הפרופסור החליף מבט עם זה שלצידו.
כחכח. “את לא מצליחה לענות לי, מרים?”
החדר שתק. כמוני.
“אם את לא מצליחה לענות תמצמצי פעמיים”.
צייתי, עפעפיי משקולות. האישה התנשפה.
“בואי נעשה כך”, הציע הורנר “אני אשאל אותך כמה שאלות, אם התשובה היא כן- תמצמצי פעמיים. בסדר?”
בסדר. רק תן לי משהו להרגעה. אני משתגעת.
כנראה שהשגעון הבהב לי בעיניים, כי השאלה הבאה הייתה-
“כואב לך?”
החדר החשיך פעם, ושוב. שקלתי להוסיף פעם שלישית, חזקה.
הוא הסתובב אל האחות שעמדה מאחוריו. “תני לה משהו”.
היא הנהנה, יצאה מהחדר.
“את יודעת למה את כאן?”
הבטתי בו. עפעפיי פקוחים לרווחה. החלוק שלצידו רשם משהו בגיליון לבן.
העפתי מבט באדומת העיניים. היא נשכה שפה. מצמצה פעמיים.
הפרופסור עקב אחר מבטי.
“את מכירה את האישה הזאת?”
דממה התנפלה על החדר. חסמה לי נתיב, ואוויר.
רציתי לומר שאני מרגישה אותה, אבל לא יודעת מיהי.
לא יכולתי.
האישה התקדמה פסיעה אחת, מתנודדת.
שתקתי תביאו לה כסא.
אסרתי על עפעפי עופרת להיעצם.
האשה החווירה. הפרופסור שילב אצבעות.
“מרים”, הוא אמר בשקט,
“זאת אמא שלך”.
בהיתי בה.
סופסוף הביאו לה כסא.
~
אחרי אמא הגיע אבא.
פאות תחובות מאחורי אזניים, זקן מלבין. עיניים כהות. חודרות.
הרגשתי גם אותו.
“שכבת כאן שבוע וחצי”, ידו שיחקה בחוט האינפוזיה. “לא הפסקנו להתפלל”. קולו גווע.
אמא קברה פנים בטישיו מקומט.
“ידענו שהקב”ה כל יכול, שאין לו הבדל בין להעניק חיים לבן אדם בריא ושלם, לבין להעניק חיים לך”.
הוא נטש את החוט האומלל. אצבעותיו עברו לתופף על ברך.
“גם אם הועפת באוויר למרחק של מטרים. גם אם הראש שלך ספג חבטה איומה, איבדת המון דם. אבא יכול הכל”.
רציתי להנהן בהסכמה, אבל ראש שוקל טון מחה נמרצות.
אבא חייך.
“והנה את כאן. איתנו”.
שתקתי את המשך המשפט; לא מדברת, לא זוכרת. העיקר, איתנו.
ערפל מילא את מוחי. כהה, סמיך. דמיינתי לעצמי משאבה קטנה, ראש מחט.
נתחב אל המח, שואב. שואב. שואב.
אחרי שיתפוגג הערפל, אולי ישובו הזכרונות. אולי אשוב להיות מי שהייתי.
מי הייתי?
מרים. 27. רווקה. מתכנתת. מתכנתת? כמעט בטוחה.
מה עוד?
ערפל.
ערפל.
ערפל.
Log in to reply.