כתיבה ספרותית
כל מה (ומי) שכותב וקורא. קהילה מפרגנת ואוהדת, שנהנית לקרוא ולהגיב לקטעים כתובים, ולדון בנושאים הקשורים לתחום הספרות.
מובילות:
- Organized by
-
-
ערפל | | סיפור קצר בהמשכים
-
ערפל | | סיפור קצר בהמשכים
-
אני במתחחחחח!
מחכה כבר להמשך!!!
אחד הסיפורים היפים!!
כתיבה מאלפת!!!!!
-
רק עכשיו התחלתי לקרוא
אהבתי ממש מ
מחכה להמשך!!
-
עוצר נשימה. רק עכשיו קראתי מהתחלה ואתחיל לעקוב. נראה שווה ומבטיח!
מרוב מתח אפילו לא הצלחתי לעקוב אחרי הכתיבה עצמה. מה שקפץ לי כן וכבר אמרו לפניי-
חשבון הבנק- לא סביר שלאמא תהיה גישה אליו או שהיא תדע מה קורה בו במיוחד כשלא נשמע שהבחורה הייתה בבית בשנים האחרונות.
הביקור של תומר- לא נראה לי שמרים תפנה אליו ואח”כ גם תדבר איתו, כאשר היא זוכרת את עצמה ילדה טובה ירושלים.
תמרי- אולי סתם לא יצא לאחיות לדבר אבל השתמע לי שתמרי התחמקה ממרים קצת (די הגיוני) ולכן מפתיע שמכולם דווקא אליה מרים מתקשרת לבקש מחברת ותמרי עוד מתעניינת בהעדפותיה.
את כותבת טוב! גם אם יש לך מה לשפר בכתיבה עצמה, את יודעת לעשות את העבודה. בכמה קטעים קצרים כבר נשאבתי לגמרי לסיפור של מרים. בהצלחה!!
-
פסי היקרה!
הסיפור מדהים. מרתק, מחבר, מחדש ומביא זווית מאוד מאוד אחרת.
הערה קטנה על הפרק האחרון:
לפתתי בידיים לחות את זרועה. “הו, דוקטור” – היה נשמע לי דרמטי ותלוש. כאילו זה שורה מהצגה.
אגב, שורת השמות והמושגים שהבאת: תומר. עדן. שובל. סקיילר. דן. בריאן. הצוות בארץ, הצוות בחו”ל – היה אותנטי ונשמע אמין ממש!
באופן כללי הסיפור אמין לי. כשמדובר בסיטואציה לא נורמלית כל דבר נכנס להגדרה “נורמלי”…
תמשיכי לכתוב טוב כל כך, ואולי תצופפי קצת יותר?… קשה לחכות מפרק לפרק…
-
פסי את כותבת מדהים
יודעת לבנות עלילה, לאפיין דמויות ולהשאיר את הקורא במתח. -
תודה על התגובות:)
כל הארה מתקבלת בברכה.
כמה נקודות שראיתי:
1. אמא של מרים מבינה לפי ההתנהגות שלה שהיא לא זוכרת את הירידה של השנים האחרונות, ולכן היא מביאה לה ביגוד צנוע. נראה לי הגיוני, הייתי מתפלאת אם היתה עושה אחרת.2. המילים “הו, דוקטור” באמת מצועצעות מידי.
3. מרים לא מגלגלת שיחה עם תומר, היא סך הכל מנסה להבין מי הוא ומה הוא רוצה.
4. לפני הצעקה “אתה משקר!” הייתי צריכה להכניס את זה שתומר מעלה בה קצה של זיכרון כשהוא אומר “שחקנית”. הוא לא מנחית עליה מידע חדש, איפשהו בפנים היא יודעת שהוא צודק, והצעקה שלה באה להדוף את המידע הזה.
5. מרים מבקשת דוקא מתמרי לקנות לה מחברת, מהסיבה הפשוטה שתמרי מגיעה להיות איתה בלילה.
6. לא יודעת אם מרים היתה במחלקת טיפול נמרץ כל הזמן הזה, פרט ששכחתי לחשוב עליו…
תודה על ההערות והפירגון, נותן מוטיבציה להמשיך…
-
ו.
לא רוצה לזכור | 1
חודש וחצי אחרי שהתחלתי עוד הזיעו לי ידיים.
כשירדתי מהרכבת, כשנכנסתי אל מתחם ‘שלום בעם’, בניין B, כשמעלית שקופה העפילה אל קומה 17.
הרגשתי אותן מתלחלחות. יורקות זיעה בקצב פעימות.
רק אחרי הדיילי הייתי מצליחה להרפות, להירגע. לתקוע עיניים במסך, יד יציבה על עכבר. לעבוד.
שנה וחצי של מדבר השתרעו מאחוריי. ארץ גזירה.
מאות ימים של ציפייה מדליקת אישונים, ייאוש מכבה. רכבת הרים, לב נחבט בין צלעות. מסע שהסתיים בשבוע וחצי של תהליך ממוקד; מבחן. ראיון מקצועי, אישיותי. מבחן אמינות. ברוכה הבאה: התקבלת.
תקווה חרצה לי לשון. זקרה אגודל מנצח. הייתי כחולמת.
חודש וחצי אחרי כשלתי אל חדר הומה נשים ובנות, מנעד מייצג של סקלת ‘חרדיות אנחנו’. שבעה עשר כסאות. אחד מהם שלי.
פלטתי “בוקר טוב” סמוק אל חני מהכסא הסמוך. פניה חיוך מבודח, עיניה נעוצות בקבוצה קטנה שעמדה במרכז החדר.
“מה קרה?” זה היה מוזר. בבקרים היו יושבות כולן אפופות אדי קפה, קורעות בפיהוק קולני פרצוף כרית מנומנם.
היא צחקקה. “נעמה התארסה”, הנידה ראש על חבורת צהלולים. “הסתנוורתי מהאורות”.
הבטתי בנעמה. פרצוף סמוק בעונג, עיניים זוהרות. ומסגרת. קצה מתנודד על סקלה.
התרוממתי, שלחתי יד, כיף קולני. “נעמה! איזה מרגש!! עם מי?” מה זה משנה. העיקר, נעמה. בורג מרכזי ואהוד.
היא פרצה בצחוק. הדמימה קהל. “אויש את מותק. מוטי סקורניק מביתר. מוכר לך?”
מצמצתי בתדהמה.
זה לא יכול להיות.
מוטי. בן דוד. עילוי אמיתי. השפיץ של. הגאווה של. הנחת.
ונעמה. גדר של סקלה. רגל בכל צד.
אמרו שהתארס עם לוין מבני ברק. אלוקים. לא חלמתי.
~
שלושה ימים התהלכתי הלומת רעם. לא יודעת את נפשי.
ידעתי שאני צריכה לומר משהו, לבדוק. לוודא שסקורניק יודעים מה הם עושים. ידעתי שהם לא.
לא יכולתי לדבר, לא יכולתי לשתוק.
שלושה ימים פיזרה נעמה כוכבים במשרד, שילחה נשיקות. לא הפסיקה לצחוק.
אחרי שלושה ימים סיפרתי לאבא. תפסתי אותו במטבח, כוס ריקה על שיש, כפית גדושה טסטר צ’ויס ביד.
דיברתי. עיניו העלו עננים. הוא שתק. אחר כך שאל כמה שאלות. אמר: “זאת שאלה לרב. אני יוצא, תהיי זמינה”.
נטלתי פלאפון ביד ימין, שמאלית תלשה פיסות פיסות משפתיים. התהלכתי בין החדרים, סהרורית. מוטי מול עיניי, ונעמה. עתיד שאולי אקבור להם.
ארבעים דקות אחר כך התקשר אבא. כמה שאלות. דיוקים. עניתי בקול רועד, אמת שהיה לי לתת. לא רציתי לתת. דייקתי עד כמה שיכולתי, הבהרתי שאני רק חודש וחצי מכירה, ואולי לא באמת.
חיכיתי שאבא יחזור, פחדתי מהרגע הזה. הוא הגיע. הגיש לי אותה במילים שקטות;
דעת תורה. אמת אחת, יציבה. ברורה. בכל זאת בכיתי.
“אני לא מסוגלת לספר להם, אבא”. דמעות הרטיבו לי צווארון. “פוחדת להרוס הכל. לא מסוגלת”.
אבא הנהן, הביט בי במבט צלול. פיכח. “שאלנו רב, מרים”.
קמתי מהכסא, מטפטפת. נכנסתי אל המטבח, שטפתי פנים. מים צלולים התערבבו במי מלח.
כוס מיותמת עמדה על השיש. צנצנת טסטר צ’ויס פתוחה.
אני צריכה לדבר עם פנינה. הרב אמר.
פעם זה היה לי כל כך ברור.
-
וואו, אין מילים
אני עוקבת בנשימה עצורה
-
בבקשה פסי, פרק המשך! את מותחת אותנו!
-
ז.
לא רוצה לזכור | 2
שבועיים שלמים נעדרו נעמה והכוכבים מהמשרד.
בתחילה אף אחת לא הרימה גבה, קורה. אחר כך התחילו ההתלחשויות. ניסיתי להתעלם, לא הצלחתי. יד רעדה לי על עכבר. קוד נשבר במסך. גלית ביקשה שאתקן, לא ידעה שלפעמים זה בלתי אפשרי. כל חייך תישאי על כתפיים שברים ששברת.
מילים התערבלו מול עיניי. סירבו לרוץ, היו לבאג. הייתי אני. באג. מחוללת צרות. מילים התערבלו במוחי כמו דיסק שרוט, צורב; “תודה, מרים. הצלת לנו את מוטי”. הצלת. לנו. הרסת. לה.
ובוקר אחד הפציעה נעמה במשרד. דוממת. נעלמו המילים, התאיידו החיוכים. כבה האושר.
נשארה בחורה אחת קודרת. קהת מבט. שבר ששברתי. לא אוכל לתקן.
ידעתי שאשלם מחיר. לא ידעתי כמה כואב הוא יהיה.
לא מיד זה קרה. לאט, בטוח. הפכתי למצורעת. ששה עשר כסאות התעלמו ממני בשתיקה רועמת, הפנו לי גב.
לא ידעתי מי סיפר להן, ומה. אילו מילים יידעו את חברותיי לצוות על מה שהרסתי. על חיוך שמחקתי מפנים של קולגה.
חדר אחד בקומה 17 הפך למלכודת אש. בכל יום נכנסתי. נכוויתי. אף אחד לא הציע עזרה. לבד עליתי בלהבות, שאפתי עשן. התקשיתי לנשום.
בכל יום הבטחתי מחדש שיותר לא אחזור למשרד. אגיש מכתב התפטרות. חיי קודמים.
לא יכולתי.
משרה שמחקה לי מדבר. שממה. לא יכולתי לוותר.
ימים הפכו לסיוט, שנתי נדדה בלילות. נעמה. ומוטי. ודוכן נאשמים שאצטרך לאייש גם מחר. שישה עשר קטגורים, ואיה סנגור.
רציתי לפתוח פה, לטפס על כסא מתגלגל, לצעוק אל החלל: “אבל שאלנו רב!”
שתקתי. בדממה ספגתי מבטים, שתיקות רועמות. בשקט העליתי לב על מזבח אמת.
לבד.
~
אף פעם לא חשבתי לשתות קפה ליד שולחן במטבח. סביב השולחנות העגולים ישבו בדרך כלל אנשים אחרים, חלקם חברי צוות שלי. אף אחד מהם לא חבר חדר.
אבל קפה זה דבר נהדר; לשים סוכר בכוס לוקח זמן. גם למזוג מים. וחלב. לערבב. לשתות, לאט. זה רותח הרי.
קפה זה אירוע של כמה דקות. זה זמן להזרים חמצן נקי אל ריאות משחירות, להשאיר קטגורים ושתיקה בחדר סגור. לראות עולם.
אף פעם לא חשבתי לשתות קפה ליד שולחן במטבח. זה קרה מעצמו.
“מרים!” מישהי נחתה על הכסא לידי. מבהילה לי לב. מרעידה לי כוס קרטון. “מה שלומך?”
יהל. פרצוף מוכר מדיילי. “אני בסדר”. התרוממתי, מצפון לופת לי גרון. היא זנחה כסא בעיקבותיי. “אפשר לומר לך משהו?”
הבטתי בה. היו לה עיניים טובות, ופה מחייך. כל כך הרבה זמן לא שלח אליי מישהו חיוך בבניין הזה.
שפכתי את הקפה אל הכיור. “כן?”
היא נשענה על השיש, שילבה אצבעות. “ההתנהגות שלהן מכוערת בעיניי”.
“מה?” הרמתי עיניים משלולית חומה, מרירה.
“אני לא יודעת מה קרה בין נעמה לחתן שלה”, היא אמרה בשקט. “אבל הן לא חכמות יותר ממנה או ממנו. וההתנהגות שלהן כלפייך לא הוגנת”.
הבטן שלי התהפכה. התחשק לי להקיא, חצי כוס קפה שהספקתי. כל המשרד טוחן את הסיפור הזה? ראשים גלויים, חולצות קצרות. כולם?
“זה לא..” הנעתי במאמץ מיתרי קול חלודים, מנסה לומר משהו להגנת יושבות החדר ההוא. מנעד של סקלה, כל כך לא יהל. לא מצאתי מה לומר. היא צדקה; הן היו לא הוגנות כלפיי. לא עשיתי להן כלום. בכל זאת העלו לי לב באש שורפת, מכלה.
יהל שתקה, שילחה מבט כן אל עיניי. הנידה ראש. עזבה מטבח.
אסור היה לי לשתות קפה במטבח מעורב.
איכשהו, שמחתי שעשיתי את זה.
-
שיאוווווו!
כל פרק יותר יפה מהשני!
פליז שהפרק הבא יבוא יותר מהר מהפרק הזה,
אני כבר מחכה מעכשיו!!!!!
-
פסי זה…
זה סיפור מדהים.
קראתי עכשיו מהתחלה עד הפרק הנוכחי,
חייבת כבר המשך, ועדיף כמה שיותר מהר:)
כתיבה חלקה, זורמת, מותחת.
תודה על שיתוף.
-
יש היתכנות שבחורה כמו נעמה תתארס עם בחור טוב ?
איך הוא לא קלט בפגישות / אמא שלו בבירורים
הרי מדובר גם בסגנון לבוש של הבחורה, הם לא ראו?
-
שמעתי מחברה שבעבודה שלה יש מישהי ממשפחה חסידית נחשבת, נראית הטופ של הטופ. בפועל – יוצאת עם עובדים לארוחות וכו’ ואפילו גרוע יותר ושידכו לה “מישהו ברמה שלה” – בחור חסידי, לומד וכו’.
לא אומר כלום על חסידים, כמובן. באותה מידה זה יכול להיות כל מגזר חרדי אחר. אבל כן, זו מציאות שלצערנו קורית והרבה.
-
-
בסיפור הזה זה כמעט 100 אחוז ליטאים
ורק שאלתי אם הגיוני, כי לי נשמע מוזר
מה הבחור לא ראה בפגישות שמדובר בבחורה מודרנית???
-
חושבת שכן. נכון שרואים, בד”כ, אבל יש הרבה מקרים שהבחורה בעצמה מתאמצת לטשטש בגלל לחץ משפחתי וכדומה (ודברים שלעיתים ההורים לא יודעים וחברות כן).
באותה מידה אפשר לשאול על כאלה שהתחתנו עם כאלה ש”על תרופות”.
כשמתאמצים להסתיר – זה הרבה פעמים פשוט מצליח 🙁
-
-
ההבדל הוא
שעם תרופות אפשר להבין שמי שחלילה לוקח רוצה להתחתן ואז הוא ינסה לעבוד על אחרים
אבל כאן
לבחורה פתוחה למה שיהיה לה רצון להתחתן עם בחור כזה?
זה לא כיף לא לה ולא לו 🙂
-
נכון, אבל הרבה פעמים זה קורה מחוסר מודעות לרצונות האמיתיים כמו חשש מתגובות המשפחה ובהתאם – חוסר אבחנה בפרטים של הצד השני. גם זה לצערנו קורה.
אני שמעתי הרבה… אבל מבחינה ספרותית, אם זה באמת מעורר לך תמיהות – כדאי למצק את הסיבות להתפתחות הגיונית של “קצוות סקאלה”
-
מה הכוונה ? תסבירי נשמע מעניין
-
את מן הסתם תפסת את נעמה כבחורה שבולט שהיא קצה הסקאלה. ותפסת את הוריו של החתן שביררו היטב מה שצריך.
את יוצאת מהרבה נקודות הנחה שהן הגיוניות למציאות חייך ולהיכרותך עם מצבים דומים.
אם נקודות ההנחה האלו הן נפוצות – תפקיד הכותבת להתאים את עצמה אליהן (כדי שיהיה לך הגיוני ולא תתמהי על זה. בעצם – אמינות הסיפור), אם בכל זאת היא מעוניינת להציג את התהליך באופן הזה – היא צריכה לנפץ לך את נקודת ההנחה.
לדוגמא: אמנם נעמה הוצגה כקצה סקאלה, אבל אולי היא מטשטשת, ורק הדמות הראשית (מצטערת, ברח לי שמה) וחברותיה למשרד – יודעות איך היא נוהגת עם העובדים בחברה. אולי זה גם נעשה מתמימות, מחוסר הבנה, מי יודע?
ההורים של החתן – אולי לא ביררו בעצמם אלא אפשרו למישהו חיצוני שהם “סומכים עליו” לעשות את העבודה בשבילם. אולי לחתן זו פגישה ראשונה והוא חשב שככה נראות כל הבנות בעולם ודווקא היה נראה לו מאד יפה שהיא בכלל א מתביישת והשיחה זורמת, הוא ראה את זה כפלוס ענק אבל בעצם…
אם המשפט של ההורים בפלאפון היה נותן לנו טעימות של המידע והתיאור על נעמה היה יותר מעמיק בזוויות הנ”ל – ההיגיון שלך היה מסתדר לנקודות ההנחה מהן יוצאת הכותבת, ואז – אמינות הסיפור הושלמה.
נ.ב: חייבת לציין, בלי קשר לסיפור הנוכחי, שלא כל מה שקורה במציאות – ייתפס כאמין. המשפט: ‘המציאות עולה על כל דמיון’ יפה למציאות. לא לספר. לכן לא כל סיפור מטורלל שבאמת התרחש לכל פרטיו בחיים – יהיה אמין בעיני הקוראים.
-
תודה על התגובה המפורטת, למדתי משהו..
-
-
-
-
לפעמים זה קורה מתוך רצון ותקווה שהבחורה ה”מתנדנדת” תתייצב כאשר תנשא לבחור טוב.
מה שאכן קורה לרוב, אך לפעמים קורה להפך 🙁
-
בדרך כלל קורה ההיפך
אם לא שהזוג מתגרש
-
-
-
פסי יקרה הסיפור שלך כתוב מעולה. זה ממש סגנון רנד אולי למדת אצל מי שהיא למדה…
תצליחי מאוד.
-
נכון? גם לי ממששש הזכיר את הסגנון של דבורי
פסי הסיפור מדהים בקנה מידה!
אם יוצא בספר אני הראשונה שקונה!
חסר מאדדד בציבור שלנו ספרים מעניינים לנשים בוגרות
-
ח.
לא רוצה לזכור | 3
אוויר קריר של ערב נשב בחוץ, מרעיד בחמלה עצים מעולפים מעוד יום יבש של קיץ.
השענתי זרועות על מעקה מתקלף, מאפשרת לרוח לבדר לי שיער. לעמעם נוף בחוטים דקיקים, בהירים. מהמרפסת נראו הכוכבים מטושטשים מעט, מהבהבים. כבים. נדלקים. כבים.
בהיתי בהם.
חושך קימט לי לב, סחט. רציתי לשאת תפילה, לדבר איתו. כמו פעם. התביישתי.
אם רק היתה לי אפשרות להחיל קונטרול זי על חיי, למחוק תקופה אחרונה מרזומה. להד”ם. אילו רק יכולתי לשחזר קומיט אחרון, לשכוח משינויים שנדחפו בשקט, חוללו שמות.
מצפון ציווח באזניי. רוח לחשה בחוץ, ליטפה ענפים צמאים לגשם. הזכירה את קיומה. מנשבת.
רחש נשמע מאחוריי. השענתי סנטר על זרועות, שואפת אוויר. צללית נעמדה לצידי, משחירה לי נוף, חוסמת נתיב של משב.
“כוכבים הם הנוף האהוב עליי”.
הרמתי ראש. אבא הביט אל האופק. אצבעותיו ליטפו מעקה. פיקת גרונו עלתה וירדה, מהססת.
שתקתי. לאות פשטה באבריי. פתאום רציתי רק לישון.
“בירכת ברכת המזון?”
הפניתי ראש בבהלה. מבטו של אבא נעוץ היה עדיין באופק. כוכבים רפרפו מעליו, שילחו נגוהות.
לחשתי: “לא”. הוא הסיט מבט מנוף. הגבהתי קול: “שכחתי”.
הוא הנהן. “אני מבין”.
התחשק לי לנטוש מרפסת. להשאיר אותו לבהות במקום בו עמדתי. להותיר חלל חשוף, ריקני. לא להיות.
אבא הושיט יד, הסיט קווצת שערות שהתמקמה על פניי, הסתירה עיניים.
“מה קורה, מרים?”
בלעתי רוק. “מה אמור לקרות?”
אצבעותיו קילפו חלודה ממתכת. “קרה משהו לאחרונה”. קבע בשקט. “את לא את”.
“אני אני”. חילצתי זרועות, מתחתי לצדדים. “הכי אני שיש”.
“לא בירכת ברכת המזון”.
“שכחתי”. הלמתי באגרוף על מצח. “קורה. אני…”
קולו קטע אותי, כבד. “גם אתמול. ובליל שבת עוד לפני ברכת המזון כבר פרשת לחדר”.
“אני…”
“והחצאית שאת לובשת”. הוא בלע רוק בכאב. “חדשה?”
שתקתי.
“מה קורה, מרים?”
~
שכבתי במיטה, בוהה בתקרה הפרושה מעליי. לבבות נמעכו על הסדין. התקמטו תחתיי.
מבטו התוהה של אבא צף למולי. עיניו הכהות. מבטו הכאוב. והפחד. ראיתי אותו מתערבל באישוניו, מטריף מחשבות.
כמה רציתי להבריח אימה מאישונים. לחבק, להרגיע. לומר בפשטות- הכל בסדר, אבא. אל תדאג.
לא יכולתי.
ארוחת צהריים התמקמה לי בין לב לגרון. חונקת. מנה שאכלתי בחנות קטנה, חברים שישבו לצידי.
לא יכולתי למחוק לאבא פחד מעיניים. הוא אפילו לא ידע עד כמה עליו לפחד. כמה אני באמת כבר לא אני.
בפעם הראשונה בכלל לא תכננתי לאכול איתם. רק ביקשתי לצאת מחדר, לשחרר איברים. זנחתי כריך בניחוח בית במעמקי התיק, מכוונת צעדים אל חנות קטנה, כשרה. טייק אוויי.
נפגשנו בלובי.
יהל עיקמה שפתיים, הדליקה אישונים. “היי מרים, באה לאכול?”
הנדתי ראש. “רק לקנות משהו”.
החשתי צעדים, חוצה רחבה בפסיעות מהירות. כשעמדתי בתור הם נכנסו. גבותיי התרוממו בפליאה.
“כשר”. צחקקה יהל, לינוי הכריזה: “גם כשר זה טעים לפעמים. אנחנו אוכלות כאן הרבה”.
למחרת כשנכנסתי הן כבר ישבו ליד שולחן, מפטפטות בפה מלא. כשעברתי לידן, יהל הרימה מבט מצלחת. זרקה לי: “איזה הורס אביאל עם השינויים הפסיכיים בפיגמה”.
לינוי וענבל רטטו. צחקקתי גם אני. ליבי התרחב, מכריח אותי לאהוב דווקא את החנות הזאת. לבחור בה בכל יום. להתנחל על ספסל נסתר בין הבניינים, לסעוד ארוחה. ולב.
בכל צהריים הייתי יורדת, מזמינה לי משהו לאכול. חולפת על פני שולחן אחד מוכר. נעצרת. מחליפה משפט, שניים. חמישה. מושכת כיסא; קשה לגלגל שיחה בעמידה.
משתיקה לב בועט. מבטיחה שתי דקות ואני זזה.
ויום אחד התווסף כסא אל השולחן. חנן.
הרגל עצר לי רגליים. הנעתי אותן בכח, מתקדמת אל עבר היציאה. לינוי אמרה משהו. לא רציתי להגיב, אז רק חייכתי. יהל הוסיפה משפט, סימן שאלה. לא יכולתי להתעלם. עניתי.
כל הדרך אל קומה 17 הבטחתי מסיבת פרידה מחנות. אם חנן שם אז אני לא. מבטיחה.
פחות מיממה אחר כך התאיידה מסיבה. מהבוקר לא דיברתי עם איש, ולמה בכלל אני אמורה לוותר על ארוחת צהריים בגלל חנן. הייתי לפניו.
מסתבר שלא מספיק פחדת, אבא.
מרפסת ונוף כוכבים הגיעו רק אחרי שכבר הייתי חלק. מסעדה שקטה, כשרה. שולחן מרובע. יהל. לינוי. ענבל. חנן.
ואני.
לא רציתי לעכב אותם בשביל ברכת המזון. הייתי ממלמלת אותה במשרד, מול בבואתי שנשקפה במסך; מוכרת, אבל זרה כל כך. פולטת שברי מילים נעדרות כוונה.
כשזכרתי.
-
כמה כואב.
הצלחת לחבר אותי ממש.
-
וואו!
כמעט ולא קורה לי בסיפורים בהמשכים
שאני כ”כ מחכה להמשך,
-
סיפור מהמם ומדהים
מחכה לו ממש.
רק אולי אפשר לפתוח דיון חדש לתגובות מעצבן חוסר הרצף הזה..
-
ההמשך מהמם
-
-
אני גםםם
נכנסת כל יום לראות אם יש עוד פרק!!
-
Log in to reply.
